מארז אבודה בזמן

אבודה בזמן- חלק א'

פרולוג

ספטמבר 2004

חתונה לבנה.

פרחים לבנים.

לבן הוא צבע אנמי.

אני מביטה סביבי, והלבן מסמא את עיניי.

"אדם אוהב אותך, הוא יהיה אבא נהדר," אומרת לי טלי. אני מעבירה את ידי על בטני, שהתעגלה קלות, ולוקחת נשימה עמוקה.

"אני יודעת," אני עונה לה בעצב ומרימה את עיניי למראה הגדולה הניצבת בכניסה. שיערי ארוך בצבע דבש, נופל על כתפיי בגלים מעוצבים היטב. עיניי הירוקות מאופרות בקפידה, אך הברק שלהן נעלם.

"כולם מוכנים." שרון מציץ אלינו ומחייך מבעד לדלת הפתוחה מעט. גל בחילה חדש עולה בגרוני, ואני נאבקת בו ועוצמת את עיניי בחשש.

"טלי," אני קוראת בשקט. היא שולחת אליי את כף ידה ואצבעותינו משתלבות. "אני רק בת 19 , איך הגעתי למצב הזה?" דמעה מדגדגת לי בקצה העין.

"דניאלה ברעם." קולה הרועם של אמי מהדהד בין קירות הבית, בעודה עושה את דרכה אליי, לבושה בהידור ומרהיבה ביופייה. "תאספי את עצמך, כולם מחכים לך. זה לא הזמן המתאים לדרמות."

אני מגניבה מבט אחרון לאחור, מבקשת תמיכה מחבריי, שמורחים על פניהם חיוך מעודד.

צלילים ענוגים נשמעים בחוץ, ואני זוקפת את גבי ומיישרת את כתפיי — אין דרך חזרה. אמא אוחזת בזרועי ומובילה אותי אל רחבת הדשא הגדולה, ועשרות זוגות עיניים ננעצות בי.

סרטים לבנים נקשרו על ענפי העצים ומתנופפים כעת מצד לצד, כשהרוח מכה בהם. עיניי עוקבות אחר תנועתם, וצמרמורת עוברת בגבי, כשנדמה לי שהם שולחים זרועות ארוכות ומנסים להתלפף סביב רגליי. אבא נעמד לצדי ומניח יד חמה מתחת למרפק שלי.

אדם לבוש בחליפה מחויטת, כשלצדו עומדים הוריו וחיוך גדול על פניהם. אני מתקדמת אליהם ומתאמצת להעלות חיוך על פניי.

הכול קרה כל כך מהר.

אדם מרים את ההינומה מעל פניי. הרב מתחיל את הטקס, אבל אני לא מבינה מה הוא אומר ומתרכזת בסרט קטן ולבן, שמנסה בכל כוחו להתנתק מהענף ולעוף. אדם מגיש לשפתיי את כוס היין, ואני לוגמת ממנה. הוא מניח טבעת על אצבעי ואומר בקול: 'מקודשת מקודשת מקודשת'. הסרט הלבן מצליח להתנתק מהעץ ולעוף מעבר לגדר. אדם שובר את הכוס לקול מחיאות כפיים וקריאות מזל טוב מכל צד. שפתיו נצמדות לשפתיי, וגופי קופא. "גברת אלבר," הוא לוחש באושר, ואני רוצה לבכות.

אני מסיטה את מבטי לכיוון שאליו עף הסרט הקטן, ונתקלת במבט הכחול־שחור של יונתן מעבר לשער הגדול.

מבטינו מצטלבים לרגע אחד ארוך.

לבי מחסיר פעימה, וכאב חד עובר בגופי.

הכאב מתפשט בגופי, ואני בקושי מצליחה לנשום; הוא פה.

אני רוצה לרוץ אליו, לקרוא בשמו ולהרגיש שוב כמו פעם.

אני ממצמצת לרגע, וכשאני פוקחת שוב את עיניי, הוא כבר לא שם. והכאב חזק מנשוא.

פרק 1

ספטמבר 2014

דניאל

בום בום. בום בום. רעש, דפיקות חזקות. בום בום. טאק טאק. בום בום. הוא מפריע לי, אני לא מבינה מאיפה הוא מגיע, לא מצליחה להתרכז, המחשבות שלי לא ממוקדות, מפוזרות לכל עבר, ואין לי מושג איפה אני. מה אני עושה פה? הרעש הנוראי הזה חייב להיפסק.

הראש שלי כבד וכואב. בום בום. אני מנסה בכל הכוח להתרכז ולהקשיב לקולות, להבין. בום טאק. בום טאק. חושך כבד סביבי, אורות חיוורים בוקעים מפנסי הרחוב. אין לי אוויר, קשה לי לנשום, והריאות שלי שורפות. בום טאק. בום טאק. שוב הרעש המחריד, מטריד, ללא הפסקה. אני רוצה שיפסיק כבר, אני רוצה לנשום, להבין.

כאב חד ברגל גורם לי לאבד שיווי משקל; אני משפילה עיניים לרצפה ומזהה את כפות רגליי היחפות. אני יחפה ורצה בכביש בחושך. הרעש המסתורי הוא קצב פעימות לבי, הדופק כל כך חזק. אני פוחדת שעוד רגע יתפוצץ מהלחץ.

בום בום. מביטה למטה ורואה את הרגליים שלי נעות כמו מעצמן, משמיעות את הקולות טאק, טאק, טאק. אלו הקולות היחידים שאני שומעת — הכול סביבי שקט וחשוך. לעזאזל, אני לא מצליחה להבין איפה אני, למה אני רצה, למה אני יחפה. משהו מפחיד אותי. הפחד מאיים לחנוק אותי, לשתק אותי. אל תעצרי, אל תעצרי, אל תעצרי. משהו בתוכי מצווה עליי להמשיך, ואני בורחת, אין לי מושג ממה.

עיניי נעצמות לשנייה, ואני מועדת שוב, ידיי נשלחות קדימה לעצור את הנפילה. זה לא הזמן לעצור, ליפול, לחשוב, אבל הראש שלי מחפש תשובות. ידיי בולמות את נפילתי, ועכשיו הן שרוטות ושורפות. הריאות שלי בסכנת קריסה מוחלטת. כמה זמן אני כבר רצה?

אני אוספת את עצמי במהירות ומנסה לבדוק היכן אני. הרחוב אינו מוכר לי — שדרת עצים גדולה משני הצדדים, בתים, הרבה בתים, כולם מוקפים בגדרות גבוהות; אין נפש חיה ברחוב.

עוד רגע, עוד שנייה, אני רוצה לנוח, לקחת נשימה.

אני צריכה לקרוא לעזרה. מישהו יבוא ויעזור לי. אני אקרא ל... — אבל אף שם אינו עולה לי. אני לא יודעת למי לקרוא, לא מצליחה לחשוב בברור; אני רוצה לבכות, שמישהו יבוא ויעזור לי.

הנשימות כבדות, החזה שלי עולה ויורד במהירות מטורפת, אסור לי לאבד שליטה, אסור שהלחץ יחסל אותי. משהו מציק לי במצח, אני מושיטה את היד ומשפשפת את המקום הכואב, וידי נרטבת. אני מדממת. אבאל'ה זה השם היחיד העולה לי בראש; אבא שלי.

אולי הוא יכול לבוא לעזור לי. אני נאחזת בדמותו המוכרת, דמעות מאיימות לפרוץ מעיניי, הראייה שלי קצת מטושטשת, והדם מפריע לי לראות, מכסה לי את העין כמעט לגמרי. פאק, אני פצועה. יבבה חלושה בוקעת מפי. תמונה של מדרגות עולה לפתע במוחי — אני נזכרת שנפלתי ממדרגות. הנשימות שלי מתגברות, ואני נחנקת; אסור לעצור, אסור לעמוד, תמשיכי לרוץ, אני שונאת דם. אני בטח חולמת. שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה.

צעדי ריצה נשמעים מרחוק. הרחוב כל כך דומם, עד כי ניתן לשמוע את העלים נושרים ונוגעים במדרכה. אני שומעת את הצעדים דורסים את העלים שעל הכביש. מישהו רודף אחריי, ואני חייבת לברוח, לרוץ, להתרחק מפה.

כאב חד מפלח את ראשי, כמעט משתק אותי. אני לוחצת את כפות ידיי על הפצע, אולי הכאב ייעלם, ועוצמת את עיניי. מנבכי הזיכרון עולים, כמו סצנה מסרט, תמונה לא ברורה וקולות, צעקות. לא ברור לי מה אני שומעת, גברים? נשים? הקולות מוכרים, הכול מבולבל. יש לי בחילה, והיא מטפסת ממעמקי הבטן הישר לגרון. אני יכולה לחוש את הטעם המבחיל על לשוני. אסור לי להתמוטט עכשיו, אני חייבת לשמור על קור רוח. הצעדים מתקרבים, הם מאחוריי, עוד כמה שניות והם פה. הראייה שלי מטושטשת, ואני לא מצליחה להתמקד ולראות מי מתקרב.

אני מצווה על עצמי, קדימה, הגעת עד לכאן, אל תיכנעי, תמשיכי לרוץ, אל תתני לאף אחד לתפוס אותך, את חייבת להמשיך. זה עוזר. רגליי נעות. אני שולחת פקודה הישר מהמוח לרגליים, ורגל ימין מתרוממת ועושה את הצעד הראשון; רגל שמאל מיד אחריה, ואני שוב במנוסה. רגל אחרי רגל, צעד אחרי צעד; חייבת להתרחק מהם, חייבת לברוח, לא לעצור.

אני רצה ושומעת את הנשיפות מאחוריי, אך הפחד לא נותן לי לסובב את הראש ולהציץ. כל שנייה חשובה — אם אסובב את הראש, הצעדים יגיעו אליי, ואסור להם לתפוס אותי. אני רוצה לבכות, אבל אין זמן, הצעדים כל כך קרובים... צעדי הריצה שלי ושלהם מפרים את השקט. כפות הרגליים שלי מדממות, האבנים הקטנות שורטות אותן, פוצעות אותן, החול הדק מהאספלט נדבק אליהן, אבל אני לא עוצרת, לא יכולה לעצור. דם ממשיך לטפטף לי מהמצח הישר לתוך העין הימנית, אני לא עוצרת. הנשימה שלי מאומצת, הבחילה כמעט מכריעה אותי, אבל אני ממשיכה לרוץ.

פנסי מכונית קרבים מולי, והקלה שוטפת אותי.

אני אצעק לעזרה, הם יצילו אותי. המכונית קרבה, ואני במסלול התנגשות איתה. אני מאטה מעט את הקצב, מרגישה נשימה על עורפי; הם קרובים אליי, ואני ממשיכה לרוץ ומתחילה לנופף בזרועותיי באוויר למכונית שמולי. המכונית לא מאטה, לא מבחינה בי, עוד מעט ותתנגש בי. יד נשלחת לחולצה שלי ואוחזת בה; בשנייה האחרונה אני סוטה ימינה, הישר למדרכה, וחומקת מהיד ומהמכונית.

הרגל שלי מתעקמת, וכאב חד מפיל אותי לארץ. אני סופרת את השניות, מרגישה את גופי מרחף באוויר; הוא תכף יתנגש במדרכה. אני מרגישה את הנחיתה, את הכאב, את העולם מסתובב. ואז שקט... חושך... שלווה... כלום לא כואב יותר.