אל תנשק את הכלה

1

ג'וד

קול חריקת בלמים והשיר Two Out of Three Ain't Bad של מיטלוף שמתנגן בקולי קולות מרמקולים חורקניים גורמים לי לשאת עיניים מהשרטוטים שאליהם רכנתי. אני מזעיף פנים אל קורבט כסופה מודל 75' שמאיצה לתוך חניון בית הספר התיכון הסמוך.

אני מאוד אוהב את השיר הזה, אבל לא בשבע בבוקר ביום שני.

עד היום התנהלה בניית בניין המגורים הדו קומתי הזה בשקט. בלי הרבה אנשים שמסתובבים בשטח. אפס הסחות דעת, בדיוק כמו שאני אוהב. אבל המצב עומד להשתנות עכשיו, כשחופשת הקיץ נגמרה והילדים חוזרים ללימודים. תיכוניסטים פרועים וצחקנים חלפו על פני אתר הבנייה בשעה האחרונה.

"שאני אמות," ממלמל לעצמו מנהל העבודה שלי, קייל, ופולט שריקה חרישית מסתלסלת.

"מה?" אני עוקב אחרי המבט שלו אל חניון בית הספר בזמן שאני מגלגל את השרטוטים וכורך סביבם גומייה.

נערה יוצאת מהקורבט ומרימה משקפי טייסים מעל רעמת שיער בלונדיני גלי שגולש עד למותניה. היא טורקת את דלת הנהג בתנועה אגבית של האגן שמיד גורמת לי לבלוע רוק. צירי הדלת חורקים מחלודה של עשרות שנים, אבל לא נראה שהיא שמה לב.

אני מזיז את השיער מהפנים, מהופנט מהפרנזים על המגפונים שלה, שמתנועעים סביב שוקיים עטויות ג'ינס. חולצת טריקו שחורה שנשיקה אדומה מוטבעת עליה מציצה מתחת לז'קט זמש תואם. היא מתרחקת מהמכונית בהליכה של כוכבת קולנוע שהרגע יצאה מלימוזינה, ולא מרכב ספורט עתיק וחלוד שזקן ממנה לפחות פי שניים.

היא נפלה ממכונת זמן שאספה אותה בשנות השבעים והורידה אותה בהווה?

"מה שהייתי עושה לה..." אומר קייל ומלקק שפתיים כאילו עוד רגע יטרוף אותה.

אני מסיט עיניים מהנערה בבטן צורבת מגועל ואשמה. "היא בתיכון, גבר," אני אומר ודוחף אותו חזק בכתף. "תחזור לעבודה. אני לא משלם לך להסתכל על בחורות."

הוא צוחק ומסדר את חגורת הכלים שלו ומניח קסדה על הראש. "תיכון בתחת שלי, לאקי. תאמין לי שבנות לא נראו ככה כשאנחנו למדנו בבית ספר."

זה נכון. אם הן היו נראות ככה, אולי הייתי נשאר שם יותר, במקום לנשור חצי שנה לפני סיום הלימודים כדי להתחיל לעבוד במשרה מלאה.

אני מציץ אל השמים האפורים שמתקדרים. "מגיעים עננים. בוא נספיק משהו לפני שירד עלינו גשם. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד עוד זמן בפרויקט הזה."

"אין בעיה, ג'וד." הוא מעיף מבט אחרון אל הנערה וחוזר לעבודה.

אני לוקח את תרמוס הקפה וסוקר את ארבעת הפועלים שלי בניסיון להעריך איפה אנחנו עומדים. אנחנו בפיגור של יומיים בגלל שינויים של הרגע האחרון שביקשו בעלי הבית, אבל נראה לי שנוכל לסגור את הפער ולעבור לפרויקט הבא בזמן. לקוחות לא אוהבים שמתחילים או מסיימים בנייה באיחור, ואני לא צריך ביקורות ארסיות של כוכב אחד על חברת הבנייה שלי ברשת.

"היי, סקיילר!" צועק קול נשי. "שנות השמונים התקשרו. הן ביקשו את הבגדים והאוטו שלהן בחזרה!"

אני מבריג חזרה את מכסה התרמוס ונשאב לדרמת הנעורים שמתרחשת מטרים ספורים ממני. שלוש נערות צוחקות והולכות אחרי נערת הקורבט לכניסה האחורית של בית הספר. היא נעצרת פתאום ומסתובבת אליהן בנפנוף שיער בלונדיני ופרנזים מזמש. הן נסוגות לאחור ומתנגשות זו בזו.

"וואו." היא סוקרת אותן במבט מכף רגל ועד ראש ואז מתמקדת בגבוהה והיפה שבחבורה. זאת בטח המלכה המרושעת, אם לשפוט לפי כל הסרטים שראיתי. "כמה חבל שאבוש לא קנה לך כמה תאי מוח במקום הניתוח אף, פייג'. זו מכונית משנות השבעים."

הנערות בוהות בה ואז מגלגלות עיניים בתיאום מושלם. היא נשארת במקומה, מאלצת אותן ללכת מסביבה, צל של חיוך על שפתיה.

כשהיא מסתובבת כדי להיכנס לבית הספר היא קולטת אותי מסתכל עליה. היא מחזירה לי מבט יציב בעיניים בורקות ומזכה אותי בחיוך מתגרה, מנפחת לעברי בלון מסטיק, מפוצצת אותו ונבלעת במבנה.

אני מוחק בזריזות את החיוך הדבילי מהפרצוף עם גב היד וחוזר להתמקד בעבודה שלי. אני לא יכול להרשות לעצמי הסחות דעת כרגע. במיוחד לא הסחות דעת חמודות ופלפליות שכתוב להן "צרות צרורות" על המצח.

***

"אתה צריך ממני עוד משהו לפני שאני הולך?" שואל קייל ומציץ מעל השרטוטים שפרושים על שולחן בין פיגומי העץ של תוספת הבנייה. אנחנו מכירים מאז התיכון, והוא עובד עבורי מאז שהקמתי את החברה לפני עשר שנים. הוא תמיד האחרון מהצוות שעוזב.

"הכול טוב." אני מנקה אבק מהידיים במטלית ותוקע אותה בכיס האחורי של הג'ינס. "נתראה מחר."

"אני אביא לך בייגל."

אחרי שהוא הולך אני סוקר בזריזות את האתר כדי לוודא ששום דבר לא נשאר זרוק בחוץ, ומרכז את הכלים בארגז הפתוח של הטנדר. צליל שאין לטעות בו, של מנוע שמתקשה להתניע, נשמע ממגרש החניה של התיכון ואני לא מופתע לראות את הבלונדינית דופקת אגרופים בהגה של הקורבט.

אני מתיישב מאחורי ההגה של הטנדר, מדליק סיגריה ומעביר להילוך אחורי. במראה הפנימית אני קולט את הבחורה מרימה את מכסה המנוע של הרכב.

היא בכלל יודעת מה לבדוק?

היא רוכנת מעל המנוע ומתעסקת שם כמה שניות, ואז נעמדת ומשלבת זרועות על החזה.

"שיט," אני ממלמל ומסובב את הטנדר. אני לא יכול להשאיר בחורה צעירה במגרש עם מכונית שהלך לה המנוע. ענני סערה מקדירים את השמים ורוח חמימה מבדרת את ענפי העצים. עומד לרדת גשם בכל רגע.

אני נכנס למגרש החניה וחונה לידה. "צריכה עזרה?" אני שואל דרך החלון הפתוח.

היא פוערת פה ומיד סוגרת אותו כששני תיכוניסטים מנבחרת הספורט מתקרבים.

"היי, סקיילר! אם את צריכה טרמפ אני יכול לתת לך," הילד תופס בקדמת מכנסיו בצחוק פרוע.

"קצת קטן מדי בשבילי, מייקל," היא צועקת חזרה. "מעדיפה לרכוב על אבא שלך ושאתה תקרא לי אמא."

היא פלפלית רצינית, אין ספק — וזה יכול להיות גם טוב וגם רע.

הבחורים לא צוחקים יותר. "לכי תזדייני. זונה."

כשהם רואים אותי יוצא מהטנדר הם ממהרים להתרחק מהמקום.

"לא כדאי לך להתגרות בדפוקים האלה," אני אומר.

היא מרימה גבות. "ברצינות? אני יכולה להסתדר לבד, תודה."

"את זה אני רואה, נצנצית."

"נצנצית?" היא חוזרת על המילה.

"כן. את כולך ניצוצות. כמו זיקוק."

עיני הטורקיז שלה מאירות ופיה מתרומם קלות בקצהו.

"סבא שלי תמיד קרא לי חכמולוגית, אז נראה לי שנצנצית זה שיפור."

אני צוחק והולך מסביבה כדי להציץ מתחת למכסה המנוע של הקורבט. "אז מה קרה?"

היא מושכת בכתפיים. "אני לא בטוחה. היא היתה בסדר הבוקר, אבל עכשיו היא לא מתניעה."

"תיכנסי ותנסי להתניע."

היא מנסה, אבל המנוע לא מגיב.

"נראה לי שיש לך בעיה במשאבת הדלק," אני אומר כשהיא יוצאת שוב.

"אה." היא נושכת את השפה התחתונה ומסתכלת על המנוע. "אפשר לתקן את זה?"

"כן. תצטרכי להזמין גרר למוסך."

"שיט."

"אבל לא יהיה פשוט למצוא חלפים לכזה רכב. איזה שנה הוא? 75'?"

"כן. קיבלתי אותו במתנה."

אני סוגר בזהירות את מכסה המנוע ומנגב ידיים בג'ינס. "מתנה יפה, שכנראה הולכת לעלות לך כסף. זה אוטו ישן."

היא נושאת מבט אל השמים המתקדרים באנחה עמוקה. "פשוט מעולה," היא אומרת.

"לך או להורים שלך יש מוסכניק באזור?" אני שואל.

היא מטה ראש הצדה ובוהה בי רגע. "אה, לא... אין לנו. אמא שלי לא נוהגת."

"יש לי מישהו בנורת' מיין. הוא טוב ולא יגנוב אותך במחיר. אם את רוצה אני יכול להזמין גרר ולבקש שייקחו אותו לשם בשבילך."

"בסדר. תודה." היא משפילה מבט לרגע ואז נושאת אותו חזרה אלי לאט. "גרר זה דבר יקר?"

הדאגה בעיניה צובטת לי בלב. "זה רק שמונה קילומטרים אז זה לא יצא יקר. אולי עשרים דולר."

אפשר לראות בבירור את ההקלה על פניה כשאני מוציא את הטלפון ומזמין גרר. היא מחזיקה את הארנק ואת תיק הגב שלה ובוהה במכונית בארשת פנים נוגה.

אני תוהה אם יש לה בכלל כסף לתיקון. הרכב הזה הוא ענתיקה רצינית, והבגדים שלה, שיוצרים רושם של שיק היפי, אולי הגיעו מחנות יד שנייה כדי לחסוך כסף, ולא בתור אמירה אופנתית.

אני מכניס את הטלפון לכיס האחורי. "הגרר אמור להגיע עוד רבע שעה."

היא מהנהנת אלי בחיוך. "תודה שעשית את זה בשבילי."

"אין בעיה."

טיפות גשם כבדות מתחילות לרדת, ניתזות על האספלט סביבנו. היא פוערת עיניים לרווחה כשרעם מרעים במרחק.

"את צריכה טרמפ הביתה? אני יכול לחכות איתך עד שיגיע הגרר." לא נשארו תלמידים נוספים בסביבה, וארגיש לא נעים לנטוש אותה כאן לבדה.

היא מעבירה מבט על הקעקועים שמעטרים את זרועותי וידי, בוחנת את השיער הפרוע שמגיע עד הכתפיים, ואני רואה היסוס מבליח בעיניה.

האם אני בחור נחמד שעושה מעשה טוב? או חלאה מקועקעת עם שיער ארוך ועבר פלילי באורך קילומטר?

אולי גם וגם.

"אה —"

"ראית אותי קודם עובד שם בבית." אני מניד בראשי אל אתר הבנייה. "והשם של העסק שלי כתוב על הטנדר. אני לא הולך לעשות שום דבר מפוקפק. רק מנסה לעזור."

היא זוקרת סנטר. "אתה חושב שאנסים וחוטפים מסתובבים עם שלט על הגב? יש להם עבודות. לפעמים גם משפחות. הם נראים יותר נורמליים ממך."

"יש בזה משהו." אני מניד בראשי וצוחק. "אז בסדר, אני אזוז הביתה לפני שנירטב לגמרי. הגרר אמור להגיע בכל רגע — אני בטוח שהוא יקפיץ אותך הביתה. או שאולי תזמיני אובר."

"חכה," היא אומרת כשאני תופס בידית. "אני קצת קצרה במזומנים כרגע." היא נושמת עמוק בהיסוס, עדיין מתלבטת אם לסמוך עלי. "אם לא אכפת לך להקפיץ אותי..."

בין נהג האובר, נהג הגרר והזר מהרחוב, היא החליטה שאני כנראה ההימור הכי בטוח.

טוב, אני אראה בזה מחמאה.

"אז תיכנסי." טיפת גשם בגודל מטבע מכה בפני. "אפשר לחכות באוטו שלי עד שהגרר יגיע."

היא מתיישבת במושב הקדמי של הטנדר ומניחה את התיק בינינו, כאילו כדי ליצור מחסום ביטחון.

"יש לי סכין," היא מודיעה בשיא הטבעיות. "תנסה משהו ואני דוקרת אותך בזין."

אני מדליק סיגריה וצוחק. "תירגעי, נצנצית. לא כולם מחפשים לתקוף אותך. אני נשאר בצד שלי." אני שואף מהסיגריה, תוהה אם הילדונת הזאת סתם פרנואידית או שהיא סוחבת מטענים מהעבר שהפכו אותה לחשדנית. "ואת לא צריכה לספר לאנשים שיש לך נשק. אם הייתי מהרעים, עכשיו אני יודע שתתנגדי לי עם סכין, והמהלך הראשון שלי יהיה לקחת לך אותה. את רוצה להפתיע אותי איתה, לא להודיע מראש."

היא נאנחת ומביטה החוצה מהחלון. "תודה על הטיפ."

אם הייתי עם אחותי הייתי אומר, ״מה תודה, תתפשטי,״ והיינו צוחקים כמו דבילים. הייתי גם אומר לה שלא טוב להביא נשק לבית הספר. אבל אחותי כבר לא פה כדי לצחוק מהבדיחות שלי או לשמוע לעצתי.

אני מכחכח בגרון. "קוראים לי ג'וד, דרך אגב. חברים קוראים לי לאקי."

"ובאמת יש לך מזל?" היא פונה אלי. "לאקי?"

נימת קולה והמבט שהיא תוקעת בי מבלבלים אותי לרגע. אני מנענע את הראש ונושף את העשן החוצה מהחלון. "לא ממש. שם המשפחה שלי לאקטי. משם זה מגיע."

"אני סקיילר."

"נעים להכיר." אני מפיל את הסיגריה לבקבוק מים כמעט ריק בתא הנהג. "יש לך קטע עם שנות השבעים? הקורבט, מיטלוף, ז'קט זמש עם פרנזים ומגפונים. זה מגניב, אני סתם סקרן."

"לא יודעת," היא אומרת בשקט ומשחקת בטבעת כסופה סביב האגודל שלה. "נראה לי שתמיד נמשכתי לדברים מפעם. יש להם אופי וזה מרגיע אותי. דברים שנשכחו ונזרקו." היא נאנחת בגעגוע. "אולי אני רוצה לאהוב אותם. להזכיר להם שעדיין יש להם משמעות. זה נשמע הגיוני? או שזה נשמע טיפשי?"

היא מסתכלת עלי בציפייה, מקווה שלא אצחק עליה. היא רוצה שאבין. ואני מבין. המילים שלה נכנסו לי לנשמה.

"זה לא טיפשי בכלל," אני אומר כשהגרר נעצר לידנו. "זה דווקא מאוד הגיוני. אין לך מושג כמה."

ממש אין לה מושג כמה.

אני אחד מאלו שנשכחו ונזרקו.