טוֹפַּנְגָה קניון, קליפורניה
12 בינואר, שנת נמר הברזל
לכבוד,
הלאמה יֶשֶה והלאמה לוֹבּסֶנג
מנזר דוֹרגֶ'ה יידאם,
דַרַמסאלָה, הודו
אחי הנכבדים,
בליל שבת שעבר חוויתי אחת מאותן חוויות נעימות שמזמנים החיים לפעמים.
וביום שבת, ירו בי.
זה גורם לי לחשוב שאולי אין בי די סובלנות לדברים שמסתדרים יפה בחיי.
או שאולי אני צריך פשוט לשים לב יותר למתרחש, בחוץ ובתוכי פנימה.
אולי תופתעו, אבל החלטתי להשליט מחדש כמה חוקים בחיי - ואיני מתכוון לחוקים הדתיים שהיטבתי כל כך למרוד נגדם בימי במנזר, אלא כללים לחיים שגזרתי מתוך ניסיון חיי, בין שניסיוני מילא אותי ענווה, שימח אותי או הכאיב לי, ובין שלאו.
והרי החוק הראשון: אם תיפתח ללמידה יתגלה לך השיעור המשמעותי בחייך בדגדוג קליל ורך כדגדוג נוצה. אך אם תתגונן, אם תתעקש בנחישות להיות צודק במקום ללמוד את השיעור שזימנו לך החיים, אם תפסיק לשים לב לדגדוג, לטלטול, לרמזים -
בּוּם! מהלומת קורנס. או במקרה הזה, מהלומת־מחץ של קליע אוטומטי 45. אינטש.
האמת היא שכאב החיכוך של הקליע בבשרי היה כאין וכאפס בהשוואה לכאב הצורב של אי־הוודאות שעוררה בי ההתחככות עם המוות. הרגשתי אבוד, מוצף בשאלות שאין להן תשובות פשוטות. אבל ברגע שהצלחתי לראות את האור בקצה המנהרה, התמלאתי הכרת תודה ללאון - היצור המסכן שהוּלך שולל ואשר לחץ על ההדק.
מה שבטוח, אני מצטער שהפחדתי את ביל כל כך. מעולם לא ראיתי אותו ככה - מודאג וחיוור, עיניו קודרות מפחד. הוא סיפר לי שכששמע את הירייה ומצא אותי שרוע על הרצפה, הוא חשב שאני מחוסל.
מתברר שהייתי מחוסל, אבל לא במובן שהוא חשב.
שניכם מכירים אותי טוב יותר מכל אחד אחר, ולכן אתם יודעים שדברי נכונים: מאז שהייתי נער, כשקראתי בחדרי השינה שלנו לאור הנר את ספרי הבלשים שהברחתי פנימה, לא רציתי אלא להיות התגלמות מודרנית של שרלוק הולמס. ולכן, כשמוניתי לבלש חוקר לפני חמש שנים חשבתי שקיבלתי את מתנת חיי קשורה בסרט צבעוני ויפה. אבל לאחרונה, המציאות היומיומית של העבודה במשטרת לוס אנג'לס התחילה לסגור עלי. אני כבר בקושי מצליח לנשום.
ישנם שוטרים ששמחים לבלות את מרבית זמנם בעלעול בניירת ובמתן עדות בבתי משפט. הם מעדיפים להעביר את ימיהם בחקירות נוקבות של סניגורים על התרוצצות בעולם הגדול ועל התעסקות עם פושעים אמיתיים. אבל לא אני. אני אוהב ״אֶקשן״. ביליתי מספיק שנים בישיבה רגל על רגל בין ארבעה קירות, בעיניים עצומות, מוגן מכל מה שעלול לאתגר את המציאות. או את הנורמליות, במקרה הזה.
אני לא רוצה להעליב אף אחד, אלא שמבחינתי, כל רגע בבית המשפט, או שאני כבול לשולחן העבודה שלי, הוא רגע שבו אני לא נמצא בחוץ ותופס את הרעים - שזה בעצם כל העניין, נכון לפעם האחרונה שעדכנו אותי לפחות. מספר השעות שאני מקדיש לפעילות משטרתית אמיתית הולך ויורד בעקביות בשנים האחרונות, עד שבימים אלה מתמזל מזלי אם אני מצליח לגרד חמש עשרה שעות בשבוע בשטח.
ביל המסכן מודע לחוסר הסיפוק שלי. השותף שלי סופג ממני מבול הולך וגובר של תלונות על ההתעסקות בניירת, בפוליטיקות־פנים, ובטרדות ביורוקרטיות אינסופיות ונהלים שמוכתבים מלמעלה ומוציאים את כל הכיף מהעבודה. כלומר גם אתם, הנזירים, חיים לפי אינספור כללים וחוקים, אבל לפחות במקום שבו אתם נמצאים, המטרה היא שחרור מסבל ולא להוסיף עוד ועוד ממנו.
ופעם נוספת בחיי משהו היה צריך להישבר. ופעם נוספת הוא נשבר.
הסיפור הזה נגמר. אני כבר לא שוטר.
טוב, הגיע הזמן לסיים. טַנק בוחן את קערת האוכל הריקה שלו בריכוז מרשים. תפילותי וברכותי שלוחות לשניכם, כמו תמיד. אנא מסרו לקינוֹ את ברכותי מקרב הלב לרגל מינויו לראש המנזר. אמרו לו ששלומי טוב. אתם יכולים למסור זאת גם לאבא שלי. אם הוא ישאל.
להתראות,
טֵן
