כוכב נופל

 

 

החיים מתחלקים לשניים – לפני ואחרי שהכרתי אותה.

הכרתי בדידות מקרוב, אבל שכחתי כמה היא כואבת, ועכשיו היא הזכירה לי.

ביקשתי ממנה דבר אחד: "אם את חוזרת, אל תעזבי בגלל הקריירה שלי, אל תהרסי אותי."

האמנתי בה, הענקתי לה את הלב שלי על מגש זהב, והיא שברה אותו.

היא בחרה באחר; היא מאושרת, מחייכת. ואני?

לא אחזור על אותה טעות, לא אסמוך על אף אישה, לא אקריב את עצמי.

נועדתי להיות מוזיקאי.

אומרים שהמוזיקה הטובה ביותר נוצרת בתקופות הקשות ביותר.

אז תתכוננו לאלבום בלתי נשכח.

 

 

"את מוכנה לחדשות טובות?" בן שואל. האדרנלין בגופי משתולל ונשימותיי כבדות. אלינה מצמידה את המיקרופון לשמלה ואליסה מגישה לי בקבוק מים.

"חדשות טובות יותר מאשר להופיע בפרסי ה־VMA? היית אמור להתחיל במחמאות," אני נוזפת בו בחיוך והוא צוחק.

"היית מדהימה, עוצרת נשימה, כמו תמיד. מוכנה לחדשות הטובות?"

"טיאנה, את מייד עולה לבמה," הסדרנית מודיעה.

"הגיע הזמן למסור את פרס שיר השנה, דבר כבר," אני מאיצה בו. אלינה מפנה את המקום למאפרת והיא מתקרבת ומתקנת את האיפור שלי.

"בעוד חודשיים 'גריי בול' יצאו לסיבוב הופעות ואת תופיעי לפניהם, כזמרת החימום שלהם."

"מה?" אני שואלת בהלם מוחלט.

"שמעת אותי מעולה. הגיע הזמן לסיבוב ההופעות הראשון שלך, בייב," הוא מכריז ואני צועקת בהתרגשות. הבנות סביבי צוחקות ואני ממהרת לחבק את בן. "תודה, תודה, תודה, תודה."

"אין על מה להודות לי, את כוכבת."

"בזכותך."

"טי, את עולה לבמה," הסדרנית קוראת וממהרת להוביל אותי. בן צועד לצידי ואני שואלת, "ג'ייסון יודע?"

"הוא יודע."

מאז שהגעתי ללוס אנג'לס התכתבנו בהודעות, אבל לא נפגשנו, בכל פעם היינו עסוקים מדי. הודיתי לו על כל מה שעשה עבורי והשיחות התפתחו לשיחות בעלות נופך חברי. לפעמים היה נראה לי שהוא בודד לא פחות ממני.

ניקי בי, זמרת R&B, עומדת בכניסה לבמה ומחבקת אותי. "היית אלופה, ילדה, הרמת את האולם," היא מחמיאה.

"תודה רבה," אני עונה בהתרגשות, מתקשה להאמין שהאומנים האהובים עליי יודעים על קיומי. אנחנו ממתינות להוראות המפיקה ומפלסות את דרכינו במעברים הצרים. אם הקהל היה יודע מה אנחנו צריכות לעבור כדי להגיע לבמה... ניקי ואני צוחקות ומטפסות במדרגות הצרות אל הבמה. היא נכנסת ראשונה והקהל משתולל ומריע לה. אנחנו נעמדות מול המסך ומקריאות מתוכו.

"טי, זו השנה הראשונה שלך בטקסי ה־VMA, את מתרגשת?" ניקי שואלת.

"מאוד ובעיקר כואבת. לא חשבתי שאיאלץ לצעוד על נעלי עקב כל־כך הרבה שעות."

"את צריכה להודות על המצאת נעלי העקב, ילדה. בלעדיהן לא היית מגיעה לרמקול."

כולם בקהל צוחקים. "מהיום אעריך אותן יותר," אני אומרת, "מבטיחה."

"בשנה הבאה השיר שלך יופיע בקטגוריית 'שיר השנה'?"

"אני מקווה שכן." אני מתרגשת מעצם המחשבה על כך.

"ועד שחברתי כאן תיכלל בקטגוריה הנחשקת, נראה איזה שירים כן נכללים," היא מכריזה והרשימה מופיעה על מסך ענקי, כל שיר בתורו מלווה בקטע קולי קצר. שתי בחורות מצטרפות אלינו, אוחזות בידיהן את הפסלון ואת המעטפה, מעבירות אותם אלינו. אני פותחת את המעטפה ומחייכת מאוזן לאוזן כאשר רואה את שמו של המנצח.

"השיר המנצח הוא," ניקי מתחילה ואנחנו מכריזות יחד, "Pure Little Thing, 'גריי בול'!"

הקהל משתולל והשיר מושמע ברמקולים. ג'ייסון וחברי הלהקה עולים לבמה, הוא מקבל את הפסלון כי בכל זאת הוא הסולן, המלחין וכותב השיר. ניקי מחבקת אותו ועיניו ננעצות בעיניי. היא משחררת אותו ועוברת לחבק את הבחורים האחרים. ג'ייסון מתקרב אליי, משהו במבטו משתנה, מעורר בתוכי את הפרפרים שחשבתי שנעלמו ביום שבו עזבתי את לאס וגאס. הוא שולח את ידיו אל פניי, רוכן לעברי ועוד לפני שאני מספיקה לעכל את מה שעומד לקרות הוא מנשק אותי בלהט לעיני כול. הקהל מריע, משתולל ואני נותרת בהלם. הוא מוצץ את שפתי התחתונה ומחדיר את לשונו, טורף כל חלק בפי. ליבי פועם במהירות וכפות ידיי מזיעות. אני מנשקת אותו וחושבת על ברונו. לא רציתי לנשק אף אחד מלבדו.

"דבר קטן וטהור," ג'ייסון לוחש באוזני וממשיך אל המיקרופון כאילו דבר לא קרה, פונה לקהל.

אלוהים, מה הוא עשה? מה עשיתי? אני מסתכלת באימה לעבר הקהל הצווחני ומבינה שג'ייסון מור השתמש בי כדי לקדם את מסע ההופעות.

 

 

 

השעה שתיים וחצי לפנות בוקר. מסכת מכשיר האדים1 מכסה את פי ואת אפי. שרה שוכבת על הספה ובן מקריא לי את רשימת הערים שבהן נבקר בקטע הראשון של מסע ההופעות הארוך המתוכנן לנו. בעוד כמה שעות אהיה בדרכי לשדה התעופה וברגע שאעלה על המטוס, שום דבר לא יחזור להיות כשהיה, לא אחזור להיות אותו האדם. הרגע שעליו חלמתי מאז הייתי ילדה עומד להתגשם – אופיע על הבמות הגדולות בעולם. סיבוב ההופעות ייערך בשלוש יבשות. הוא ייפתח באירופה, ימשיך בארצות הברית ויסתיים בדרום אמריקה. בסך הכול צפויות לנו מאה עשרים ושתיים הופעות.

"חברת התקליטים הייתה צריכה לבחור בזמרת מנוסה יותר. איך אופיע מול כל־כך הרבה אנשים? אין לי ניסיון בזה." ההיסטריה נשמעת בקולי.

"נותנים לך הזדמנות ענקית, הזדמנות של פעם בחיים. חברת התקליטים מאמינה בך, אני מאמין בך ואת צריכה להאמין בעצמך," אומר בן.

"אני לא בטוחה אם הם מאמינים בי או..." אני מסתכלת על שרה ושותקת, אסור לה לדעת שמערכת היחסים שלי עם ג'ייסון מזויפת. אם שרה הייתה יודעת, היא לא הייתה יושבת בשקט ומרשה לזה לקרות. "... או נותנים לזה לקרות מפני שאני במערכת יחסים עם ג'ייסון."

"הם לא היו משקיעים בך הון רק בגלל הזוגיות המתוקשרת שלכם. לפני הכול חברת התקליטים היא עסק שרוצה להרוויח והיא לא תזרוק כסף סתם ככה. תסתכלי על העובדות בשטח, הכרטיסים לרוב ההופעות כבר נמכרו מראש."

"בן, תהיה ריאלי, אנחנו מדברים על 'גריי בול', רוב ההופעות היו 'סולד־אאוט' בערך חמש דקות לאחר פתיחת המכירה ואין לכך שום קשר אליי. אני מקווה שהמוזיקה שלי תדבר למעריצים של 'גריי בול', לא הייתי רוצה לאכזב בתור המופע הפותח."

"המוזיקה שלך מתאימה, תפסיקי לחשוב יותר מדי ולפקפק בכל העבודה הקשה שלנו."

אני מעבירה מבט חטוף נוסף ברשימת הערים ומתחילה להבין את היקף המסע הצפוי לנו. זה יהיה מטורף. שעות על גבי שעות באוטובוס, נסיעות מעיר לעיר, מארץ לארץ, הופעות באצטדיונים. אני לא יודעת איך אשרוד את התקופה הקרובה, אבל מתכוונת להפיק ממנה את המרב. זה מה שג'ינה הייתה מצפה ממני.

"אני חושבת שהגיע הזמן לשכב לישון," אומרת שרה, "בעוד זמן קצר נצא לשדה התעופה."

"כן, גם אני חושבת." אני מכבה את מכשיר האדים ומסירה את המסכה, מסדרת את הדפים בתיקייה ומלווה את בן אל הדלת. זה הלילה האחרון במיטה שאליה התרגלתי בתקופה האחרונה, בדירה שבה למדתי להרגיש בבית.

"קדימה, למיטה," שרה מכריזה. אני מחבקת אותה ונכנסת לחדרי, חושבת על ג'ייסון ועל התקופה שמצפה לנו יחד. לא יהיה קל לסבול אותו לאורך תקופה ארוכה כל־כך.

 

 

 

"אני לא מאמינה. אני לא מאמינה לזה! זאת השטות הגדולה ביותר ששמעתי בחיי!" אני מתפרצת בזעם וטורקת את דלת הרכב. בן מתיישב במושב הנהג ויוצא מהחנייה, עדיין לא אומר מילה. "ידעת על זה, נכון? כולם ידעו על זה מלבדי? זאת הסיבה שבגללה ג'ייסון נישק אותי על במת הטקס מול כל העולם, בלי שום הכנה מראש?"

"אפשר לומר שניחשתי שזה תרגיל של חברת התקליטים, אבל לא הייתי בטוח בכך עד הישיבה הזאת." הוא עוצר ברמזור אדום ומסתכל עליי בהבנה. "טי, מי שמכיר את הביזנס לא יהיה מופתע מההחלטה הזאת. הם מעוניינים ליצור עניין סביבכם ועל הדרך לשפר את המוניטין של ג'ייסון. זה מהלך מקובל ויעיל."

"מקובל ויעיל?" אני שואלת בחוסר אמון, "איך זה יכול להיות מקובל ויעיל? זה שקר! במשך תקופה ארוכה חייתי בשקר ונשבעתי שלא אעמיד שוב פנים שאני מישהי שאני לא, ועכשיו איאלץ לשקר לאלו שמעניקים לי את ההזדמנות להגשים את עצמי."

"בסופו של דבר את נותנת להם את מה שהם מצפים ממך, דרכך הם מגשימים את הפנטזיות שלהם. מה יעניין אותם יותר מאשר לראות אותך ואת ג'ייסון יחד? זה חלום רטוב עבור מאות אלפי מעריצים ברחבי העולם."

"אלוהים, זו שטות מוחלטת, אין בינינו שום קשר רומנטי," אני מבטלת את דבריו. נכון, התכתבנו מעט והתקרבנו, אבל מפה ועד לנהל מערכת יחסים הדרך ארוכה ואם לא די בכך, ג'ייסון לא טרח אפילו לעדכן אותי בתוכניות שלו לפני שנישק אותי לעיני כול. "אני צריכה להיות לבד, לחשוב לעומק על השטות הזאת, ובבקשה, אף מילה על זה לשרה. היא לא תסכים עם הרעיון ואין לי חשק לריב איתה על משהו שאני בעצמי לא מבינה."

"כמה שפחות אנשים ידעו על ההסדר – יהיה יותר טוב. אסור שזה ידלוף לתקשורת."

לא כך דמיינתי שהקריירה שלי תיבנה. רציתי להצליח בזכות עצמי ולא בזכות קשר מזויף עם ג'ייסון, אבל איך אוכל לסרב? אם חברת התקליטים תפנה לי את גבה, כל העבודה הקשה שהשקעתי וכל מה שהשגתי יֵרד לטמיון. כל המריבות עם ההורים יהיו לחינם. לא אתן לזה לקרות.

בן עוצר בכניסה לבניין שבו אני גרה. אני יוצאת מהרכב בלי להוסיף מילה ופונה לכיוון הרכב שלי במקום לעלות לדירה. אני יוצאת מהחנייה, מתרחקת מהדירה ומשרה. היא תבין הכול ברגע שתראה את פניי הנפולות.

לאחר כמה סיבובים ללא מטרה בעיר זרה, אני מפעילה את הג'י־פי־אס ונוסעת לביתו של ג'ייסון. הוא הזמין אותי כבר לכמה מסיבות ושלח לי את הכתובת שלו, אבל מעולם לא קיבלתי את ההזמנות כי לא הרגשתי שייכת, או שפשוט הייתי מוצפת בעבודה. החלטתי הפעם לא להתקשר אליו אלא פשוט להתמודד איתו פנים מול פנים, הוא חייב לי הסברים. אם הוא היה מסרב להסדר שהציעה לי חברת התקליטים, לא הייתי מחויבת להסכים לו, אבל לא יכולתי להיות היחידה שתסרב.

אני מגיעה לביתו ומצלצלת באינטרקום, מתפללת שהוא בבית. כעבור דקה ארוכה השער פשוט נפתח. הוא לא מברר מי המבקר לפני שהוא פותח את השער? ואם היה מדובר בעיתונאים או במעריצים?

אני מוצאת מקום חנייה פנוי יחיד בין שיירת רכבים וצועדת בעקבות המוזיקה הרועשת אל דלת הכניסה הפתוחה. כאשר אני נכנסת, אני מופתעת לראות את כמות האנשים הרוקדים ושותים. אני מסתכלת על הכאוס השורר סביב ופוערת את עיניי. מה נסגר איתו?

בחורות בלבוש מינימלי, חלקן אפילו בלי חלק עליון, רוקדות על הרהיטים ועל הספות, אנשים מסניפים סמים ואילו אחרים שיכורים מדי מכדי להבין מה קורה סביבם.

אני צועדת אל חדר המגורים הרחב ורואה את ג'ייסון זרוק על הספה, מנותק מהסביבה. בחורה מרוחה עליו ולמרגלותיו שוכב הכלב שלו. אני מסתכלת עליו ותוהה מה יהיה הדבר הנכון לעשות. לא אוכל ללכת ולתת למסיבה הזאת להמשיך, אם יצלמו אותו לא רק השם שלו ייהרס, אלא גם שלי. אני מסתכלת סביב ומחפשת את מערכת המוזיקה, אבל לא ברור מאיפה המוזיקה המרעידה בוקעת. אני נאנחת בייאוש ולרגע שוקלת לברוח, אבל בסופו של דבר הולכת לכיוונו של ג'ייסון ומסתכלת על הבחורה הכמעט עירומה היושבת לצידו.

"תלבשי חולצה ותעופי."

היא פוערת את עיניה לרגע, אבל אז פורצת בצחוק. "ראיתי אותו קודם וכמו שאת רואה, אין לך כלום להציע לו." היא תופסת בשדיה הענקיים כהוכחה לדבריה. אני נאנחת ומאגרפת את ידיי לצידי גופי.

"ג'ייסון," אני קוראת ונראה שרק אז הוא בכלל שם לב אליי. חיוך לא ברור מופיע על פניו.

"תראו מי כאן, הכוכבת הגדולה החליטה לרדת לעם," הוא מקניט. "חשבתי שאת לא אוהבת מסיבות."

"אני לא אוהבת מסיבות. באתי לדבר איתך, אבל אתה לא במצב המתאים." אני מניחה את כפות ידיי על מותניי ומסתכלת סביבי בגועל. "תראה מה הולך כאן, עברת את הגבול."

"את לא אימא שלי, קרטר."

"לא, אני לא אימא שלך, אבל מישהו צריך לעצור את הדבר הזה שאתה מכנה 'מסיבה'."

"מה קורה כאן?" מני, אחד מחברי הלהקה, נעצר לידי ומסתכל על ג'ייסון בזעם. גם הוא לא מרוצה מהבלגן.

"מיותר לנסות לגרום לו להגיב," אני אומרת, "איך מכבים את המוזיקה? צריך להעיף את כולם ולסיים את הכאוס הזה." אני מסתכלת על הבחורה היושבת ליד ג'ייסון, ידה מונחת על המפשעה שלו. היא באמת חושבת שזה הזמן?

"ביקשתי ממך לעוף מכאן, נכון?" אני שואלת בחוסר סבלנות ובלי לחשוב יותר מדי, תופסת בזרועה ומושכת אותה בכוח מהספה על אף שנראה שהיא גבוהה ממני בלא מעט סנטימטרים ואם לא די בכך, היא נועלת נעלי עקב.

"אל תיגעי בי, זונה!" היא צורחת ומרימה את ידה כדי לסטור לי.

"ההצגה הסתיימה, החוצה!" מני מרים את קולו, עוצר אותה לפני שהיא מספיקה לגעת בי ומוביל אותה לכיוון היציאה. אני מסתכלת על ג'ייסון בתסכול, ממתינה לתגובה כלשהי, אך הוא לא נמצא איתנו. כעבור רגע, המוזיקה פוסקת וקולו של מני נשמע. הוא מסלק את כולם ומורה לגבר נוסף לערוך חיפוש בבית, לסלק את אלו שנשארו ולוודא שלא נגנב כלום. אני מסתכלת על ג'ייסון, מושיטה את ידי אל כף ידו ומושכת אותו בכוח רב למצב עמידה. הוא נשען על כתפיי וכמעט מפיל אותי לרצפה.

"פאק, אתה כבד," אני מקללת ומובילה אותו אל המדרגות, נזכרת בלילות שבהם הייתי עוזרת לברונו. לא משנה כמה שיכור היה, הוא אף פעם לא איבד את הראש כמו ג'ייסון. "תעזור לי," אני דורשת, אך הוא לא מגיב ובקושי הולך. "למה הכנסתי את עצמי, אלוהים?" אני ממשיכה לכיוון חדרו ולאחר כמה דקות מייסרות אנחנו נעצרים מול דלת כפולה. אני מנסה לפתוח אותה, אך היא נעולה. "איפה המפתח?"

"בכיס שלי," הוא עונה. אני ממתינה שיוציא אותו, אבל מובן שהוא לא זז, זרועו עדיין כרוכה סביב כתפיי. אני משתדלת לשמור על יציבות, תוחבת את כף ידי לתוך כיסו בזהירות כדי לא להפיל אותו ושולפת מתוכו את המפתח. אני פותחת את הדלת ומנסה להוביל אותו פנימה, אבל כבר בכניסה הוא מועד ונופל על השטיח. הכלב מתקרב אליו ומנסה להזיז אותו.

"נראה לי שזה מקרה אבוד, הוא לא יקום בזמן הקרוב," אני אומרת לכלב ומלטפת אותו. מני נכנס לחדר וכשהוא רואה את ג'ייסון זרוק על השטיח, הוא מתכופף, מרים אותו במאמצים, מוביל אותו אל המיטה, חולץ את נעליו ומעיף אותן על הרצפה.

"הוא לא יתעורר בזמן הקרוב."

"תיארתי לעצמי."

"תיכף תגיע חברת הניקיון, תוכלי להמתין למנקים? אני ממהר לישיבה בחברת התקליטים, אצטרך למצוא תירוץ עבור הדפוק."

"אין בעיה," אני אומרת ומייד מתחרטת על כך, אבל הוא נראה ממש לחוץ ועצבני, לא יהיה חכם לסרב לו כרגע. מני יוצא מחדר השינה. אני מסתכלת פעם נוספת על ג'ייסון ואז יורדת לקומה התחתונה, בוחנת את הנזק שנגרם לבית. אני נכנסת אל המטבח ופותחת את המקרר, שולפת בקבוק מים ולוגמת ממנו. אם אאפשר לג'ייסון להמשיך כך הוא יהרוס את הקריירות של שנינו. אני לא מבינה את הצורך של חברת התקליטים להכריז שאנחנו מעורבים רומנטית, אבל מאוחר מדי מכדי לנסות להכחיש משהו. מאז טקס הפרסים נראה שכולם עסוקים רק במערכת היחסים הלא קיימת שלנו.

הפועלים מחברת הניקיון מגיעים חצי שעה מאוחר יותר ומתחילים לקרצף כל פינה. אני מפקחת עליהם, משתדלת לא להפריע, נכנסת לסטודיו של ג'ייסון ומסתכלת על אוסף גיטרות ה'גיבסון' התלויות על הקיר, על מדפי התקליטים ועל הפרסים הרבים, המסודרים בארונות זכוכית. אין ספק שהוא כישרוני, אחרת לא היה מגיע למקום בו הוא נמצא, אבל נראה שההצלחה לקחה ממנו את הדבר החשוב ביותר – את הרצון לחיות. לעולם לא אבין את הצורך להרוס את מה שנדרשו לו חיים שלמים כדי לבנות. אני נשכבת על הספה ומסתכלת סביבי, מרגישה בתוך חלום. כל חיי הערצתי את 'גריי בול', חלמתי לראות את החדר שבו כל הקסם מתרחש ועכשיו, כאשר אני כאן, הייתי רוצה להיות בכל מקום אחר.

 

 

1 מכשיר האדים משמש לשמירה על מיתרי הקול.