מיתרי לבי

 

 

לחיים יש מסלול משלהם, ולא תמיד יש לנו שליטה על הנתיב שבו הם מובילים אותנו. אני רוצה להאמין שהנתיב בו אני פוסעת הוא הנכון, שסוף סוף, לראשונה בחיי, הצעדים שאני עושה יביאו אותי למקום הנכון.

החיים שלנו בנויים מאלפי רגעים קטנים, ממיליון תמונות שנחרטו עמוק בלב והפכו לזיכרונות רחוקים. החיים הם פאזל של אינספור חלקים שונים. בפאזל שלי לעולם יהיה חסר חלק. הוא לעולם לא יהיה מושלם. החלק החסר ילווה אותי בכל צעד שאני אעשה. החלק הזה עיצב אותי למי שאני היום.

מוזיקה נשמעת מרחוק, מנגינה נעימה שמטיילת ללא מפריע ומשרה בי רוגע, פורטת על מיתרים שלא היו מכוונים כל כך הרבה זמן, מפעילה את קסמיה ואני כמרחפת מעל האדמה. אני הולכת אליו.

אני צועדת במסדרונות הווילה הגדולה כשחיוך גדול מתוח על שפתיי ואורות עמומים מאירים את דרכי. "אנחנו חייבים לדבר" לחשתי לאוזנו לפני שהוא ירד מהבמה, אני רוצה לדבר, להסביר.

באוזניי מצטלצל רעש עקבי נעליי הגבוהות על רצפת השיש ואת ראשי מעסיק הצורך. אני רוצה אותו, אני רוצה לנסות, אני רוצה שזה יצליח. שמלתי הארוכה מתנופפת סביב רגליי, מקשה עליי למהר כשאני נעה במסדרונות הארוכים ומנסה למצוא אותו. אני מציצה אל כל אחד מהחדרים, אך הוא לא נמצא. ראיתי אותו ממהר פנימה וניסיתי לעקוב אחריו, אך הוא נעלם. אני נחושה למצוא אותו.

אני אוחזת בשולי שמלתי, מרימה אותה מעט שלא תסתבך בנעליי ומחישה את צעדיי. זה חייב להיות עכשיו. אני מרגישה כמעט כמו סינדרלה עם השמלה בקצות אצבעותיי, ומשהו בתוכי מאותת לי למהר, לתפוס את הרגע לפני שאהפוך שוב ללכלוכית. אני מדמיינת את ההלם בפניו כשהוא ישמע אותי, ואת מגע ידיו על זרועותיי החשופות. צמרמורת קלה עוברת בגופי. האם אני עושה את הדבר הנכון?

קולות עמומים מגיעים לאוזניי כשאני מתקרבת אל הדלת האחרונה במסדרון הארוך מדי. מי בנה את הבית הזה, לעזאזל, אני חושבת. אני ממהרת להתקרב לדלת החצי פתוחה, עם מי הוא מדבר, אני תוהה לעצמי. דבר לא יעצור אותי. לקח לי יותר מדי זמן להבין מה אני רוצה ואני לא מוכנה לפספס את ההזדמנות להיות מאושרת שוב, אולי לראשונה בחיי.

אני עוצרת ליד הדלת ונושמת עמוק. זה לא הולך להיות פשוט. מעולם לא חשפתי את עצמי בצורה כזו. הוא הצליח לסדוק את החומות המקיפות את הלב שלי ואני רוצה לספר לו את זה, ללחוש לו באוזן שגם אני רוצה. ראשי נדחק לרווח שבין המשקוף לדלת והלם מטלטל את גופי. בפינת החדר הגדול והמעט חשוך עומדים שלושה גברים, שניים מהם אני מזהה במהירות. עומר עומד במרכז, לבוש בחליפה שחורה שמחמיאה לגופו, כאילו נתפרה במיוחד בשבילו. מולו עומד לא אחר מאשר בעלי אמיר ולצדם, בגבו אליי, עומד גבר נוסף שאני לא מצליחה לזהות, לבוש בחליפה מהודרת וידיו מונחות על מותניו. פחד לא ברור עובר בגופי כשריקה חרישית המבשרת רעות. אני לא מעזה לנשום, מסתתרת מאחורי הדלת הכבדה ומנסה להקשיב למלמולים החרישיים.

"אין מצב שאתן לך לדבר," צועק עומר על אמיר. הוא מתנפל עליו ושניהם מתגלגלים על הרצפה. עומר חובט פעמיים באגרופו בפניו של אמיר עד שהגבר השלישי מנסה למשוך אותו ממנו ולוחש משהו לאוזנו. ראשי סחרחר. אני כל כך מבולבלת מהסצנה המוזרה שמתחוללת לנגד עיניי ורגליי נטועות חזק ברצפה, לא מצליחות לנוע, לא קדימה ולא לאחור.

"עומר, חכה לפני שאתה מחסל אותו," הגבר השלישי מדבר ודמי קופא בעורקיי. הקול שלו. אני מנערת את ראשי בתסכול כדי לנסות להיזכר. עומר מנער את היד האוחזת בו ומטיח את ראשו של אמיר ברצפה. "עומר," הגבר עדיין בגבו אליי והקול שלו מעלה בחילה בגרוני. הוא מושיט את ידו קדימה ואני מבחינה באקדח. ידי נשלחת אל פי להחניק את הזעקה שמאיימת לפרוץ מגרוני.

הכול קורה כל כך מהר. עומר מניף את ידו לאחור ומעיף את האקדח מידו של הגבר, האקדח מתעופף הרחק ונוחת לצד עקב הנעל שלי. אני עוצרת את נשימתי ולא זזה, שלא יראו אותי. אמיר מנצל את הרגע ודוחף את עומר מעליו. פניו חבולות והדם הנוזל מאפו מכתים את חולצתו הכחולה. הוא מתרומם על רגליו וצועק, "בן-זונה." הוא מנגב את פיו בגב כף ידו ונועץ מבט בשני הגברים שמולו. אישוניו מתרוצצים מצד לצד בהפתעה והוא שואל את השאלה שמנקרת בראשי, "אני לא מבין, אתם מכירים?"

ידו של הגבר טופחת על כתפו של עומר בחוזקה והוא פורץ בצחוק. "ברור שאנחנו מכירים," הוא ממלמל ומסתובב אליי. דמי קופא וגופי משתתק; הלב שלי צונח לרצפה ומושך אחריו את כל איבריי כאבן גדולה שנוחתת על ראשי. הגבר מתקרב לעומר שעומד באגרופים קפוצים וחזהו עולה ויורד במהירות, ולוחש משהו לאוזנו. עומר דוחף אותו בכעס.

ברכיי רועדות. זה לא יכול להיות, זאת טעות. עומר לא מכיר את השטן שפולש כל לילה אל חלומותיי; הקול שחודר דרך החומות שבניתי מסביבי, התמונות שניסיתי בכל כוחי למחוק. אני מפסיקה לחשוב ומתכופפת מעט, מרימה את האקדח ואצבעותיי ננעלות עליו ברעד קל. מה את עושה ליבי? אני אומרת לעצמי ולא מצליחה לחשוב ברור. אני לא יכולה להיות עם האיש הזה באותו חדר שוב ללא הגנה, אסור לי להיות שוב חלשה. פולסים של כאב חולפים בגופי בקצב שהולך וגובר, ונשמע כמו זמזום טורדני. הקול חלש אך נחוש ועקבי, כזה שמסרב להפסיק, שמערפל את כל המחשבות ומאיים להכריע אותי. אני נשענת לרגע על הדלת החצי פתוחה והיא חורקת בחוזקה, מקפיצה אותי ואת שלושת הגברים שמסתובבים באחת ועיניהם ננעצות בי.

האקדח כבד בין אצבעותיי. אני מכוונת אותו אל הגברים שנמצאים מולי. שלושתם עומדים במקומם ושותקים, בוחנים אותי והלם בפניהם. מבטי עובר ביניהם כשרגליי מובילות אותי צעד אחר צעד אל מרכז החדר.

השטן מעברי, האיש שממלא את לילותיי בסיוטים, האיש שגזל את החלומות שרקמתי מיום שנולדתי.

אמיר, בעלי בהווה, האיש שחשבתי שאוהב אותי.

עומר, האיש שחשבתי שיהיה העתיד שלי.

עבר, הווה ועתיד מתקבצים כולם בחדר אחד.

עומר עושה צעד לכיוון שלי וצעקה משתחררת מגרוני. צעקה שחיפשה את הדרך החוצה, שנבנתה בתוכי כגוש גדול שטיפס ועלה מעמקי נשמתי. "אל תזוז," אני מכוונת את האקדח אליו ובזווית עיני רואה את הסיוט שלי מחייך.

"ליבי, תורידי את האקדח, תני לי להסביר." הוא חושב שאני מטומטמת עד כדי כך שאתן לו את הכלי ששומר על ביטחוני.

"מי אתה?" קולי רועד כשאני פונה לעומר וזיעה קרה יורדת במורד גבי. השטן מניח יד על כתפו של עומר וצוחק את הצחוק שחוזר אליי מדי פעם בלילות.

"עומר, אולי תציג אותי? בעצם לא צריך, היא מכירה אותי." הוא כל כך משועשע עד שמתחשק לי למחוק לו את החיוך מפניו לתמיד.

כולם עומדים בחדר ללא תנועה כשעומר פותח את פיו, "ליבי, את מכירה אותו?" הוא מנסה לשחק לי בראש. הוא בטח יודע, הוא בטח היה שותף, למה הוא נראה מופתע, למה הוא מסתכל עליי כאילו הוא לא מבין?

"יש לנו היסטוריה משותפת," עונה השטן ועיניו לא יורדות מהאקדח בידי.

"על מה הוא מדבר?" מנסה עומר להתקרב אליי, אך האקדח שבידי עוצר בעדו.

"ידעתי שאתם מכירים. זאת הבחורה שרציתי לספר לך עליה, זאת אשתי," אמיר פותח את הפה ושולח אליי מבט מתריס כמו אומר, הזהרתי אותך.

"עכשיו אני סקרן," בוחן השטן את אמיר.

"תקשיבו," מיישר אמיר את המקטורן שלו. "לא מעניינת אותי ההיסטוריה שלכם, אני רק רוצה את הכסף שלי." הוא מנסה למכור את המידע היקר שלמד לאחרונה, מידע שאסור לאיש הזה לגלות.

"תקשיב לי חתיכת דפוק, אתה לא תקבל ממני אגורה. אני לא אוותר על החוב שלך לפני שתספר לי מה המידע החשוב שיש לך. אני ברור?" השטן מגלה את עורו האמיתי ואמיר נרתע לאחור בבהלה.

"ליב," קולו של עומר לא יציב כשהוא מנסה לבחון את המצב אליו נקלענו.

"אני לא יודעת מי אתה," אני ממלמלת וכאב ראש עמום תוקף אותי. גופי רועד ללא שליטה.

"את מכירה אותי," הוא מנסה שוב והלב שלי מתרסק בעוצמה לרגליי. איך הוא יכול להגיד את זה? איך אוכל לבטוח בו שוב? איך הרשיתי לעצמי ליפול ככה?

"שתוק!" אני צורחת ומנופפת באקדח שבידי. אני לא יכולה לשמוע אותו. המחשבות שלי רועמות יותר מטרקטור שמיישר את הקרקע.

"ליבי, אנחנו עוד יכולים לסדר את הכול בינינו," אומר אמיר. האיש שלו אני נשואה, הגבר שהבטיח לאהוב אותי, להגן עליי.

"מנוול. אני אירה בך לפני שאתן לך להתקרב אליי שוב." גופי זועק מכאב ומפחד, אך משהו בתוכי מאותת לי לנסות להישאר רגועה, בשליטה, האקדח בידי.

בשנייה אחת הכול משתנה. הכול קורה כל כך מהר ואין לי שליטה עוד על הנעשה סביבי. אמיר שולח את ידו אל אחורי גבו ושולף אקדח. הוא נע כל כך מהר לכיוון שלי עד שאני שומעת את הנשימות שלו, רואה את עיניו מתכווצות מעט, ידו מושטת קדימה והוא כמעט אוחז בי. קולות לא ברורים של צעקות וצעדים. רעם חזק מתפוצץ באוזניי.

בום. בום. בום.

דם ניתז על שמלתי ועל פניי. ריח הדם חודר לנחיריי וידיי רועדות על האקדח. כאב פוצע וצורב אותי. רגליי קורסות וגופי נמשך ללא שליטה אל הרצפה. האקדח בידי וכתמי הדם בכל מקום.

פחד. שקט. מוות.

עבר, הווה, עתיד.

אני לא חושבת שנשאר משהו.

פרק 1

2005

ליבי

יום חמישי הגיע. היום האהוב עליי בשבוע. אפשר לפשוט את המדים, ללבוש בגדי ערב ולצאת לקרוע את העיר, לתפוס חתיכים ולהעביר איתם את הסופ"ש המתוק. העולם שייך לצעירים, אמרו וצדקו.

אני מחנה את המכונית מול הבניין בו נמצא המשרד של אבא, אוספת את הבלונים שקניתי בדרך ואת העוגה האהובה עליו, ורצה למעלית. יום הולדת חמישים וחמש הוא מיוחד, עגול כזה, ומגיע לו שאפתיע אותו ואעלה חיוך על שפתיו. לאחרונה הוא נראה מוטרד מהרגיל. כבת יחידה הקשורה לאביה מאוד, אני בהחלט מודעת למצבי הרוח המשתנים שלו. כשהוא מצליח בעסקה גדולה שעבד עליה קשה, הוא מסתובב בבית עם חיוך רחב, מושך את אימא לרקוד לצלילי המוזיקה שבוקעת מהרדיו ומפזר מחמאות לכולם, אפילו לגנן הזקן. כשהוא מסתובב בבית כמו אריה בכלוב, רוטן ונוהם על כל מי שמעז לפתוח את הפה, אני יודעת שהוא איבד לקוח, או הפסיד בבורסה. בשבועות האחרונים זה שונה. הוא לא מאושר ולא כועס, הוא פשוט עצוב. הוא מתחמק מהמבטים שאני שולחת אליו, יוצא בבקרים מאוחר מהרגיל ואפילו בלי עניבה תואמת. חשוד מדי.

אני לוחצת עם המרפק על כפתור הקומה העשירית במעלית ומקווה שאצליח להעלות חיוך על פניו. השעה שבע, אני חושבת לעצמי, בטח המשרדים ריקים כבר. בחיוך גדול אני יוצאת מהמעלית בדרכי לחדר האחרון והגדול מכולם. אולי אשכנע אותו להצטרף אליי לארוחת ערב במסעדה האהובה עליו? אור בוקע מחדרו דרך הדלת הפתוחה ואני ממהרת להגיע אליו.

הנייד רוטט בידי ושמה של נועה מופיע על הצג. אני לא יכולה לענות לה כרגע, אני חייבת להיות בשקט כדי להפתיע את אבא. אני שולחת לה הודעה שאתקשר מאוחר יותר. שוב הטלפון מזמזם, הפעם זה אלון, אני שולחת גם לו הודעה. אנחנו חברים מבית הספר היסודי; ליבי, נועה ואלון. נועה התיישבה לידי בכיתה גימל ואלון ישב מאחורינו. מאותו רגע לא נפרדנו. אני יודעת שנועה זקוקה לי כרגע, היא מאוהבת עד מעל הראש באריאל, החבר של אלון מהצבא, והדרמות בין השניים יכולות למלא עשרות דפים בספר.

"מה אתה לא מבין, זקן?" הצעקה שנשמעת מחדרו של אבי עוצרת אותי במקומי.

"אני מבקש עוד קצת זמן," מתחנן אבי בקול מבוהל.

"קיבלת יותר מדי זמן," צועק עליו הקול הזר.

אני מניחה את הבלונים בחדר של מנהל החשבונות הסמוך לחדרו של אבי, ונעמדת לצד החלון המקשר בין החדרים. החלון פתוח, אך מכוסה בווילון שמסתיר אותי מהנוכחים בחדר הסמוך. אני מציצה ורואה שני בחורים; אחד מהם עומד בגבו אליי ועל ראשו כובע קסקט המסתיר את שיער ראשו. הוא גבוה מאוד וכתפיו רחבות. הבחור השני בשיער קצוץ מדי, נמוך מחברו ופחות שרירי ממנו, אך משהו בדרך בה הוא מתנועע ברחבי המשרד, כאילו הוא שייך לו, גורם לי לרצות להיעלם.

"אני יודע, אני יודע, ואני מאוד מודה לכם," אני שומעת את אבי. "אבל אני מבקש שתבינו אותי. אשתי חולה, היא זקוקה לניתוח מאוד יקר בחו"ל." אני מתקשה לבלוע את הרוק ועיניי נעצמות לרגע. אימא באמת קצת חיוורת לאחרונה ואיבדה ממשקלה. לפתע אני כמו ילדה קטנה שהלכה לאיבוד בשוק הומה אנשים.

"למה אתה חושב שזה מעניין אותי? אני צריך את הכסף. אני נראה לך כמו עובדת סוציאלית?" הבחור הנמוך פורץ בצחוק גס וגופו מטלטל.

"אני לא רוצה לעשות בעיות, באמת. תן לי עוד זמן, אני אארגן את הכול," אבא מתחנן ולבי נשבר. הוא מעולם לא התחנן על דבר בחייו. הוא רגיל להיות זה שמתחננים בפניו.

"הריבית שלך כבר עברה את החוב המקורי," הבחור זורק אליו נייר שנוחת על הרצפה ואבא מתכופף להרים אותו. אני מושפלת בשבילו.

"זה לא הגיוני," הוא מעביר יד על ראשו וזיעה מכסה את מצחו.

"ידעת למי אתה פונה. ידעת את התנאים שלנו," אומר הנמוך. הבחור עם הכובע עדיין לא השמיע קול. הוא בועט ברגל הכיסא שלפניו ונע בעצבנות במקומו.

"לא חשבתי שאפסיד את העסקה על הקרקע בצפון. לא חשבתי שאתם תרמו אותי, ולא חלמתי שאשתי תזדקק לניתוח כל כך מסובך." קולו של אבי מעביר בי צמרמורת.

"תקשיב לי טוב, זקן," מאיים שוב הנמוך. "יש לך חודש לגייס את הסכום, אחרת אנחנו נגיע למשפחה שלך."

"בסדר, בסדר." אבא מתיישב על כיסאו הגדול ומניח את ראשו בין ידיו. אנחה קורעת לב בוקעת מפיו.

"בוא," הבחור מסמן לחברו עם הכובע ושניהם יוצאים בלי לתת מבט נוסף באבא.

מחשבות רבות מתרוצצות בראשי, אבל משום מה אני מתעלמת מכל נורות האזהרה המהבהבות בחוזקה והולכת חרש במדרגות אחריהם. מכונית מרצדס שחורה מחכה להם לצד המדרכה והם נכנסים לתוכה. אני רצה למכונית שלי ומחליטה בטיפשותי לעקוב אחריהם. אין לי מושג מה אני מקווה למצוא, אבל אני ממשיכה בנסיעה ומתעלמת מהזמזום הבלתי פוסק בראשי, כאילו כוורת דבורים עברה להתגורר בו.

המכונית נעצרת ליד בית דירות ישן בכפר סבא ומורידה את הבחור עם הכובע, שטורק אחריו את הדלת. אני חושבת לצאת אחריו, אבל מיד מתחרטת ומחליטה להמשיך לנסוע אחרי המכונית. אנחנו מגיעים לווילה גדולה בהרצליה פיתוח, שמוקפת בגדר אבן המתנשאת לגובה רב ומסתירה את הבית שמאחוריה. אני עוצרת במרחק שנראה לי בטוח ומכבה את המנוע. הנהג יוצא מהמכונית וניגש לפתוח את דלת הנוסע. אני מתכופפת במהירות לצד המושב כדי שלא יבחינו בי. נשימתי כלואה בחזי וזיעה קרה מרטיבה את חולצתי.

דפיקות על חלון המכונית מקפיצות אותי. הבחור ממשרדו של אבא מביט בי בחיוך צונן. אנחנו נועצים עיניים אחד בשנייה והוא מסמן לי לפתוח את החלון. אני פותחת סדק צר.

"את עוקבת אחריי," הוא קובע בקול בטוח.

"היי..." לבי דוהר. אין לי מושג מה אני הולכת להגיד לו.

"מה את רוצה?" הוא נשען על המכונית.

"אני ליבי קוצר," אני מגייסת את כל כוחותיי.

"הבת של יורם קוצר?" הוא לא זז ממקומו ורק עיניו מביעות הבנה.

"כן."

"מה את רוצה?" זוויות פיו מתרוממות בחיוך שחצני.

"אני רוצה לדבר," הפה שלי נע לבד ואני רק מקווה שלא הכנסתי את אבא לבור עמוק יותר.

"תקשיבי לי, תסובבי את האוטו שלך וסעי מפה. אני לא מדבר עם ילדות." הוא מתחיל להתרחק מהמכונית ואני לא חושבת הרבה ויוצאת אחריו.

"היי, אני חושבת שיש על מה לדבר."

"את עקשנית," הוא מביט בי בזלזול. אחר כך הוא בוחן את גופי ומחייך לעצמו.

"אין לך מה להפסיד," אני מתקרבת אליו ומחייכת את החיוך הכי מפתה שאני מצליחה להעלות מתוכי.

"אני לא אוהב שמבזבזים לי את הזמן." אני בוחנת אותו; צלקת ישנה מעטרת את מצחו, עיניו שחורות כפחם והוא גבוה ממני בראש לפחות.

"גם אני לא," אני מגייסת את כל הביטחון העצמי שלי ועומדת מולו בראש זקוף. הבטן שלי רועדת מפחד.

"טוב, אז בואי אחריי." הוא ניגש לשער הגדול, מקיש קוד והשער נפתח בזמזום חזק.

אני מהססת לרגע. "לא, בוא נדבר פה," אני יודעת שאני לא יכולה להיכנס איתו.

"אני לא מנהל עסקים ברחוב," הוא אוחז בידי, נועל את אצבעותיו הגסות ומושך אותי אחריו.

"לא, רגע..." אני מנסה להתנגד ונהג המכונית נעמד מאחוריי, חוסם כל נתיב בריחה אפשרי. אני נגררת בכוח וכבר מתחרטת על שעקבתי אחריו.

אני בוחנת את הגינה הרחבה שמקיפה בית גדול ומפואר. אחד המפוארים שראיתי. הכול מצועצע להחריד ויקר, סורגים על כל החלונות והגדר גבוהה. שני כלבים מפחידים קשורים בגינה ומנסים להשתחרר מהחבלים. רגליי רועדות. הוא פותח את דלת הכניסה ודוחף אותי פנימה. אנחנו נכנסים לחדר גדול שמרוהט בצבעוניות המכאיבה לעיניי; על הרצפה שטיח גדול ועל הקירות תלויות תמונות ענק. הוא מתיישב על אחת הכורסאות הגדולות ובוחן אותי. המדים שלי צמודים מדי, המכנסיים מבליטים את רגליי הארוכות והחולצה הפתוחה מעט מבליטה את שדיי המלאים. שיערי הזהוב מגיע עד למותניי וידיי משחקות בו בעצבנות.

"דברי," הוא מסיים לחקור את גופי. אני מחפשת מקום לשבת, אבל לא קרוב מדי אליו. "לא אישרתי לך לשבת." אני קופאת.

"אני רוצה לחסל את החוב של אבא שלי."

הוא פורץ בצחוק חזק. "את רוצה לעצבן אותי כנראה." הוא מוציא חפיסת סיגריות מכיס מכנסיו, שולף אחת ומדליק אותה כשהוא שואף ממנה ארוכות.

"אני רצינית." אני משתדלת לא לזוז יותר מדי במקום, כדי שלא יבחין עד כמה הוא גורם לי אי-נחת.

"מה את חושבת שיש לך להציע לי?" הוא שואף מהסיגריה שלו ומחכה.

"מה שתרצה," אני פולטת בלי לחשוב.

"תתפשטי." הוא לא זז ממקומו.

"מה?"

"תתפשטי, עכשיו," הוא אומר בשקט.

"אני חושבת שכדאי שנדבר קודם."

"את מבזבזת לי את הזמן," הוא מניח קרסול על ברך ונראה משועשע.

"טוב, אני הולכת." אני צועדת בביטחון אל הדלת.

"הרצל." הוא נותן שאגה והר אדם נעמד ליד הדלת. עשיתי טעות ואני מקווה שאוכל לעמוד במחיר שעליי לשלם. צמרמורת מטפסת לאורך גופי.

"אני יכולה להשתמש רגע בשירותים?"

"הדלת השנייה מימין," הוא מסמן לי בידו.

אני נועלת את הדלת מאחוריי ונשענת עליה. מה אני עושה? אני מתבוננת בדמותי במראה. עיניים ירוקות ומבוהלות מביטות אליי ואני בקושי מזהה את עצמי. מה חשבתי שיקרה כשבאתי לפה? איך בדיוק ילדה בת עשרים יכולה לעזור לאבא שלה מול הכריש הזה? הוא רוצה לזיין אותי. אני יודעת שזה מה שהוא רוצה. אולי זה לא כל כך נורא. אני לא בתולה, זאת לא תהיה הפעם הראשונה שלי. אני לא מתרגשת מסקס. הוא יהיה מבסוט, ואני אעצום את העיניים לכמה דקות ואדמיין שאני במקום אחר. איש לא חייב לדעת, אני מנסה לשכנע את עצמי.