גן השמש

הבית שלנו מקושט בבלונים ואורות צבעוניים שמשרים עליו אווירה חגיגית, עדות למסיבת יום ההולדת של ליאם בן השלוש. עד לפני שעה קלה התרוצצו פה ילדים והניחו את ידיהם הדביקות מעוגת שוקולד בכל פינה. חיוך גדול מתפשט על פניי כשאני מציצה לחדרם של ילדיי. אמה וליאם ישנים זה לצד זה על המיטה הגדולה בחדר השינה שלהם. אני סוגרת חרש את הדלת והולכת למטבח, אוספת בדרכי עטיפות צבעוניות של מתנות וכוסות חד פעמיות מכל פינה.

"לא ידעתי שילדים בני שלוש יכולים לעשות כל כך הרבה רעש ולכלוך." אני צונחת בכבדות על הספה בסלון ומביטה על אורן בעלי. הוא נראה כאילו רכבת דרסה אותו ואני לא מתאפקת ומחייכת.

"יש לי צלצולים באוזניים." הוא אומר, קם ממקומו ומתקרב אליי.

"העיקר שמחר אנחנו יוצאים לחופשה שלנו סוף סוף." אני מתרגשת כל כך שחיוכי מאיים לקרוע את לחיי.

"יש לי משהו בשבילך." אורן מוציא מהכיס שלו משהו ומתיישב לידי. "הפתעה," הוא אומר ונושק לראשי.

"אני לא צריכה עוד הפתעות, יש לי הכול." אני מלטפת את ידו.

"היי, סוף סוף אני יכול להרשות לעצמי לפנק את האישה שלי." הוא אומר ברצינות.

אני מקפלת את רגליי תחתיי ומסתובבת אליו, אחוזת ציפייה והתרגשות. "לעצום עיניים?" אני שואלת בחיוך שובב.

"כן," הוא עונה.

רגע לפני שאני עוצמת את עיניי אני בוחנת את פניו. הוא נראה עייף מאוד ובין גבותיו מסתמן הקמט המעיד שהוא מוטרד. אני שולחת את ידי ומלטפת את הקמט. "עצמתי את העיניים." אני אומרת ומבצעת.

"תני לי את היד שלך." הוא אוחז בידי הימנית ומשהו קר במקצת מצמרר את עורי. "תפתחי." הוא אומר ועיניי נפקחות במהירות.

"אורן," שמו יוצא מפי בלחישה מלאה התפעלות. "זה מקסים." אני מלטפת את צמיד הכסף העדין שענד על מפרק ידי. "אנחנו יכולים...?" השאלה נעצרת בקצות שפתיי כשמבט תוכחה מופיע על פניו.

"הצלחנו, יפה שלי, סוף סוף הצלחנו." הוא מחבק אותי בחוזקה. "אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, שאני מודה לך על הסבלנות ועל זה שהאמנת בי." קולו רועד מעט. "הצמיד הזה..." הוא מסובב אותו על ידי ואני בוחנת את שני התליונים שמתנודדים עליו - שני יהלומים בצורת טיפה. "הצמיד הזה הוא תחילת הדרך החדשה שלנו, החיים החדשים שמצפים לנו." אצבעותיו מלטפות את ידי.

"אני לא צריכה יהלומים, אני לא צריכה מתנות גדולות. נתת לי את הדבר הנפלא ביותר, את הילדים שלי, את המשפחה שלנו." אני מנשקת את שפתיו.

"תני לי לחבק אותך, להרגיש אותך." הוא כורך את זרועותיו סביבי ומצמיד אותי אליו. "אני רוצה שתדעי שאני אעשה הכול בשבילכם, מהיום לא ייחסר לכם דבר." קולו חדור עצב. השנים האחרונות לא היו קלות. נאבקנו להתקיים ולהשאיר את הראש מעל המים. לאחר שאביו של אורן נפטר לפני שלוש שנים והשאיר אחריו חובות עצומים, נאלצנו למכור את הבית שלנו ולעבור לדירה קטנה, שלפעמים הזכירה לי קופסת גפרורים.

"תמיד האמנתי בך. ידעתי שיגיע הרגע ונעלה על דרך המלך." אני מנסה לעודד אותו, לסלק את העצב שידע במשך זמן רב מדי. "תראה מה הצלחת להשיג, תראה את החיים שמחכים לנו." אני מצביעה על הארגזים שפזורים בכל פינה בבית. "בית חדש וגדול, חופשה שתמיד חלמנו עליה." אנחנו צמודים, סופגים נחמה זה מזה.

"אני אוהב אותך." הוא ממלמל לתוך שערי ונושק לי בחום. "הבית החדש שלנו מחכה לנו כשנחזור מהחופשה. לילדים שלנו יהיה כל מה שיחלמו עליו." הוא חוזר על זה בפעם המיליון. העבודה החדשה שהשיג לפני שנתיים עשתה לו רק טוב. ההצלחה האירה לנו פנים.

"מחר אנחנו יוצאים לדרך חדשה." אני מניחה את ראשי על חזהו ועוצמת את עיניי בתשישות.

"מחר," אני שומעת אותו אומר ומחייכת כשהצמיד החדש מרשרש על ידי.

 

מוזיקה בוקעת מהרמקול שעומד לא הרחק מאיתנו על החול, ברצועת חוף שהפכנו לביתנו השני הקיץ. אני מביט על האנשים שמקיפים אותי וחיוך גדול עולה על פניי. הקבוצה הזו מלווה אותי שנים רבות, הפכנו למעין משפחה גדולה ורועשת. מבטי נמשך אל הים הסוער ואני תוהה ביני לבין עצמי אם הוא תמונת מראה לחיים שלי באחרונה. "איתי, אתה מגיע לתערוכה בשבוע הבא?" ברק שואל אותי ומעיר אותי מהמחשבות ששקעתי בהן.

"מתי הפכנו להיות מתורבתים כל כך?" אני קורץ לו. "פעם כל מה שעניין אותנו היה כדורגל, בחורות וזיונים." אני מרים את הבקבוק באוויר וצועק, "לחיים!" וכולם מצטרפים אליי בקריאות.

"אנחנו מתורבתים?" ברק מחזיר לי קריצה כשהוא מצמיד אליו את אשתו - השנייה במספר. "אני בן שלושים וחמש היום, הגיע הזמן שאבקר פעם בתערוכה, לא?"

עיניי נודדות לשאר חבריי שחלקם עדיין רווקים או גרושים. רק זוגות בודדים בינינו החזיקו מעמד. "לא יודע." אני אוחז בבקבוק הבירה ולוגם ממנו.

"יהיו עיתונאים ועוד חברים מהקבוצה." הוא מתיישב לידי ובוחן אותי.

"אני אעשה מאמץ." אני פוטר אותו בתשובה לא מחייבת. בזמן האחרון מצאתי את עצמי משתעמם מכל האירועים הגדולים שבהם הייתי רגיל להשתתף באופן קבוע.

"אני אהיה בת הזוג שלך." קורל מתיישבת על ברכיי ללא הזמנה ומנשקת את שפתיי.

"אני לא בטוח שאגיע." אני מרשה לה לנשק את צווארי ארוכות, ולבסוף מוריד אותה מברכיי ומתרומם מהכיסא. הסצנה הזו מוכרת לי. גרופיות של הקבוצה מקיפות אותנו באופן קבוע, למרות שאני כבר לא משחק ולא חלק מקבוצת הכדורגל שבעבר הייתי שייך לה.

"אל תהיה כבד," קורל נעמדת מאחוריי. אני משחרר את ידיה מכתפיי. היא וחברותיה מסתובבות באופן קבוע עם חברי הקבוצה. הן נמשכות למעמד והפרסום שאופף אותנו. "אני לא יכולה לשכוח את הפעם האחרונה שהיינו יחד," היא מעפעפת בריסיה ומנסה להיראות מושכת ומפתה. הפעם האחרונה שהיא מדברת עליה הייתה לפני חודש, כשחגגנו בבית של ליאור, אחד מחבריי הוותיקים, וסגרנו את הלילה בין הסדינים.

"אני הולך לעשות סיבוב." אני זורק לעבר החבורה הקולנית והולך לעבר הטרקטורון שלי. הסיפור הזה חוזר על עצמו יותר מדי פעמים. הראש של הבחורות שמקיפות אותנו עסוק רק בדבר אחד: עוד תמונה משותפת בעיתון, שאולי תביא להן פרסום.

אני עולה על הטרקטורון ומתרחק מהמקום במהירות. אני מכיר את החוף כמו את כף ידי. בשעות אלה יש מעט מתרחצים והשקט מבורך. הראש שלי מפליג למקום אחר, מחזיר אותי לתקופה שבה חשבתי שהחיים מחייכים אליי ושדבר לא יוכל לפגוע בי. התבדיתי. חטפתי מהלומה קשה שלא האמנתי שאצליח לשרוד. אני מגביר את המהירות ונהנה מהרוח שמצליפה בפניי ומסלקת את הרעשים הבלתי פוסקים שממלאים את חיי. אני כל כך מהופנט מתנועת הגלים הנשברים אל החוף, שאני כמעט מפספס את האישה והכלב שמזנקים לתוך מסלול הנסיעה שלי. אני סוטה במהירות לא מתוכננת ובולם בחוזקה כדי לא להתנגש בהם.

גלגלי הטרקטורון מתחפרים ברעש ומעיפים חול על האישה שנופלת בבהלה לאחור. הכלב שלה נובח בהיסטריה וחושף שיניים כשהוא מתקדם אליי במהירות. "גולד," היא אוחזת בקולר שלו ממקומה על החול ולוחשת לו משהו שאני לא שומע. יש לי הרגשה שאם היא תרפה ממנו, הכלב יקרע אותי לגזרים.

"את משוגעת? את לא מסתכלת לאן את הולכת?" הכעס מבעבע בגופי כשאני מצליח להשתלט על הטרקטורון ולדומם את המנוע.

"אתה צועק עליי?!" היא מתרוממת ממקומה. אש רושפת בעיניה כשהיא מנערת את החול מבגדיה. "כמעט דרסת אותנו." היא לא מביטה בי, אלא מלטפת את הכלב בתנועות קטנות ואיטיות, והוא מתיישב לרגליה, עיניו אינן משות ממני. אני בוחן אותה ואש נדלקת בגופי. היא לבושה בשמלת חוף אדומה שמגיעה עד לקרסוליה, הרוח מכה בבד והוא מסתחרר סביבה ונצמד לגופה.

"את רצת לתוך מסלול הנסיעה שלי! קפצת משום מקום!" היא מביטה בי, במין לגלוג או התנשאות. אמנם היא חתיכה לוהטת, אבל מעצבנת.

"אתה יודע לקרוא שלטים, או שזו משימה קשה מדי בשבילך?" היא שואלת בציניות, ולפני שאני מספיק לענות היא ממשיכה בזעם, "אסור לנסוע על החוף, זה כתוב בעברית." היא מרימה את הטלפון שלה כשגבה מופנה אליי.

העיניים שלי מרותקות לישבנה העסיסי כשהיא מתכופפת. "האמת היא..." אני לא מצליח להוריד ממנה את העיניים ומשתתק.

היא מסתובבת אליי ופוגשת את מבטי החודר.

"המבט שלך לא מוצא חן בעיניי." היא אומרת בלהט.

"הישבן שלך מאוד מוצא חן בעיניי." אני פולט ומחייך.

"אתה לא באמת אמרת את זה עכשיו," היא נראית מזועזעת וסומק צובע את לחייה.

"מצטער, קצת קשה לפספס אותו כשהשמלה שלך נצמדת אליו." ככל שהיא מסמיקה יותר, אני נהנה להביך אותה עוד.

הנייד שוב נופל מידה והיא מתכופפת במהירות להרים אותו, אך הפעם מקפידה להישאר עם הפנים אליי. היא רק לא מבינה שהנוף שנגלה אליי הפעם הוא לא פחות מרשים. כתפיית השמלה צונחת מכתפה ואני מקבל הצצה לשדיה המושלמים. חיוך גדול קורע את פניי. "מה אתה מחייך?" היא מתרגזת.

"הנוף מקדימה מרשים אפילו יותר." אני מעקם את שפתיי בהתגרות.

"אתה חוצפן." היא מפטירה ומיישרת את שמלתה, מונעת ממני להמשיך להתרשם. "בוא, גולד." היא אומרת לכלב ומתרחקת ממני לכיוון השני כשהכלב אחריה.

• • •

כעבור כמה ימים אני נכנע להפצרות של החברים ומגיע לאסוף את קורל כדי לנסוע לתערוכה. רן, אחי הקטן, הבהיר לי שאני צריך להפגין נוכחות. אביתר בראון, אחד האנשים החשובים בתחום הנדל"ן, הזמין את כל מי שרק אפשר, במיוחד ידוענים ומפורסמים, לתערוכת הציורים של בתו האהובה. ככה זה כשיש לך אבא עשיר מיליונר; את מחליטה בוקר אחד להיות ציירת ואבא מגשים לך את החלום.

"איתי, איתי, חיוך למצלמה." צלמי הפפארצי צועקים כשאני יוצא מהמכונית וקורל תלויה על זרועי. "מה דעתך על המאמן החדש של הקבוצה?" אחד העיתונאים זורק אליי. "האם הגירושים שלך סופיים?" עוד שאלה שאני בוחר להתעלם ממנה, ומושך אחריי את קורל שמחמיצה פנים.

"הם בסך הכול רוצים תמונה שלך, מילה שתעשה כותרת מחר בבוקר." קורל אומרת לי בכעס כשהיא מבינה שלא תקבל את רגע התהילה שלה.

"אני לא מעוניין להיות כותרת בעיתון." אני מסנן. זו הייתה טעות להביא אותה איתי.

אנחנו מסתובבים בין החדרים. הקירות עמוסים בציורים מזעזעים, זה נראה כאילו ילד בן ארבע מרח על הקנבס את כל הצבעים שקנו לו. אני פוגש חברים ותיקים ולוחץ ידיים, מחליף מילים עם אנשים שלא ראיתי כבר כמה זמן. "כל הכבוד לאביתר בראון על הארגון," קורל מצייצת לידי. "הבת שלו מאוד כשרונית." אני מגלגל את עיניי. האמת היא שבאמת כל הכבוד לבראון שהגשים לבת שלו את החלום שלה. אני עבדתי קשה מאוד כדי להגיע למקום שבו אני נמצא. כל מה שיש לי השגתי במו ידיי.

קורל מוצאת מטרה חדשה לפטפוט הבלתי פוסק שלה ומאפשרת לי מעט שקט. אני לוקח כוס יין ממגש שנושא מלצר חולף, ונעמד מאחורי שתי נשים שמתבוננות באחד הציורים הגרועים ביותר שראיתי. "סבתא, זה מזעזע." אומרת האישה הצעירה למבוגרת, ואני כובש חיוך ומסכים איתה בהחלט. אני בוחן את האישה הצעירה מאחור ומתפעל. השמלה השחורה שלגופה נצמדת אליה ומרשרשת עם כל תנועה שהיא עושה, ישבנה המלא והחטוב נע מצד לצד ומסיח את דעתי לרגע.

"תהיי מנומסת." הסבתא אומרת. "הציירת היא בת של חברה ותיקה שלי, והבטחתי לבוא ולכבד אותה." הסבתא מניחה את ידה על כתפה של האישה. "ואני חושבת שהגיע הזמן שתצאי קצת מהבית." אני ממשיך לעמוד מאחוריהן.

"אבל אני לא מבינה למה הקשקוש הזה נקרא לבבות שבורים?" הצעירה מצביעה על השלט הקבוע על הקיר לצד הציור. אני מעיין בו וגם מנסה להבין. "אין פה אפילו צורה של לב." היא אומרת נחרצות.

"תחפשי היטב, אולי תמצאי, אולי אין לך מספיק דמיון?" הסבתא צוחקת ואני מתאפק לא לגחך בקול.

האישה מטה את ראשה מצד לצד ומחפשת את הלב שלא קיים בציור. "איתי," קורל קוראת לי מאחור, ואני מסב את ראשי אליה, מוכן לומר לה שסיימתי לבזבז את זמני.

אני מספיק לשמוע את הסבתא אומרת, "בואי נתרחק קצת. אולי מרחוק זה ייראה טוב יותר."

אני מפנה את ראשי שוב, והצעירה מתנגשת בי בעוצמה שכמעט מפילה אותי לאחור. משהו קר ורטוב נשפך עליי. אני משפיל את ראשי ומגלה על החולצה הלבנה שלי כתם סגול גדול. אני מרגיש את הנוזל חודר למכנסיי ומכתים את החלק הקדמי שלהם. פאק, אני בטח נראה כאילו השתנתי במכנסיים. מושלם. אני מרים בחזרה את ראשי בזעם ומביט באישה שהתנגשה בי. "אני לא מאמין!" כעס מתעורר בי. "שוב את!?"

אימה מופיעה על פניה. "אלוהים," היא מניחה את ידה על פיה. "סליחה, סליחה." היא עומדת מולי נטועה במקומה ולא מצליחה לדבר. לפני כמה ימים כמעט דרסתי אותה, ועכשיו היא דרסה את הבגדים שלי. פאק, היא אסון מהלך, אבל ללא ספק אסון מרשים במיוחד.

"איך מכל האנשים שיש פה, את מתנגשת דווקא בי?" החולצה נדבקת לגופי והזין שלי רטוב מיין.

הסבתא עומדת בצד ומנסה לכבוש חיוך. האישה נוטלת מידה של הסבתא מפית ומתקרבת אליי במהירות. לפני שאני מספיק להוציא מילה נוספת, היא מנסה לנגב ממני את הנוזל, אך ללא הצלחה. הבגדים שלי הרוסים. "אני כל כך מצטערת, לא ראיתי אותך," היא ממלמלת בהתנצלות.

"לפחות על זה אנחנו מסכימים. זו הפעם השנייה שאת לא רואה אותי ואני בטוח שאני לא שקוף." אני מרים גבה בהתגרות. "האמת שזו הפעם הראשונה בחיי שאישה יפה אומרת שהיא לא ראתה אותי. זה שובר לי את הלב." אני מרשה לה להעביר את המפית על גופי, משועשע מההיסטריה שלה.

"אתה..." היא מנגבת במרץ וידה גולשת ופוגעת באיברי. היא כל כך שקועה בכעסה שהיא לא מבחינה שהיא מברישה את הזין שלי בתנועות איטיות, למעלה ולמטה. ומה לעשות, אני גבר בריא בגופו ובנפשו, והזין שלי נענה למגעה ומתקשה.

כשהיא מבינה סוף סוף מה היא עושה, היא קופאת במקומה. "מוצא חן בעינייך?" אני שואל, מנסה להישאר רציני.

היא מרימה אליי עיניים בוערות מזעם וממבוכה, פניה סמוקות. "אתה..."

הסבתא מתערבת לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט. "אתה בהחלט נראה עכשיו כמו אחד הציורים שתלויים פה." אני מביט בה ולא מצליח לכבוש את הצחוק שעולה בגרוני.

"האמת שאני מאוד נהנה כרגע, את יכולה להמשיך." אני אומר בקול נמוך לאישה. לראשונה אני מבחין בעיניה הכהות, בשערה הבהיר, באפה הקטן והסולד ובשפתיה הבשרניות. "אבל אני לא ממש סומך עלייך, אז כדאי שתורידי את היד לפני שתגרמי לו נזק בלתי הפיך." חיוך עולה על פניי כשהיא מסמיקה עוד יותר ומושכת את ידה במהירות.

"תתרחק ממני, אתה תאונה מהלכת." היא מסננת.

"יש לי הרגשה שזו תחילתו של סיפור מאוד מעניין." אני אומר וקורץ בשובבות.

"אולי בחלומות שלך." היא מניחה את ידיה על מותניה והחזה המרשים שלה, זה שקיבלתי אליו הצצה לפני כמה ימים, עולה ויורד ככל שמפלס העצבים שלה גואה.

"את באמת רוצה לדעת איך את נראית בחלומות שלי?" אני מרים את גבותיי, נצמד אליה ולוחש בשקט, שרק היא תשמע, "ואני בדרך כלל מגשים את החלומות שלי."

"נעים מאוד, אני איתי ארבל," אני מושיט את ידי אל הסבתא הנחמדה, שלוחצת את ידי בחום וקורצת לי בשובבות.

"נעים בהחלט, אני לינה..." לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט, הגברת הצעירה והנרגזת אוחזת בידה של סבתה ומושכת אותה אחריה. הסבתא שולחת אליי חיוך מקסים ומתנצל.