מובסת

פרולוג

פרנקו

״מוכן?״ מנולו שואל מהכניסה למשרד. בלית ברירה אני סוגר את המחשב ולוקח את הטלפון הנייד מהשולחן.

״לכבוד מה ארוחת הערב? הן שכחו שאנחנו באמצע מלחמה עם הניגרים?״ אני צועד לעברו ושנינו עוזבים את המשרד.

״אתם חוגגים תאריך מיוחד?״

״לא שידוע לי, אבל היינו צריכים לקנות מתנה ליתר ביטחון.״ אני מציץ בשעון, כמו תמיד אנחנו מאחרים. מגי לא הייתה צריכה לכפות עלינו את הארוחה הזאת, היא יודעת שהמצב רגיש ושאני לא יכול לעזוב את המפקדה בשעה שמונה בערב. ״אולי היא חוגגת משהו שקשור לעסק.״

״בלי מילאן? הן שותפות, לא?״

״מגי חוגגת הכול עם איסבלה.״ אנחנו יוצאים מהמעלית ופונים אל הרכב שלי. ״איפה האוטו שלך?״

״אצל צ׳ינו.״

״הוא היה כאן היום?״

״כן. עברנו על התרשימים של המחסנים החדשים,״ הוא מספר ומסתכל על הדרך. ״תדריך הבוקר היה קשה. אתה מתכוון להמשיך בתוכנית?״

״יש לנו את הסחורה, את ההזדמנות ואת האנשים המתאימים כדי להתרחב לערים נוספות, אז מה הבעיה? מה עוצר אותנו?״

״על מה חשבת?״

״בוסטון. הרוסים והאירים שלטו שם במשך הרבה זמן. עכשיו כשהם לא בעניינים, אנחנו יכולים להתרחב ולהשתלט עליה בלי בעיה.״

״מי ששולטים בבוסטון כרגע הם כנופיות מקומיות וחברינו הניגרים. יש שם כמה כנופיות חזקות במיוחד, אבל הן לא מהוות סיכון עבורנו, נוכל להוריד אותן בלי למצמץ. הבעיה היא הניגרים. הגיע הזמן לפרק אותם. הם גורמים לנו יותר מדי כאבי ראש בזמן האחרון.״

״אני בעד הרעיון.״

״יש עוד אפשרויות חוץ מבוסטון?״ הוא מסתקרן.

״מיאמי, פלורידה. השוק החזק ביותר נמצא שם, הבעיה היא שקיימת תחרות גדולה ברחובות.״

״צ׳ינו רוצה לכבוש את מיאמי, כל היום הוא מדבר על זה.״

הטלפון ברכב מצלצל ואני נאנח כאשר שמו של וילי, יד ימינו של אמאדו מורנו, מופיע על הצג.

״הילד שוב הסתבך בצרות?״ מנולו מקניט אותי. מאז אלברו עזב את ניו יורק אני משמש כשמרטף לבן שלו. אם היה מדובר בכל אחד אחר הייתי מוצא דרך להתנער מהאחריות, אבל לא כשזה נוגע לאמאדו. אומנם הוא בלתי נסבל ואנחנו לא חברים או משהו דומה, ובכל זאת, אני לא יכול להפנות לו את הגב.

״כן?״ אני עונה לשיחה בחוסר סבלנות. ״מה עכשיו?״

״הניגרים פרצו למועדון ואני תקוע פה עם המשטרה. הורידו לנו שני מאבטחים ושלוש נערות ליווי,״ הוא רותח מזעם. ״אמאדו עזב הכול ויצא לרדוף אחריהם.״

״מתוגבר או לבד?״

״יש איתו שלושה אנשים. אני יכול לשלוח לך קישור למערכת שהתקנתי בטלפון של אחד מהם, תוכל לעקוב אחריהם בזמן אמת.״

״שלח,״ אני פוקד ומנתק.

מנולו כבר מתעסק בטלפון שלי, מתקין את תוכנת המעקב במסך הרכב. הדפוק נסע לאחד האזורים המסריחים בברוקלין ובטח אין לו מושג בכלל לאן הוא נכנס. לפחות אני לא רחוק משם.

״הם תוקפים את שתי הנקודות הרגישות שלנו — שיקגו ואמאדו,״ אני מצית סיגריה. ״נצטרך למצוא דרך לפגוע בהם עד שלא יוכלו להרים את הראש.״

״ההזדמנות הנכונה עוד תגיע,״ מנולו עונה בביטחון. לפי תוכנת המעקב אמאדו ואנשיו עדיין בתנועה, נבלעים בתוך שכונת עוני. הילד שכח שהוא כבר לא במקסיקו ושאלו לא הרחובות המוכרים שבהם הוא גדל.

״הוא מצפה לגבור עליהם בעזרת שלושה אנשים?״ אני שואל את עצמי. הבחור הזה הוא מתאבד, אין דרך אחרת לתאר זאת. הטלפון הנייד מצלצל שוב, הפעם זו אריקה. רק הילדה הזאת הייתה חסרה לי עכשיו.

״מה קורה?״ אני עונה בתוקפנות ומסמן למנולו להיות בשקט, אחרת היא לא תניח לו.

״אני רוצה לחזור הביתה ולא מוצאת טיסה פנויה,״ העצבות בקולה מבעירה את גופי. בתקופה האחרונה אני שולח אליה את המטוס שלי כאילו היה הוּבּר.

״את מתכוונת לדפוק את סיום התואר בגלל גבר?״

״אתה מתכוון לעזור לי?״ היא מתפרצת. ״אתה יודע מה? עזוב, אסתדר לבד.״

״תנשמי עמוק ותנמיכי את הטונים, את לא מדברת עם החבר שלך,״ אני נוזף בה. ״תכיני את הדברים שלך, תכף אעדכן אותך בפרטי הטיסה.״ אני מנתק לפני שהיא עונה ומבקש מסירי להתקשר לג׳ולי המזכירה שלי, אחותו הצעירה של לוקה.

״מה קורה, פרנקו?״ היא עונה אחרי כמה צלצולים, מתנשפת. ״זה דחוף? אני באמצע אימון.״

״אני צריך שתשלחי מטוס לאריקה. דברי איתה וסכמו את הפרטים.״

״אין בעיה, תכף אתקשר אליה.״

״תודה.״ אני מנתק את השיחה ומסתכל על מנולו, הוא שקוע במחשבות וכפות ידיו מאוגרפות. היא מצליחה להטריף אפילו את היפיוף, זה שיא.

״אחותי הפסיקה להתקשר אליי והתחילה להתקשר אליך?״ הוא מצית סיגריה.

״מערכת היחסים הדפוקה הזאת לא תחזיק מעמד. היא תפקח את העיניים ותבין שהבחור הזה לא טוב בשבילה.״

״אמאדו עצר במגרש גרוטאות ישן,״ מנולו מצביע על מסך הרכב. ״אני מכיר את המקום. אל תיסע לפי המסלול, תגיע לאזור ואכוון אותך, אבל קודם נעצור אצל חבר.״

״יכול להיות שעד שנגיע אל אמאדו יהיה מאוחר מדי.״

״אל תדאג, נגיע בזמן.״

מנולו מכיר את כל שכונות העוני בעיר. באזורים האלו הוא מוצא משתפי פעולה שמוכנים לדבר, לאסוף מידע ולעשות כל דבר אחר תמורת פרוטות. אני עוצר את הרכב והוא יוצא ממנו. אחרי כמה רגעים מנולו חוזר עם תיק גדול וחושף שני כלי נשק גדולים.

״נצטרך אותם כדי לקצר את המסיבה.״

״אני אוהב את דרך המחשבה שלך,״ אני מחייך וממשיך בנסיעה לפי הוראותיו.

כעבור זמן קצר אני מחנה ליד גדר גבוהה ושנינו יוצאים מהרכב. אני מוציא קָטֶר מארגז הכלים שבתא המטען, חותך במהירות את הגדר, ולאחר מכן לוקח אחת מהפצצות הקטנות והמיוחדות שהתחלנו לייצר בשנה האחרונה. הפצצה לא גורמת לנזק גדול מדי, אבל מעוררת המון רעש ובלגן, והכי חשוב, אפשר לסחוב אותה בכיס. אנחנו נכנסים למגרש הגרוטאות ומתחילים לרוץ. אני עוקב אחרי אמאדו בעזרת הטלפון הנייד עד שהצעקות של הניגרים נשמעות קרוב מספיק.

״נתפצל, נפתיע אותם משני כיוונים,״ אני לוחש למנולו והוא מהנהן בהסכמה. ״תתקשר אליי,״ אני פוקד ותוחב אוזנייה לאוזן. אין לנו מכשירי קשר ונצטרך להסתפק באוזניות של הטלפון הנייד. אני מתרחק ממנו ורץ להסתתר מאחורי רכב מרוסק, קרוב יותר למקור הרעש. בהתקהלות לפניי אני מזהה את אמאדו עומד חסר פחד מול המזדיינים שמכוונים נשק אליו ואל האנשים שלו.

״לפחות חמישה־עשר בחורים, כולם חמושים,״ אני לוחש למנולו. ״אמאדו והאנשים שלו מכותרים והבן זונה לא מראה שום פחד.״

״אם נתקוף הם עלולים לירות באמאדו.״

״יש לי רעיון, תתקרב ותחפה עליו ברגע שיתחיל הבלגן.״

״איזה בלגן?״

אני רץ שפוף לעבר אופנוע העומד בחושך, לא רחוק מהם. הוא כנראה שייך לאחד הבחורים, אבל הם עסוקים מדי באיומים ולא שמים לב אליי. אני שולף מהכיס את הצעצוע החדש, מפעיל את הפצצה ומצמיד אותה למכל הדלק. אני מתרחק מעט, מתכופף ומגן על ראשי מהדף הפיצוץ. כולם מסתובבים מופתעים אל מוקד הרעש. מנולו מבין את המסר ומתחיל לירות, מחפה על אמאדו ואנשיו שמייד רצים להסתתר מאחורי רכבם. אני פותח בירי על הניגרים הרצים לכיוון האופנוע הבוער, אך הם מתעשתים מהר ומשיבים אש לעברי ולעבר מנולו. אמאדו ואנשיו מצטרפים לחגיגה ויורים לכל הכיוונים. עשן שחור וסמיך מתפשט סביב האופנוע הבוער ומקשה עליי לאתר את מנולו.

״מנולו, הכול בסדר?״ הצעקות והיריות סביבו נשמעות באוזנייה שלי ומתערבבות עם הרעש סביבי.

״כן, אני ליד אמאדו והבחורים.״

אני מתרחק מהאזור הבוער ונתקל באחד הניגרים. הוא משתעל בפראות ולא מבחין בי. אני מנצל את המצוקה שלו ושולף סכין מחגורת הנשק, מתקרב אליו ובתנועה מהירה משסף את גרונו. גופתו צונחת לקרקע ואני רץ אל אמאדו ומנולו, משתדל לא להיחשף.

״מה אתם עושים פה?״ אמאדו שואל.

״השאלה היא מה אתה עושה פה. מה חשבת לעצמך כשבאת לפה לבד? נדבר על זה בבוקר, בינתיים תעוף מפה כל עוד אפשר.״

״אני לא עף מפה בלי הכסף.״

״ואיפה בדיוק נמצא הכסף המזוין?״ אני מתפרץ. מנולו ממשיך לירות ומפיל עוד שניים.

״ברכב.״ הוא מצביע בנשק על אחד הרכבים העומדים בצד.

״אתה בטוח?״

״בוודאות, ראיתי את התיק. הם דחפו אותו לתא המטען.״

״אחפה עליך, קח את התיק ותעוף מפה.״ אני נושם עמוק ומסמן למנולו לחפות עליי בזמן שאני מחפה על האידיוט. אמאדו רץ אל הרכב ואני רץ לכיוון הנגדי, מושך את האש אליי ויורה לעברם ללא הפסקה.

״שלח את אחד האנשים של אמאדו להתניע את הרכב, שיברחו מפה,״ אני פוקד על מנולו באוזנייה ושומע אותו מעביר את המסר.

אמאדו רץ חזרה אל רכבו, התיק על כתפו. הוא קופץ פנימה והשניים האחרים מצטרפים אליו. אני מסמן למנולו לעצור את הירי ואנחנו ממתינים שהניגרים יפסיקו לירות. המקום חשוך והראות גרועה.

״המזדיינים ברחו?״ אחד הבחורים שואל בקול רם ומתרומם. אני מאתר אותו דרך העינית של הנשק, אך מחליט לא לירות כדי להסתיר את העובדה שאנחנו עדיין כאן.

״הם ישלמו על זה,״ אחד אחר עונה לו.

״מי בחיים?״ לא הרבה עונים, הרוב גונחים מכאב. ״אל תדאגו, המזדיינים ישלמו מחיר כבד.״

הם מתארגנים לתזוזה ואני מסמן למנולו שזה הזמן לרוץ לכיוון הגדר בלי למשוך תשומת לב.

״הם לא יוותרו וימשיכו לתקוף את אמאדו, גררנו אותו למלחמה,״ מנולו אומר כשמנוע הרכב שלי מתעורר.

״אגרום להם לחשוב פעמיים לפני שיתקפו אותו.״ דמי בוער בעורקיי. ״כולם יודעים שאסור להתעסק עם מורנו.״

״תוריד אותי בבית.״

״איסבלה בבית שלי, לא?״ כבר אחרי חצות. מגי תהרוג אותי.

״היא ניסתה להתקשר אליי כמה פעמים, היא בטח כבר בבית עם פרנקי.״

אני עוצר בכניסה לבניין המגורים של משפחתי. ״תאשים אותי באיחור.״

״לא חשבתי אחרת.״ הוא מחייך וטורק את הדלת. אני צוחק וממשיך בנסיעה הביתה. לאחר זמן קצר אני עוצר בכניסה, ומזהה את רכבה של איסבלה בחניה.

אני: אשתך עוד פה.

מנולו: שמתי לב. היא בטח ישנה כי היא לא עונה להודעות ולשיחות. אל תעיר אותה, אגיע בבוקר.

אני: תשמור על התינוקת שלי.

הוא שולח לי תמונה של שניהם יחד במיטה. אני מחייך ותוחב את הטלפון לכיס. אני נכנס הביתה דרך הדלת המובילה למטבח, על הדלפק מונחת צלחת מכוסה. כפות ידיי מטונפות ואני רוחץ אותן ביסודיות לפני שאני שולף מזלג מהמגירה, מתחיל לאכול ומברך את איסבלה. אין סיכוי שאשתי תרמה במשהו לארוחת הערב כי מלבד חטיפים היא לא יודעת ׳לבשל׳ כלום. אני עולה אל חדר השינה ולא מופתע למצוא את איסבלה ואת מגי ישנות יחד. זו הדרך שלהן להבהיר שהן כועסות. דלת חדר הרחצה נסגרת אחריי בשקט כשאני מסיר את חגורת הנשק ופושט את החולצה המסריחה. מגי מצטרפת אליי לבושה בתחתוני חוטיני לבנים ובגופייה אפורה המבליטה את הפטמות הסקסיות שלה.

״למה אתה מאובק ומסריח?״ היא מסרקת באצבעותיה את שערה המבולגן.

״למה את עומדת רחוק?״ אני נשען על השיש וסוקר את גופה באיטיות מלמעלה למטה.

״הברזתם מארוחת הערב,״ היא זועפת. ״זו ארוחת הערב היחידה שאסור היה לכם להבריז ממנה.״

״היית צריכה לשלוח מייל עדכון לכל ארגוני הפשע בניו יורק.״

״הניגרים תקפו אתכם?״

״בערך, אבל אספר לך אחר כך. מה העניין? למה ארוחת הערב הייתה חשובה כל כך?״

״כי אתה עומד להיות אבא, אידיוט,״ היא מסננת. ״והרסת את כל מה שתכננתי.״

״אבא?״ אני שואל בהלם ומתבונן בעיניה. ״את בהיריון?״

היא מהנהנת בהתרגשות. ״אני בהיריון.״

״בואי הנה.״

״אתה מלוכלך,״ היא מצביעה מלמעלה למטה.

״הזין שלי לא מלוכלך ומגיע לו פרס.״ אני לא ממתין ומושך אותה אליי, מצמיד אותה לחזי ומתבונן בעיניה היפות. ״את תהיי אימא.״

״אני אהיה אימא,״ היא עונה בחיוך מרוגש, עיניה מתמלאות בדמעות. אני מרסק את שפתיי על שפתיה ומרים אותה, כורך את רגליה סביב מותניי ומושיב אותה על השיש. אני אוחז בצידי פניה ומעמיק את הנשיקה, מתקשה להאמין שהיא בהיריון. במשך תקופה ארוכה מגי סירבה בכלל לשקול את האפשרות להביא ילדים לעולם, ולפני חודש בערך היא הפתיעה אותי ושאלה אם מתאים לי שהיא תפסיק להשתמש באמצעי מניעה. לרגע לא חשבתי או האמנתי שזה יקרה מהר כל כך.

״איך איסבלה הגיבה לחדשות?״ אני שואל ומעביר את לשוני על צווארה. איסבלה ומנולו מנסים כבר שנתיים או יותר להיכנס להיריון.

״הערב הזה היה אמור להיות מיוחד כי אנחנו לא היחידים שמצפים לילד.״

״איסבלה בהיריון? מנולו יודע?״

״אין לו מושג ותיזהר לספר לו או לרמוז שאתה יודע.״ היא מחייכת ואומרת במבט חולמני, ״נחווה יחד את הכול, זו תהיה תקופה בלתי נשכחת.״

״נחווה יחד את הכול, אבל אצטרך זמן לפתור את כל הבעיות של המאפיה.״

״לא דיברתי עלינו, דפוק, דיברתי עליי ועל איסבלה,״ היא מחייכת באושר ונושכת את שפתי התחתונה. ״התקופה הזאת תהיה בלתי נשכחת עבורנו, נגדל יחד את התינוקות שלנו.״

פרק 1

פרנקו

״יש לך משהו לחדש לי או שאתה מתכוון להמשיך לבלבל את המוח על נושאים לא חשובים?״ אני מאבד את הסבלנות. ״בימים הקרובים נתחיל לאמן צוותים חדשים, אני לא רוצה בעיות.״

צ׳ינו מניח את המשקולות ומותח את גבו. ״יש בעיות ואתה מתייחס אליהן כבלבול מוח, זאת הבעיה העיקרית.״

״אתה מגדיר את השטות שסיפרת לי עכשיו כבעיה? אם כן, אנחנו בבעיה גדולה משחשבתי,״ אני מניח את המשקולות ולוגם מבקבוק המים. מגי נכנסת לחדר הכושר ופונה אל אזור ההליכונים. אוזניות תחובות באוזניה ונראה שהיא באמצע שיחה. עיניי מטיילות באיטיות לאורך גופה ואצבעותיי מעקצצות מרצון לגעת בה, להפשיט אותה. הישבן שלה התעגל וחזה שופע במיוחד. אני חושב שהוא גדל בשלוש מידות אם לא יותר, ובכל זאת, הבטן עגולה וקטנטנה, כמעט לא מורגשת.

״תחזיק אצבעות שהבעיה עם הכלבים האלה לא תהפוך לרצינית יותר, לא מתחשק לי לומר לך ׳הזהרתי אותך׳. צריך לשנע בהקדם את הסחורה למחסנים החדשים, דחינו את זה כבר יותר מדי זמן.״

״טפל בזה, אתה לא צריך אישור ממני לשנע את הסחורה למחסן אחר. דבר עם מנולו ולוקה ותתחילו לפעול.״

״כי אתה עסוק מדי, נכון?״ הוא מקניט. אני לא מסיר את עיניי ממגי, ממשיך לבחון את גופה בזמן שהיא צועדת על ההליכון ומתחממת. ״מה עשית בחודשים האחרונים חוץ מלזיין את אשתך ולהוריד ניגרים?״

אני צוחק וחוצה את חדר הכושר, מטפס מאחוריה ונעמד על שולי ההליכון, פורש את כפות ידיי על בטנה ונושק לכתפה. האישה הזאת הייתה החולשה שלי הרבה לפני ההיריון, אבל מאז התחושה הזאת התעצמה. אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר.

״לא ראיתי אותך כשנכנסתי,״ היא מפנה אליי את ראשה. ״למה אתה כזה חתיך? החיים שלי היו קלים יותר אם היית מכוער.״

אני צוחק ומכבה את ההליכון, מסובב אותה אליי ומנשק את שפתיה בלהט. אני מתעלם מהחיילים המתאמנים סביבנו וחופן את ישבנה, מצמיד אותה אליי.

״אתה לא יכול לגרות אותי לפני האימון, זה לא הוגן,״ היא מתלוננת ומתרחקת מעט. ״לך מפה לפני שאתפתה לשכוח מהאימון ואפשיט אותך.״

״אני בעד.״

היא מתקרבת ומניחה את כף ידה על איברי הקשה. ״זה ברור, אבל אתה יודע כמה האימונים חשובים לי.״ היא נושקת לשפתיי פעם נוספת והודפת אותי בעדינות. ״קדימה, לך מפה.״

״אל תעזבי בלי לעבור דרך המשרד,״ אני מזהיר ויורד מההליכון, מאפשר לה להמשיך את האימון.

לאחר החטיפה מגי הבינה שהתמדה באימונים היא הדבר היחיד שיעזור לה להתגונן בזמן אמת. היא הפסיקה לסמוך על אנשי האבטחה ובשנים האחרונות התאמנה מדי יום. חשבתי שההיריון יעצור אותה, אך הרופאה אישרה לה להמשיך להתאמן. היא מודעת היטב לאחריות שתוטל עליה עם בואה של התינוקת הקטנה, ולחובה לשמור ולהגן עליה בכל מחיר.

״מה קורה?״ אני סוגר את דלת המשרד ושולף בקבוק מים מהמקרר. מנולו נראה מותש, ראשו שמוט על גב הספה וחולצתו מקומטת. בשונה ממגי, איסבלה חווה היריון קשוח במיוחד. בחודשים האחרונים היא אושפזה להשגחה פעם אחר פעם.

״אשפזו את איסבלה שוב. לא אוכל להישאר כאן יותר מדי, אל תסמכו עליי הלילה.״

״איפה פרנקי?״

״בבית הספר. איסבלה סיכמה עם מגי שתאסוף אותה בסוף יום הלימודים. היא תישאר איתכם עד להודעה חדשה.״

״היא הייתה צריכה להישאר אצלנו מההתחלה, איסבלה לא צריכה להתמודד גם איתה במצבה. אני לא מבין למה היא מתעקשת שפרנקי תחזור הביתה בכל פעם שמשחררים אותה.״

״קשה לה להיות רחוקה ממנה,״ מנולו עונה ומצית סיגריה. ״לא נשאר עוד הרבה זמן עד הלידה, בקרוב הסיפור הזה ייגמר וכולנו נחזור הביתה.״

״דאגת לסידורי האבטחה בשיקגו?״ אני משנה נושא ומתיישב מאחורי השולחן.

״ג׳סי יצמיד לאריקה אבטחה.״

״לא מקובל,״ אני עונה בקשיחות. ״אבקש מלוקה לטפל בנושא.״

״ג׳יי לא יאפשר לארי להסתובב בלי אבטחה, והבניין שבו היא תגור שייך לתאו ונמצא תחת אבטחה כבדה. אתה מכיר את המקום, גרת שם עם מגי.״

״זה לא נתון לדיון, אני אדאג לאבטחת המשפחה ולא אף אחד אחר.״

״תעשה מה שאתה חושב,״ הוא נעמד ופונה אל הדלת. ״רק תוריד ממני את העומס בשבועות הקרובים, אין לי מקום בראש לכלום.״

״ברור. אם תצטרך משהו, תעדכן אותי, אני פה.״

מנולו מהנהן וסוגר אחריו את הדלת, אך מייד היא נפתחת ולוקה נכנס.

״מנולו עסוק עם איסבלה ואנחנו צריכים לטפל בעניין האבטחה של אריקה,״ אני אומר ללא הקדמה. ״עוד יומיים היא חוזרת לשיקגו והיא לא מתכוונת להישאר עם משפחת רוסי היקרה. אני לא מוכן שהאנשים של ג׳סי יאבטחו אותה.״

״כבר סגרתי את העניין, המאבטחים שלה יטוסו איתה.״

״מעולה.״

״דיברתי עם צ׳ינו ונתחיל בהעברת הסחורה לנקודות שונות בבוסטון. המשלוח גדול מדי ואנחנו לא יכולים לקחת סיכונים מיותרים. הניגרים יושבים לנו על הזנב וכבר הפילו לנו את המשלוחים האחרונים, אנחנו לא יכולים להמשיך להסתבך עם המשטרה,״ הוא מעדכן.

״איך אתם מתכננים לשנע את הסחורה?״

״נבנה תוכנית ונציג לך אותה.״

״מי יטפל ברחובות? כל לילה הניגרים גורמים לבלגן, ומנולו עסוק מדי עם איסבלה.״

״סוסנה וקמיליו ירדו לשטח עם הצוותים שלהם. אם תתעורר בעיה גדולה, נתייצב.״

״תבקש מהם לעדכן אותי בכל התפתחות.״ אני מסמן לו שהשיחה הסתיימה ונכנס להתקלח.

לאחר המלחמות ברוסים ובקולומביאנים חשבתי שהארגונים המקומיים יהיו חכמים מספיק לא להתעסק איתי. טעיתי. הניגרים הפכו למטרד. בשלב זה הם כבר היו אמורים להבין שלא יצליחו לעצור את ההשתלטות שלי על בוסטון. לעומת זאת, ג׳סי וברונו מתרגשים מהם יתר על המידה ומנסים להגיע איתם להבנות. הם לא יוכלו לעצור אותי גם אם יגיעו להסכמה, אף אחד לא יוכל. אני אסיים את ההשתלטות על בוסטון.

״הכול מוכן לקליטת החדשים?״ אני פונה אל צ׳ינו ולוקה. הם עומדים ליד שולחן הישיבות ובוחנים את המפה. אני מסיים לכפתר את החולצה ומפעיל את מכונת הקפה.

״נראה שהגיוס הוא הדבר היחיד שמעניין אותך,״ צ׳ינו אומר. ״יש לנו מספיק אנשים כרגע, ועניינים חשובים יותר לדאוג להם.״

״ביררתם מה חדש אצל הניגרים?״ אני מתעלם מהערתו של צ׳ינו.

״הם לא יותר מסתם כאב ראש ואנחנו מצליחים להחליש אותם.״

״זאת הטעות שלכם. אנחנו לא מחלישים אותם, אלא רוקדים לפי החליל שלהם. הם מטרידים אותנו כדי להסיח את דעתנו, הם לא ישבו בשקט ויעניקו לנו את העסקים והשטחים שלהם על מגש של כסף.״ אני לוגם מהקפה ומתיישב ליד השולחן. ״אסור לנו להיות שאננים ואנחנו חייבים לוודא שהם לא חוברים לאף ארגון אחר.״

״הייתי רוצה לומר שהוא פרנואיד, אבל יש משהו בדבריו,״ צ׳ינו אומר ללוקה ונשען על השולחן. ״נצטרך להיות ערוכים לכל מצב.״

״כרגע עדיף לנו להוריד פרופיל,״ לוקה אומר. ״איסבלה ומגי לקראת לידה, ואתה ומנולו תהיו עסוקים איתן. זה לא זמן טוב למשוך תשומת לב. אני מציע שנתחיל את האימונים ונתמקד באזורים שלנו ובעסקים המתפתחים בבוסטון.״

״תהיו ערניים ואל תסירו את העיניים מהניגרים. אני רוצה לדעת על כל צעד הכי קטן שהם עושים,״ אני דורש ומתחיל לעבור על המיילים. כמה מהם נשלחו מאבא, אני נאנח ולא טורח לפתוח אותם. הוא יצטרך לחכות, לא אאפשר לו להרוס לי את היום עם בלבולי מוח מיותרים. כך או אחרת, אמצא דרך לפתור את הבעיה עם הניגרים.

מגי נכנסת למשרד, בגדי האימון שלה התחלפו בשמלת מיני קצרה במיוחד. ממתי אשתי לובשת שמלות סקסיות באמצע היום?

״תשאירו אותנו לבד.״

״אל תצאו, אני ממהרת. אני רוצה להספיק לבקר את איסבלה לפני שאאסוף את פרנקי, היא שוב מאושפזת.״

״אני יודע, מנולו עדכן אותי.״ מבט אחד אל צ׳ינו ולוקה, והם מבינים את הרמז.

״לאן אתם הולכים?״ היא מסתכלת עליהם.

״לקנות לנו שקט,״ לוקה עונה וסוגר אחריו את הדלת. מגי מרימה גבות בשאלה ואני מסמן לה להתקרב אליי.

״למה הם עמדו מעל המפה? יש בעיה שאני צריכה לדעת עליה?״ היא שואלת בחשדנות ומתיישבת על ברכיי. ״אתה מריח טוב,״ היא טומנת את אפה בשקע צווארי ומסניפה אותי, שוכחת מה שאלה או לאן היא צריכה ללכת.

״זהו, בכזאת קלות הסחתי את דעתך?״ אני מנשק אותה, ידי מטפסת על ירכה, מחליקה מתחת לשמלת המיני ומלטפת אותה מעל התחתונים. מגי גונחת לתוך פי וחופנת את פניי בכפות ידיה הקטנות, מעמיקה את הנשיקה. אם הייתי יודע שנשים בהיריון רגישות וחרמניות כל כך, הייתי מכניס אותה להיריון לפני החתונה. ידי הפנויה פותחת את רוכסן השמלה. ״אני צריך לראות את החזה הסקסי הזה.״

״אל תתרגל אליו, הוא ייעלם אחרי הלידה.״

״אדאג שתהיי בהיריון כל הזמן, אני לא מתכוון להיפרד ממנו.״

באג צוחקת ופושטת את החזייה, חושפת את החזה המושלם שלה. אני תוחב את אחת הפטמות לפי בעדינות, יודע שהן רגישות מדי. לא ברור לי איך החזה הצליח להתרחב בצורה כזאת, זה לא נראה הגיוני בכלל. אני מסיט את תחתוניה ותוחב את אצבעי לתוכה באיטיות.

״אני רוצה אותך בתוכי,״ היא דורשת ואצבעותיה נלחמות באבזם החגורה שלי בחוסר סבלנות. אני צוחק ונעמד איתה בין זרועותיי, מושיב אותה על השולחן ומפשק את רגליה.

״אתה לא זריז מספיק, טורנטיני, בשלב הזה כבר היית צריך להיות עמוק בתוכי,״ היא מתגרה בי.

״אם את רוצה לצאת מפה בהליכה יציבה כדאי לך להפסיק לאתגר אותי.״ אני שולף את איברי, מסיט את תחתוניה וחודר לתוכה בעוצמה. פיה נפער ואני מגחך, ״מה אמרת, באג?״

גופי נע בקצב מהיר כמו שהיא אוהבת. מגי גונחת ואוחזת בשולי השולחן, מניעה מעט את האגן שלה לקראתי בתיאום מושלם.

״תפשוט את החולצה,״ היא דורשת. אני פותח את הכפתורים והולך לאיבוד בעיניה הכחולות, בשפתיה המשורטטות, בצווארה הארוך. האישה הזאת היא התמכרות פסיכית. אני מעמיק את החדירות ומתענג מהקולות שהיא משמיעה. מגי מתרוממת לישיבה וזרועותיה נתלות על צווארי.

״לא נמאס לך להריח אותי?״ אני מושך מעט את שערה ומטה את ראשה לאחור. כף ידי תומכת בגבה התחתון וכל חדירה מקרבת אותה אל הקצה. ירכיה הרועדות נכרכות סביבי ונשימותיה כבדות. אני מנשק את צווארה, נושך, מוצץ ונע בתוכה מהר יותר.

״כן,״ היא גונחת בקול וציפורניה ננעצות בכתפיי. אני מחליק את לשוני לאורך צווארה וגומר בתוכה. ״אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך.״

״בלעדיי או בלעדי הזין שלי?״ שדיה עולים ויורדים עם נשימותיה הכבדות ואני רוכן אליהם, מגרה אותם בלשוני.

״אני צריכה להתקלח שוב,״ כפות ידיה נצמדות אל חזי והודפות אותי לאחור. היא יורדת מהשולחן ולוקחת את התיק שלה, שולחת אליי מבט קצר לפני שדלת חדר הרחצה נסגרת אחריה בצליל נקישה.

״נעלת?״ אני שואל בחוסר הבנה.

״רק מוודאת שלא תוכל להסיח את דעתי שוב.״

אני צוחק וחוזר לקרוא את המיילים, מחפש את דוח הרווח שביקשתי מניקו להכין.

״מה קרה לשמלת המיני?״ אני שואל כשהיא יוצאת מהמקלחת לבושה במכנסי טייץ ובגופייה.

״לבשתי אותה רק כדי להרשים אותך.״

״התכוונת להרשים אותי ולברוח? כשנכנסת למשרד אמרת שאת ממהרת,״ אני מזכיר לה.

״רציתי שתתחנן שאישאר,״ היא מודה בחיוך. אני נד בראשי ומחייך, האישה הזאת תטריף אותי. ״אני מכניסה קצת אקשן לחיי הנישואים.״

״אני שם לב, מלא אקשן,״ אני מקניט. ״רק חבל ששכחת פרט קטן, בעלך לא מתחנן, הוא לוקח.״

״אז כדאי שאברח לפני שתחליט לקחת עוד.״ היא יוצאת מהמשרד וסוגרת אחריה את הדלת.

״אפשר לחזור לעבודה?״ לוקה שואל ונכנס למשרד בלי להמתין לתשובה.

״איפה צ׳ינו?״

״יצא לטפל בכמה עניינים לקראת המשלוח הבא. נתחיל לעבוד על המסלולים? הספקת לדבר עם ג׳סי?״

״קודם נקבע תאריכים, נרכיב את המסלול ולאחר מכן נאשר מולו את כל הפרטים.״

״זאת דרך יפה לומר שלוח הזמנים שלו לא מעניין אותך.״

מגי

״היי,״ אני אומרת בקול שקט ומתקרבת למיטתה של איסבלה. היא נראית חלשה ומותשת. אני מלטפת את שערה, שונאת לראות את הדמעות בעיניה. זאת הייתה אמורה להיות התקופה היפה בחייה, ובמקום זאת היא אומללה כל כך.

״אין לי כוח יותר,״ קולה החלש מכווץ את בטני.

״את חייבת להיות חזקה, לא נותר עוד הרבה,״ אני מנסה לעודד אותה. ״בקרוב התינוק הקטנטן ייוולד ותשכחי את התקופה המסריחה הזאת.״

״כל הגוף כואב לי, אני לא מסוגלת אפילו להזיז את הראש ובקושי מצליחה לדבר. אני לא אמורה לבכות כל היום.״ בכייה מתחזק. ״אני לא חולה, אני בהיריון וזאת ברכה כי רציתי בזה כל כך, אבל אני לא יכולה לעצור את הדמעות ואת הרחמים העצמיים. איך הגעתי למצב הזה? בהיריון של פרנקי לא הרגשתי ככה.״ אני מנגבת את דמעותיה ואוחזת בכף ידה. ״אכזבתי את כולם. פרנקי כמעט לא רואה אותי, וכשהיא איתי אני לא מסוגלת להתייחס אליה כי הראש שלי כל הזמן בתוך האסלה. ומנולו... מסכן, הוא כבר לא יודע מה לעשות או לומר כדי להפוך את התקופה הזאת לנסבלת.״ היא מנסה לזוז וגונחת בכאב. ״זאת הייתה אמורה להיות התקופה הכי יפה שלנו, שלך ושלי. התלהבנו כל כך שאנחנו בהיריון יחד ותראי אותי, אני כמו גווייה.״

״תשכחי מזה, אנחנו נהנה יחד מהתינוקות שלנו ונראה אותם גדלים ומשחקים,״ אני מעודדת אותה בחיוך. ״כל היריון הוא שונה. את חייבת לזכור שמנולו ואת חיכיתם לתינוק זמן רב ועברתם לא מעט כדי להגיע לרגע הזה.״

״את צודקת,״ היא אומרת בעצבות ומוחה את דמעותיה. ״אסור לי לבכות, קיבלתי מתנה.״

״בדיוק, קיבלת מתנה וברגע שהוא יהיה פה איתנו את תשכחי את החודשים האלו.״

״אני רק רוצה שהזמן יעבור כבר.״ הדמעות מתחלפות באיטיות בחיוך קטנטן. ״למה את כזאת יפה? איפה היית?״

״יפה? אני אפילו לא מאופרת. יצאתי מהאימון ובאתי לפה.״

״אני מקנאה בך. אני רוצה להתאמן, לעבוד, לבלות עם הבת שלי. ספרי לי איך מתקדם הפרויקט שלך ושל מילאן.״

״מצאנו מבנה מדהים עבור המשרד וכרגע אנחנו עובדות על ההדמיה עם האדריכלית. יש לנו הרבה עבודה, אבל דברים מתחילים להסתדר וזה מרגש.״

״מרגש מאוד, אני שמחה שהחלטתן להקים משרד לעיצוב פנים משלכן.״

דלת החדר נפתחת ואימה של איסבלה נכנסת, בידה סל מלא בקופסאות.

״מה שלומך, מגי?״ היא שואלת אותי בחיוך. אני לוקחת ממנה את הסל ומחבקת אותה. ״ההיריון מחמיא לך כל כך.״

״תודה רבה.״ אני מחייכת ומלטפת את בטני. לרגע לא חשבתי שאוהב כל כך את השינויים בגופי. ״איך את מרגישה?״

״אהיה בסדר כשהילדה שלי תלד והחיוך יחזור להאיר את פניה,״ היא מסתכלת על איסבלה בדאגה. ״התינוק הזה כבר מתגלה כבעייתי.״

״הוא יהיה ילד טוב ונוח,״ אני מבטיחה. ״אחרי ההיריון הזה לא תהיה לו ברירה חוץ מלהיות נסיך.״

״ואם הוא לא יהיה נסיך, זאת תהיה בעיה של אבא שלו,״ איסבלה אומרת. ״ברגע שהוא ייוולד, מנולו יצטרך להישאר ער בלילות. נשארתי ערה מספיק לילות בחודשים האחרונים.״

״לגברים שלנו אין בעיה להישאר ערים בלילות, יש להם בעיה להישאר בבית כל הלילה,״ אני אומרת. ״נצטרך לעבור לגור יחד ולעשות תורנויות שינה.״

איסבלה צוחקת בתגובה. ״את חושבת שהם יהיו אבות פעילים?״

״מנולו בטוח יהיה אב פעיל,״ אני אומרת ללא היסוס. ״בקשר לתכשיט שלי אני לא בטוחה. קשה לי לדמיין אותו מתמודד עם הבכי של התינוקת או מחליף לה חיתול. אני לא חושבת שאאפשר לו בכלל לנסות.״

״פרנקו הוא אבא טוב,״ איסבלה אומרת ואימה משפילה את מבטה, קשה לה אפילו לשמוע את שמו. אני לא יכולה להאשים אותה על כך. ״פרנקי מכורה אליו, וככל שהיא גדלה כך הקשר ביניהם מתחזק. אם קודם היא ראתה במנולו אבא ובפרנקו אבא נוסף, היום זה בדיוק ההפך.״

״אני אוהבת לראות את הקשר ביניהם, וכמו שאמרת, ככל שהיא גדלה כך הם מתקרבים יותר. לדעתי, קשה לו עם ילדים קטנים.״

״יכול להיות שזה ישתנה כשהילדה הקטנה תהיה איתו בבית כל הזמן,״ לוסיאנה, אימה של איסבלה אומרת. ״הוא לא הכיר את פרנקי כשהייתה תינוקת ואי אפשר לדעת איך הוא יהיה כשהתינוקת הזאת תיוולד, תני לו הזדמנות להוכיח את עצמו.״

אני מציצה בשעון ומרימה את התיק שלי. ״אני צריכה לאסוף את פרנקי מבית הספר, אדבר איתך בערב.״

״תתקשרו אליי בשיחת וידיאו?״

״נראה לך שפנקייק תוותר על שיחת וידיאו לפני השינה?״ אני שואלת בחיוך מנחם ומנשקת אותה. ״תהיי חזקה, חברה שלי, זה תכף נגמר.״

״תודה שבאת ושסבלת אותי.״

״אני פה בשבילך תמיד,״ אני מחבקת אותה ואת לוסיאנה וממהרת אל הרכב. בשעות האלו הפקקים בלתי נסבלים ואסור לי לאחר לבית הספר.