אהבה במדים 1- חוגרים כרך א

פרק 1: שרשרת חיול

שם: נועה אדלר

מין: נקבה

גיל: 18

פרופיל: 97

דפ"ר: 90

שם: הדר רוזן

מין: נקבה

גיל: 18

פרופיל: 97

דפ"ר: 90

שם: שרונה לוין

מין: נקבה

גיל: 18

פרופיל: 82

דפ"ר: 80

"הדפסתי את כולם." דניאלה פרידמן נכנסה למשרד והניחה מספר דפים על שולחן העץ הכהה.

"זהו?" עיניו הכהות של אסף התרוממו אליה מהמסמכים והביעו בלבול קל.

"כן, יש פחות חיילים במחזור הזה." היא ניסתה להישאר עניינית, אך במהרה עיניה החלו לשוטט על פניו. פעם נוספת, היא מצאה את עצמה מתבוננת בו זמן ארוך מהרגיל, שחרג מהגבולות המקצועיים.

רב־סרן אסף צרפתי היה הגבר החתיך והמרשים ביותר שדניאלה פגשה בחייה. היא מייד נשבתה בקסמיו לפני קרוב לשלוש שנים, כשנפגשו לראשונה בבה"ד 13 בפלוגת השוטרים הצעירים, והיא הייתה טירונית צעירה בת שמונה־עשרה בלבד.

"אלה רק הטירונים שמיועדים להגיע לקורס החקירות." היא כחכחה בגרונה בניסיון להתנער מהחלומות בהקיץ.

הבעיה הייתה, שהיה כמעט בלתי אפשרי עבורה להישאר ממוקדת כשהוא היה בסביבה.

העבודה הצמודה אליו הייתה כמו מבחן יומיומי בשליטה עצמית. הקרבה שנוצרה ביניהם, מפגשי העבודה והישיבות המשותפות שהבעירו את הלהט שניצת בה — כל אלה הזינו אובססיה שהלכה וגדלה, למרות כל ניסיונותיה למזער ולהדחיק אותה.

יום־יום, היא נאבקה במציאות הקשה שהנכיחה את העובדה שהוא לא רואה אותה באותו האופן שהיא רואה אותו. פער הגילים ביניהם הוסיף על הקושי הקיים, והיה כמו תהום שאי־אפשר לחצות. בגיל עשרים, כשחברותיה היו עסוקות בדייטים עם בני גילן, היא מצאה את עצמה חולמת על גבר בן שלושים ושמונה, שראה בה לא יותר מחיילת מוכשרת תחת פיקודו.

"תחייכי קצת, פרידמן," הוא התרווח בכיסאו. "דם טרי עומד להגיע, חשבתי שאת נהנית מזה."

"אני נהנית לעשות אך ורק את התפקיד שלשמו התגייסתי, ולא שום תיק אחר שמפילים עליי בגלל בעיות סד"כ1," היא נשפה בקוצר רוח.

לאחר סיום מחזור הטירונות בבה"ד 13 — בית הספר למשטרה צבאית, נשארים חלק מהחיילים ששובצו למצ"ח להמשך הכשרתם לתפקיד חוקרים או בלשים. אסף עמד בראש צוות הכשרת החוקרים ושימש כמפקד הקורס, ודניאלה הייתה מפקדת אחת מתוך שלושה מפקדים ששירתו תחתיו בקורס חוקרים, והפכה עם הזמן ליד ימינו, קרובה אליו יותר מאי־פעם — ועדיין, רחוקה באופן בלתי נסבל. בין פעילות אחת לאחרת במסגרת תפקידה, היא הקפידה להקדיש את זמנה הפנוי למפקד השרמנטי והקשוח שלה.

"את ממש ילדה בכיינית, אמרו לך את זה פעם?" הוא העיף לעברה מבט משועשע.

"אתה לא מצחיק. אתה מעצבן אותי." היא עיקמה את אפה בחוסר שביעות רצון.

"מה חדש?" הוא משך בכתפיו.

"אתה פשוט יודע שאני לא אסרב לך אף פעם, אז אתה מנצל את זה."

"את לא יכולה לסרב לי, גם אם תרצי מאוד." קולו נטף ביטחון מוחלט וסמכותיות שדניאלה התקשתה לעמוד בפניהם.

היא נעצה בו מבט ארוך כשחזר לעיין בדפים שהביאה לו קודם. בכל פעם שהיה מתרכז במשימה כלשהי, הוא היה מעביר את ידו בתנועה איטית בשערו הכהה ומסיט אותו לאחור. המחווה הזו, שהייתה תמימה וחסרת מודעות, תמיד הפילה אותה מהרגליים. עיניו החומות והמסתוריות, שנראו כאילו החביאו בתוכן עולם מלא של רגש אצור, הציתו בה להבה של התרגשות בכל פעם שמבטם נפגש. פניו, שהיו יפות תואר וגבריות באופן מיוחד, הוגדרו בבירור על־ידי קו לסת חזק שחידד את היותו איש צבא ותיק ומנוסה. גובהו נישא מעל הסביבה, וכשהיה לובש את מדי הא' הרשמיים, לא היה משאיר סיכוי לאף גבר אחר בקרבתו. הם נראו כאילו נתפרו במיוחד עבורו, והיו מונחים בצורה מושלמת על גופו החסון שעבר אימונים רבים.

באסף צרפתי היה שילוב נדיר של אצילות, סמכותיות, קשיחות ורכות. כל זוג עיניים במסדרון היה מופנה אליו כאילו היה מגנט אנושי, ונשים צעירות ומבוגרות גם יחד, היו נמסות תחת מבטו ומהופנטות מול הכריזמה שנטפה ממנו בטבעיות. על אף שהתקרב בצעדי ענק לשנות הארבעים בחייו, אף חייל או קצין צעיר לא הצליח להתחרות בקסמו.

שם: צחי לוי

מין: זכר

גיל: 18

פרופיל: 97

דפ"ר: 80

שם: איתי אטיאס

מין: זכר

גיל: 18

פרופיל: 97

דפ"ר: 80

"חסרים לי בנים." גבותיו הצטופפו בזמן שעיין בדפים.

"מה קרה? רוב נשי מפחיד אותך?" היא הניחה את ידיה על משענת הכיסא מולו ורכנה לעברו בחיוך.

"את לא חוששת מתחרות, פרידמן?" הוא עקץ בחזרה, "אולי אמצא לך מחליפה?"

היא הניפה את שערה האדמוני והארוך לאחור. "קשה לי להאמין שתמצא מישהי יותר טובה ממני, אבל אתה מוזמן לנסות, צרפתי."

בצבא, נהגו לכנות זה את זה בשמות המשפחה ולא בשמות הפרטיים. זה לא הפריע לה, עד הרגע שהיא הכירה אותו וקיוותה לשמוע את שמה הפרטי מתגלגל על לשונו. כל פעם שבה היה פונה אליה בשם המשפחה שלה, הייתה זו תזכורת מכאיבה לכך שהיחסים ביניהם אפלטוניים ומקצועיים בלבד.

"תאספי את השיער שלך. כמה פעמים אני צריך לחזור על עצמי?" הוא העיר באגביות.

"עד היום האחרון שלי פה," היא השיבה, "שהוא ממש לא רחוק, אגב."

"שמענו."

"אני לא מתכוונת לחתום קבע ולהישאר פה עוד דקה אחת איתך."

"אני מחכה בכיליון עיניים לרגע הזה." הוא השליך את הדפים הצידה. "מה עם מור?" שאל.

לירן מור, היה חברה הטוב ביותר של דניאלה בבסיס, ומפקד כמוה בקורס הבילוש, המקביל לקורס החוקרים.

"הוא דווקא מבסוט על ההזדמנות לרדת קצת על חיילים שוקיסטיים, אבל אני לעומתו —"

"אני אשמע עוד הרבה את הקיטורים האלה?" הוא קטע אותה בחוסר סבלנות.

"בהחלט."

"אז לא במשרד שלי, תעשי את זה בחוץ."

"אני לא מבינה למה אני צריכה לעזור למ"כים2 לעשות את העבודה שלהם. לכל אחד יש את התפקיד שלו."

"דיברנו על זה. אין ברירה אחרת, הבה"ד נמצא בקשיי משאבים בגלל חיילים נפקדים וחוסר כוח אדם. אלון לא יכול להסתדר עם מחלקה שלמה של טירונים לבד. אני חייב אתכם כדי לגבות אותו," הוא אמר ברצינות. "זו בסך הכול טירונות 023, התמודדתם עם דברים הרבה יותר גרועים. זה קטן עליכם." הוא חתם את דבריו בחצי חיוך קטנטן שבקושי ניתן היה לראות, אך כל מה שדניאלה ראתה היה חיוך רחב של מיליון דולר.

"פשוט קאדר," היא נשפה.

"אני דווקא חושב שזה יכין אותך מצוין למחזור הקורס האחרון שלך לפני שאת משתחררת." הוא שילב את אצבעותיו זו בזו ונשען לאחור.

"חשבתי שאתה מתכנן לעשות הכול כדי לשכנע אותי לחתום קבע ולהישאר צמודה אליך. מה קרה?" היא בלעה את תחושת הפחד האמיתי שהחלה לנקר בה. היום שבו תצטרך לעזוב את המחלקה ואותו נראה קרוב מתמיד.

"קרה שאני לא יכול לסבול אותך יותר," הוא השיב בציניות.

היא חייכה והנידה בראשה. "אתה לא יכול בלעדיי."

עיניה הסקרניות של נועה אדלר השקיפו על העצים הגבוהים שחלפו במהירות מבעד לחלון האוטובוס, שנשא אותה למקום המפחיד שדמיינה בראשה — הבקו"ם, בסיס הקליטה והמיון של צה"ל. המקום שבו חיי האזרחות נגמרים וחיי הצבא מתחילים.

בניסיון להרגיע את עצביה, היא שיננה בראשה את כל מה שידעה על היום הזה, על השלבים ועל הנהלים, אבל הבטן שלה כאבה, כאילו נלפתה ונקשרה מבפנים בחוטים. היא ניגבה במכנסיה את ידיה המזיעות, אך דבר לא עזר. הנסיעה הארוכה לא נתנה לה רגע של חסד ורק החריפה את המתח שהלך והתעצם.

היא החלה לקלף את שפתה התחתונה בשיניה בלי לשים לב עד שכמעט פצעה את עצמה. למרות ההכנה המוקדמת והגדנ"ע4 שיצאה אליו מבית הספר, הפחד מאי־הוודאות גבר על מוכנותה הנפשית.

היא העיפה מבט מסביב וסקרה את בני גילה שישבו איתה באוטובוס. כל אחד מהם היה שקוע בעולמו הפרטי, אך כולם חלקו את אותו הגורל. בעוד שעות ספורות, הם כבר לא יהיו זרים שיש להם חששות משותפים, אלא הרבה יותר מזה.

"היי," קול רך קטע את מחשבותיה. אחת מהבנות שפגשה מוקדם יותר התיישבה לצידה בחיוך קטן. "זוכרת אותי? עליתי אחרייך."

נועה הביטה בה לרגע. המבט הקליל על פניה של הבחורה הזרה לא שיקף כלל את הלחץ המשתק שבו היא עצמה הייתה נתונה. שערה השחרחר הקצר הגיע כמעט עד כתפיה, נזם כסוף נצץ באפה ואייליינר שחור הדגיש את עיניה הכהות והחתוליות.

"כן." נועה חייכה חיוך לחוץ.

"תירגעי," הבחורה הניחה את ידה על רגלה הקופצנית של נועה. "אל תשכחי שטירונות זו בסך הכול הצגה אחת גדולה. נחטוף כמה צעקות, נקום באמצע הלילה ונגיד 'כן המפקד', אבל אז זה ייגמר והשירות הצבאי האמיתי יתחיל."

"האמת היא, שלא הייתי לחוצה כל־כך עד הרגע שעליתי לאוטובוס והבנתי שאני לא הולכת לישון הלילה במיטה שלי." הווידוי נפלט משפתיה של נועה תוך נשיפת אוויר ארוכה, כאילו החזיקה אותו בפנים זמן רב מדי.

"כן, גם אני לא יודעת איך אני הולכת לישון הלילה בלי שאימא שלי תצעק עליי להנמיך את הטלוויזיה לפני השינה," הבחורה גיחכה, "זה הטקס הקבוע שלה כל לילה. היא לא יכולה ללכת לישון בלי להעיר לי או לזרוק עליי כפכף. איך אני אמורה להירדם בלי תחושה של סוליה על הפרצוף שלי?"

"אני מבטיחה שאעשה את זה במקומה אם נהיה יחד באותו החדר." נועה צחקה צחוק קצר ששבר את המתח.

"אני מריחה פה חברת אמת." הבחורה הושיטה את ידה, "אני הדר."

"נועה." היא החזירה לחיצת יד חמה.

"טוב, נועה, כרגע יש לנו רק זו את זו. זו כבר התחלה לא רעה."

"ואותי!" קול זר קרא, ושתיהן הסתובבו לראות במי מדובר. בחורה נוספת דחפה את ראשה בין שני הכיסאות מאחוריהן.

"ומי את?" הדר סרקה אותה במהירות.

"שרונה," היא נופפה בידה בתנועה קטנה וחיננית. "אני צריכה חברות." שערה, בגוון חום שוקולד עמוק, היה אסוף בגולגול מרושל שהתאים להפליא לאישיותה המשוחררת. "זה לא מסכן כמו שזה נשמע," היא המשיכה כשראתה את מבטיהן המופתעים, "פשוט, אני חושבת שלא סתם התיישבנו קרוב זו לזו באוטובוס. היקום חיבר בינינו."

"היקום?" הדר זקפה גבה.

"זה גורל." שרונה משכה בכתפיה בהשלמה.

"אז את אומרת שהגורל החליט לזרוק את כולנו באותו הבור מסיבה מסוימת."

"ברור," שרונה חייכה בביטחון. "להתפלש בחרא יחד זה הרבה יותר נחמד."

"חרא?" נועה שאלה בחשש.

"אז לאן את חושבת שהגעת?" הדר צחקה.

"לחבורת המלשינים שכולם שונאים." שרונה הצטרפה לצחוק של הדר. נועה לא הייתה בטוחה אם לצחוק או לדאוג, אבל משהו בבטנה נרגע מעט. "אגב, מה השמות שלכן?"

"אני הדר וזו נועה, היא קצת בלחץ."

"זה לא הכי נורא בעולם, נועה." שרונה פנתה אליה בקול רך ולבבי, כאילו הכירו שנים. "אז תחלקי קצת דוחות. מקסימום תקבלי יריקה מאיזה חייל."

נועה פרצה בצחוק שקט והנידה בראשה. "התפקיד ששובצתי אליו הוא חוקרת מצ"ח, ולא שוטרת רגילה."

"גם אני!" הדר הכריזה בהתלהבות והחליקה את ידה בידה של נועה בכיף של ניצחון משותף.

"אני מיועדת לבילוש." שרונה נראתה מסופקת מהגילוי ששלושתן הולכות לעבור מסלול דומה.

הדר סובבה אל נועה מבט ממזרי. "תפור עלייך שוטרת מניאקית."

"מה?" נועה צחקה בהפתעה. "את בכלל לא מכירה אותי."

"את יפה מדי. כל היפות הן רעות," היא קבעה בטון מוחלט.

"אני לא רעה," נועה השיבה בשעשוע. "אני נחמדה, ואף פעם לא הלשנתי על אף אחד."

"אז אולי שרונה צדקה וזה באמת גורל שכולנו הולכות לעבור את אותה ההכשרה," הדר אמרה ושלושתן החליפו מבטים מחויכים ומרוצים.

"שלום לחיילות הכי יפות באוטובוס, ובקרוב בכל צה"ל." קול גברי קטע את הרגע ביניהן וגרם להן להפנות מבט הצידה. בחור בן גילן עמד ליד הכיסאות והביט בהן בסקרנות. הדר ושרונה גלגלו עיניים בסנכרון מושלם, אבל נועה דווקא העניקה לו חיוך רחב. היה משהו מושך במראה המחוספס שלו — בשערו הקצוץ שהדגיש את קווי פניו החדים, ובעיני הדבש השובבות שלו שסקרו אותה בעניין. "היי, אני צחי." הוא הושיט את ידו לעברה של נועה והיא לחצה אותה באיטיות.

"נועה." חיוך עדין התפשט על שפתיה.

"ומה נועה עושה הלילה?"

"היא בטירונות," שרונה ענתה והחליפה מבט משועשע עם הדר. הכימיה המיידית ביניהן הייתה ניכרת, כאילו הכירו שנים ולא דקות ספורות.

"נכון, כמעט ברח לי מהראש," הוא צחק במבוכה קלה. "ומה לגבי השבוע הבא?"

"תרשום לעצמך — כל החודש הקרוב היא בטירונות," הפעם הדר הייתה זו שהעירה.

נועה החניקה צחוק, משועשעת מהדרך שבה השתיים חסמו כל ניסיון מצידו, ובכל זאת, היא מצאה את עצמה ממשיכה להביט בו בעניין. "אולי נהיה יחד." המשפט נפלט מפיה לפני שהספיקה לסנן אותו בראש, ומייד היא הרגישה את המבטים המשתוממים מסביב. "התכוונתי, אולי נהיה יחד באותו התפקיד, בהמשך," היא מיהרה להבהיר, הסיטה את מבטה ובלעה חיוך נבוך.

"אני בונה על זה, למען האמת." הוא נפרד ממנה ביד מנפנפת לשלום ובחיוך רחב, ונעלם אל קדמת האוטובוס. הדר עקבה אחריו במבטה הבוחן ושפתיה התעקלו בגיחוך שקט.

"עוד לא התגייסנו רשמית וכבר אנחנו צריכות להתמודד עם הבנים החרמנים פה." נראה היה ששרונה ביטאה בקול את מחשבותיה המדויקות של הדר, שהסתובבה אליה בהסכמה מיידית.

נועה נשענה לאחור במושבה ותחושת רוגע התפשטה בה לאט. המחשבה שהיא לא תעבור את התקופה הקרובה לבד הייתה מנחמת. בדרך פלא, היא הרגישה שההיכרות שלה עם שתי הבנות היא התחלה של חברות, וזו המתנה הטובה ביותר שיכלה לקבל בזמן הטירונות. אולי זה לא יהיה נורא כל־כך, חשבה לעצמה.

"זה הולך להיות בית זונות אחד גדול," הדר הכריזה לפתע וחיוך קטן נמתח על שפתיה.