צל כבד

1

"מי זה, לעזאזל?" נבח איימוס דקר.

דווקא כשהצליח לישון עמוק כל כך, העירו אותו. האינסומניה שלו החמירה, וזה לא תרם למזג שלו, שגם כך היה בלתי צפוי. הוא ענה לטלפון בלי להסתכל על המספר שעל הצג. בתחום העיסוק שלו הוא התרגל לקבל שיחות בכל שעות היום והלילה, ולא תמיד מאנשים שמופיעים ברשימת אנשי הקשר שלו.

"איימוס, זאת מרי לנקסטר." היא דיברה בקול נמוך ומתוח. "אתה זוכר אותי?"

איימוס דקר התיישב במיטתו בשרירים נוקשים ושפשף את פניו הלא־מגולחות. על מסך הטלפון ראה שהשעה כמעט שלוש לפנות בוקר.

"אני לא שוכח כלום, אז לא ממש סביר שאשכח אותך, נכון, מרי?" הוא סטר לעצמו על שתי הלחיים כדי לנער את שארית השינה שעוד אפפה אותו. רק אז התפנה להתמקד בעיתוי של השיחה — עיתוי שהיה בו סימן אזהרה.

הוא שאל בדאגה, "מרי, קרה משהו? למה את ערה בשעה כזאת?"

מרי לנקסטר הייתה שותפה של דקר כששירת במשטרת ברלינגטון באוהיו. זמן־מה קודם לכן אבחנו אצלה שלבים ראשוניים של דמנציה, והמחלה התקדמה והחמירה. מצב המוח של לנקסטר הידרדר, וגרר אחריו את כל כולה.

"אני בסדר. לא הצלחתי לישון."

דקר ממש לא חשב שהיא נשמעת בסדר. אבל עבר זמן מאז שדיבר איתה, והוא שיער שזו תוצאה של המצב שלה כרגע.

"גם אני מתקשה בזה."

"רק רציתי לשמוע את הקול שלך. הרגשתי שזה נורא חשוב כרגע, אז אזרתי אומץ והתקשרתי."

"את תמיד יכולה להתקשר אליי, אל תהססי אף פעם. גם באמצע הלילה."

"כל כך קשה להבין את הזמן, איימוס. רגע אחד לילה ופתאום יום. אני מתקשה להבין מה קורה איתי ו... זה כל כך מפחיד, כי... נראה שעם כל יום שעובר יש פחות ופחות... מ־ממני."

הוא נאנח. הכנות הטראגית של דבריה הכאיבה לו. "אני יודע, מרי. אני מבין איך את מרגישה."

"כן. אני מניחה שאתה באמת מבין."

עכשיו היא נשמעה קצת יותר מרוכזת. דקר קיווה שזה סימן חיובי.

הוא נשען על מראשות המיטה החורקת, כאילו הוא נזקק לתמיכת העץ נוכח ההתפתחות הבלתי צפויה. דקר בחן את חדר השינה הקטן והחשוך שלו. הוא התגורר כאן שנים, אבל המקום נראה כאילו רק לא מזמן עבר לגור בו, או לחלופין, כאילו הוא שוהה בו לזמן קצר ובקרוב ימשיך הלאה.

הוא שימש כיועץ לאף־בי־איי. שנים רבות קודם לכן הוא נפצע בראשו באופן אנוש, כששיחק פוטבול מקצועני. הפציעה שינתה את פעילות המוח שלו והעניקה לו שתי יכולות חדשות, שעד לאותו שלב דקר אפילו לא ידע על קיומן: היפרתימזיה, כלומר זיכרון מושלם; וסינסתזיה, שגרמה לו לזהות תופעות עם צבעים לא שגרתיים. במקרה שלו, המוח שלו חיבר בין גופות שנמצאו בקרבתו לגוון של כחול חשמלי. אחרי שנאלץ לסיים את הקריירה שלו כשחקן פוטבול הוא הפך לשוטר ובהמשך לבלש בעיירה שבה נולד, כך שגופות לגמרי לא היו עניין חריג.

הוא ולנקסטר פעלו בהצלחה כשותפים בחקירות רבות. כבלש, הזיכרון המושלם היה מתת אל של ממש, אבל כאדם פשוט זה הכביד עליו כמו משקולת של אלף קילו. הזמן לא ריפא אף אחת מהאומללויות שלו. אם כבר, חלקן רק התעצמו.

הוא התגורר בדירה בוושינגטון הבירה, בבניין בבעלות של חבר שלו, מלווין מארס. דקר פגש את מארס כשהאיש היה נידון למוות בטקסס. הוא הוכיח את חפותו של מארס, ומארס זכה בפיצוי כספי שמן בגלל הכליאה הלא־מוצדקת שלו. חלק מהכסף שימש אותו לרכישת בניין הדירות, אלא שלאחרונה הוא התחתן ועבר לגור בקליפורניה.

השותפה שלו זה שנים ארוכות באף־בי־איי, אלכס ג'יימיסון, הועברה לניו יורק ושם מצאה משהו שנראה כמו אהבה עם בנקאי השקעות מוול סטריט. הבוס הישן שלו באף־בי־איי, רוס בוגארט, פרש והתמסר למשחקי גולף — ללא הצלחה יתרה, כך שמע — באריזונה.

המשמעות הייתה שדקר היה עכשיו לבד, כמו שידע שיקרה בשלב כלשהו. מכיוון שכך, שיחת הטלפון מהשותפה הוותיקה שלו הייתה מבורכת, אפילו בשעה כזאת.

"מה שלומך, מרי? כאילו, באמת, מה שלומך?"

"ככה־ככה," היא ענתה. "כל יום הוא... אתגר."

"אבל את נשמעת טוב."

"אתה מתכוון שאני מצליחה להרכיב משפטים. ה... ת־תרופות עוזרות לי בזה, לפעמים. למשל עכשיו. בדרך... בדרך כלל אני לא ככה. רוב הזמן אני... לא בטוב."

הוא החליט לשנות את כיוון השיחה. "מה שלום ארל וסנדי? אני מניח שהם ישנים." ארל וסנדי היו בעלה ובתה של מרי.

"הם נסעו לבקר את אימא של ארל בקליבלנד. היא במצב לא טוב. היא בטח לא תהיה איתנו עוד הרבה זמן. היא זקנה, וגם מטורללת כמוני, למען האמת."

"את לא נשמעת לי מטורללת, מרי."

"כן, טוב..."

"רגע, אם הם בקליבלנד, מי נמצא איתך?" בפעם האחרונה שביקר אותה, הייתה מישהי שעזרה לה באופן קבוע.

"כרגע אני בסדר, איימוס. זה בסדר שאני כאן."

"אני לא יודע, מרי. יש לי תחושה לא טובה."

"אתה לא צריך לדאוג לי."

היא נשמעה כמעט כמו מרי הישנה. כמעט.

אבל הוא הרגיש שקורה שם עוד משהו, שלא מצא חן בעיניו.

2

דקר הציב את כפות רגליו הגדולות והיחפות על רצפת העץ הקרה. "התכוונתי לבוא לבקר אותך. עבר יותר מדי זמן. אבל את נשמעת יותר טוב... מהפעם הקודמת."

"כן, באמת עבר יותר מדי זמן. הרבה יותר מדי. אבל לא אתה. אני."

דקר הזדקף ובחן את החלון, שבעדו נצנצו אליו בחשכה אורות העיר. "אני, אה, לא מבין," הוא ענה. "כנראה אני עדיין חצי ישן," הוא הוסיף כהסבר, אבל היא לא נשמעה הגיונית.

"זה... הדבר הזה... שיש לי בראש... זה דבר נורא. זה... נורא ואיום."

"אני יודע, מרי. והלוואי שלא היית צריכה להתמודד עם זה." הוא עצר והתאמץ לחשוב על מילים אוהדות יותר. בעבר הוא היה מוצא בקלות את המילים המתאימות, אבל לאדם שהפך להיות זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. "הלוואי... הלוואי שהייתה תרופה."

"גם בשבילך," היא אמרה. "גם לך אין תרופה." הוא הקשיב לה והבין שהיא מנסה ליצור שותפות גורל בין שניים הסובלים מפגיעות ראש, שעתידות להביא את הסוף על שניהם.

"אנחנו מאוד דומים במובן הזה," הוא הסכים איתה.

"אבל גם לא דומים," היא השיבה בנימה שלא שימשה אותה מוקדם יותר. היא נשמעה תקיפה יותר. לפחות באוזניו.

דקר לא ידע איך להגיב לזה, ושתק. הוא ישב והקשיב לנשימות שלה מהצד השני של הקו. בדממה המתמשכת הוא הרגיש שמשהו מתגבש אצלה, כמו מטוס שמחמם מנועים לפני ההמראה. הוא עמד להפר את השתיקה, אבל היא הקדימה אותו.

"זה ממשיך להשתנות?" היא שאלה בקול שקט ומדוד.

הוא ידע בדיוק למה היא מתכוונת. "נראה שכן," ענה לה. "אבל אצל כולם הראש משתנה כל הזמן, מרי, גם אם הוא בריא וגם אם לא. שום דבר לא סטטי. נורמלי או לא נורמלי — אם יש בכלל דבר כזה, נורמלי."

"אבל אתה היחיד שאני מכירה שבאמת... שאולי מסוגל להבין מה אני עוברת."

הוא שמע צליל מעבר לקו וחשב שאולי היא סוטרת לעצמה, כאילו מנסה להזיז בתוך ראשה את הדבר שלאט־לאט הרג אותה. הוא ניסה לחשוב מה להגיד, איך להחזיר אותה לשיחה.

"אבל חשבתי שאת בטיפול. לי זה עזר. זה יכול לעזור לך."

"הייתי בטיפול. הפסקתי."

"למה?" הוא שאל, חרד יותר.

"אמרו לי כל מה שהייתי צריכה לדעת. אחר כך זה כבר היה בזבוז זמן. ולי אין זמן לבזבז, איימוס, אפילו לא שנייה אחת דפוקה." היא הניחה לסיומת הבוטה של דבריה להישאר תלויה באוויר, כמו עשן מסתלסל מאקדח אחרי ירי.

"מרי, בבקשה תגידי לי מה הבעיה. ברור לי שקורה משהו."

היא התפוצצה עליו כמו קליע שנורה מאקדח, "אני שכחתי היום את סנדי. ממש לפני שהם נסעו לקליבלנד. שכחתי אותה."

"אנשים שוכחים שמות כל הזמן, מרי," אמר דקר, וקצת הוקל לו. הוא הרגיש שאחרי הכול, זה היה הכיוון של השיחה. כשמרי דיברה שוב, הוא כבר לא הרגיש ככה.

"לא שכחתי את השם שלה. אני... אני שכחתי שהיא קיימת." שוב השתררה שתיקה ממושכת, ודקר לא שמע דבר מלבד נשימותיה, ואז יבבה כבושה במאמץ, עד שנשמע כאילו היא נחנקת.

"מרי, את..."

היא המשיכה כאילו הוא לא דיבר. היא אמרה, "נזכרתי בה ממש לפני שהתקשרתי אליך. ורק בגלל שראיתי תמונה עם השם שלה. שכחתי שיש לי בת, איימוס. במשך זמן מסוים לא הייתה מבחינתי שום סנדי לנקסטר. אתה מבין כמה זה... כמה זה נורא?"

הוא כמעט הרגיש את הדמעות זולגות על הלחיים החיוורות שלה.

"הייתי כל כך קרובה ל... ללא. לא לזכור שוב בחיים. לשכוח את הבת שלי. בשר מבשרי."

"אסור לך להישאר לבד, מרי. שמעתי מה אמרת, אבל אני לא מאמין שארל..."

היא קטעה את דבריו. "ארל לא יודע שאני לבד. הוא לא היה מסכים. בדרך כלל הוא מאוד מקפיד על זה."

דקר נעמד, גופו היה נוקשה מחרדה שהדחיק. הוא שמע בתשובתה התחמקות, וגרוע מכך, זחיחות קרת רוח. הוא הרגיש שהוא מתכסה זיעה קרה.

"אז מי נמצא איתך? המטפלת שלך?"

"היא הייתה פה, אבל הכרחתי אותה לעזוב."

הוא שאל, מבולבל, "איך בדיוק הצלחת להכריח אותה? היא לא אמורה..."

"יש לי אקדח, איימוס. האקדח האוטומטי הישן שלי מהשירות. שנים לא החזקתי אותו. אבל הוא מתאים לכף היד שלי כמו כפפה ממש. זכרתי את הקוד של הכספת שלו, אתה מאמין? אחרי ששכחתי בערך כל דבר אחר, את זה זכרתי. כנראה זה... סימן כלשהו," היא הוסיפה באגביות.

כל השרירים בגופו של דקר התכווצו. "רגע, רגע, מרי. חכי רגע."

"כיוונתי אליה את האקדח, והיא יצאה מהבית מהר מאוד. ממש לפני שהתקשרתי אליך. אני הערתי אותה, אתה מבין. עם האקדח. מתעוררים ככה מהר מאוד, אתה יודע את זה."

עכשיו גם דקר עצמו היה כבר ער לגמרי, אולי יותר מכפי שהיה כל חייו. העיניים שלו התרוצצו סביב בפראות בניסיון לחשוב על משהו, כל דבר. "תשמעי, מרי, תניחי את האקדח תכף ומייד, פשוט תניחי אותו. ואז לכי לשבת הכי רחוק ממנו שאת יכולה, ותעצמי עיניים ותנשמי עמוק. רק דקה, תכף תגיע עזרה. אני לא אנתק. תישארי על הקו. אני אשים את השיחה שלך בהמתנה רק לשנייה א..."

היא לא הקשיבה למילה מדבריו. "אני שכחתי את הבת שלי. אני שכחתי את ס־סנדי."

"כן, אבל אז נזכרת בה. זאת הנקודה. זה... את מוכרחה להמשיך..."

דקר לפת את בית החזה שלו. הנשימה שלו הייתה מאומצת, הדופק הלם באוזניו, בוכנות עולות ויורדות של צליל מפריע. הוא הרגיש התכווצות בצד הגוף, כאילו רץ מרחק ארוך אף שלא יצא מביתו. בחילה אחזה את בטנו, והוא חש מעורער ו... חסר אונים.

הוא ניסה לחשוב במהירות. העוזרת בטוח התקשרה למשטרה. הם בטח כבר בדרך לשם.

"מה לגבי מחר?" היא שאלה, קוטעת את המחשבות שלו. "מחר אני אזכור אותה? או את ארל? או אותך? או... את עצמי? אז מה זה משנה? על זה אתה יכול לענות לי?"

"מרי, תקשיבי לי..."

"היא כל כך בכתה, הילדה הקטנה שלי. 'אימא לא יודעת מי אני' היא אמרה שוב ושוב ושוב. היא הייתה כל כך עצובה, כל כך אומללה. אני עוללתי לה את זה. לילדה הקטנה שלי. איך אפשר לפגוע במישהו שכל כך אוהבים?" הנימה שלה הייתה עכשיו קשה, לא סלחנית, והיא הקפיאה את הדם שגעש בגופו של דקר.

"תקשיבי לי, מרי. תקשיבי לי טוב, בסדר? את תעברי את זה, בסדר? אני אעזור לך לעבור את זה. אבל קודם כול את חייבת להניח את האקדח. בזה הרגע." דקר הניח יד על הקיר כדי לייצב את עצמו. הוא דמיין את האקדח ביד שלה. יכול להיות שהיא בוהה בו, שוקלת את הדברים. הוא הרגיש שהרצפה תחת רגליו היחפות נוזלית, לא יציבה, סיפון של אונייה בים סוער. הוא חיפש בראשו את המילים הנכונות שיסיגו אותה מהסף שעליו עמדה, שיגרמו לה להניח את האוטומטי הקטן שבאמצעותו, הוא ידע, היא הרגה לפחות אדם אחד במהלך הקריירה המקצועית שלה. אם רק ימצא את המילים הנכונות שיסיימו את האפיזודה הזאת בסדר, כשבכל רגע עלול לקרות הרע מכול.

הוא עמד לומר משהו, לשכנע אותה לחכות שתגיע עזרה. המשפטים כבר היו מוכנים. הוא עמד לומר אותם. הם היו משכנעים אותה להניח את האקדח, הוא היה בטוח בזה.

ואז הוא שמע את מה שחשש ממנו.

ירייה בודדת, שהוא ידע — כי הכיר את לנקסטר — שנורתה בקפידה ובדייקנות. היא בוודאי בחרה ברקה או בסנטר או בפה הפעור כנקודת כניסה. כל אחת מהן מתאימה להשגת המטרה.

ואז נשמעה החבטה האיומה, כשגופתה של מרי לנקסטר פגעה ברצפה. היה לו ברור שהיא מתה. לנקסטר תמיד הייתה מתוכננת היטב ומוכוונת תוצאה. אם אנשים כאלה רוצים להתאבד, הם מצליחים.

"מרי? מרי!" הוא צעק אל השפופרת. כשלא שמע שום תגובה, כל האנרגיה שלו גוועה. מה אתה צורח? היא איננה. אתה יודע שהיא איננה.

הוא נשען על הקיר והניח לכוח המשיכה להעביר את גופו המגודל אל הרצפה, בדומה לגופה של לנקסטר שהייתה מונחת עכשיו על הרצפה.

הוא היה בחיים. היא לא. ברגע זה, לא הייתה להבדל הזה משמעות מיוחדת מבחינתו. הוא ישב שם כשהחדר הקטן הואר באור כחול חשמלי של מוות, שנגע בו ממרחק של כמעט אלף וחמש מאות קילומטר.

לפני שנים היה איימוס דקר כפסע מלחיצה על הדק כדי לירות לעצמו לתוך הפה ולסיים את חייו.

אבל ברגע הזה משהו בו מת יחד עם מרי לנקסטר.