משמרת ערב

פתח דבר

ערב השנה החדשה 1999

הערב ההוא היה צפוי להסתיים בטרגדיה.

מטוסים נופלים מהשמיים. מעליות צונחות לקרקע. שווקים עולמיים קורסים.

אפוקליפסה דיגיטלית.

אבל ערב באג אלפיים היה ערב יום שישי שגרתי בספריית הווידיאו בלוקבאסטר בלִינדֶן, ניו ג'רזי. לפני שישה חודשים מונה סטיב למנהל החנות. שיפור גדול לעומת העבודה הקודמת שלו בטאקוֹ בֵּל. שם הבגדים שלו תמיד הסריחו מבשר צלוי ושומן, ובני נוער שיכורים קולניים היו מגיעים בסביבות אחת־עשרה ונשארים עד שהוא היה מעיף אותם משם לפנות בוקר.

כאן החנות נסגרה בדיוק בעשר והלקוחות היו מנומסים. באותו ערב רוב הזוגות חיפשו קומדיה רומנטית או "משהו מפחיד".

הם לא קראו לסטיב "פרצוף פיצה" בגלל החצ'קונים שלו, לא לעגו למדים שלו ולא זרקו אנצ'ילדות מעוכות על הרצפה. גם המעסיקים שלו כאן היו טובים יותר. משמרת הערב כללה ארבע נערות מתוקות, גם אם שובבות למדי, שלמדו בכיתה י"א או י"ב, כמו החוליגנים מטאקו בל. רק לפני כמה שנים סטיב היה בגיל הזה, אבל משום מה הנערות התייחסו אליו כמו אל אבא מביך. אחרי חודשים ספורים בעבודה הזו הוא החל לרחם על האבות האמיתיים שלהן.

"אני יכולה לצאת להפסקה?" שאלה מנדי, דוחפת קלטת וידיאו למכשיר של החנות. זה היה אחד הדברים הכי מעצבנים בעבודה הזו, והוכיח שאף אחד לא קרא את המדבקות על הקלטות, שנכתב עליהן נא לזכור להריץ לאחור.

סטיב הביט בתור הארוך של הלקוחות ובעובדת החדשה, אלה, שתפעלה את הקופה לידו לאט ובהססנות. "אנחנו סוגרים עוד חצי שעה," אמר בתסכול. "את לא יכולה לחכות? אני צריך אותך בקופה שלוש."

"אבל סטיבייייי," אמרה מנדי, מנמיכה את קולה ללחישה, "יש לי עניינים של בנות."

סטיב פלט נשיפה רמה. אלא אם כן הוא פספס משהו בשיעורי חינוך מיני, הוא היה די בטוח שענייני בנות לא יכולים לקרות כל סוף שבוע, אבל מה כבר הוא יכול לעשות?

"אני יכולה להחליף אותה," אמרה קייטי כשנכנסה מהקור שבחוץ אחרי שרוקנה את מכל ההחזרים ממתכת המוצב במגרש החניה, פתיתי שלג בשערה וערמת קלטות וידיאו בזרועותיה. היא הייתה האחראית ביותר מביניהן, תלמידת בית ספר קתולי ואחת שמצייתת לכללים, אבל אפילו היא עשתה לו כאב ראש. רק לפני שעה הוא נאלץ להזכיר לכל הנערות לא לצאת למגרש החניה לבד. הכלל היה לצאת רק בזוגות — מה כל כך קשה להבין?

"תזדרזי," אמר סטיב למנדי. "ואיפה קנדי?"

קנדי אוֹשָׁאנֵסי הייתה השותפה לפשע של מנדי, המשתתפת השנייה ב"הפרות משמעת מדרגה א'", על פי מדריך העובדים של בלוקבאסטר בע"מ. החנות הייתה בסך הכול שלוש מאות ושבעים מטר רבוע של חלל פתוח, אבל איכשהו קנדי הצליחה להיעלם כל הזמן. היא התחצפה ועשתה פרצופים, ופעם הגניבה משקאות קלים אלכוהוליים לחדר העובדים. נוסף על כך, סטיב היה משוכנע שהיא זו שהכניסה את הקלטת של 'יום שישי ה-13' לקופסה של '101 דלמטים'. הוא חטף נזיפה חמורה מההורים ההם. הם אמרו שהילד שלהם יצטרך טיפול.

שיעמוד בתור.

"נראה לי שהיא הייתה במחלקת הילדים," אמרה מנדי בגיחוך והסתלקה לחדר העובדים.

סטיב נענע את ראשו כשעקף את גלאי הגנבה בדלת והושיט ללקוחה שקית מלאה קלטות.

שעת הסגירה הגיעה, וקנדי ומנדי טרם חזרו. הוא חייב לדבר איתן. אי אפשר להמשיך ככה.

סטיב הורה לאלה להתייצב ליד הדלת, לפתוח את המנעול כדי לתת ללקוחות לצאת, ולנעול מייד שוב כדי לוודא שאף אחד לא נכנס. הוא הניח שעם זה היא תוכל להתמודד. הוא אמר לקייטי לסגור את הקופות והתכוון ללכת להתחשבן עם העובדות האחרות. תמיד יש משהו. הוא רק רצה לעוף מכאן, לעצור בבית של אבא שלו לפני שהאיש הזקן יירדם, ולשתות איתו בירה לרגל העובדה שהם שרדו שנה נוספת. ואז אולי לשתות עוד כמה בירות בפאב של קוֹרקי, לצפות בירידת כדור המראות של כיכר טיימס בטלוויזיה שמאחורי הבר, ולראות אם באמת יהיה בלגן בגלל באג המחשבים שמגישי החדשות לא מפסיקים לדבר עליו. לא בדיוק "party like it's 1999" — הוא יגיד תודה אם לא ייאלץ לשמוע את השיר הזה שוב אי־פעם — אבל טוב יותר מלהישאר בדירה העלובה שלו.

הוא פילס לו דרך בין מדפי הקלטות, חלף על פני מחלקת הדי־וי־די החדשה, עד שהגיע לחדר העובדים. היה שם קר נורא.

"לעזאזל, בנות," זרק לחלל החדר כששם לב שהדלת האחורית פתוחה והרוח מייללת. חסר להן שהן מעשנות שם... הוא אמר להן מיליון פעם שמטעמי בטיחות אסור להן לפתוח את הדלת האחורית. סטיב יהיה זה שיצטרך לספק להנהלה הסברים אם מישהו —

הוא קפא כשראה על הרצפה שני זוגות רגליים מציצות מאחורי השולחן בחדר העובדים.

פחד אחז בגופו. סטיב הרגיש שמישהו תופס קווצה משערו ומושך את ראשו לאחור. קרירות משונה פשטה בגרונו.

ואז הוא היה על הרצפה, וגרגור מגעיל נפלט מצווארו. הוא צפה בדמות מכבה את האור בחדר העובדים. היה נדמה לו שעבר נצח לפני שהדלת נפתחה בתנופה והחדר התמלא אור. פטפוטי הנערות הפסיקו בבת אחת.

סטיב רצה לקרוא בקול, להזהיר אותן. אבל הוא הרגיש שגופו מפרכס ואז העולם החשיך.

הדבר האחרון ששמע היה צרחות.

יום 1
אחרי חמש־עשרה שנה
 

1
אלה

אפריל 2015

אלה בולעת זָנַאקס אחד כשהיא מחכה שהסדרן ייקח ממנה את המפתחות. נהיגה בתוך מנהטן תמיד מלחיצה אותה. שילוב מטורף בין נהגי מוניות שנוהגים בזעם, ניידות משטרה דוהרות עם סירנות מייללות והולכי רגל שממש מתחננים שידרסו אותם כשהם מתפרצים בתעוזה לכביש.

מה לעזאזל היא עושה כאן?

בפעם הקודמת היא הבטיחה לעצמה שזאת תהיה הפעם האחרונה.

בחור צעיר במדי סדרן עומד עכשיו ליד החלון שלה. היא גוללת את החלון מטה בזמזום.

"צ'ק־אין?" הוא שואל. הוא בן עשרים ומשהו וסוקר אותה במבטו.

"לא, רק נפגשת עם ידיד."

הוא מהנהן כאילו הוא מתענג על הלשון הנקייה. כן בטח, בבגדים האלה, ידיד.

אלה גולשת מהמכונית ותוחבת חמישה דולר לכף ידו של הבחור. היא תופסת אותו מעיף בשטר מבט מסויג.

שיעשה לה טובה. היא בסך הכול פסיכולוגית שמרוויחה שלושים אלף דולר בשנה, לא איש עסקים עם חשבון הוצאות.

היא נכנסת ללובי השיש של מלון קַרלַייל וניגשת מייד לבר. בניגוד להמלצה הרפואית — היא לקחה קורס בפרמקולוגיה בווֶלְסְלִי — היא מכניסה לפיה עוד גלולה כחולה קטנה.

היא מרגישה שעיניים ננעצות בה כשהיא נכנסת לחדר שכולו מצופה עץ מהגוני. עיצוב שמנסה לשדר סגנון של כסף ישן וצלילים קולניים של פרנץ ליסְט מפסנתרן כסוף שיער שמנסה לא להיראות מתוסכל ממצבה הנוכחי של הקריירה המוזיקלית שלו.

לא שהמצב של אלה טוב יותר. היא בקושי מצליחה לשלם את החצי שלה בשכר הדירה, ונסעה עד לעיר כדי לא להיתקל באחד החברים של הארוס שלה. או בלקוח מהקליניקה הקטנה שלה. היא חושבת על ליילה בת השש־עשרה מהסשן הבוקר. היא שוב חותכת את עצמה. ליילה לא צריכה להסביר למה. אלה מבינה.

אלה סוקרת את הבר ומבטה משתהה על גבר בחליפה יקרה שמחזיק כוס ויסקי. הם תמיד שותים ויסקי. ואוהבים לדבר על זה. חבית מיוחדת, מחוז מסוים, בלה בלה בלה. חוץ מבלבולי השכל על ויסקי, לרובם גם יש רצועת עור חיוור על הקמיצה השמאלית. אלה לא טורחת להסיר את טבעת האירוסין שלה. לגברי הוויסקי לא אכפת.

הגבר מחייך אליה.

היא תסתפק בו.

אלה תמיד מופתעת לראות כמה זה קל. עם השמלה השחורה הזאת היא לא צריכה טינדר.

היא ניגשת לפגוש את הידיד החדש שלה.

אחרי כמה שעות הטלפון שלה מצלצל. היא נמצאת בחדר מלון, האור היחיד מגיע מתחת לדלת. במפגשים האלה היא תמיד מכוונת את השעון לחמש בבוקר. כדי להימנע משיחות מביכות של הבוקר שאחרי.

אבל זה לא צליל השעון המעורר. זאת שיחה נכנסת. היא מחלצת את עצמה מתחת לזרועו השעירה של ריק. היא תוהה אם זה השם האמיתי שלו, כי הוא באמת נראה כמו מישהו בשם ריק. הוא בטח חשב שהיא נראית כמו מישהי בשם קנדי. ממתק שמזיק לבריאות. בדיוק כמו החברה שלה מהימים ההם, שאת שמה אלה לקחה בהשאלה. היא תמיד השתמשה בשמות שלהן. קנדי, מנדי, קייטי. לא היה לה מושג למה.

"הלו," היא לוחשת לתוך הטלפון. היא מדדה בשקט לחדר האמבטיה, אוספת את השמלה השחורה מהרצפה. השיש קריר תחת כפות רגליה.

"אלה, אני מצטער שאני מתקשר אלייך כל כך מאוחר. זה דֶייל."

"מר סְטֶדמָן?" אחרי כל כך הרבה שנים היא עדיין לא מסוגלת לקרוא לו בשמו הפרטי. אנשים נשארים לנצח ילדים מול המורים שלהם. עברה שנה מאז שדיברה לאחרונה עם המורה שלה לשעבר, כיום מנהל התיכון הישן שלה, כשהוא ביקש ממנה להיפגש עם התלמידים בעקבות אירוע ירי בבית ספר בעיירה הסמוכה. "הכול בסדר?" תוף הולם בחזהּ. למה הוא מתקשר בשעה כזו? האם זה ייתכן? ייתכן שהם מצאו אותו סוף־סוף? לא, חדשות טובות בדרך כלל לא מגיעות בשיחת טלפון לפנות בוקר.

"קרה משהו נורא. אני יודע שזאת בקשה גדולה. אבל את יכולה לבוא לרוברט ווּד ג'ונסון?"

לבוא לבית החולים? עכשיו?

לפני שהיא מספיקה לשאול, מר סטדמן אומר, "היה... אחת התלמידות שלי צריכה עזרה."

היא רוצה למחות. רוצה למצוא תירוץ. אבל היא לא מסוגלת. לא אחרי כל מה שמר סטדמן עשה למענה.

"ברור, בטח," היא אומרת. "אני מבקרת חברה בעיר. אני יכולה להגיע לשם תוך שעה."

"לא הייתי גורר אותך לכאן אם הייתי חושב שמישהו אחר יכול..." קולו דועך.

הראש של אלה מסתחרר. היא מותשת. עדיין שיכורה קצת. מבולבלת. היא מתאפסת. "אתה יכול להגיד לי במה מדובר?"

הקול של מר סטדמן נתקע. "ארבע נערות הותקפו בגלידרייה בלינדן. רק אחת שרדה. היא צריכה מישהי שמבינה, מישהי שיכולה..."

"אני בדרך," אומרת אלה ומנתקת את השיחה. היא יודעת שיש לה כישורים ייחודיים שיכולים לעזור לנערה הזאת.

היא יודעת איך זה להיות הניצולה היחידה.