פרק 1
אמרי
בשנה הראשונה בקולג' הבנתי שלעד אחיה את חיי ברדיפה אחר גאולה. בחינות הגמר הגיעו לסיומן, צינת החורף נשכה את לחיי עד שקיבלו גוון אדמדם. העבודה שאחזתי בין אצבעותיי נשאה את הציון מאה בעט אדום. כתבתי אותה במשך כל הסמסטר, והציון היה הפסגה על המאמץ של הסמסטר כולו.
הייתי אמורה להיות שמחה.
הייתי אמורה להיות הרבה דברים.
במקום זאת, התהלכתי כמו עץ חלול, זרועותיי מתנדנדות במרץ לצידי גופי, ומבפנים נפער בי בור ענק. אבא היה עורך מסיבה ומשוויץ בהישגים שלי, עד שהייתי מתחבאת מאחוריו ומתחננת שיפסיק להביך אותי.
וירג'יניה הייתה בזה להתנהגות הקולנית וחסרת הנימוס שלנו, וכשהייתה מגיעה שעת הקוקטיילים, היא הייתה מתרברבת בציונים שלי בפני חבריה ומצחקקת כשאחד מהם היה מתלונן על הכישלונות של ילדיו.
כשהעבודה בין ידיי, כובד הבדידות הכה בי, עד שהרגשתי צורך לרוץ לפח הקרוב להקיא. שום דבר לא יצא. אחרי סמסטר שלם שלא אכלתי כמעט כלום, הפכתי להיות רק עור ועצמות.
רוק נזל מפי. נפלתי אל רצפת הבטון ונשענתי על הפח הדביק, מנסה להתאפס על עצמי. מילות הקסם לא עבדו. הן חמקו ממני, הרגשתי שהמוח שלי הופך פתאום למלכודת מסוכנת.
אירוני שחשבתי להיאחז במציאות בעזרת הטלפון שלי. פתחתי את האינסטגרם, כאילו היה הקשר היחיד שלי לעולם האמיתי. ריד לא פרסם תמונות חדשות. לא דיברתי עם אף אחד אחר. אמרתי לעצמי שאני לא צריכה אף אחד אחר.
תמונות של ספרים אירחו לי חברה. וכשנשמעה התראת הודעה נכנסת, ליבי ניתר בתוך חזי.
"תמותי. תמותי ודי."
זכרתי את המילים שהתגלגלו לעיתים קרובות על לשוני, מרגישה אותן מתהוות על שפתיי ללא מאמץ.
קיבלתי איומים על חיי בעבר, אבל משהו בהודעה הזאת היה שונה.
שלוש מילים.
תמותי. תמותי ודי.
האיום לא היה אמור לעצור אותי, לא אחרי שקיבלתי הודעות המורכבות מפסקאות ארוכות ומונולוגים, מפנטזיות יצירתיות על מותי שבכנות, היו יכולות לככב במותחנים של כריס מוני.
יכולתי בקלות להאשים את ריד בכל פעם שעברתי על סדרת הודעות שהיו אמורות להפתיע אותי באכזריות שלהן, אבל לא האשמתי אותו. מעולם לא חיבבתי רשתות חברתיות עד שלילה אחד, ריד העלה תמונה שלו ושל בזיל מתנשקים, ואני נכנעתי לצרכים המזוכיסטיים שלי.
בזיל הייתה זו שתמיד העלתה תמונות שלה עם ריד וצירפה לכל אחת מהן האשטגים כמו, #לנצח, #נשמות_תאומות, #דייט_עם_קפטן_נבחרת_הפוטבול, #הקוורטרבק_הפותח, #שלי_לתמיד.
ריד, לעומת זאת, הדף שלו כלל רק את שלושת ה"ממים" – מזון, משפחה ומשחקי פוטבול, בניסיון להרשים במסירותו את ציידי הכישרונות של המכללות. העלאת התמונה הזו הייתה שקולה לחותמת מאשרת, סימן להתחייבות שלא יכולתי להתעלם ממנה, לא משנה כמה רציתי.
עקבתי אחרי שניהם במשך חודשים, וכדי להסוות את העובדה שאני עוקבת אחרי החבר הכי טוב שלי, עקבתי גם אחרי קבוצות לאוהבי מילים. העליתי ציטוטים פעמיים בחודש, מדי פעם צילום של חולצת טי, ופעם אחת העליתי תמונה של תפוח אדמה מהגינה שהיה בצורה של הראש של אברהם לינקולן.
למחרת היום שבו האיסטרידג' דיילי פרסם מאמר על פשיטת האף־בי־איי והרשות לניירות ערך, התעוררתי לאיומים על חיי שהיו מפוזרים על כל הפוסטים שלי. הם התמעטו והרקיעו שחקים עם המחזוריות של יומני החדשות, והופיעו שוב בכל פעם שמשהו חדש צץ בנוגע לחקירה.
אחרי שפורסם שאין מספיק ראיות מוצקות, קראתי את הכינויים שהדביקו לאבא, לווירג'יניה ולי, וצחקתי בתגובה. רובם היו חסרי כל היגיון, קונספירציות שבאו להוכיח את המעשה, דברים מטורפים, או אנשים שפשוט שנאו אותנו.
ברברים מיוחסים. (וירג'יניה השליכה אגרטל סיני עתיק ונדיר בן המאה הארבע־עשרה על קיר המזווה של עובדי המטבח.)
המפלצת מהדרום. (וירג'יניה זרקה את מיץ הקומקוואט הסחוט והטרי אל הבריכה, והזמינה לה עיסוי רקמות עמוק בן ארבע שעות בספא.)
הונאת הברבי. (וירג'יניה השתגעה לגמרי והתחילה לאכול פחמימות ריקות.)
כשהאנק פרסקוט מת והאיומים גברו באופן משמעותי, כבר הפסקתי לבדוק תגובות והודעות. סירבתי למחוק את החשבון או להפוך אותו לפרטי, כי זו הייתה הודאה בתבוסה.
כך או כך זה לא היה משנה.
האיומים לא השפיעו עליי עד שהאנק מת, ואז הרגשתי את ההשפעה של העולם האמיתי על הגנבה של אבא וסוף־סוף ההאשמות היו מוצדקות.
התרגלתי אליהם, מדי פעם התחברתי לאינסטגרם וחיפשתי מילים יפות כדי להעביר את הזמן. עם זאת, ההודעה הזאת הפתיעה אותי. לא מפני שהרגשתי בודדה, אלא מפני שהמילים גרמו לי להרגיש בודדה יותר.
תמותי. תמותי ודי.
השולחת לא טרחה להסתיר את הדף שלה או ליצור פרופיל מזויף כמו שעשו אחרים. זה היה איום פשוט כל כך וברגע נדיר שבו משפחת וינתרופ כבר לא כיכבה בחדשות, לכן הסתקרנתי.
דמי וילסון.
בת שמונה־עשרה.
אוהבת כלבים.
אוהבת מכוניות.
שונאת אנשים.
נפש תאומה.
עברתי על הדף שלה, למדתי על חייה ומצאתי תמונה אחת שלא יכולתי לשכוח.
היא הניחה את זרועה על כתפו של אנגוס ברדפורד. הם עמדו לפני מכונית קלאסית וכלי עבודה היו מפוזרים סביבם על הרצפה. גשם הרטיב את שערם ונזל על המצח שלהם, אבל הוא לא הצליח למחוק את החיוכים המטופשים שלהם.
הכותרת הייתה:
אני מתגעגעת מאוד לאבא שלי, בעיקר בימים גשומים.
RIP#
למחרת היא התנצלה, אמרה שהייתה שיכורה ושהיא לא מאשימה אותי על הטעויות של אבי. השבתי לה בחזרה במִם עלוב של שתי דמויות מקל מנוזלות ומחובקות שאומרות, "התנזלות התקבלה".
מה שבאמת רציתי לומר היה – לסלוח לאחרים זה מיתוס. החופש מגיע כשאתה יכול לסלוח לעצמך.
לא היה חשוב לי אם שונאי וינתרופ אי פעם יסלחו לי כי לעולם לא אסלח לעצמי ולמשפחה שלי על חיי המותרות שהיו לי, ועל חוסר המודעות לחטאים שמימנו אותם.
לא דיברתי שוב עם דמי אבל עקבתי אחריה, כמו שעוקבים אחרי חיית פרא שנמצאת בחצר האחורית שלך.
מרחוק.
בלי לומר מילה.
מחכה.
תוהה.
כמה חודשים לאחר מכן, דמי העלתה לחשבון האינסטגרם שלה את מכתב הקבלה שלה לאוניברסיטת וילטון. כעבור שבועיים, היא הוסיפה לסטורי שלה שקיבלה מלגת לימודים מלאה מווילטון, ואז שוב העלתה סטורי שקיבלה שבעים וחמש בהיסטוריה של האומנות והמלגה התבטלה.
חתמתי על העצומה שלה שהתחננה בפני אוניברסיטת וילטון לשנות את דעתה. היו לה שלושים ושש חתימות, חוץ מהחתימה שלי, שלא שינו דבר. מה שהיא הייתה באמת זקוקה לו היה אבא עשיר כמו שהיה לי, או לפחות שאנגוס בדפורד ישקיע בקרן הלימודים של וינתרופ טקסטיל לפני מותו.
החברה השוותה כל דולר שהושקע לטובת שכר לימוד של העובדים ושל בני משפחותיהם, אך החברה קרסה ואיתה גם הקרן.
בשנה הראשונה בקולג', כמעט לא יצאתי מהדירה שלי. חייתי על מנות ראמן בארבע בדולר שקניתי בחנות הכול בדולר בהמשך הרחוב. ספרי הלימוד נסרקו בספרייה ונשלחו לאייפון שאבא קנה לי לפני שנים. שילמתי את שכר הלימוד שלי ואת המלגה הקטנה באמצעות סכומים מטורפים של הלוואות סטודנטים שלקחתי.
וירג'יניה הזכירה לי בלי סוף את קרן הנאמנות שלי ופירושו של דבר שהייתי מרוששת, הוצאתי יותר כסף ממה שהיה לי, ובכל שנה לקחתי הלוואות סטודנטים כדי לשאת בהוצאות. אף על פי שהייתי מרוששת, לא יכולתי לתת לדמי לוותר על הקולג'.
נעזרתי באחד מעובדיו הוותיקים של אבא בשביל לפתוח קרן מלגות אנונימית, והתקבלתי למשרה מלאה בדיינר.
המשמרות הכפולות גרמו לי לכאבי רגליים ולכאבי גב, אבל הן לא הרגו אותי.
שעות העבודה הלא גמישות אילצו אותי לבחור שיעורים ששנאתי, אבל הם לא הרגו אותי.
האחריות הכבדה מילאה אותי בחרדה, אבל היא לא הרגה אותי.
מחסור בשינה הקשה עליי להתרכז בשיעורים, אבל הוא לא הרג אותי.
כאבי הרעב הטרידו אותי, אבל הם לא הרגו אותי.
ובסופו של דבר, לא התחרטתי ששילמתי על דמי.
עשיתי את הדבר הנכון.
הייתי כמו עץ חלול שמת מזמן ומצאתי דרך להצמיח עלה.
נתתי 5 כוכבים רק כדי שיראו. זה ספר של 2 גג. איזה אכזבה 😕 ארוך, מעיק, מייגע. אני בד"כ אוהבת סיפורי מיריבים לאוהבים, אבל פה זה פשוט לא עבד. למה בחלק של היריבים צריך ללכת לכיוון של השפלה באמצעות מין? כמובן שהגבר משפיל את האישה, למקרה שתהיתם. עושה לה דברים שהם מחוץ לגבולות הסביר (בעיניי כמובן, כל אחד והגבולות שלו) ואיכשהו היא גם נהנית ורוצה עוד מזה. ואז באופן לא ברור הוא עובר מלשנוא אותה באופן תהומי ללא יכול בלעדיה. ובנוסף, כל זה נמרח כמו מסטיק. קראתי את הכל, אבל אמיתי, אין שום הצדקה לשני ספרים. היו המון קטעים משעממים. מניחה שהבנתם, לא מומלץ
מלא תיאורים קשה להבין את מה שהסופרת רצתה להעביר אך ברגע שהבנתי נסחפתי לסיפור אהבה מרגש נהנתי מאוד ממליצה בחום
הסיפור היחיד שקראתי שמזל גדול שמחולק ל2 ספרים ולא נגמר מיד. א מ א ל ה סוףסוף ספר איכותי, שנון, מרגש עד דמע ופשוט מושלם. לפנות יום שלם לקריאת בינג.
אם אפשר, מגיע לשני הספרים הללו 10 כוכבים. לא קרה מעולם שנכנסתי לרכוש את ספר ההמשך דקה אחרי שסיימתי את הראשון... אז נכון שאפשר היה לצמצם זאת לספר אחד, אבל מצד שני, מי רוצה שזה יגמר? איזה זוג נהדר! סיפור אהבה מהסרטים מתובל במוזרות מקסימה ויחסים שהם הרבה מעבר לסקס. נהניתי מכל שורה בספר.
סוחף מצד אחד וקניתי את הספר השני, אבל על גבול ספרי הפנטזיה שאני פחות אוהבת.. לא לגמרי הבנתי את ההייפ סביבו..
אני עם רותי שאמרה ב-30.6 אל תתחילו לקרוא את הספרים אם אין לכם יומיים פנויים. אי אפשר להניח מהיד! אבלי לי זה לקח יום עד ככה הדואט הזה הרס אותי
אל תתחילו לקרוא את הספרים אם אין לכם יומיים פנויים. אי אפשר להניח מהיד!
המשך מדהים לספר השני. בספר הזה הכול מתגלה וכל הקצוות נסגרים. מי שאהב את הראשון יאהב את השני. ממליצה בחום🥰
מדהים! פשוט מרתק סיימתי את שני החלקים ביממה אחת מרוב שמרתק הסיפור של אמרי ונאש פשוט מהמם. הזוג המושלם והשלם הסיפור שלהם שואב אותך ולא מאפשר לך לנשום עד לסוף מומלץ מאוד
כבר הרבה זמן היה לי את הספרים האלו ורציתי לקרוא וסיימתי אותם תוך פחות מ24 שעות ווואו לא יכולתי להפסיק לקרוא
וואו מהמם. שנון.. גאוני.. מצחיק ברמותתתת..כמה צחקתי!!!! בחיי.. היו חסרים לי קצת יותר קטעי סקס אבל... זה היה רומנטי בטירוף!!!! מהמם!
ממש התחברתי לדואט ממליצה סיימתי תוך 4 שעות!!! נאש מושלםםם. הספר ממש נכנס לי ללב.
אחד השווים! רוצו לקרוא כי אי אפשר לא להתאהב בנאש - הוא כל כך שבור וכל כך אנושי פשוט מושלם ❤️ ואמרי מהממת - הייתי רוצה להיות בדיוק כמוה 🧚♀️ מומלץ ממש ממש!!!
החלק השני טוב מהראשון. ההתחלה קצת מבולגנת ונראה שאולי בגלל התרגום. אבל העלילה תופסת למרות זאת. הסך הכל אחלה ספר
הצלחתי לההינות רק כשעברתי לספר השני..הייתי נותנת 3 כוכבים אבל רציתי להיום ראשונה בדרוג לאלה שעדיין לא רכשו את הספר.. אזהרה: כתיבה מוזרה ומעורפלת, שנתנה לי תחושה שהסופרת דיברה לעצמה בשליש הראשון, וזה גרם לי לחזור אחורה כדי להבין מה הסיפור. הספר כתוב בחידתיות שרק בחצי הראשון של הספר הראשון התחלתי להבין מה קורה והכניס לי עניין בסיפור. המון המון מלל מיותר מפוזר ומתיש, משפטים הזויים שלא מחמיאים לסגנון הכתיבה כמשהו כביכול שונה שמיחד אותו מהספרים האחרים: לא! ממש לא כי הסופרת פשוט "שפכה" את כל מה שהיה לה בראש בכתיבה מהירה ואחרי שליש מהספר הראשון נזכרה שהיא צריכה להסביר את עצמה, זה לכשעצמו כבר גורע מהספר, וחבל בכלל לקרא אותו, לא חסר ספרים טובים ומוצלחים לקריאה.. נראה שהסופרת יש המון מה ללמוד על כתיבה קולחת ודוהרת כי זה היה צריך להכתב לספר אחד קצר ומעניין אם היה נכתב ע"י סופרת טובה במהות. ל א מ מ ל י צה בעליל
אמאלהההה יומיים בלי שינה מאוהבת בנאשששששש ספר אליפות - נהנתי צחקתי והתאהבתי !!!!
מושלם!! אמרי נשית, חזקה ומיוחדת. נאש, טוב, לא צריך להוסיף מילים. בקיצור דואט מעולה 🥰🥰
וואוו, איזה ספר מהמם. הדמויות מסקרנות ומעניינות. ממליצה בחום
כל כך שונה לטובה מהספרים הממוצעים האחרים. כתוב מעולה . לא שבלוני . שווה לקרוא
כשהתחלתי לקרוא את הספר הייתי עם הרבה חששות,היו כאן תגובות לא ממש טובות על הספר,אני יכולה להגיד שאחרי שסיימתי את הדואט שמדובר בספר מעולה! אני מאוד אוהבת דמויות נשיות חזקות בספרים וכאן יש דמות נשית חזקה שעומדת על הדעות שלה. בכללי לכל דמות כאן יש עומק ואישיות משלה,מאוד מעריכה את זה כי זה לא נמצא בכל הספרים. ממליצה !
ספר מעולה כל הביקורות לגבי סגנון הכתיבה מקורן ברצון לדלות ספרותית! נכון הספר לא כתוב בשפה יומיומית של נערה בת 16, קצת יותר עמוק ועוסק בעולמם הפנימי של הדמויות ולא בתיאורים רדודים של מראה חיצוני... שמחתי לספר ברמה גבוה יותר
דואט מעולה נקרא בנשימה אחת יש בו עניין, מתח מיני ,רצון לנקמה ואהבה שצומחת בצל האיבה ממליצה בחום
שנון באופן חריג במובן החיובי, מרתק, הסופרת מצליחה ליצור דמויות מאד חזקות ומעניינות. הצטערתי שנגמר
הדואט הזה הוא בגדר חובה חובה חובה! כל כך נהנתי, הלוואי שיתרגמו עוד ספרים של הסופרת הזאת
וואו. חלק א׳ ב׳ פשוט מושלם. סיימתי ביום לא יכולתי לעזוב מהידיים.
וואווו דואט שנקרא בנשימה אחת לא הצלחתי להוריד מהידיים מומלץ בטירוף!!! דואט שבהחלט אני יחזור אליו 😍
יאאאאא איך נהנתי מהדואט המשונה הזה, מהכתיבה השונה והמוזרה הזו, מהזוג גיבורים הכי שונים מוזרים מעלפים לא מהעולם הזה עם שפה ומושגים משלהם שרק הם מכירים ומבינים😄 את הספר השני אהבתי הרבה יותר אבל, כדואט נהנתי המונים המונים. ממליצה בחום ויותר מסקרנית לקרוא עוד ספרים של הסופרת המיוחדת הזאת. ציפור לחשה לי שהיא סופרת מאפיה😍 מקווה שיתרגמו אותם...
דואט מושלם. נהנתי כל כך לקרוא שסיימתי את הדואט בסוף שבוע אחד.
דמויות מרתקות, חכמות, מצחיקות, טרגיות, אנושיות. מקסים, מומלץ
השקרים מתגלים, הסודות מתנפצים, ומשנאה לאהבה..הספר הזה הוא חמישה כוכבים, רוצו לקרוא
פשוט וואו, קראתי את שני החלקים ברצף תוך כמה שעות. לא יכולתי להניח מהיד. גיבורה וגיבור חזקים וגדולים מהחיים
לא הפסקתי עד שסיימתי!!! רוצו לקרוא מושלם מושלם מושלם איזה כתיבה, איזה סיפור כריכות מושלמות
ספר מהמם אבל וואו איזו כתיבה מתישה!! אם הייתי קוראת מראש את ההקדמה לספר, לא הייתי קונה. לספר את כל המשל הזה עם שתי הנסיכות בשביל להגיד אל תקנו ספרים פיראטים? נו באמת. הכתיבה ממש מעצבנת אבל הספר מרתק! ולכן המשכתי לשני. אבל לא אקרא יותר ספרים של הסופרת כי הכתיבה בלתי נסבלת, לא ברורה, כאילו היא מניחה שאנחנו בתוך הראש שלה ומבינים מה היא רוצה. לסיכום, בשביל חוויה של סיפור אהבה טוב לא הייתי צריכה לשבור את הראש עם הכתיבה המוזרה שלה.
ספר חביב אבל פחות זורם ופחות קולח מהראשון יש כמה קטעים משעממים ולמרות זאת נהנתי
הסיפור יפה ומרגש הכתיבה מבולבלת ועמוסה לא יודעת אם בגלל התרגופ או הסופרת הרבה קפיצות ומידע חסר, הרבה מחשבות שחוזרות על עצמן. נחמד
סגירת מעגל מושלמת לסיפור, כתיבה קולחת וגיבורים שקל להתאהב בהם למרות כל המגרעות והשגעונות, ואולי דווקא בזכותם...
החלק המוצלח של הצמד. חוץ מהסוף שממש נמרח אבל אמרי ונאש כל כך חמודים! נתתי ארבעה כוכבים כי כמה שהספר היה מקסים, הרגשתי שמשהו חסר והוא יכל להסתיים הרבה יותר מוקדם
הרבה יותר מוצלח מהראשון, היה אפשר לקצר את שניהם ולעשות ספר אחד עם פחות חפירות.
החלק הראשון היה מעולה. החלק השני נמרח מעט. חושבת שהיה אפשר לאחד לספר אחד.
ממליצה בחום. לפעמים הכתיבה קצת מבלבלת וצריך לקרוא שוב. אבל העלילה מפצה.
לא טוב כמו הראשון... יותר מדי מתמרח ולא באמת נתן תשובות להכל. עדיין ספר טוב
קצת חששתי מהביקורת על הכתיבה אבל בסופו של דבר זה הפתיע לטובה, סיפור אהבה מקסים. מומלץ !!
הספר הראשון היה מעולה. הספר הזה קצת נמרח.. ועל אף שהיו קטעים מאוד יפים, הוא היה מתיש
מה אגיד לכם? ציפיתי ליותר...התאכזבתי קצת...☹️ ולכן ממש מבאס אותי לכתוב חוות דעת אבל אין ברירה...אז: סגנון כתיבה כבד ומתיש - הפילוסופיה שולטת פה יותר מהרומנטיקה... הסיפור סך הכל דיי יפה כך שפוטנציאל היה וממש חבל שלא מומש, כי אילו בדואט הזה היה יותר סקס במקום התפלספות - הספר היה יכול להצליח יותר...ואילו הספר היה נכתב כספר יחיד, מבלי כל ההתפלספות - היה יכול להצליח בענק! הייתי נותנת 3.5. כוכבים אם היה....🤷
מרוח מידי, החלק הראשון היה ממש יפה היה אפשר להעביר את כל הסיפור בספר אחד ולא למרוח בשני חלקים
מייגע. העלילה עם פוטנציאל מדהים, אבל ההתחכמות עם המילים, הפכה את הקריאה למייגעת
את הראשון אהבתי אבל השני היה מרוח ולא ברור היה בהחלט אפשר לחבר לספר אחד מוצלח
עלילה כל כך מעניינת!! אבל כתוב כל כך לא טוב בעייני. נמשך כל כך סתם שכבר הוציא את החשק. מבאס
סתם מריחה. אפשר היה לאחד בין שני החלקים ולהוריד מלא חלקים מיותרים
ממוזר. ספר מוזר. מלא באנשים מוזרים ובמילים מוזרות ונמשך כמו מסטיק לעוס. הסיווג הרומנטי לא ממש מתאים לו. אפשר לוותר!
קודם כל מעצבן ממש שספר באנגלית פוצל לדואט שמצריך תשלום כפול. אם לא הייתי קוראת באנגלית לא בטוח שהיה לי סבלנות לקרוא בעברית - פשוט הייתי סקרנית לראות איך תרגמו. העלילה טובה, הדמויות קצת הזויות ומכאן גם הדיאלוגים. אפשר לוותר
הספר הראשון לדעתי היה יותר סוחף הספר הזה חיכיתי לעלילה שלא הגיע ודילגתי המון. אבל עדיין סיימתי אותו
הספר הראשון התחיל ממש ממש טוב, לא יכולתי להניח מהיד. ואז הספר השני פשוט היה סתם ארוך וחופר שמצאתי את עצמי מדלגת על עמודים שלמים. אם היו מצמצים את 2 הספרים לספר אחד מקוצר, זה היה מושלם...
לסיכום שני הספרים: החלוקה לשני ספרים מיותרת. לא ברור אם הסופרת עם הפרעת קשב ולא ברורה עם עצמה או שזה פשוט תרגום או עריכה גרועים. בקיצור-פחות מומלץ
לא אהבתי. המשכתי לחלק ב' רק כדי לדעת איך נגמר הסיפור. העלילה צפויה ביותר עם כתיבה מבולגנת עם מלא מילים מיותרות כאילו מגניבות.
ארוך ומייגע דילגתי המון היה אפשר לקצר לספר אחד על אף ש״הדמות הראשית״ חזקה היא לא ממש. אם נגמרו כל הספרים אז אולי
מתיש ארוך היה ניתן לסיים בספר אחד. רעיון נחמד אבל המימוש לא טוב.
נחמד מינוס לא יותר... את הכריכה והתקציר מאוד אהבתי , לכן היו לי צפיות, אך הספר לא זרם לי , משהוא בכתיבה לא עבר אלי.
המווון פוטנציאל שלא מומש בכלל… ספר סתמי, טרחני, ומעייף. החלק הראשון עוד מסקרן… החלק השני. מיותר!!!!!! קראתי רק בגלל הפוטנציאל אבל גם הוא לא מנע ממני לדלג על עמודים. שרדתי עד השליש הראשון של הספר השני ו… ויתרתי. שורה תחתונה: לא!
אני חושבת שהבעיה מבחינתי הייתה חוסר הדיאלוג לאורך כל הספר אהבתי את הרעיון אבל חייב ליטוש דחוף
הספר התחיל ממש טוב אבל איכזב בסוף (נמרח מאוד, חזרתיות מתישה שהפסקתי לקרוא באמצע.) בקיצור, לצערי לא מומלץ
ציפיתי למשהו אחר וקצת התאכזבתי לא ממש התחברתי לסגנון הכתיבה, צריך הרבה סבלנות לעבד ולעכל את עודף המידע לא ממליצה
להגיד את האמת, לא אהבתי. מרוח מדי, הבחורה פשוט סתומה ושל שניי הדמויות ממש אובדניות שזה גרם לי להרגיש בדיכאון איתם. פשוט חבל.
נורא נורא נורא אתה קורא וחושב לעצמך מה לעזאזל היא רוצה להגיד.ומי אישר לפרסם את זה. סיפור פשוט מטופש מ ש ע מ ם ובעיקר מעליב את האינטליגנציה. לוותר. בזבוז כסף
ניסיתי להיות עדינה , אבל הספר כתוב בצורה זוועתית דילגתי על המון עמודים
כמה פוטנציאל!! וככה נפילה כתוב מתיש אמרי פשוט מעצבנת! התישה אותי עד כדי חריקת שיניים. וחבל. היה פה פוטנציאל.
פרק 1
אמרי
בשנה הראשונה בקולג' הבנתי שלעד אחיה את חיי ברדיפה אחר גאולה. בחינות הגמר הגיעו לסיומן, צינת החורף נשכה את לחיי עד שקיבלו גוון אדמדם. העבודה שאחזתי בין אצבעותיי נשאה את הציון מאה בעט אדום. כתבתי אותה במשך כל הסמסטר, והציון היה הפסגה על המאמץ של הסמסטר כולו.
הייתי אמורה להיות שמחה.
הייתי אמורה להיות הרבה דברים.
במקום זאת, התהלכתי כמו עץ חלול, זרועותיי מתנדנדות במרץ לצידי גופי, ומבפנים נפער בי בור ענק. אבא היה עורך מסיבה ומשוויץ בהישגים שלי, עד שהייתי מתחבאת מאחוריו ומתחננת שיפסיק להביך אותי.
וירג'יניה הייתה בזה להתנהגות הקולנית וחסרת הנימוס שלנו, וכשהייתה מגיעה שעת הקוקטיילים, היא הייתה מתרברבת בציונים שלי בפני חבריה ומצחקקת כשאחד מהם היה מתלונן על הכישלונות של ילדיו.
כשהעבודה בין ידיי, כובד הבדידות הכה בי, עד שהרגשתי צורך לרוץ לפח הקרוב להקיא. שום דבר לא יצא. אחרי סמסטר שלם שלא אכלתי כמעט כלום, הפכתי להיות רק עור ועצמות.
רוק נזל מפי. נפלתי אל רצפת הבטון ונשענתי על הפח הדביק, מנסה להתאפס על עצמי. מילות הקסם לא עבדו. הן חמקו ממני, הרגשתי שהמוח שלי הופך פתאום למלכודת מסוכנת.
אירוני שחשבתי להיאחז במציאות בעזרת הטלפון שלי. פתחתי את האינסטגרם, כאילו היה הקשר היחיד שלי לעולם האמיתי. ריד לא פרסם תמונות חדשות. לא דיברתי עם אף אחד אחר. אמרתי לעצמי שאני לא צריכה אף אחד אחר.
תמונות של ספרים אירחו לי חברה. וכשנשמעה התראת הודעה נכנסת, ליבי ניתר בתוך חזי.
"תמותי. תמותי ודי."
זכרתי את המילים שהתגלגלו לעיתים קרובות על לשוני, מרגישה אותן מתהוות על שפתיי ללא מאמץ.
קיבלתי איומים על חיי בעבר, אבל משהו בהודעה הזאת היה שונה.
שלוש מילים.
תמותי. תמותי ודי.
האיום לא היה אמור לעצור אותי, לא אחרי שקיבלתי הודעות המורכבות מפסקאות ארוכות ומונולוגים, מפנטזיות יצירתיות על מותי שבכנות, היו יכולות לככב במותחנים של כריס מוני.
יכולתי בקלות להאשים את ריד בכל פעם שעברתי על סדרת הודעות שהיו אמורות להפתיע אותי באכזריות שלהן, אבל לא האשמתי אותו. מעולם לא חיבבתי רשתות חברתיות עד שלילה אחד, ריד העלה תמונה שלו ושל בזיל מתנשקים, ואני נכנעתי לצרכים המזוכיסטיים שלי.
בזיל הייתה זו שתמיד העלתה תמונות שלה עם ריד וצירפה לכל אחת מהן האשטגים כמו, #לנצח, #נשמות_תאומות, #דייט_עם_קפטן_נבחרת_הפוטבול, #הקוורטרבק_הפותח, #שלי_לתמיד.
ריד, לעומת זאת, הדף שלו כלל רק את שלושת ה"ממים" – מזון, משפחה ומשחקי פוטבול, בניסיון להרשים במסירותו את ציידי הכישרונות של המכללות. העלאת התמונה הזו הייתה שקולה לחותמת מאשרת, סימן להתחייבות שלא יכולתי להתעלם ממנה, לא משנה כמה רציתי.
עקבתי אחרי שניהם במשך חודשים, וכדי להסוות את העובדה שאני עוקבת אחרי החבר הכי טוב שלי, עקבתי גם אחרי קבוצות לאוהבי מילים. העליתי ציטוטים פעמיים בחודש, מדי פעם צילום של חולצת טי, ופעם אחת העליתי תמונה של תפוח אדמה מהגינה שהיה בצורה של הראש של אברהם לינקולן.
למחרת היום שבו האיסטרידג' דיילי פרסם מאמר על פשיטת האף־בי־איי והרשות לניירות ערך, התעוררתי לאיומים על חיי שהיו מפוזרים על כל הפוסטים שלי. הם התמעטו והרקיעו שחקים עם המחזוריות של יומני החדשות, והופיעו שוב בכל פעם שמשהו חדש צץ בנוגע לחקירה.
אחרי שפורסם שאין מספיק ראיות מוצקות, קראתי את הכינויים שהדביקו לאבא, לווירג'יניה ולי, וצחקתי בתגובה. רובם היו חסרי כל היגיון, קונספירציות שבאו להוכיח את המעשה, דברים מטורפים, או אנשים שפשוט שנאו אותנו.
ברברים מיוחסים. (וירג'יניה השליכה אגרטל סיני עתיק ונדיר בן המאה הארבע־עשרה על קיר המזווה של עובדי המטבח.)
המפלצת מהדרום. (וירג'יניה זרקה את מיץ הקומקוואט הסחוט והטרי אל הבריכה, והזמינה לה עיסוי רקמות עמוק בן ארבע שעות בספא.)
הונאת הברבי. (וירג'יניה השתגעה לגמרי והתחילה לאכול פחמימות ריקות.)
כשהאנק פרסקוט מת והאיומים גברו באופן משמעותי, כבר הפסקתי לבדוק תגובות והודעות. סירבתי למחוק את החשבון או להפוך אותו לפרטי, כי זו הייתה הודאה בתבוסה.
כך או כך זה לא היה משנה.
האיומים לא השפיעו עליי עד שהאנק מת, ואז הרגשתי את ההשפעה של העולם האמיתי על הגנבה של אבא וסוף־סוף ההאשמות היו מוצדקות.
התרגלתי אליהם, מדי פעם התחברתי לאינסטגרם וחיפשתי מילים יפות כדי להעביר את הזמן. עם זאת, ההודעה הזאת הפתיעה אותי. לא מפני שהרגשתי בודדה, אלא מפני שהמילים גרמו לי להרגיש בודדה יותר.
תמותי. תמותי ודי.
השולחת לא טרחה להסתיר את הדף שלה או ליצור פרופיל מזויף כמו שעשו אחרים. זה היה איום פשוט כל כך וברגע נדיר שבו משפחת וינתרופ כבר לא כיכבה בחדשות, לכן הסתקרנתי.
דמי וילסון.
בת שמונה־עשרה.
אוהבת כלבים.
אוהבת מכוניות.
שונאת אנשים.
נפש תאומה.
עברתי על הדף שלה, למדתי על חייה ומצאתי תמונה אחת שלא יכולתי לשכוח.
היא הניחה את זרועה על כתפו של אנגוס ברדפורד. הם עמדו לפני מכונית קלאסית וכלי עבודה היו מפוזרים סביבם על הרצפה. גשם הרטיב את שערם ונזל על המצח שלהם, אבל הוא לא הצליח למחוק את החיוכים המטופשים שלהם.
הכותרת הייתה:
אני מתגעגעת מאוד לאבא שלי, בעיקר בימים גשומים.
RIP#
למחרת היא התנצלה, אמרה שהייתה שיכורה ושהיא לא מאשימה אותי על הטעויות של אבי. השבתי לה בחזרה במִם עלוב של שתי דמויות מקל מנוזלות ומחובקות שאומרות, "התנזלות התקבלה".
מה שבאמת רציתי לומר היה – לסלוח לאחרים זה מיתוס. החופש מגיע כשאתה יכול לסלוח לעצמך.
לא היה חשוב לי אם שונאי וינתרופ אי פעם יסלחו לי כי לעולם לא אסלח לעצמי ולמשפחה שלי על חיי המותרות שהיו לי, ועל חוסר המודעות לחטאים שמימנו אותם.
לא דיברתי שוב עם דמי אבל עקבתי אחריה, כמו שעוקבים אחרי חיית פרא שנמצאת בחצר האחורית שלך.
מרחוק.
בלי לומר מילה.
מחכה.
תוהה.
כמה חודשים לאחר מכן, דמי העלתה לחשבון האינסטגרם שלה את מכתב הקבלה שלה לאוניברסיטת וילטון. כעבור שבועיים, היא הוסיפה לסטורי שלה שקיבלה מלגת לימודים מלאה מווילטון, ואז שוב העלתה סטורי שקיבלה שבעים וחמש בהיסטוריה של האומנות והמלגה התבטלה.
חתמתי על העצומה שלה שהתחננה בפני אוניברסיטת וילטון לשנות את דעתה. היו לה שלושים ושש חתימות, חוץ מהחתימה שלי, שלא שינו דבר. מה שהיא הייתה באמת זקוקה לו היה אבא עשיר כמו שהיה לי, או לפחות שאנגוס בדפורד ישקיע בקרן הלימודים של וינתרופ טקסטיל לפני מותו.
החברה השוותה כל דולר שהושקע לטובת שכר לימוד של העובדים ושל בני משפחותיהם, אך החברה קרסה ואיתה גם הקרן.
בשנה הראשונה בקולג', כמעט לא יצאתי מהדירה שלי. חייתי על מנות ראמן בארבע בדולר שקניתי בחנות הכול בדולר בהמשך הרחוב. ספרי הלימוד נסרקו בספרייה ונשלחו לאייפון שאבא קנה לי לפני שנים. שילמתי את שכר הלימוד שלי ואת המלגה הקטנה באמצעות סכומים מטורפים של הלוואות סטודנטים שלקחתי.
וירג'יניה הזכירה לי בלי סוף את קרן הנאמנות שלי ופירושו של דבר שהייתי מרוששת, הוצאתי יותר כסף ממה שהיה לי, ובכל שנה לקחתי הלוואות סטודנטים כדי לשאת בהוצאות. אף על פי שהייתי מרוששת, לא יכולתי לתת לדמי לוותר על הקולג'.
נעזרתי באחד מעובדיו הוותיקים של אבא בשביל לפתוח קרן מלגות אנונימית, והתקבלתי למשרה מלאה בדיינר.
המשמרות הכפולות גרמו לי לכאבי רגליים ולכאבי גב, אבל הן לא הרגו אותי.
שעות העבודה הלא גמישות אילצו אותי לבחור שיעורים ששנאתי, אבל הם לא הרגו אותי.
האחריות הכבדה מילאה אותי בחרדה, אבל היא לא הרגה אותי.
מחסור בשינה הקשה עליי להתרכז בשיעורים, אבל הוא לא הרג אותי.
כאבי הרעב הטרידו אותי, אבל הם לא הרגו אותי.
ובסופו של דבר, לא התחרטתי ששילמתי על דמי.
עשיתי את הדבר הנכון.
הייתי כמו עץ חלול שמת מזמן ומצאתי דרך להצמיח עלה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
