גן השמש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גן השמש
מכר
אלפי
עותקים
גן השמש
מכר
אלפי
עותקים

גן השמש

4.5 כוכבים (199 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2737מקורי
ספר מודפס
4959מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: יוני 2019
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 459 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 39 דק'

יהודית צפורי

יהודית צפורי היא מנהלת כספים והתחילה לכתוב בגיל 46. היא הוציאה לאור את ספרה הראשון "הכחול שבעיניך" בהוצאה עצמית. שני ספרים נוספים "אבודה בזמן" ו- "זמן שנשאר" הוציאה בהוצאת א(ה)בות. 

מספריה:
גן השמש
מיתרי לבי
אבני הדרך

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

"איבדת את השמש," הוא אומר פתאום... "השמש שלך מסתתרת מאחורי עננים גדולים ואפורים, את שונאת פרחים כי הם מעוררים אצלך זיכרון כואב." הוא חד וחריף ומצליח לגלות דברים שלא סיפרתי לאיש.
אמילי קינן, וטרינרית ומאלפת כלבים בשנות השלושים המוקדמות לחייה, חוזרת לארץ לאחר טרגדיה שריסקה את חייה.
"...היא כלואה בתוך משהו שאני מת לשחרר. היא סקסית ועדינה באותה נשימה, היא רעבה למגע ועם זאת דוחה כל אפשרות שמשהו יקרה. היא ממלאה כל מקום במחשבותיי. אני פשוט לא מצליח להפסיק לחשוב עליה."
איתי ארבל, כוכב כדורגל בעברו, בעלים ומנהל בית ספר לכדורגל לבני נוער בהווה. נאבק
לחלץ את בנו ואת עצמו ממשבר משפחתי קשה.
אמילי אינה מאמינה שהשמש תשוב לזרוח בחייה.
איתי אופטימי ומלא שמחת חיים, נחוש להתגבר על הכול.
המפגש המקרי בין אמילי לאיתי מטלטל את חייהם. אמילי, שבורה וכואבת, אחוזת בעתה מפני שברון לב נוסף. איתי השנון אינו מוכן לוותר ונאבק להכניס את עצמו ואת האור שוב לחייה.
הקשר ביניהם רווי טלטלות, עליות ומורדות ומשבר גדול. 
האם אפשר בכלל לכבוש מחדש לב שבור?
יהודית צפורי, כהרגלה, מביאה לקוראים בספרה התשיעי עלילה מורכבת ומרתקת. "גן השמש" הוא סיפור על טרגדיה, התמודדות, אהבה והרבה מאוד תקווה.
מבין ספריה הקודמים שזכו להצלחה מסחררת: מיתרי לבי, אבני הדרך, קווים אדומים וקווים שבורים.

פרק ראשון

פרולוג
הבית שלנו מקושט בבלונים ואורות צבעוניים שמשרים עליו אווירה חגיגית, עדות למסיבת יום ההולדת של ליאם בן השלוש. עד לפני שעה קלה התרוצצו פה ילדים והניחו את ידיהם הדביקות מעוגת שוקולד בכל פינה. חיוך גדול מתפשט על פניי כשאני מציצה לחדרם של ילדיי. אמה וליאם ישנים זה לצד זה על המיטה הגדולה בחדר השינה שלהם. אני סוגרת חרש את הדלת והולכת למטבח, אוספת בדרכי עטיפות צבעוניות של מתנות וכוסות חד פעמיות מכל פינה.
"לא ידעתי שילדים בני שלוש יכולים לעשות כל כך הרבה רעש ולכלוך." אני צונחת בכבדות על הספה בסלון ומביטה על אורן בעלי. הוא נראה כאילו רכבת דרסה אותו ואני לא מתאפקת ומחייכת.
"יש לי צלצולים באוזניים." הוא אומר, קם ממקומו ומתקרב אליי.
"העיקר שמחר אנחנו יוצאים לחופשה שלנו סוף סוף." אני מתרגשת כל כך שחיוכי מאיים לקרוע את לחיי.
"יש לי משהו בשבילך." אורן מוציא מהכיס שלו משהו ומתיישב לידי. "הפתעה," הוא אומר ונושק לראשי.
"אני לא צריכה עוד הפתעות, יש לי הכול." אני מלטפת את ידו.
"היי, סוף סוף אני יכול להרשות לעצמי לפנק את האישה שלי." הוא אומר ברצינות.
אני מקפלת את רגליי תחתיי ומסתובבת אליו, אחוזת ציפייה והתרגשות. "לעצום עיניים?" אני שואלת בחיוך שובב.
"כן," הוא עונה.
רגע לפני שאני עוצמת את עיניי אני בוחנת את פניו. הוא נראה עייף מאוד ובין גבותיו מסתמן הקמט המעיד שהוא מוטרד. אני שולחת את ידי ומלטפת את הקמט. "עצמתי את העיניים." אני אומרת ומבצעת.
"תני לי את היד שלך." הוא אוחז בידי הימנית ומשהו קר במקצת מצמרר את עורי. "תפתחי." הוא אומר ועיניי נפקחות במהירות.
"אורן," שמו יוצא מפי בלחישה מלאה התפעלות. "זה מקסים." אני מלטפת את צמיד הכסף העדין שענד על מפרק ידי. "אנחנו יכולים...?" השאלה נעצרת בקצות שפתיי כשמבט תוכחה מופיע על פניו.
"הצלחנו, יפה שלי, סוף סוף הצלחנו." הוא מחבק אותי בחוזקה. "אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, שאני מודה לך על הסבלנות ועל זה שהאמנת בי." קולו רועד מעט. "הצמיד הזה..." הוא מסובב אותו על ידי ואני בוחנת את שני התליונים שמתנודדים עליו - שני יהלומים בצורת טיפה. "הצמיד הזה הוא תחילת הדרך החדשה שלנו, החיים החדשים שמצפים לנו." אצבעותיו מלטפות את ידי.
"אני לא צריכה יהלומים, אני לא צריכה מתנות גדולות. נתת לי את הדבר הנפלא ביותר, את הילדים שלי, את המשפחה שלנו." אני מנשקת את שפתיו.
"תני לי לחבק אותך, להרגיש אותך." הוא כורך את זרועותיו סביבי ומצמיד אותי אליו. "אני רוצה שתדעי שאני אעשה הכול בשבילכם, מהיום לא ייחסר לכם דבר." קולו חדור עצב. השנים האחרונות לא היו קלות. נאבקנו להתקיים ולהשאיר את הראש מעל המים. לאחר שאביו של אורן נפטר לפני שלוש שנים והשאיר אחריו חובות עצומים, נאלצנו למכור את הבית שלנו ולעבור לדירה קטנה, שלפעמים הזכירה לי קופסת גפרורים.
"תמיד האמנתי בך. ידעתי שיגיע הרגע ונעלה על דרך המלך." אני מנסה לעודד אותו, לסלק את העצב שידע במשך זמן רב מדי. "תראה מה הצלחת להשיג, תראה את החיים שמחכים לנו." אני מצביעה על הארגזים שפזורים בכל פינה בבית. "בית חדש וגדול, חופשה שתמיד חלמנו עליה." אנחנו צמודים, סופגים נחמה זה מזה.
"אני אוהב אותך." הוא ממלמל לתוך שערי ונושק לי בחום. "הבית החדש שלנו מחכה לנו כשנחזור מהחופשה. לילדים שלנו יהיה כל מה שיחלמו עליו." הוא חוזר על זה בפעם המיליון. העבודה החדשה שהשיג לפני שנתיים עשתה לו רק טוב. ההצלחה האירה לנו פנים.
"מחר אנחנו יוצאים לדרך חדשה." אני מניחה את ראשי על חזהו ועוצמת את עיניי בתשישות.
"מחר," אני שומעת אותו אומר ומחייכת כשהצמיד החדש מרשרש על ידי.
 
פרק 1
איתי
מוזיקה בוקעת מהרמקול שעומד לא הרחק מאיתנו על החול, ברצועת חוף שהפכנו לביתנו השני הקיץ. אני מביט על האנשים שמקיפים אותי וחיוך גדול עולה על פניי. הקבוצה הזו מלווה אותי שנים רבות, הפכנו למעין משפחה גדולה ורועשת. מבטי נמשך אל הים הסוער ואני תוהה ביני לבין עצמי אם הוא תמונת מראה לחיים שלי באחרונה. "איתי, אתה מגיע לתערוכה בשבוע הבא?" ברק שואל אותי ומעיר אותי מהמחשבות ששקעתי בהן.
"מתי הפכנו להיות מתורבתים כל כך?" אני קורץ לו. "פעם כל מה שעניין אותנו היה כדורגל, בחורות וזיונים." אני מרים את הבקבוק באוויר וצועק, "לחיים!" וכולם מצטרפים אליי בקריאות.
"אנחנו מתורבתים?" ברק מחזיר לי קריצה כשהוא מצמיד אליו את אשתו - השנייה במספר. "אני בן שלושים וחמש היום, הגיע הזמן שאבקר פעם בתערוכה, לא?"
עיניי נודדות לשאר חבריי שחלקם עדיין רווקים או גרושים. רק זוגות בודדים בינינו החזיקו מעמד. "לא יודע." אני אוחז בבקבוק הבירה ולוגם ממנו.
"יהיו עיתונאים ועוד חברים מהקבוצה." הוא מתיישב לידי ובוחן אותי.
"אני אעשה מאמץ." אני פוטר אותו בתשובה לא מחייבת. בזמן האחרון מצאתי את עצמי משתעמם מכל האירועים הגדולים שבהם הייתי רגיל להשתתף באופן קבוע.
"אני אהיה בת הזוג שלך." קורל מתיישבת על ברכיי ללא הזמנה ומנשקת את שפתיי.
"אני לא בטוח שאגיע." אני מרשה לה לנשק את צווארי ארוכות, ולבסוף מוריד אותה מברכיי ומתרומם מהכיסא. הסצנה הזו מוכרת לי. גרופיות של הקבוצה מקיפות אותנו באופן קבוע, למרות שאני כבר לא משחק ולא חלק מקבוצת הכדורגל שבעבר הייתי שייך לה.
"אל תהיה כבד," קורל נעמדת מאחוריי. אני משחרר את ידיה מכתפיי. היא וחברותיה מסתובבות באופן קבוע עם חברי הקבוצה. הן נמשכות למעמד והפרסום שאופף אותנו. "אני לא יכולה לשכוח את הפעם האחרונה שהיינו יחד," היא מעפעפת בריסיה ומנסה להיראות מושכת ומפתה. הפעם האחרונה שהיא מדברת עליה הייתה לפני חודש, כשחגגנו בבית של ליאור, אחד מחבריי הוותיקים, וסגרנו את הלילה בין הסדינים.
"אני הולך לעשות סיבוב." אני זורק לעבר החבורה הקולנית והולך לעבר הטרקטורון שלי. הסיפור הזה חוזר על עצמו יותר מדי פעמים. הראש של הבחורות שמקיפות אותנו עסוק רק בדבר אחד: עוד תמונה משותפת בעיתון, שאולי תביא להן פרסום.
אני עולה על הטרקטורון ומתרחק מהמקום במהירות. אני מכיר את החוף כמו את כף ידי. בשעות אלה יש מעט מתרחצים והשקט מבורך. הראש שלי מפליג למקום אחר, מחזיר אותי לתקופה שבה חשבתי שהחיים מחייכים אליי ושדבר לא יוכל לפגוע בי. התבדיתי. חטפתי מהלומה קשה שלא האמנתי שאצליח לשרוד. אני מגביר את המהירות ונהנה מהרוח שמצליפה בפניי ומסלקת את הרעשים הבלתי פוסקים שממלאים את חיי. אני כל כך מהופנט מתנועת הגלים הנשברים אל החוף, שאני כמעט מפספס את האישה והכלב שמזנקים לתוך מסלול הנסיעה שלי. אני סוטה במהירות לא מתוכננת ובולם בחוזקה כדי לא להתנגש בהם.
גלגלי הטרקטורון מתחפרים ברעש ומעיפים חול על האישה שנופלת בבהלה לאחור. הכלב שלה נובח בהיסטריה וחושף שיניים כשהוא מתקדם אליי במהירות. "גולד," היא אוחזת בקולר שלו ממקומה על החול ולוחשת לו משהו שאני לא שומע. יש לי הרגשה שאם היא תרפה ממנו, הכלב יקרע אותי לגזרים.
"את משוגעת? את לא מסתכלת לאן את הולכת?" הכעס מבעבע בגופי כשאני מצליח להשתלט על הטרקטורון ולדומם את המנוע.
"אתה צועק עליי?!" היא מתרוממת ממקומה. אש רושפת בעיניה כשהיא מנערת את החול מבגדיה. "כמעט דרסת אותנו." היא לא מביטה בי, אלא מלטפת את הכלב בתנועות קטנות ואיטיות, והוא מתיישב לרגליה, עיניו אינן משות ממני. אני בוחן אותה ואש נדלקת בגופי. היא לבושה בשמלת חוף אדומה שמגיעה עד לקרסוליה, הרוח מכה בבד והוא מסתחרר סביבה ונצמד לגופה.
"את רצת לתוך מסלול הנסיעה שלי! קפצת משום מקום!" היא מביטה בי, במין לגלוג או התנשאות. אמנם היא חתיכה לוהטת, אבל מעצבנת.
"אתה יודע לקרוא שלטים, או שזו משימה קשה מדי בשבילך?" היא שואלת בציניות, ולפני שאני מספיק לענות היא ממשיכה בזעם, "אסור לנסוע על החוף, זה כתוב בעברית." היא מרימה את הטלפון שלה כשגבה מופנה אליי.
העיניים שלי מרותקות לישבנה העסיסי כשהיא מתכופפת. "האמת היא..." אני לא מצליח להוריד ממנה את העיניים ומשתתק.
היא מסתובבת אליי ופוגשת את מבטי החודר.
"המבט שלך לא מוצא חן בעיניי." היא אומרת בלהט.
"הישבן שלך מאוד מוצא חן בעיניי." אני פולט ומחייך.
"אתה לא באמת אמרת את זה עכשיו," היא נראית מזועזעת וסומק צובע את לחייה.
"מצטער, קצת קשה לפספס אותו כשהשמלה שלך נצמדת אליו." ככל שהיא מסמיקה יותר, אני נהנה להביך אותה עוד.
הנייד שוב נופל מידה והיא מתכופפת במהירות להרים אותו, אך הפעם מקפידה להישאר עם הפנים אליי. היא רק לא מבינה שהנוף שנגלה אליי הפעם הוא לא פחות מרשים. כתפיית השמלה צונחת מכתפה ואני מקבל הצצה לשדיה המושלמים. חיוך גדול קורע את פניי. "מה אתה מחייך?" היא מתרגזת.
"הנוף מקדימה מרשים אפילו יותר." אני מעקם את שפתיי בהתגרות.
"אתה חוצפן." היא מפטירה ומיישרת את שמלתה, מונעת ממני להמשיך להתרשם. "בוא, גולד." היא אומרת לכלב ומתרחקת ממני לכיוון השני כשהכלב אחריה.
• • •
כעבור כמה ימים אני נכנע להפצרות של החברים ומגיע לאסוף את קורל כדי לנסוע לתערוכה. רן, אחי הקטן, הבהיר לי שאני צריך להפגין נוכחות. אביתר בראון, אחד האנשים החשובים בתחום הנדל"ן, הזמין את כל מי שרק אפשר, במיוחד ידוענים ומפורסמים, לתערוכת הציורים של בתו האהובה. ככה זה כשיש לך אבא עשיר מיליונר; את מחליטה בוקר אחד להיות ציירת ואבא מגשים לך את החלום.
"איתי, איתי, חיוך למצלמה." צלמי הפפארצי צועקים כשאני יוצא מהמכונית וקורל תלויה על זרועי. "מה דעתך על המאמן החדש של הקבוצה?" אחד העיתונאים זורק אליי. "האם הגירושים שלך סופיים?" עוד שאלה שאני בוחר להתעלם ממנה, ומושך אחריי את קורל שמחמיצה פנים.
"הם בסך הכול רוצים תמונה שלך, מילה שתעשה כותרת מחר בבוקר." קורל אומרת לי בכעס כשהיא מבינה שלא תקבל את רגע התהילה שלה.
"אני לא מעוניין להיות כותרת בעיתון." אני מסנן. זו הייתה טעות להביא אותה איתי.
אנחנו מסתובבים בין החדרים. הקירות עמוסים בציורים מזעזעים, זה נראה כאילו ילד בן ארבע מרח על הקנבס את כל הצבעים שקנו לו. אני פוגש חברים ותיקים ולוחץ ידיים, מחליף מילים עם אנשים שלא ראיתי כבר כמה זמן. "כל הכבוד לאביתר בראון על הארגון," קורל מצייצת לידי. "הבת שלו מאוד כשרונית." אני מגלגל את עיניי. האמת היא שבאמת כל הכבוד לבראון שהגשים לבת שלו את החלום שלה. אני עבדתי קשה מאוד כדי להגיע למקום שבו אני נמצא. כל מה שיש לי השגתי במו ידיי.
קורל מוצאת מטרה חדשה לפטפוט הבלתי פוסק שלה ומאפשרת לי מעט שקט. אני לוקח כוס יין ממגש שנושא מלצר חולף, ונעמד מאחורי שתי נשים שמתבוננות באחד הציורים הגרועים ביותר שראיתי. "סבתא, זה מזעזע." אומרת האישה הצעירה למבוגרת, ואני כובש חיוך ומסכים איתה בהחלט. אני בוחן את האישה הצעירה מאחור ומתפעל. השמלה השחורה שלגופה נצמדת אליה ומרשרשת עם כל תנועה שהיא עושה, ישבנה המלא והחטוב נע מצד לצד ומסיח את דעתי לרגע.
"תהיי מנומסת." הסבתא אומרת. "הציירת היא בת של חברה ותיקה שלי, והבטחתי לבוא ולכבד אותה." הסבתא מניחה את ידה על כתפה של האישה. "ואני חושבת שהגיע הזמן שתצאי קצת מהבית." אני ממשיך לעמוד מאחוריהן.
"אבל אני לא מבינה למה הקשקוש הזה נקרא לבבות שבורים?" הצעירה מצביעה על השלט הקבוע על הקיר לצד הציור. אני מעיין בו וגם מנסה להבין. "אין פה אפילו צורה של לב." היא אומרת נחרצות.
"תחפשי היטב, אולי תמצאי, אולי אין לך מספיק דמיון?" הסבתא צוחקת ואני מתאפק לא לגחך בקול.
האישה מטה את ראשה מצד לצד ומחפשת את הלב שלא קיים בציור. "איתי," קורל קוראת לי מאחור, ואני מסב את ראשי אליה, מוכן לומר לה שסיימתי לבזבז את זמני.
אני מספיק לשמוע את הסבתא אומרת, "בואי נתרחק קצת. אולי מרחוק זה ייראה טוב יותר."
אני מפנה את ראשי שוב, והצעירה מתנגשת בי בעוצמה שכמעט מפילה אותי לאחור. משהו קר ורטוב נשפך עליי. אני משפיל את ראשי ומגלה על החולצה הלבנה שלי כתם סגול גדול. אני מרגיש את הנוזל חודר למכנסיי ומכתים את החלק הקדמי שלהם. פאק, אני בטח נראה כאילו השתנתי במכנסיים. מושלם. אני מרים בחזרה את ראשי בזעם ומביט באישה שהתנגשה בי. "אני לא מאמין!" כעס מתעורר בי. "שוב את!?"
אימה מופיעה על פניה. "אלוהים," היא מניחה את ידה על פיה. "סליחה, סליחה." היא עומדת מולי נטועה במקומה ולא מצליחה לדבר. לפני כמה ימים כמעט דרסתי אותה, ועכשיו היא דרסה את הבגדים שלי. פאק, היא אסון מהלך, אבל ללא ספק אסון מרשים במיוחד.
"איך מכל האנשים שיש פה, את מתנגשת דווקא בי?" החולצה נדבקת לגופי והזין שלי רטוב מיין.
הסבתא עומדת בצד ומנסה לכבוש חיוך. האישה נוטלת מידה של הסבתא מפית ומתקרבת אליי במהירות. לפני שאני מספיק להוציא מילה נוספת, היא מנסה לנגב ממני את הנוזל, אך ללא הצלחה. הבגדים שלי הרוסים. "אני כל כך מצטערת, לא ראיתי אותך," היא ממלמלת בהתנצלות.
"לפחות על זה אנחנו מסכימים. זו הפעם השנייה שאת לא רואה אותי ואני בטוח שאני לא שקוף." אני מרים גבה בהתגרות. "האמת שזו הפעם הראשונה בחיי שאישה יפה אומרת שהיא לא ראתה אותי. זה שובר לי את הלב." אני מרשה לה להעביר את המפית על גופי, משועשע מההיסטריה שלה.
"אתה..." היא מנגבת במרץ וידה גולשת ופוגעת באיברי. היא כל כך שקועה בכעסה שהיא לא מבחינה שהיא מברישה את הזין שלי בתנועות איטיות, למעלה ולמטה. ומה לעשות, אני גבר בריא בגופו ובנפשו, והזין שלי נענה למגעה ומתקשה.
כשהיא מבינה סוף סוף מה היא עושה, היא קופאת במקומה. "מוצא חן בעינייך?" אני שואל, מנסה להישאר רציני.
היא מרימה אליי עיניים בוערות מזעם וממבוכה, פניה סמוקות. "אתה..."
הסבתא מתערבת לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט. "אתה בהחלט נראה עכשיו כמו אחד הציורים שתלויים פה." אני מביט בה ולא מצליח לכבוש את הצחוק שעולה בגרוני.
"האמת שאני מאוד נהנה כרגע, את יכולה להמשיך." אני אומר בקול נמוך לאישה. לראשונה אני מבחין בעיניה הכהות, בשערה הבהיר, באפה הקטן והסולד ובשפתיה הבשרניות. "אבל אני לא ממש סומך עלייך, אז כדאי שתורידי את היד לפני שתגרמי לו נזק בלתי הפיך." חיוך עולה על פניי כשהיא מסמיקה עוד יותר ומושכת את ידה במהירות.
"תתרחק ממני, אתה תאונה מהלכת." היא מסננת.
"יש לי הרגשה שזו תחילתו של סיפור מאוד מעניין." אני אומר וקורץ בשובבות.
"אולי בחלומות שלך." היא מניחה את ידיה על מותניה והחזה המרשים שלה, זה שקיבלתי אליו הצצה לפני כמה ימים, עולה ויורד ככל שמפלס העצבים שלה גואה.
"את באמת רוצה לדעת איך את נראית בחלומות שלי?" אני מרים את גבותיי, נצמד אליה ולוחש בשקט, שרק היא תשמע, "ואני בדרך כלל מגשים את החלומות שלי."
"נעים מאוד, אני איתי ארבל," אני מושיט את ידי אל הסבתא הנחמדה, שלוחצת את ידי בחום וקורצת לי בשובבות.
"נעים בהחלט, אני לינה..." לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט, הגברת הצעירה והנרגזת אוחזת בידה של סבתה ומושכת אותה אחריה. הסבתא שולחת אליי חיוך מקסים ומתנצל.

יהודית צפורי

יהודית צפורי היא מנהלת כספים והתחילה לכתוב בגיל 46. היא הוציאה לאור את ספרה הראשון "הכחול שבעיניך" בהוצאה עצמית. שני ספרים נוספים "אבודה בזמן" ו- "זמן שנשאר" הוציאה בהוצאת א(ה)בות. 

מספריה:
גן השמש
מיתרי לבי
אבני הדרך

עוד על הספר

  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: יוני 2019
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 459 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 39 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
199 דירוגים
141 דירוגים
38 דירוגים
10 דירוגים
6 דירוגים
4 דירוגים
11/5/2025

אהבתי מאוד. מרגש וסוחף. נקרא בנשימה אחת

2/5/2025

עד כמה שהסיפור קשה ככה הוא יפה

15/4/2025

רוצו לקרוא 🙏 כל מנעד הרגשות יעטוף אתכן בזמן הקריאה,כל אחת תתפלל לאיתי משלה ❤️ תהנו 🩷🎀

6/4/2025

ספר קסום כתוב ברגישות תענוג לקרוא כתיבה סוחפת ומרגשת

14/3/2025

ספר מהמם כתיבה סוחפת גורם לבטן וללב שלי להתהפך

24/1/2025

ההתחלה היתה קצת צולעת וכל הקטעים הקינקיים הרגישו לי על גבול הלא נעים. ההמשך יותר זרם והחל להיות מאוד מרגש וסוחף.

24/12/2024

ספר יפיפה, אהבתי מאוד

15/12/2024

ואוווו. גם מרגש, גם עצוב בצורה קיצונית, גם סוף נפלא, גם אירוטי במידה. פשוט מצויין! רק לשים לב שיש טריגר אובדן קשוח מאוד.

7/12/2024

ללא מילים מאוהבת באיתי ובאמילי וברן וברועי חסר לי המשך איזה פרק שתיים בונוס איך התקדמו חייהם של אמילי ואיתי אשמח לקבל הצצה❤️

18/11/2024

אין מילים

6/11/2024

ואוו,איזו כתיבה מרגשת!

28/8/2024

קראתי כל הלילה כי לא יכולתי להניח את הספר מידי. הנושא כל כך קשה וטעון ויחד עם זאת הכתיבה מרככת ומגלה את התקווה והאור גם במצבים הכי קשים. פשוט ספר שנוגע בנשמה.

17/5/2024

ספר מדהים .. כמה בכיתי וכמה שמחתי.. רצה לספר השני

8/5/2024

וואו ספר סוחף ומעולה! סוחף ברגשות שלו.

26/3/2024

יפהפה כתיבה מעולה מומלץ!!!!!

9/1/2024

אדיר!

5/1/2024

ספר מקסים ועצוב. במיוחד בימים האלה, כשכל מה שראינו ועדיין רואים, ואי אפשר להושיט יד ולעזור. ספר שגורם לבכי ויוצר תקווה. ממש מומלץ.

1/12/2023

ספר מקסים ...

21/11/2023

סוחף מושלם

27/9/2023

ספר מרגש ומקסים ממליצה בחום❣️❣️❣️

21/7/2023

מרגש מאוד אהבתי

13/6/2023

Wowwwww ספר מטלטל, מרגש, מלא בעוצמות, ספר פשוט מדהים!!!

10/2/2023

מרגש מאד קשה מאד וחובה לקרוא!

14/1/2023

ואוו, הצלחת להעביר בצורה מושלמת את שלל הרגשות של הדמות

13/1/2023

אוקייייי ואוווווווווו!!! אין מילים!!! איזה ספר מרגש נסחפתי לתוך העלילה!! ממש בכיתי!!! כלכך עצוב ומרגש ומצד שני כמה תשוקה מתח וסקס סוחף.....הכל ביחד עשה את זה ספר שאי אפשר להוריד מהידיים!!!!

7/1/2023

מקסים! קראתי אותו בערב אחד. ספר מרגש, מותח, סוחף. אי אפשר להפסיק לקרא... מומלץ בחום!

11/12/2022

מהמם ומרגש

31/10/2022

מעולה!!

19/10/2022

ספר מדהים. מרגש עד דמעות .

26/9/2022

הספר הראשון שקראתי של הסופרת הנפלאה הזו. תודה שהבאת משהו שונה, אמיתי, מלא רגש, עצבות, מתח ואהבה! אהבה של זוג בשל, פרק ב' שכל אחת מהדמויות מביאה עולם ומלואו. אחת הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. שוב תודה

19/9/2022

וואו! אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי אם לא הטוב מכולם. בכיתי, כאבתי את כאב הדמויות, התרגשתי ושמחתי. לא ידעתי שספר יכול להעביר אותך כזאת טלטלה נפשית. ספר עמוק עם סיפור אמיתי, פשוט יצירה מופלאה.

11/9/2022

ספר מרגש, עצוב ,מותח ומלא סקס

27/8/2022

ספר מרתק ! מלא ברגישות. סוחף ונותו תקווה וכח. ואני שחוויתי אובדן שאבתי ממנו המון כח . תודה לך יהודית

25/8/2022

מושלם

19/8/2022

טוב אז ככה, קודם כל וואו!! וואו!! וואו!! ואני אסביר, אני בדרך כלל פחות אוהבת עלילות שמתרחשות בישראל, כי איכשהו גיבורים כמו איתי, רון ברק, דני, ועלילות שמתרחשות בתל אביב, נתניה חיפה, פוגעים בחווית האסקפיזם שלי. כשאני מכירה את ה״סטינג״ זה איכשהו פוגע לי ביכולת לדמיין את העולם של הגיבורים שלי כפי שהייתי רוצה לראות אותו. וזו אחת הפעמים הראשונות, אולי הראשונה, שההתרחשות בישראל לא פגמה לי בעוצמת הקריאה. זה ספר וואו. הכתיבה, העומקים, העלילה המפותלת, הכל היה שלם ומושלם. תודה לך יהודית ציפורי על חווית קריאה אדירה!!

13/8/2022

מקסים מרגש נהנתי מאוד ממולץ יש בו הכל

7/8/2022

גמעתי את הספר ביום. אי אפשר להניח ולבצע את משימות היום יום.. ראו הוזהרתן

30/7/2022

סיפור יפה ומרגש

25/7/2022

האמת שדי הופתעתי לטובה אני בדרך כלל לא קוראת ספרים של סופרות ישראליות פשוט פחות מתחברת אבל פה ממש נמשכתי לספר ריתק אותי חוץ מהקטע״אקשן״ שנכנס לא בצורה נכונה לספר השאר היה מקסים 4.5 .

18/7/2022

ספר מהמם. מלא ברגש… לא מאפשר לעזוב אותו ולעצור את הקריאה! מומלץ בחום

18/6/2022

מעניין מותח סוחף מרגש נהנתי מכל מילה , מחכה להתחיל את חלק ב

14/6/2022

וואו! לא הצלחתי להתנתק. הספר סוחף פנימה ולא משחרר.

3/6/2022

מעולה.

30/5/2022

אי אפשר להפסיק לקרוא

15/5/2022

עד עכשיו כל ספר של יהודית ציפורי היה מושלם! גם זה חדר ללב, מאוד מרגש, אהבתי את השחצנות של איתי, זה הוסיף לספר הומור וקליחות ומצד שני גם לדמות שלו היו משברים. נהנתי מאוד וברגע שיגיע דיגיטלי להמשך בטוח שאקרא.❤️

24/4/2022

אימלה ואבלה מושלם!!!

22/3/2022

וואווו אחד ענק!!! הספר גרם לי לבכות,להתרגש,להאמין שיש תקווה לכל דבר! הכתיבה מושלמת!! רוצו לקרוא!

20/3/2022

אחד הספרים היפים שלה

25/2/2022

מעולה!!!!!!!!

12/2/2022

מסוג הספרים שברגע שמתחילים איתם יודעים שהולך להיות לילה לבן...

12/1/2022

כל ספר שלה שקראתי היה מעולה. הכתיבה שלה, הדמויות ספר על אף העצבות והקושי שטמון בו - מעצים. ואין על איתי

10/12/2021

ספר קורע לב מרגש מאוד..אי אפשר להוריד מהידיים.. כמה כוחות צריך בשביל להתמודד עם ניסיון כזה.. חוויה עצומה

4/12/2021

סיפור מבריק שכולל בו אהבה מתח כשלונות הכל ביחד יוצר סיפור מדהים ומרגש למרות שיש קטעים שהם נמשכים ומיותרים לדעתי ס'ה סיפור מעולה כתוב בצורה קולחת.

2/10/2021

אלוהים - איזה כאב לב... גמר עליי הספר הזה!!! ואיתי - הגבר המדהים הזה... הצחיק אותי כ"כ וגם ריגש...לא לפספס את הספר הזה!!!

12/9/2021

לא יכולתי לעזוב את הספר לשניה, מרגש, סוחף, וכואב , ממליצה בחום

4/9/2021

איזה ספר מדהים, כמה מרגש כמה בכיתי וצחקתי מומלץ מאוד

26/8/2021

מקסים. מרגש וסוחף

8/8/2021

ספר נפלא… כמו כל הספרים של יהודית ציפורי. מומלץ מאוד

5/8/2021

ספר לא פשוט, מטלטל ושווה קריאה!

24/7/2021

שלמות, כמו כל הספרים של יהודית צפורי. ספר מקסים ומרגש. מומלץ!!!

14/7/2021

מרגש עד דמעות, כמה פעמים פרט על מיתרי ליבי, כתיבה מעולה סופרת מדהימה!

29/6/2021

איזה ספר נהדר, עלילה טובה עם הרבה עומק ומותח. יהודית צפורי, כל ספר שנכתב על ידי נושא פרי בכל גווניו. מאוד אהבתי את הספר.

1/6/2021

מקסים, מרתק, נוגע עמוק עמוק בכאב האובדן . החיים חזקים מהמוות ואיזה יופי זה מתאר בספר הזה.

25/3/2021

ספר שמלמד שתמיד יש תקווה אם רק מאפשרים לעצמנו לראות אותה

6/2/2021

ספר מרגש שכתוב נפלא רווח ברגעי כאב ואושר אנושיים ואמיתיים כל כך שהלב כמו מחסיר פעימה. מומלץ בחום

2/2/2021

איזה ספר מרגש !! נהנתי מכל רגע ואיתי פשוט ואוו!!

31/1/2021

מרגש מאוד

29/1/2021

התרגשתי, בכיתי, שמחתי, בקיצור אחד הספרים המרגשים והטובים שקראתי!!!!!!!

15/10/2020

ספר מקסים, נהנתי מכל מילה. התבאסתי שנגמר

5/10/2020

ספר נוגע ללב! מקסים . מאד נהניתי לקרוא

3/10/2020

ספר מרגש וסוחף, מעניין מתחילתו ועד סופו על סיפור אהבה יפהפה דרך עליות ומורדות .. ממליצה בחום

3/10/2020

במילה אחת - מדהים!

2/10/2020

ספר מושלם, התרגשתי ממנו מאוד. אוהבת את הכתיבה של יהודית, ספר סוחף ומרתק סיימתי אותו ביומיים

2/10/2020

ואו סיימתי אותו בלילה ספר קשה, כואב אבל נותן מוסר השכל טוב לחיים מומלץ מאוד

26/9/2020

וואו, ספר מקסים, מרגש, עצוב, דמויות מרגשות וכואבות. לחיי האהבה

30/7/2020

מקסים, בכיתי המון... אובדן זה נושא כואב מאוד.

10/7/2020

מקסים! עצוב ומרגש.

17/6/2020

מושלם! בכיתי, צחקתי, נהנתי בטירוף! איתי!!

7/6/2020

מרגש ויפה

6/6/2020

אחד הספרים הכי מרגשים שקראתי, ממליצה בחום

1/6/2020

תכינו את הממחטות, יהודית מפוקח כהרגלה לא מאכזבת !!

29/4/2020

ספר מרגש.. נהנתי מכל רגע

9/4/2020

הספר הזה פשוט יפה, גרם לי לבכות ממש. הוא כתוב מדהים, יש משמעות לכל מילה והלך העלילה מהמם בעיניי, לא הפסקתי לקרוא. ספר סוחף, מרגש, מטלטל, גורם למחשבות על החיים (למרות שהעלילה דמיונית).

25/3/2020

ספר מעולה!!! בדרך כלל קשה לי עם דמויות ישראליות אבל הספר הזה מרגש וסוחף ברמה אחרת!!!

20/2/2020

וואוו וואוו ווואו! מומלץ בחום לכל מי שחיפשה ספר שאי אפשר לשחרר מהיד!

17/2/2020

טוב וואו הספר הזה הוא חוויה מטלטלת. לא יכולתי להניח אותו לרגע. כמה דמעות!! כמה רגשות!! נכנס לטופ 5 שלי בקלות!!

6/12/2019

מהמם, מרגש, סוחף, מלא כאב אך עם תקווה ושמחה. אכן החיים חזקים יותר

27/10/2019

ספר ממש טוב עם עלילה מעניינת

21/10/2019

מושלם! לא הפסקתי לבכות ולהתרגש. יהודית רשמה שהוציאה בספר את הפחדים שלה, אלו הפחדים של כולנו במיוחד אימהות. הכתיבה של יהודית מעולה והסיפור נוגע ללב.
איתי, מה זה הדבר הזה?! צריך לשכפל ולהפיץ עוד ממנו. ואמילי, ליבי יצא אליה, היה קל להתחבר אליה ולהרגיש את האובדן שלה. ספר חובה!

25/7/2019

מומלץ!! לא יכולתי להניח אם כי נאלצתי לדלג על כמה דיאלוגים (שנזכרה בילדים) שהיו לי קשים ולא רציתי לפתוח סכר דמעות...

11/7/2019

ואוו ענקי.. חובה לקרא

23/6/2019

יהודית ציפורי עושה זאת בכתיבה רהוטה מהלב!!! ספר שנקרא בנשימה אחת!!

21/6/2019

סיפור מרגש סוחף וכתוב מעולה.

20/6/2019

ספר מרגששש מאוד יהודית ציפורי שלמות של ספר אהבתי בכיתי .....שאפו

15/6/2019

ספר מרגש מאוד!

13/3/2021

ספר מרגש, בהמשך נמשך קצת יותר מידי, קצת נמרח, אפשר היה לקצר.

1
26/3/2024

איזה ספר מושלם! עצוב , סוחף פשוט מהמם

21/6/2023

נהדר

15/10/2022

ספר טוב, נהנתי מהקריאה, חבל שאת מודה רק לקוראות, לא ידעתי שהוא לנשים בלבד. אבל בכול מקרה קראתי אותי עים בהנאה רבה.

27/8/2022

מרגש ויפה, כמו שתמיד ציפורי יודעת לעשות

6/8/2022

הסיפור מרגש, רומנטי, עצוב אך אופטימי. יחד עם זאת, הסיפור ארוך מדי ומעט מתיש. לצערי מצאתי את עצמי מעבירה דפים לקראת הסוף רק כדי לסיים.

15/7/2022

ספר יפה

7/5/2022

מהמם ,אי אפשר להפסיק לקרוא

4/10/2021

נחמד

16/7/2021

חמוד אך קצת מסורבל בסיפורים

23/6/2021

סיפור עצוב ומרגש.. קצת מדכא

26/1/2021

סיפור נוגע ללב, מרגש ועוצמתי

13/12/2020

ספר מעולה, עצוב ומרגש כאחד. הורדתי כוכב מכיוון, שהוא ארוך במקצת, יותר מידי תיאורים, לדעתי ניתן לחתוך קצת.

27/4/2020

סיפור מקסים, כתיבה מהממת סוחפת ומרתקת

2/4/2020

ספר יפה ועוצמתי אבל קצת מרוח..

11/2/2020

מקסים!

15/11/2019

ואווווווווווו הספר הכי כואב שקראתי ויחד עם זאת מדהים וסוחף.
מודה שבפעם הראשונה סגרתי אותו מיד כשהגעתי לאובדן הקשה כי לא הצלחתי להכיל לבסוף נכנעתי וגמעתי אותו ביממה.

22/10/2019

ספר מרתק אבל לא פשוט. סיפור כל כך עצוב, פוגש את הפחד הכי גדול כאמא. לרגעים היה לי ממש קשה לקרוא אבל היה מעניין ושונה מהעלילות הצפויות בז'אנר

10/10/2019

ג'ודי שאפו ענק.
שוב עשית את זה.
ספר סוחף..מרתק. מחסיר פעימה ויותר.שאי אפשר להניח עד סופו המופלא.
מ ו מ ל ץ מאוד מאוד.
תודה לך!!

22/8/2019

קל להתחבר לדמות ולכאב שהרי לכל אחד מאיתנו יש הפחד שמשהו יקרה ליקרים לו. אז בעקבות המלצות חמות קראתי וממליצה הלאה

11/8/2019

ואאו איזה ספר מרגש. מומלץ בחום. כבוד ליהודית צפורי. סופרת מעולה. תודה

9/8/2019

ספר מושלם!
במיוחד נכנסה לי ללב סבתא לינה המהממת💜

9/8/2019

ספר מקסים ביותר, ממליצה מאוד!!

25/7/2019

הספר הראשון שאני קוראת של יהודית ציפורי, ספר מדהים, מרגש, כואב, אוהב, רומנטי, כתוב מקסים, מעבירה את חווית הפרידה והכאב מאדם אהוב באופן מצמרר עד דמעות, מומלץ בחום.

23/6/2019

ספר מושלם סחף אותי לא יכולתי להניח את הספר עד שסיימתי אותו כאבתי בכיתי וחשתי את התחושות של אמלי וכל כך רציתי שהיא תפתח ותראה באמת את השמש

22/6/2019

כל פעם מפתיעה מחדש ספר מהמם !!!!!!

24/1/2025

קצת נמרח

22/6/2024

סיפןר יפה של אובדן וחיבור לקראת הסוף נמתח כמו מסטיק ומאבד מהחן. מראה שהיה אפשר לוותר על רבע מהספר לפחות

31/5/2022

ספר עם פוטנציאל גדול שממומש בחלקו בלבד. הסיפור טוב, הרעיון מצויין אבל הביצוע בשלבים מסויימים ירוד עד כושל. יש הרגשה שהעורך נרדם בקטעים מסויימים ופיספס טעויות צורמות. היו קטעים שבהם נהניתי וקטעים שחזרו על עצמם שוב ושוב ולא התפתחו. בקיצור, אם היו משקיעים קצת יותר בעריכה ובסיפור היה יכול להיות הרבה יותר טוב. נכון לעכשיו, אפשר לוותר.

20/8/2020

למי שאוהב גברים ישראלים שובינסטים ולא חכמים במיוחד

14/6/2019

חביב ולא יותר

2/12/2024

משעמם וחוזר על עצמו

22/11/2024

יותר מדי תיאורים יותר מדי חפירה על דברים שחוזרים על עצמם את הספר היה אםשר לקצץ לפחות ברבע.. דמות גברית שגורמת לגלגל עיניים מרוב שהוא בלתי והדמות הנשית פשוט לא מפסיקה לבכות, באמת כל הספר היא רק בוכה אין שום היגיון באינטרקצייה בינהם, לא באיך שהיא התחילה ולא באיך שהיא התפתחה בקיצור, ממש ממש מבאס

21/7/2022

הרעיון לסיפור מעולה ומתחיל כל כך טוב….. אך לצערי בחיים לא קראתי ספר כל כךךך נמרח, אותו תרחיש שחוזר על עצמו שוב ושוב… קלישאות על קלישאות.

11/1/2022

כגודל הציפייה גודל האכזבה. הסיפור מושך, טרגדיה תמיד מוכרת. אבל הדיאלוגים, ההתנהלות של הדמויות בינן לבינן, ממש לא סוחפות. רפרפתי לא מעט

18/4/2025

לא ברור למה מחליפים שם ועטיפה לאותו סיפור . אותו ספר בדיוק כמו הכחול בעינייך זה לא סבבה .

29/5/2023

לא ברור לי על מה כל הביקורות המהללות. לא מרגש, קלישאתי אין בניית מתח כלל בין הדמויות, מאכזב ממש

21/7/2020

נמרחחחחחחחחח שרדתי עד האמצע.כמה אפשר לקרוא את אותו סיפור משעמם מנקודת המבט שלה,ואז מנקודת המבט שלו. היה לספר פוטנציאל אילו היה מתומצת.קצת פחות תאורי סקס משמימים וקצת יותר עלילה.

30/12/2019

ספר שכולו מתיימר. מתיימר להיות מרגש, מתיימר להיות טוב, מתיימר להיות משהו שהוא לא. לגמרי לא. חבל על הכסף.

גן השמש יהודית צפורי
פרולוג
הבית שלנו מקושט בבלונים ואורות צבעוניים שמשרים עליו אווירה חגיגית, עדות למסיבת יום ההולדת של ליאם בן השלוש. עד לפני שעה קלה התרוצצו פה ילדים והניחו את ידיהם הדביקות מעוגת שוקולד בכל פינה. חיוך גדול מתפשט על פניי כשאני מציצה לחדרם של ילדיי. אמה וליאם ישנים זה לצד זה על המיטה הגדולה בחדר השינה שלהם. אני סוגרת חרש את הדלת והולכת למטבח, אוספת בדרכי עטיפות צבעוניות של מתנות וכוסות חד פעמיות מכל פינה.
"לא ידעתי שילדים בני שלוש יכולים לעשות כל כך הרבה רעש ולכלוך." אני צונחת בכבדות על הספה בסלון ומביטה על אורן בעלי. הוא נראה כאילו רכבת דרסה אותו ואני לא מתאפקת ומחייכת.
"יש לי צלצולים באוזניים." הוא אומר, קם ממקומו ומתקרב אליי.
"העיקר שמחר אנחנו יוצאים לחופשה שלנו סוף סוף." אני מתרגשת כל כך שחיוכי מאיים לקרוע את לחיי.
"יש לי משהו בשבילך." אורן מוציא מהכיס שלו משהו ומתיישב לידי. "הפתעה," הוא אומר ונושק לראשי.
"אני לא צריכה עוד הפתעות, יש לי הכול." אני מלטפת את ידו.
"היי, סוף סוף אני יכול להרשות לעצמי לפנק את האישה שלי." הוא אומר ברצינות.
אני מקפלת את רגליי תחתיי ומסתובבת אליו, אחוזת ציפייה והתרגשות. "לעצום עיניים?" אני שואלת בחיוך שובב.
"כן," הוא עונה.
רגע לפני שאני עוצמת את עיניי אני בוחנת את פניו. הוא נראה עייף מאוד ובין גבותיו מסתמן הקמט המעיד שהוא מוטרד. אני שולחת את ידי ומלטפת את הקמט. "עצמתי את העיניים." אני אומרת ומבצעת.
"תני לי את היד שלך." הוא אוחז בידי הימנית ומשהו קר במקצת מצמרר את עורי. "תפתחי." הוא אומר ועיניי נפקחות במהירות.
"אורן," שמו יוצא מפי בלחישה מלאה התפעלות. "זה מקסים." אני מלטפת את צמיד הכסף העדין שענד על מפרק ידי. "אנחנו יכולים...?" השאלה נעצרת בקצות שפתיי כשמבט תוכחה מופיע על פניו.
"הצלחנו, יפה שלי, סוף סוף הצלחנו." הוא מחבק אותי בחוזקה. "אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, שאני מודה לך על הסבלנות ועל זה שהאמנת בי." קולו רועד מעט. "הצמיד הזה..." הוא מסובב אותו על ידי ואני בוחנת את שני התליונים שמתנודדים עליו - שני יהלומים בצורת טיפה. "הצמיד הזה הוא תחילת הדרך החדשה שלנו, החיים החדשים שמצפים לנו." אצבעותיו מלטפות את ידי.
"אני לא צריכה יהלומים, אני לא צריכה מתנות גדולות. נתת לי את הדבר הנפלא ביותר, את הילדים שלי, את המשפחה שלנו." אני מנשקת את שפתיו.
"תני לי לחבק אותך, להרגיש אותך." הוא כורך את זרועותיו סביבי ומצמיד אותי אליו. "אני רוצה שתדעי שאני אעשה הכול בשבילכם, מהיום לא ייחסר לכם דבר." קולו חדור עצב. השנים האחרונות לא היו קלות. נאבקנו להתקיים ולהשאיר את הראש מעל המים. לאחר שאביו של אורן נפטר לפני שלוש שנים והשאיר אחריו חובות עצומים, נאלצנו למכור את הבית שלנו ולעבור לדירה קטנה, שלפעמים הזכירה לי קופסת גפרורים.
"תמיד האמנתי בך. ידעתי שיגיע הרגע ונעלה על דרך המלך." אני מנסה לעודד אותו, לסלק את העצב שידע במשך זמן רב מדי. "תראה מה הצלחת להשיג, תראה את החיים שמחכים לנו." אני מצביעה על הארגזים שפזורים בכל פינה בבית. "בית חדש וגדול, חופשה שתמיד חלמנו עליה." אנחנו צמודים, סופגים נחמה זה מזה.
"אני אוהב אותך." הוא ממלמל לתוך שערי ונושק לי בחום. "הבית החדש שלנו מחכה לנו כשנחזור מהחופשה. לילדים שלנו יהיה כל מה שיחלמו עליו." הוא חוזר על זה בפעם המיליון. העבודה החדשה שהשיג לפני שנתיים עשתה לו רק טוב. ההצלחה האירה לנו פנים.
"מחר אנחנו יוצאים לדרך חדשה." אני מניחה את ראשי על חזהו ועוצמת את עיניי בתשישות.
"מחר," אני שומעת אותו אומר ומחייכת כשהצמיד החדש מרשרש על ידי.
 
פרק 1
איתי
מוזיקה בוקעת מהרמקול שעומד לא הרחק מאיתנו על החול, ברצועת חוף שהפכנו לביתנו השני הקיץ. אני מביט על האנשים שמקיפים אותי וחיוך גדול עולה על פניי. הקבוצה הזו מלווה אותי שנים רבות, הפכנו למעין משפחה גדולה ורועשת. מבטי נמשך אל הים הסוער ואני תוהה ביני לבין עצמי אם הוא תמונת מראה לחיים שלי באחרונה. "איתי, אתה מגיע לתערוכה בשבוע הבא?" ברק שואל אותי ומעיר אותי מהמחשבות ששקעתי בהן.
"מתי הפכנו להיות מתורבתים כל כך?" אני קורץ לו. "פעם כל מה שעניין אותנו היה כדורגל, בחורות וזיונים." אני מרים את הבקבוק באוויר וצועק, "לחיים!" וכולם מצטרפים אליי בקריאות.
"אנחנו מתורבתים?" ברק מחזיר לי קריצה כשהוא מצמיד אליו את אשתו - השנייה במספר. "אני בן שלושים וחמש היום, הגיע הזמן שאבקר פעם בתערוכה, לא?"
עיניי נודדות לשאר חבריי שחלקם עדיין רווקים או גרושים. רק זוגות בודדים בינינו החזיקו מעמד. "לא יודע." אני אוחז בבקבוק הבירה ולוגם ממנו.
"יהיו עיתונאים ועוד חברים מהקבוצה." הוא מתיישב לידי ובוחן אותי.
"אני אעשה מאמץ." אני פוטר אותו בתשובה לא מחייבת. בזמן האחרון מצאתי את עצמי משתעמם מכל האירועים הגדולים שבהם הייתי רגיל להשתתף באופן קבוע.
"אני אהיה בת הזוג שלך." קורל מתיישבת על ברכיי ללא הזמנה ומנשקת את שפתיי.
"אני לא בטוח שאגיע." אני מרשה לה לנשק את צווארי ארוכות, ולבסוף מוריד אותה מברכיי ומתרומם מהכיסא. הסצנה הזו מוכרת לי. גרופיות של הקבוצה מקיפות אותנו באופן קבוע, למרות שאני כבר לא משחק ולא חלק מקבוצת הכדורגל שבעבר הייתי שייך לה.
"אל תהיה כבד," קורל נעמדת מאחוריי. אני משחרר את ידיה מכתפיי. היא וחברותיה מסתובבות באופן קבוע עם חברי הקבוצה. הן נמשכות למעמד והפרסום שאופף אותנו. "אני לא יכולה לשכוח את הפעם האחרונה שהיינו יחד," היא מעפעפת בריסיה ומנסה להיראות מושכת ומפתה. הפעם האחרונה שהיא מדברת עליה הייתה לפני חודש, כשחגגנו בבית של ליאור, אחד מחבריי הוותיקים, וסגרנו את הלילה בין הסדינים.
"אני הולך לעשות סיבוב." אני זורק לעבר החבורה הקולנית והולך לעבר הטרקטורון שלי. הסיפור הזה חוזר על עצמו יותר מדי פעמים. הראש של הבחורות שמקיפות אותנו עסוק רק בדבר אחד: עוד תמונה משותפת בעיתון, שאולי תביא להן פרסום.
אני עולה על הטרקטורון ומתרחק מהמקום במהירות. אני מכיר את החוף כמו את כף ידי. בשעות אלה יש מעט מתרחצים והשקט מבורך. הראש שלי מפליג למקום אחר, מחזיר אותי לתקופה שבה חשבתי שהחיים מחייכים אליי ושדבר לא יוכל לפגוע בי. התבדיתי. חטפתי מהלומה קשה שלא האמנתי שאצליח לשרוד. אני מגביר את המהירות ונהנה מהרוח שמצליפה בפניי ומסלקת את הרעשים הבלתי פוסקים שממלאים את חיי. אני כל כך מהופנט מתנועת הגלים הנשברים אל החוף, שאני כמעט מפספס את האישה והכלב שמזנקים לתוך מסלול הנסיעה שלי. אני סוטה במהירות לא מתוכננת ובולם בחוזקה כדי לא להתנגש בהם.
גלגלי הטרקטורון מתחפרים ברעש ומעיפים חול על האישה שנופלת בבהלה לאחור. הכלב שלה נובח בהיסטריה וחושף שיניים כשהוא מתקדם אליי במהירות. "גולד," היא אוחזת בקולר שלו ממקומה על החול ולוחשת לו משהו שאני לא שומע. יש לי הרגשה שאם היא תרפה ממנו, הכלב יקרע אותי לגזרים.
"את משוגעת? את לא מסתכלת לאן את הולכת?" הכעס מבעבע בגופי כשאני מצליח להשתלט על הטרקטורון ולדומם את המנוע.
"אתה צועק עליי?!" היא מתרוממת ממקומה. אש רושפת בעיניה כשהיא מנערת את החול מבגדיה. "כמעט דרסת אותנו." היא לא מביטה בי, אלא מלטפת את הכלב בתנועות קטנות ואיטיות, והוא מתיישב לרגליה, עיניו אינן משות ממני. אני בוחן אותה ואש נדלקת בגופי. היא לבושה בשמלת חוף אדומה שמגיעה עד לקרסוליה, הרוח מכה בבד והוא מסתחרר סביבה ונצמד לגופה.
"את רצת לתוך מסלול הנסיעה שלי! קפצת משום מקום!" היא מביטה בי, במין לגלוג או התנשאות. אמנם היא חתיכה לוהטת, אבל מעצבנת.
"אתה יודע לקרוא שלטים, או שזו משימה קשה מדי בשבילך?" היא שואלת בציניות, ולפני שאני מספיק לענות היא ממשיכה בזעם, "אסור לנסוע על החוף, זה כתוב בעברית." היא מרימה את הטלפון שלה כשגבה מופנה אליי.
העיניים שלי מרותקות לישבנה העסיסי כשהיא מתכופפת. "האמת היא..." אני לא מצליח להוריד ממנה את העיניים ומשתתק.
היא מסתובבת אליי ופוגשת את מבטי החודר.
"המבט שלך לא מוצא חן בעיניי." היא אומרת בלהט.
"הישבן שלך מאוד מוצא חן בעיניי." אני פולט ומחייך.
"אתה לא באמת אמרת את זה עכשיו," היא נראית מזועזעת וסומק צובע את לחייה.
"מצטער, קצת קשה לפספס אותו כשהשמלה שלך נצמדת אליו." ככל שהיא מסמיקה יותר, אני נהנה להביך אותה עוד.
הנייד שוב נופל מידה והיא מתכופפת במהירות להרים אותו, אך הפעם מקפידה להישאר עם הפנים אליי. היא רק לא מבינה שהנוף שנגלה אליי הפעם הוא לא פחות מרשים. כתפיית השמלה צונחת מכתפה ואני מקבל הצצה לשדיה המושלמים. חיוך גדול קורע את פניי. "מה אתה מחייך?" היא מתרגזת.
"הנוף מקדימה מרשים אפילו יותר." אני מעקם את שפתיי בהתגרות.
"אתה חוצפן." היא מפטירה ומיישרת את שמלתה, מונעת ממני להמשיך להתרשם. "בוא, גולד." היא אומרת לכלב ומתרחקת ממני לכיוון השני כשהכלב אחריה.
• • •
כעבור כמה ימים אני נכנע להפצרות של החברים ומגיע לאסוף את קורל כדי לנסוע לתערוכה. רן, אחי הקטן, הבהיר לי שאני צריך להפגין נוכחות. אביתר בראון, אחד האנשים החשובים בתחום הנדל"ן, הזמין את כל מי שרק אפשר, במיוחד ידוענים ומפורסמים, לתערוכת הציורים של בתו האהובה. ככה זה כשיש לך אבא עשיר מיליונר; את מחליטה בוקר אחד להיות ציירת ואבא מגשים לך את החלום.
"איתי, איתי, חיוך למצלמה." צלמי הפפארצי צועקים כשאני יוצא מהמכונית וקורל תלויה על זרועי. "מה דעתך על המאמן החדש של הקבוצה?" אחד העיתונאים זורק אליי. "האם הגירושים שלך סופיים?" עוד שאלה שאני בוחר להתעלם ממנה, ומושך אחריי את קורל שמחמיצה פנים.
"הם בסך הכול רוצים תמונה שלך, מילה שתעשה כותרת מחר בבוקר." קורל אומרת לי בכעס כשהיא מבינה שלא תקבל את רגע התהילה שלה.
"אני לא מעוניין להיות כותרת בעיתון." אני מסנן. זו הייתה טעות להביא אותה איתי.
אנחנו מסתובבים בין החדרים. הקירות עמוסים בציורים מזעזעים, זה נראה כאילו ילד בן ארבע מרח על הקנבס את כל הצבעים שקנו לו. אני פוגש חברים ותיקים ולוחץ ידיים, מחליף מילים עם אנשים שלא ראיתי כבר כמה זמן. "כל הכבוד לאביתר בראון על הארגון," קורל מצייצת לידי. "הבת שלו מאוד כשרונית." אני מגלגל את עיניי. האמת היא שבאמת כל הכבוד לבראון שהגשים לבת שלו את החלום שלה. אני עבדתי קשה מאוד כדי להגיע למקום שבו אני נמצא. כל מה שיש לי השגתי במו ידיי.
קורל מוצאת מטרה חדשה לפטפוט הבלתי פוסק שלה ומאפשרת לי מעט שקט. אני לוקח כוס יין ממגש שנושא מלצר חולף, ונעמד מאחורי שתי נשים שמתבוננות באחד הציורים הגרועים ביותר שראיתי. "סבתא, זה מזעזע." אומרת האישה הצעירה למבוגרת, ואני כובש חיוך ומסכים איתה בהחלט. אני בוחן את האישה הצעירה מאחור ומתפעל. השמלה השחורה שלגופה נצמדת אליה ומרשרשת עם כל תנועה שהיא עושה, ישבנה המלא והחטוב נע מצד לצד ומסיח את דעתי לרגע.
"תהיי מנומסת." הסבתא אומרת. "הציירת היא בת של חברה ותיקה שלי, והבטחתי לבוא ולכבד אותה." הסבתא מניחה את ידה על כתפה של האישה. "ואני חושבת שהגיע הזמן שתצאי קצת מהבית." אני ממשיך לעמוד מאחוריהן.
"אבל אני לא מבינה למה הקשקוש הזה נקרא לבבות שבורים?" הצעירה מצביעה על השלט הקבוע על הקיר לצד הציור. אני מעיין בו וגם מנסה להבין. "אין פה אפילו צורה של לב." היא אומרת נחרצות.
"תחפשי היטב, אולי תמצאי, אולי אין לך מספיק דמיון?" הסבתא צוחקת ואני מתאפק לא לגחך בקול.
האישה מטה את ראשה מצד לצד ומחפשת את הלב שלא קיים בציור. "איתי," קורל קוראת לי מאחור, ואני מסב את ראשי אליה, מוכן לומר לה שסיימתי לבזבז את זמני.
אני מספיק לשמוע את הסבתא אומרת, "בואי נתרחק קצת. אולי מרחוק זה ייראה טוב יותר."
אני מפנה את ראשי שוב, והצעירה מתנגשת בי בעוצמה שכמעט מפילה אותי לאחור. משהו קר ורטוב נשפך עליי. אני משפיל את ראשי ומגלה על החולצה הלבנה שלי כתם סגול גדול. אני מרגיש את הנוזל חודר למכנסיי ומכתים את החלק הקדמי שלהם. פאק, אני בטח נראה כאילו השתנתי במכנסיים. מושלם. אני מרים בחזרה את ראשי בזעם ומביט באישה שהתנגשה בי. "אני לא מאמין!" כעס מתעורר בי. "שוב את!?"
אימה מופיעה על פניה. "אלוהים," היא מניחה את ידה על פיה. "סליחה, סליחה." היא עומדת מולי נטועה במקומה ולא מצליחה לדבר. לפני כמה ימים כמעט דרסתי אותה, ועכשיו היא דרסה את הבגדים שלי. פאק, היא אסון מהלך, אבל ללא ספק אסון מרשים במיוחד.
"איך מכל האנשים שיש פה, את מתנגשת דווקא בי?" החולצה נדבקת לגופי והזין שלי רטוב מיין.
הסבתא עומדת בצד ומנסה לכבוש חיוך. האישה נוטלת מידה של הסבתא מפית ומתקרבת אליי במהירות. לפני שאני מספיק להוציא מילה נוספת, היא מנסה לנגב ממני את הנוזל, אך ללא הצלחה. הבגדים שלי הרוסים. "אני כל כך מצטערת, לא ראיתי אותך," היא ממלמלת בהתנצלות.
"לפחות על זה אנחנו מסכימים. זו הפעם השנייה שאת לא רואה אותי ואני בטוח שאני לא שקוף." אני מרים גבה בהתגרות. "האמת שזו הפעם הראשונה בחיי שאישה יפה אומרת שהיא לא ראתה אותי. זה שובר לי את הלב." אני מרשה לה להעביר את המפית על גופי, משועשע מההיסטריה שלה.
"אתה..." היא מנגבת במרץ וידה גולשת ופוגעת באיברי. היא כל כך שקועה בכעסה שהיא לא מבחינה שהיא מברישה את הזין שלי בתנועות איטיות, למעלה ולמטה. ומה לעשות, אני גבר בריא בגופו ובנפשו, והזין שלי נענה למגעה ומתקשה.
כשהיא מבינה סוף סוף מה היא עושה, היא קופאת במקומה. "מוצא חן בעינייך?" אני שואל, מנסה להישאר רציני.
היא מרימה אליי עיניים בוערות מזעם וממבוכה, פניה סמוקות. "אתה..."
הסבתא מתערבת לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט. "אתה בהחלט נראה עכשיו כמו אחד הציורים שתלויים פה." אני מביט בה ולא מצליח לכבוש את הצחוק שעולה בגרוני.
"האמת שאני מאוד נהנה כרגע, את יכולה להמשיך." אני אומר בקול נמוך לאישה. לראשונה אני מבחין בעיניה הכהות, בשערה הבהיר, באפה הקטן והסולד ובשפתיה הבשרניות. "אבל אני לא ממש סומך עלייך, אז כדאי שתורידי את היד לפני שתגרמי לו נזק בלתי הפיך." חיוך עולה על פניי כשהיא מסמיקה עוד יותר ומושכת את ידה במהירות.
"תתרחק ממני, אתה תאונה מהלכת." היא מסננת.
"יש לי הרגשה שזו תחילתו של סיפור מאוד מעניין." אני אומר וקורץ בשובבות.
"אולי בחלומות שלך." היא מניחה את ידיה על מותניה והחזה המרשים שלה, זה שקיבלתי אליו הצצה לפני כמה ימים, עולה ויורד ככל שמפלס העצבים שלה גואה.
"את באמת רוצה לדעת איך את נראית בחלומות שלי?" אני מרים את גבותיי, נצמד אליה ולוחש בשקט, שרק היא תשמע, "ואני בדרך כלל מגשים את החלומות שלי."
"נעים מאוד, אני איתי ארבל," אני מושיט את ידי אל הסבתא הנחמדה, שלוחצת את ידי בחום וקורצת לי בשובבות.
"נעים בהחלט, אני לינה..." לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט, הגברת הצעירה והנרגזת אוחזת בידה של סבתה ומושכת אותה אחריה. הסבתא שולחת אליי חיוך מקסים ומתנצל.

עוד ספרים של יהודית צפורי