פרק 1
"אני לא מבינה, איך אנחנו אמורים להגיע הביתה כעת?" נבחה האישה הברונטית שישבה בצד השמאלי של האוטובוס. הורדתי אוזנייה אחת, התנתקתי לרגע מקולו של סולן להקת Kaleo. כולם לידי החלו להיראות מהורהרים ומודאגים.
"אני מצטער, אחד מצמיגי האוטובוס התפנצ'ר והאמת היא שאני לא יודע כמה זמן ייקח לסדר את זה," אמר הנהג ונמנע מלהביט בנוסעיו.
קריאות כעס ותסכול נשמעו. שתי נשים שישבו מאחוריי החלו להשתעשע. "בואי, דונה, הולכים ברגל. כמו בימים הטובים." אחת מהן צחקה בקולי קולות.
הימים הטובים, חשבתי לעצמי. רגשות משונים של חמימות וגם של קנאה עקצצו בי.
"אתה לא מאמין, אני תקועה כמעט שני קילומטר מהבית. אין לי שמץ של מושג איך אני חוזרת עכשיו." אחת הבנות שעמדה מולי הקליטה הודעה.
אנשים החלו לצאת מהאוטובוס. גם דונה וחברתה יצאו תוך כדי צחקוקים.
המיקום בטלפון הראה לי שאני במרחק חצי שעה צעידה מביתי. טוב, גם ככה אין טעם להישאר ולחכות. יצאתי והתחלתי לצעוד, משב רוח קריר אפף אותי. הבטתי הצידה כדי לבדוק איפה אני. הייתי קרובה לחוף. ניו ג'רזי יפהפייה ואם הייתי תיירת, הייתי מבקרת פה או ממליצה לאנשים לבקר פה.
המוני הודעות נשמעו מהטלפון שלי. שיקפצו לי כולם, חשבתי. לא היה לי כוח לקרוא התכתבויות על מבחנים במתמטיקה או על עסקאות מהחנות. גם ככה חזרתי גמורה מהמשמרת אתמול כי במשמרת הבוקר לא סיימו להוציא סחורה, ואחר כך הייתי כמו שיכורה אצל המורה הפרטית למתמטיקה. הייתי חייבת איכשהו לשפר ציונים במתמטיקה, גם ככה כבר התקשרו לאימא שלי מבית הספר. לא מספיק הוויכוחים שלי איתה, היא תמצא עוד סיבה להתווכח איתי.
בדקתי שאני פונה בכיוון הנכון. בחיים לא הייתי בשכונות האלה. בוודאות. וילות מפוארות, מרצפות בטון מצוחצחות. הרחתי את הכסף שלהם עד לפה. שמעתי ששיקמו את האזור כולו מהזנחה ארוכת שנים של פשע, סמים ועבריינות. המשכתי להתקדם עם המוזיקה באוזניות וניסיתי לחשב כמה זמן אני ואימא כבר לא מסתדרות. לפחות את זה הצלחתי לחשב. בחודשים האחרונים לא הפסקנו לריב. הכול התפוצץ כשהחלטתי להתנגד לאופי השתלטני שלה. תמיד חשבתי שהאישה הזאת צריכה לעשן וִיד בשביל להירגע. היא חשבה שהיא יודעת מה אני צריכה בחיים. זאת הסיבה שהייתי חסרת ביטחון, מרוחקת ושקטה בחטיבה ובתיכון והתרכזתי רק בלימודים. היא תמיד החליטה בשבילי מה נכון ללבוש, איך להתאפר, מה להגיד ומה לא להגיד ולא הצלחתי להיות מי שאני. בשנה האחרונה החלטתי שלא אתן לה יותר להשתלט עליי. דבר ראשון צבעתי את השיער לבלונד־ברונטי. שנאתי כבר את השיער החום הארוך, שהיא חשבה שאסור להרוס. אחר כך עברתי מגמות בתיכון כי נמאס לי להיות באותה כיתה עם אנשים שלא סבלתי רק כי זאת כיתת מחוננים. גם התחלתי לרוץ, נרשמתי למכון הכושר וירדתי במשקל. מכון הכושר אִפשר לי לצאת מהבית בצהריים או בערב, בימים שבהם היא חזרה מוקדם, כדי לא להיות איתה באותו חלל. השתניתי בשנה האחרונה ואני שמחה על זה, אבל אני עדיין צריכה להסתדר איתה ועם האגו שלה.
חשבתי כמה אני רוצה קפה כשפתאום אפליקציית הניווט קרסה. "פאק," קיללתי בשקט. נו, מה? גם ככה לא הכרתי את השכונה הזאת. אתחלתי מחדש את האפליקציה ואז שמעתי מישהו רץ מאחוריי. סובבתי את ראשי והופתעתי שלא היה שם אף אחד. הייתי בטוחה ששמעתי צעדים. המשכתי להתקדם וניסיתי להבין איפה אני. לקח לי כמה רגעים למצוא את המיקום ופתאום נשמע קול נפץ חזק. קפצתי בבהלה. תחושת לחץ התפשטה בחזי כשהבנתי שזו הייתה ירייה, ואז עוד אחת. מבוהלת הסתכלתי לצדדים וניסיתי לחשוב איך להסתלק מפה. שמעתי קולות קוראים מרחוק, אולי מהבתים, אבל לא הבנתי מה הם אמרו. גם לא היו אנשים ברחוב, לא ראיתי אף אחד. הרגשתי את הדופק שלי הולם.
"לא לצאת מהבתים!" שמעתי את הקול. ראיתי כבר את הפנייה מולי ורציתי להתחבא או לברוח. אפילו לא ידעתי מה בדיוק אני אמורה לעשות. כמעט עברתי את הפנייה, דמות הופיעה מאחוריי, ולפניי שהספקתי לראות אותו הרגשתי את עצמי נמשכת אחורה. רציתי לצעוק והרגשתי שאני עומדת להתעלף מרוב פחד. חשבתי שזה הסוף שלי וכל הגוף שלי רעד, אבל אז הוא סובב אותי אליו וקפאתי. ראיתי את עיניו השחורות מביטות בי. ראיתי את ג'ייק מֶקְלָיֵיר.
פרק 2
הבטתי בו וידעתי שהוא זיהה אותי. עמדנו זה מול זה וראיתי שהוא מבולבל בדיוק כמוני. הוא עזב את זרועי. "מה את עושה פה?" הוא לחש, אך הטון שלו היה תקיף. הוא לא הסיר ממני את עיניו ובחן אותי בערנות.
יכולתי לשאול אותו בדיוק את אותה השאלה. זה היה ג'ייק מקלייר מהשנתון שלי בתיכון לוקהארט. עד לאותו רגע לא דיברתי איתו מעולם, אך שנינו זיהינו זה את זה. אני לא מסוג הבנות שהוא היה משוחח איתן אי פעם והוא לא מסוג הבנים שאני הייתי משוחחת איתם. אני זוכרת שראיתי אותו מדי פעם בבית הספר עם החבורה שלו.
"הייתי... בדרך הביתה," גמגמתי. עדיין לא עיכלתי את הסיטואציה.
"הביתה?" הוא הרים גבה בלעג. "דרך השכונה הזאת את הולכת הביתה? דרך הסמטה הזאת?" הוא דיבר אליי כאילו הייתי טיפשה גמורה.
"הלכתי לאיבוד," אמרתי בהיסח הדעת. יותר מדי הפרעות קשב, יותר מדי מידע שהמוח שלי לא הספיק לעכל.
שערו השחור היה פרוע. חולצת הטי השחורה שלו הייתה מקומטת מעט וידיו היו שרוטות. הוא לא ניתק את מבטו הנוקב ממני. אף פעם לא ראיתי צבע שחור בעיניים של אנשים. אטום כל כך, אפילו מהפנט אם לא הייתי לחוצה כל כך. הוא הסתובב לאחור, כאילו חיפש משהו. עמדנו באחת הסמטאות וקיר בטון הסתיר אותנו. הקיר הזה היה ככל הנראה מתחם פחי האשפה של אחת הווילות. הוא הסתובב אליי.
"תראי, אני לא מתכוון להסביר לך את מה שקורה פה עכשיו, אבל אני חייב להוציא אותך מכאן אז תצטרכי לבוא איתי."
"מה? לבוא לאן?"
"אני אוציא אותך מהשכונה הזאת. את בדרום העיר, באמצע משהו שאת לא אמורה להיות עדה לו," אמר במבט אפל. הרגשתי את תחושת הלחץ מתפשטת בקרביי. לא הצלחתי לחשוב או לענות לו כי שוב נשמע רעש חזק של ירייה. קפאתי במקום. לא יכולתי להגיב, לא לדבר, רק הרגשתי את דפיקות ליבי. ג'ייק הגיב במהירות וכופף אותי אל הרצפה. ישבנו כך, צמודים לקיר. ירייה נוספת נשמעה. רציתי לברוח מרוב פחד, אבל ג'ייק השכיב אותי על הרצפה והניח עליי את זרועו. "תהיי בשקט," הוא לחש באוזני. כן, כאילו אצליח להוציא הגה בכלל. שמעתי את פעימות ליבי החזקות. חששתי שגם הוא שומע אותן. נשארנו כך כמה רגעים והאזנו. החזה שלו עלה וירד, צמוד אל גבי. עצרתי את הנשימה והרגשתי כמו בתוך סרט פעולה.
צעדים מתונים הפרו את השקט ולאחר כמה שניות צל של בחור גבוה ורחב הופיע על הקיר מולנו. הוא חבש כובע. צמרמורת מקפיאה חלפה בי כשראיתי אקדח בידו. עצמתי את עיניי והקשבתי. ואז, קול פיצוח שבר את הדממה, חבטה, גניחה. פקחתי את עיניי. היו שם שני צללים. שני גברים. הבחור עם הכובע תפס את היורה מאחור וניסה לכוון את האקדח שלו כלפי מעלה. היורה הצליח להשתחרר מהאחיזה וירה פעמיים. ג'ייק הידק את אחיזתו בי. הבטתי קדימה. הנזק של כדורי האקדח נראה על הקיר מולנו. ואז שוב שמעתי את החבטה. היורה נפל על הרצפה והפסיק להילחם. הבחור עם הכובע חבט בו עוד כמה פעמים בעוצמה. כשסיים שוב השתרר שקט. הוא קם על רגליו ובחן את היורה, חג סביבו באיטיות, הסתכל סביב וקרא, "ג'ייק!"
ג'ייק הרפה מאחיזתו בי, ואני כאילו התעוררתי לחיים מהסצנה שצפיתי בה. ג'ייק קם על רגליו, התנודד מעט מההתכופפות הממושכת, והחל ללכת לעבר הבחור. התרוממתי מעט, עדיין הרגשתי את אחיזתו של ג'ייק בגופי וגם היד שנשענתי עליה כאבה.
"אני כאן," אמר ג'ייק.
הבחור התקרב אליו ויכולתי לראות את פניו מהצד. ידעתי בדיוק מי הוא. לארי בלאנק. עוד תלמיד מהתיכון שלי.
"היית כאן כל הזמן הזה?" שאל לארי ונראה מבולבל.
"יש לנו בעיה," אמר ג'ייק בקול קודר והחווה עליי בראשו. שניהם התקרבו אליי. מבטי הצטלב עם מבטו היוקד של לארי.
"איך היא הגיעה לכאן?" הוא תקף.
"הלכה לאיבוד," אמר ג'ייק. "עברה פה במקרה."
"את מבית הספר שלנו, לא?" המשיך לארי בתוקפנות, עיניו נעוצות בי. הוא נראה מאיים. שערו היה לח מזיעה וכפות ידיו נראו פצועות.
"נכון."
"אז מכל הדרכים שיכולת לעבור בהן בחרת ללכת דווקא בדרך שיכלה להרוג אותך?"
"תירגע, לארי. היא לא יכלה לדעת את זה," ג'ייק אמר לו.
"מה לא יכלה לדעת? המצב תמיד בעייתי בשכונת הדרום, לא?"
"נכון, אבל זה לא אומר שצריך להבהיל אותה עוד יותר. אתה יכולת לדעת שדווקא היום הם יבואו?" שאל ג'ייק.
לארי נאנח והניח את ידיו על מותניו. "זה לא משנה. עירוניים לא עוברים כאן בדרך כלל." לארי צדק, זה אזור של פשע. איך לא חשבתי על זה? "היא תסבך פה את כולנו עכשיו."
"היא שומעת אותך," אמרתי ללארי. שניהם סובבו אליי את מבטם. "מה הפאקינג בעיה שלך? אני עוד לא עיכלתי את זה שעוד שנייה הייתי מתה אם לא הוא." הצבעתי על ג'ייק. "ואתה פשוט," קולי רעד. זה הכה בי רק כשאמרתי את זה.
"את בסדר עכשיו." ג'ייק התקדם אליי.
"נראה שזה לא משנה לחבר שלך. אני בסך הכול עברתי כאן."
"נכון, אבל הוא לחוץ מכל מה שהיה עכשיו כי זה לא שגרתי. בדרך כלל אנחנו יודעים מראש על עימותים כאלה."
"זו לא אשמתי שעברתי כאן דווקא עכשיו."
"ראיתי אותך בזמן," ג'ייק אמר. ואם הוא לא היה רואה אותי בזמן? המחשבה הלחיצה אותי. נשכתי שפתיים והתחלתי לשחק עם השרשרת שלי. הזבל הזה, חשבתי על היורה. גם הם יכלו למות.
"אל תחשבי על השאר." ג'ייק כאילו קרא את מחשבותיי. זה היה מוזר. "כל מה שחשוב עכשיו זה שאת בסדר, נכון?" לרגע אחד קצר שכחתי מהכול. הוא דאג לי. היה בו משהו שנתן לי להרגיש מוגנת.
הנהנתי אל ג'ייק ואמרתי, "נכון."
"תקשיבי, טוב שלא נפגעת, זה בטוח." לארי התקרב אל שנינו. "אבל יש הרבה יותר ממה שקרה פה עכשיו, וגם אתה יודע את זה." הוא הפנה את מבטו אל ג'ייק.
ג'ייק סובב את פניו לחברו. "היא צריכה לצאת מכאן."
"אסור לה לדעת," לארי אמר.
"תחכי פה שנייה. בוא איתי רגע." ג'ייק התקדם, אחז בכתפו של לארי וסימן לו להתקדם עימו.
"אתה לא קולט, הא?" שמעתי את לארי אומר לו.
המשכתי לשחק בשרשרת שלי ולהביט בהם. כל כך הרבה שאלות ופחדים עקצצו בי. לפני שנייה כל המחשבות שלי היו על אימא שלי, על שיעורים במתמטיקה ועל כמה רציתי קפה. מתברר שכבר לא רציתי קפה כי הייתי ערנית כל כך. היה פה אקדח. פאקינג אקדח. היו פה מכות וחבטות. לארי שיתק מישהו על הרצפה. אותו לארי שבגיל שלוש עשרה קרע שלט של הכיתה המתחרה במשחק כדורגל. איך נזכרתי בזה? הבנתי כבר שנקלעתי לסיטואציה שלא הייתי אמורה להיות עדה לה. הבטתי קדימה, על היורה השרוע על הרצפה. ממרחק הוא נראה כבן ארבעים. למה שלארי וג'ייק, תלמידי תיכון בני שמונה עשרה, יילחמו בו?
ג'ייק ולארי סובבו את ראשיהם אליי, כאילו שמעו את השאלות בראשי. מבטם הלחיץ אותי. שילבתי את ידיי והרגשתי נורא. הרגשתי כמו ילדה קטנה שמבוגרים צריכים לדבר בלחש לידה כדי שהיא לא תשמע. הם התקדמו אליי. כפות ידיו של לארי היו מאוגרפות ומבטו קשוח, אבל הנחתי שזה מבטו הקבוע. יחסית לנער בן שמונה עשרה הוא נראה מבוגר. זרועותיו חזקות ומוצקות, ברור היה שהוא מתאמן הרבה. הוא היה נמוך בכמה סנטימטרים מג'ייק. לא יכולתי שלא לחשוב על זה שאם שערו השטני לא היה פרוע ואם הוא היה לובש חליפה, הוא יכול היה להיראות כמו מאפיונר מהספרים. נו, ברור שרק אני יכולתי לחשוב על האנלוגיה הזאת באותו רגע. ג'ייק לעומתו נראה נער, אף שגם הוא היה שרירי וורידי זרועותיו בלטו. שניהם נעמדו כעת מולי והרגשתי קטנה לפתע. ולא, 1.68 סנטימטרים זה לא נמוך לבחורה.
"טוב, תקשיבי," לארי התחיל לומר, ידיו על מותניו. "אנחנו לא מתכוונים לתת לך דין וחשבון על מה שקרה פה. זה ברור לך, נכון?" התקיפות שוב נשמעה בקולו, אבל לפחות הוא היה רגוע יותר.
"לא ביקשתי," עניתי.
"יופי. אז ככה." הוא כיווץ את גבותיו. "רגע, איך קוראים לך בכלל?"
כן, ברור שהם לא ידעו איך קוראים לי.
"אליס," עניתי. מבטי הצטלב עם עיניו השחורות של ג'ייק.
"אליס מה?" שאל לארי. "אליס ליין. ואתם ג'ייק ולארי," אמרתי.
"שמעת עלינו," לארי אמר.
"שמעתי." באותו רגע נשמע שיר שהתנגן חלושות.
לארי הוציא את הטלפון שלו מהכיס. כבר זיהיתי את הצלצול Remember the name של Fort Minor. "כן , ארי." הוא חיכה מעט והחליף מבטים עם ג'ייק. "כן, אנחנו בסדר. שיתקתי אותו." לארי הקשיב, עיסה את המצח שלו והזדקף במהירות. "בסדר, אני אגיע עכשיו." ג'ייק הנהן לאישור. לארי תחב את הטלפון בחזרה לכיסו והביט בג'ייק. "תטפל בזה," אמר והביט בי. אחר כך הוציא כפפה שקופה מכיסו ושם אותה על ידו. מהכיס השני הוציא ממחטה מבד ואז הרים באיטיות את האקדח הטעון שעל הרצפה, שלף ממנו את המחסנית במיומנות ועטף את המחסנית בממחטה. הוא רץ קדימה ונעלם. זה היה מחזה מהפנט להביט בלארי עושה את כל הפעולות הללו. כשהוא נעלם חזרתי להביט בג'ייק והבנתי שג'ייק הביט בי כל הזמן הזה, כשהסתכלתי על לארי.
"כשהוא אמר ש'תטפל בזה'," התחלתי לומר. "אתה מתכוון לרצוח אותי ולקבור אותי כמו בקליפ של Eminem?"
"מה?"
"כלום, אני צוחקת."
"איך הכרת אותנו?" ג'ייק הרצין ושילב את ידיו.
"אתם די מוכרים בבית ספר. אני בטוחה שאתה יודע את זה."
ג'ייק צמצם את עיניו ובחן אותי, או יותר נכון בחן את הכנות שלי. "אני יודע על עצמי הרבה דברים, אבל לא מה אחרים חושבים שהם יודעים עליי."
"לא תמיד צריך לדעת."
"נכון, אבל גם את עכשיו תחשבי לעצמך כל מיני דברים בקשר אלינו ולמה שקרה כאן. זה בטוח."
"אני –"
"את לא צריכה להסביר את עצמך." הוא קטע אותי. "במצבים כאלה אני מבין שזה יקל עלייך אם תדברי עם מישהו קרוב על מה שקרה. אז אני רק רוצה להבהיר לך משהו." הוא התקרב אליי וראיתי את חזותו המאיימת. "הדברים שמתרחשים באזור הזה חסויים. אף אחד לא אמור לדעת מה קרה כאן היום, גם לא אנשים שאת חושבת שאת יכולה לסמוך עליהם. אז אם תפלטי משהו, יכול מאוד להיות שתסכני אנשים אחרים."
קור חלף בגופי. זה מה שהיה חסר לי, חשבתי. להיכנס לתוך העולם הזה שהאל יודע מה קורה בו.
"אני לא אומר שום דבר."
"זה יפה שאת אומרת את זה, אבל אני צריך שתבטיחי לי," אמר והתקדם צעד נוסף.
עיניו השחורות ננעצו בעיניי והרגשתי את הבטן שלי מתחילה להתהפך מהקרבה שלו אליי. בלעתי רוק. אפילו לא ידעתי מה הרגשתי. רציתי לברוח באותו רגע, אבל כבר לא יכולתי. ג'ייק מקלייר, שלא החלפתי איתו מילה אחת בשנים האחרונות, היה צריך את ההבטחה שלי. הבטחה שלא ידעתי מה יהיו ההשלכות שלה.
"אני מבטיחה לך." מיקדתי בו את מבטי. הוא הרים מעט את לסתו והנהן. פניו בנויות יפה, חשבתי לעצמי. רציתי לתת לעצמי סטירה על המחשבות האלה. זה לא היה הזמן להתמקד בו.
"את צריכה לצאת מהאזור הזה." הוא פסע צעד אחד אחורה. "לאן את צריכה להגיע?"
"למרכז העיר." ניסיתי עדיין להתנער ממחשבותיי.
"תפני פה שמאלה ואז תמשיכי ישר עד הסוף. זאת הדרך המהירה ביותר." הנהנתי והתחלתי להתקדם. מולי ראיתי את היורה שרוע על הקרקע. אם לארי לא היה אומר שהוא רק שיתק אותו, הייתי חושבת שהוא ללא רוח חיים. "אליס," ג'ייק קרא לי. סובבתי את מבטי אליו. "זה הזמן להתרחק, לא לחשוב." משהו בקול שלו, במבט האפל בעיניו השחורות שהיו ממוקדות בי כאילו אני מטרה, הרתיע אותי. מבטי נדד אל הקעקוע משני צידי צווארו, עלי זית שמסתלסלים כלפי מטה, אבל לא בחנתי אותו יותר מדי כי מיהרתי להסתובב והמשכתי בדרך שהורה לי בלי להביט לאחור. לא ידעתי מה הרתיע אותי יותר באותן שניות, שג'ייק איכשהו ידע על מה חשבתי, או המבט המאיים בעיניו. לא משנה מה זה היה, משהו בראש שלי קרא לי לברוח כמה שיותר מהר מהנוכחות שלו.
חזרתי הביתה אפופת מחשבות. כרגיל אימי לא הייתה בבית. אומנם היינו בסוג של ריב, אבל זה היה מנחם אם היא הייתה בבית. לא רציתי להיות לבד. חלצתי את נעליי. המראות חזרו אליי. היורה, הדם על ידיו של ג'ייק, המילים של לארי. ג'ייק מחזיק בי, יורים לידי, החבטות של לארי ביורה. שטפתי ידיים והלכתי למקרר. המיומנות של לארי עם האקדח, קול היריות, המבט המסוכן בעיניו של ג'ייק. סגרתי את דלת המקרר בחוזקה. הרגשתי את החזה שלי עולה ויורד במהירות והחלטתי שלא אתן לזה להשתלט עליי. שוב נעלתי את נעלי האולסטאר הלבנות שלי. את בסדר עכשיו, אמרתי לעצמי. זה מה שהכי חשוב. פתחתי את הטלפון, הקלדתי הודעה לאימא שלי: אני אצל סבתא, אחזור מאוחר יותר.
* * *
אני כבר מתקרבת לבית שלי. הכול מסביבי חשוך. אני לא מדברת, אבל אני שומעת. שומעת את המחשבות שלי אומרות לי להתקדם מהר יותר. הגוף שלי לא הגיב. הבית קרוב, אבל עדיין נראה רחוק מדי. דפיקות הלב שלי הולמות בי. הרגליים שלי הולכות עוד צעד ועוד צעד על המדרכה, אבל הדרך כאילו לא נגמרת. ואז אני קופאת. אני רואה אותו, את הצל שלו על הקיר מולי. נשימתי נעתקת כשאני רואה אותו מכוון עליי אקדח.
* * *
צלצול הטלפון העיר אותי בבהלה. הרמתי את ראשי במהירות מהשולחן וניסיתי להתאפס. על שולחן הכתיבה העתיק מעץ מחברת מתמטיקה ודפי נוסחאות. הרמתי את הנייד כדי לעצור את הצלצול המעיק ולענות לשיחת הטלפון.
"הלו," אמרתי.
"אליס, למה את עדיין לא בבית?" קולה התקיף נשמע.
מצמצתי בחוזקה וניסיתי להתגבר על כאב הראש שהכה בי בשניות.
"אה, אני עדיין אצל סבתא. היום יום חמישי, תמיד יש לה כמה תלמידים ברצף."
"ומה עשית עד עכשיו? אכלת משהו?"
"לא, נשארתי לגווע ברעב כל הערב." שפשפתי את עיניי העייפות. אי פעם מישהו הגיע לסבתא שלו בלי לאכול משהו? עיקמתי את אפי בגועל כשראיתי שהרוק שלי נמרח על דף הפתרון של תרגיל הגאומטריה כשנרדמתי.
"מה אכלת?" היא התעלמה כהרגלה.
"פסטה עם חזה עוף. אתחיל להתארגן ועוד חצי שעה אהיה בבית."
"אם ככה אני לא מכינה ארוחת ערב. אלך לישון מוקדם היום, תחזרי מהר."
"טוב."
השיחה נותקה. הבטתי קדימה ושפשפתי את פניי בעייפות. במצב אחר אולי הייתי אומרת שמתמטיקה זה משעמם ופשוט נרדמתי מול התרגיל, אבל נראה שהראש שלי כבר היה מותש ממחשבות. שמעתי את קולה של סבתא מהסלון. היא ציטטה איזשהו משפט של שייקספיר. בטח יש אצלה תלמיד שמתכונן למבחן בספרות אנגלית. היו ימים שיכולתי להתנחל אצל סבתא וכמעט לא לשוחח איתה כי היו אצלה תלמידים, אבל הפעם באמת הייתי זקוקה להסחת דעת, ודווקא לדבר איתה על כל נושא שהיא תרצה. אימא שלי לרוב לא הייתה בבית, אז בילדות הייתי מבלה הרבה אצל סבתא. אה, ומשמינה כמובן, אבל מזל שהתקופה הזאת שלא הייתי מודעת לתזונה נכונה עברה.
הבטתי הצידה, מבטי התמקד בארון המגולף מעץ בחדרה והבטחתי לעצמי שאתנהג כאילו כלום לא קרה. לא ידעתי במה ג'ייק ולארי הסתבכו, אבל מובן שלא איגרר לזה. מוזר כי במשך כל שש השנים האחרונות לא שוחחתי עם ג'ייק או עם לארי בכלל ופתאום, דווקא בזמן הלא נכון ובשנה האחרונה בתיכון, דבר כזה קרה. הרגשתי את העייפות נופלת עליי ועיניי שוב נעצמו. לא רציתי לחשוב על זה. עדיין הרגשתי את הדופק הולם בגרוני וראיתי את האקדח מול עיניי. הרמתי את רגליי וחיבקתי אותן, ניסיתי לקרוא שוב את השאלה בגאומטריה. לא יכולתי לתת לזה להשתלט עליי, אני בסדר וזה הכי חשוב, חשבתי לעצמי. אני בסדר.
לאחר חצי שעה סבתא סיימה את השיעור האחרון והתיישבתי איתה לכוס קפה עם עוגיות שהכינה אמש. מדי פעם המוח שלי חזר למה שקרה תוך כדי שריכלנו על המשפחה של התלמיד שלה. כמו תמיד איכשהו ידעתי את כל הסודות העסיסיים מחייהם של תלמידים בני ארבע עשרה שלמדו אצלה. אחר כך חזרתי הביתה. לא רציתי אפילו לנסות להתרכז וללמוד. החלפתי לפיג'מה ונכנסתי למיטה.