לאהוב אותך מרחוק

פרק 1

נויה

אספתי את שערי לחצי קוקו והידקתי כמה שערות סוררות. הסתובבתי באיטיות לאחור ופרסתי את ידיי לצדדים, מציגה את הבגדים שלבשתי. הוא שילב את זרועותיו ונשען על הקיר. עיני הקריסטל הכחולות שלו סרקו אותי מכף רגל ועד ראש.

"נו? מתאים ליום הראשון שלי בעבודה?"

"את מתחילה לעבוד בבאולינג," הוא העיר בטון משועשע.

"כל עבודה היא חשובה." הסתובבתי אל המראה ובחנתי את עצמי שוב. הוא התקרב אליי מאחור, וחיוך שבקצותיו גומות עמוקות השתקף אליי בזכוכית.

"תזכירי לי, אמרת שיש לך מנהל או מנהלת?"

"מנהל." התאמצתי להסתיר את הפאניקה בקולי ולשדר עסקים כרגיל.

בכל פעם שנזכרתי בפרצוף האבן של הבוס החדש שלי, התרגשות מהולה בפרפרים קשרה את איבריי הפנימיים ואיימה לחנוק אותי. לפני כמעט שבועיים פניתי אליו במתחם הבאולינג והתחננתי לעבוד אצלו בבית הקפה שבתוך המתחם. מאותו הרגע, העיניים הירוקות שלו, שנדמה שטמנו בתוכן אפלה גדולה, לא יצאו מראשי. הוא נראה כמו הגבר האחרון שהייתי אמורה לבקש ממנו עבודה, ובכל זאת עשיתי את זה. קיבלתי לכך הוכחה נוספת כשגיליתי מאוחר יותר שהוא שיקר לי בנוגע לשם שלו. הוא הציג את עצמו בפניי בשם של האקס הרעיל שלי — דניאל, ובהמשך גיליתי ששמו האמיתי הוא גיא מורנו.

לא היה לי מושג למה הוא עשה את זה ומה הייתה המטרה שלו, אבל זה הריח רע מאוד.

"הייתי מחליף את הטייץ למשהו אחר."

"התחת שלי נראה בו גדול, נכון?" הסתובבתי והצצתי מעבר לכתפי לבחון את הישבן העגול שלי.

"כן, הוא בהחלט מבליט לך את התחת," הוא גיחך, "זאת בדיוק הבעיה."

העפתי לעברו מבט מבולבל דרך המראה. "הכי נוח לעבוד בטייץ."

"אם את שואלת אותי, אני חושב שכדאי שתחליפי לג'ינס ותאספי את השיער כולו."

זקפתי גבה בהשתאות. "אתה רוצה לכער אותי, נכון? זה העניין. אתה רוצה שאני איראה דוחה ביום הראשון שלי בעבודה."

"אני מזכיר לך שאני לא כאן כדי לעזור לך לבחור בגדים לעבודה שלך, נויה. אני פה כי ביקשת ממני עזרה במשהו אחר."

הנהנתי והתחלתי להתהלך בחדר מצד לצד. הוא עקב אחריי במבטו.

"אן ואריאל עדיין בתאילנד, ואני לא רוצה להרוס להם את הטיול. הם לא אמורים לעשות את העבודה של ההורים שלי ולדאוג לי במקומם," התחלתי להסביר. שני החברים הטובים שלי — אן ואריאל, שהפכו לבני זוג ומימשו את אהבתם הבלתי־אפשרית, עלו על טיסה לתאילנד ונסעו לצבור חוויות יחד, אחרי מהלומות רבות וסבל קשה שמנע מהם ליהנות מהזוגיות שלהם.

אן היא החברה הכי טובה שלי והלוחמת הכי גדולה שהכרתי בחיי. היא השראה עבורי בכל מה שקשור לאומץ לב וללקיחת סיכונים. אני משתדלת לזכור את זה גם כשהיא רחוקה ממני.

אריאל והיא נהנים מהחופש שלהם בתאילנד עד שאן תתגייס לצבא, ואני נשארתי כאן לבד להמתין לגיוס שלי, שנדחה גם הוא, ללא דמות חזקה לצידי שתמנע ממני לעשות את הטעויות הרגילות שלי. אן מכירה אותי הכי טוב מכולם ויודעת איך לשמור עליי, בעיקר כשקצת קשה לי לעשות את זה בעצמי.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מכורה לאהבה.

הבעיה היא שאני אף פעם לא בוחרת באנשים הנכונים שיעניקו לי אותה. אני נשארת שבורת לב פעם אחר פעם, ובמקום ללמוד לקח ולשנות את דרכיי, הבדידות שאני מרגישה כמעט על בסיס יומיומי גורמת לי לעשות טעויות, וכך אני נשארת בלופ המתמשך והכואב הזה.

בהיעדרה של אן, האדם היחיד שהיה זמין בשבילי ושהתגלה כמישהו שיכול ללמד אותי דבר או שניים, הוא סער, אחיו של אריאל. הוא עמד מולי בחדר כמו מישהו ששום דבר בעולם הזה לא יכול להפר את שלוותו.

"אז עכשיו אני זה שצריך לדאוג לך?" הוא הגיב לדבריי בחיוך מרוצה. "אני לא בטוח שאני מספיק אחראי בשביל זה."

"אתה לא צריך לדאוג לי, רק ללמד אותי איך להתחמק ממניאקים כמוך," הודעתי בחיוך. "אני... אני מתאהבת מהר, ואני לא יכולה להמשיך ככה, אחרת הלב שלי לא ישרוד עד שאתגייס לצבא. יש לך מושג כמה טראגי זה למות מהתקף לב בגיל שמונה־עשרה?"

הוא שקל את דבריי באותו מבט משועשע, כלא מבין עד כמה רצינית אני. "אוקיי, לפי מה שאני מבין מהדברים שלך, הסכנה הפוטנציאלית להתאהבות הבאה היא מישהו מהעבודה שלך. אני צודק?"

הנהנתי בדממה. "אבל רק היום את מתחילה לעבוד שם."

"הוא... הבוס שלי." לא העזתי להביט בו כשזרקתי את העובדה המטרידה הזו לאוויר.

"אחח... נויה, נויה." צחוקו המחוספס הדהד בחדרי. הוא הושיט את ידו וליטף את לחיי. "יש לך חולשה לדמויות שיש להן סמכות ומרות?"

"כנראה יש לי חולשה לבני זונות שמרסקים בכל פעם מחדש את האמון שאני נותנת בגברים."

"תתארי לי אותו."

חייכתי לנוכח הזיכרון מהפעם היחידה שבה ראיתי אותו מקרוב. "יש לו עיניים ירוקות ו–"

"תתארי לי את האופי שלו, נויה. איך הוא?" הוא קטע אותי באנחה.

"אתה מכיר את הסוהרסנים מהארי פוטר?"

"אלה ששואבים את הנשמה מהגוף של האדם." הוא הנהן.

"בדיוק. הוא נראה כאילו שאבו מתוכו את החיים. אני לא חושבת שהוא מסוגל בכלל לחייך. הוא כמו אדם שהזריקו לו בוטוקס ששיתק את השרירים בפנים." הוא צחק וסימן לי להמשיך. "דיברתי איתו בסך הכול פעם אחת, אבל הספקתי להבין שהוא מאבד סבלנות אחרי שתי מילים בערך. תוסיף לזה את העובדה שהוא רציני כמו מישהו שמנהל מטה מודיעין בכור האטומי, ולא מתחם באולינג שמח שעמוס במשפחות, ותקבל תמונה מדויקת."

"ואת כל זה הצלחת להבין בחמש הדקות שדיברת איתו?"

"חמש דקות? הלוואי שהייתי מצליחה לנהל איתו שיחה ליותר מדקה בודדה אחת. בחיים לא פגשתי בן אדם תמציתי כל־כך."

"נשמע שאין כאן שום בעיה שעלולה להקשות עלייך." הוא קימט את מצחו בחוסר הבנה. "לפי מה שאת מתארת, הוא ההפך הגמור ממישהו שתוכלי להתאהב בו."

נעצתי בו מבט שאומר — אין לך מושג בנשים.

"הוא כל מה שאני עלולה להתאהב בו!" הדגשתי בדרמטיות.

הוא גלגל את עיניו. "אתן הנשים... אי־אפשר להבין אתכן." הוא החל להסתובב בחדרי ופתח את מגירת ההלבשה התחתונה שלי. "זה מה שאתן אוהבות? מישהו שלא יכול להראות לכן אהבה ויתעלל בכן רגשית?" הוא הרים תחתוני חוטיני בידו.

חטפתי מידו את התחתונים, השלכתי אותם פנימה וטרקתי את המגירה. "זה שוביניסטי מאוד מצידך להכליל את כל המין הנשי לגבי משהו שקשור לבעיות הפסיכולוגיות שלי בלבד. חוץ מזה, אתה בעצמך לא אחד כזה?"

"אני קצת כזה." הוא חייך והסיט קווצות משערי אל מאחורי אוזני.

"אני יודעת. לא סתם אני מסתירה מאריאל ומאן את העובדה שאנחנו בקשר מאז שהם טסו," הזכרתי לו.

"הם הזהירו אותך?" הוא צחק.

"בוא נגיד שאריאל יעדיף לטבוע בבריכת תנינים מורעבים מאשר לשמוע שאתה נפגש איתי מאחורי הגב שלו."

"איזה מזל שאני לא צריך לבקש רשות מאחי, נכון?" נימה עוקצנית עלתה מקולו. "אבל אנחנו לא פה בשביל לדבר על אריאל. בואי נתחיל בבסיס." הוא הקיף אותי באיטיות. "ננסה להבין מה מניע אותך להתאהב במניאקים."

"אן אומרת שזה קשור לכך שאני צמאה לתשומת לב מאבא שלי–"

"אה, כמובן, דאדי אישיוז. הייתי צריך להבין את זה לפי גודל הבית הדי־ריק שאת גרה בו. לא נתקלתי בהורים שלך אפילו פעם אחת." ליבי נצבט בכאב אך לא אמרתי דבר. אישרתי בהנהון ראש קל. "אם את מבינה מתוך איזה כאב את מוּנעת, את גם יכולה לשלוט בזה. אני לא חושב שתהיה לך את הבעיה הזו עם הבוס שלך."

"למה לא?"

"כי לפי איך שתיארת אותו, לא נשמע שהוא יפגין כלפייך תשומת לב כלשהי שחסרה לך מאבא שלך. הגיוני יותר שתתאהבי במישהו שיעניק לך את החסר." הוא שתק לרגע ארוך. "ועכשיו שאת מבינה את זה, כדאי שתלכי לפני שתאחרי ליום הראשון שלך. תספרי לי אחר כך איך היה."

שקעתי בעיניו הצלולות וכמעט שכחתי את הסיבה האמיתית שבגללה הוא כאן. לרגעים, כשהוא דיבר אליי בטון הגברי והמלמד שלו, רציתי לעשות לו דברים אחרים לגמרי.

"תיזהרי. לפי הדרך שבה את מסתכלת עליי עכשיו, נראה שאת בדרך ליפול לרגליי, ולא לרגלי שום בן זונה אחר." הוא צחק, פסע לכיוון הדלת ויצא מחדרי.

נכנסתי למתחם הבאולינג ההומה ילדים וצעדתי אל דלפק הקבלה. עקפתי את התור של רוכשי הכרטיסים והתקרבתי אל אחת העובדות הצעירות. נערה שנראית בערך בת גילי רכנה לעברי מעבר לדלפק.

"אני מחפשת את המשרד של גיא," אמרתי.

היא סרקה אותי במבט ארוך. "הוא לא אוהב שמטרידים אותו. את יכולה להגיד לי מה את צריכה ואני אעזור לך."

"אני מתחילה לעבוד כאן. הוא ביקש ממני להגיע היום."

היא העיפה בי מבט נוסף שלא הצלחתי לפרש, והחוותה לי בידה לבוא בעקבותיה. חצינו את לב המתחם העמוס ונכנסנו לתוך מסדרון צר וחשוך, שנראה כמו שביל שמוביל למֵמד מקביל. בקצהו הייתה דלת בצבע שחור. עצרתי לרגע במקומי והצצתי עליה בחשש.

"את בטוחה שאת לוקחת אותי למשרד שלו?" לחשתי. היה נראה שאני בדרך למערה של דרקולה, שממנה אני לא הולכת לצאת בחיים.

"אני יודעת. מפחיד, אה?" היא צחקה.

"למה אין פה עוד דלתות?"

"רק המשרד שלו כאן. הוא לא רוצה שום דבר סביבו. חכי שתיכנסי פנימה." היא המשיכה לצחקק. "שיהיה לך בהצלחה."

"את לא מתכוונת להיכנס איתי?" עיניי נפערו. זו לא הייתה סתם חרדה, הרגשתי מעין פחד קיומי.

"אני עובדת פה כבר ארבעה חודשים ובכל הזמן הזה החלפתי איתו אולי חמש מילים. אני דואגת לצמצם את הפוטנציאל שיש לי להיתקל בו. אני ממליצה לך לעשות את אותו הדבר כשתתחילי לעבוד פה."

היא נעלמה מעיניי עוד לפני שהספקתי להגיב. נותרתי לעמוד קפואה במקומי והסתובבתי באיטיות אל אותה דלת שחורה ומאיימת.

מה, לעזאזל?

התקרבתי באיטיות וניסיתי לשמוע את מה שקורה מעבר לדלת, אך מהעבר השני עלתה רק דממה מוחלטת. הרמתי את ידי ונקשתי עליה קלות.

אף מענה לא נשמע.

נקשתי עליה עוד שלוש נקישות קצרות ופתחתי אותה בסקרנות.

עיניים בגווני ירוק מהפנטים נעצו בי מבט חד ומרתיע. כמו בפעם הראשונה שפגשתי אותו, גם הפעם הוא היה לבוש בגדים שחורים. לא יכולתי לראות את צבע מכנסיו כי השולחן הסתיר את פלג גופו התחתון, אבל יכולתי לנחש ניחוש פרוע שגם הם תואמים לחולצה ולז'קט. שערו החום היה חלק ומסודר באופן שרק מייבש שיער היה יכול לאפשר, אך החזות הקרירה והקשוחה שלו הבהירה לי מייד שלא מדובר במישהו שכלל יודע איך להחזיק אחד כזה.

הלסת המרובעת שלו, שנדמה היה שפיסלו אותה באמצעות פטיש ומסמרים, התהדקה בעצבנות כשהביט בי. הוא היה גבר מרשים ומאיים יותר ממה שזכרתי, בעיקר עכשיו שפגשתי אותו בתוך המשרד הקודר שלו ולא במתחם הבאולינג המואר והשמח.

כאן שום דבר לא היה נראה שמח, בדיוק להפך. המשרד היה אפל לא פחות מבית קברות.

"דפקתי–"

"ובכל זאת נכנסת לפני שנתתי לך רשות להיכנס." הקול שלו נשמע כמו קולם של הנבלים המרושעים ביותר בסרטי הדיסני שבהם אהבתי לצפות. היה לו קול רדיופוני נמוך וסקסי בצורה יוצאת דופן.

פור גאד סייק, לאיפה הבאת את עצמך, נויה?

"מצטערת, זה היום הראשון שלי כאן," כחכחתי בגרוני. הוא נעץ בי מבט שהבהיר לי שהוא לא הבין מילה ממה שאמרתי, כאילו החלטתי לדבר בסינית מנדרינית.

"אתה זוכר אותי בכלל?" פסעתי פנימה בהיסוס וגל קור של צמרמורת עזה חלף לי בגוף. כל השערות שעל עורי סמרו.

"אני אמור לזכור?" הוא השיב בנוקשות.

"אני נויה. לפני שבועיים ביקשתי ממך להתחיל לעבוד כאן ואמרת לי לבוא לשבוע ניסיון."

עיניו הצטמצמו. "יומיים ניסיון."

"אז אתה זוכר." חייכתי חיוך קטן, אך הוא לא טרח להחזיר לי חיוך. "אתה בטח גם זוכר ששיקרת לי שקוראים לך דניאל, כשבכלל קוראים לך גיא."

הוא נשען לאחור בכיסאו ולא הסיר את מבטו מעיניי. לא הצלחתי להבין מה עובר לו בראש. פניו לא שידרו דבר. חוסר תגובה מוחלט. אפס רגש. אפס הבעה.

"אתה לא מתכוון להגיד כלום?"

"מה היית רוצה שאגיד?" הוא שיחק בעט שבידו וסובב אותו באיטיות.

"אולי נתחיל בזה שתסביר לי למה שיקרת לי בנוגע לשם שלך?" חשבתי לרגע שראיתי קצה של חיוך מבצבץ, אך הוא מחק אותו מפניו במאית השנייה, עוד לפני שברח החוצה.

"שמעתי אותך ואת החברה שלך על המסלול. דיברתן על מישהו בשם דניאל ששבר לך את הלב."

בהיתי בו בתדהמה וניסיתי להבין מה שמעתי. "אז החלטת שיהיה מצחיק לעבוד עליי ולומר לי שיש לך את אותו השם של האקס שלי?"

הוא שתק. עיניו המשיכו להביט בי באותה קשיחות וקור רוח שלא פגשתי מעולם. כמה רגעים אחר כך, הוא הזיז את כיסאו לאחור וקם באיטיות, והמכנסיים השחורים שלבש נחשפו בפניי. עקבי נעלי העור שלו נקשו על הרצפה בקול מאיים ומבשר רעות כשהתקרב אליי.

הרמתי את ראשי כדי להביט בפניו. הערכתי שהגובה שלו הוא באזור המטר ותשעים. הוא היה עצום.

בכל סיטואציה אחרת, ככל הנראה, הייתי מרגישה מאוימת ליד גבר גבוה כל־כך שלא שמע שקיימים צבעים נוספים בעולם מלבד הצבע השחור, אך משום מה, עדיין לא הרגשתי מבוהלת מספיק. הסטתי את מבטי אל הצדדים והתבוננתי בחלל משרדו החשוך. נחרדתי מהמחשבה שאור השמש כנראה מעולם לא חדר דרך התריסים המוגפים, שווילונות כהים הסתירו.

שולחן העץ שלו נראה כבד וקודר, והריח שעלה מהעור שריפד את הכיסא שעליו ישב קודם העיד שהוא אמיתי. לא היו שום חפצי נוי או תמונות במשרד.

הצטמררתי לרגע קטן כשעברה בי המחשבה המבחילה שהמשרד נראה כמו מקום ראוי לקיומי טקסים של כת השטן.

"סיימת?" הוא החזיר את הקשב שלי אליו.

"מה סיימתי?"

"המשרד שלי הוא לא פארק יורו־דיסני. את עומדת כאן כבר מעל שתי דקות ומבזבזת לי את הזמן."

אני חושבת שבלעתי את המילים המועטות שכן היו לי. בהיתי בפניו וחיפשתי דרך מתאימה לשוחח עם הגבר הזה, שעמד מולי ונראה כמו דמות מסרטי היצ'קוק שהייתי רואה עם אן בילדותנו. אפילו היא, שמעריצה סרטי אֵימה ומכירה את כולם בעל־פה, חשבה שלעבוד כאן יהיה רעיון גרוע והזהירה אותי.

"קחי את הסינר מתוך הארון ולכי לבית הקפה. תחפשי בחור בשם שי, הוא יסביר לך מה העבודה." הוא החווה לי בראשו להסתובב לאחור. הסתובבתי והבטתי בארון עתיק וגדול, אך חששתי מדי לפתוח אותו. דמיינתי את עצמי מושיטה את ידי, פותחת את דלת הארון ונקברת תחת מבול גופות שיצנחו עליי.

אין מצב בעולם.

ידו חלפה לצד ראשי ופתחה את דלת הארון במקומי. הוא משך את אחד הסינרים מהקולב והושיט לי אותו בחוסר סבלנות. הוא הביט בי וכיווץ את מצחו, בניסיון לפענח מה עובר במוחי.

חטפתי מידו את הסינר ונסתי על נפשי לכיוון הדלת, בלי להביט שוב לאחור.

לאחר שיצאתי החוצה וחזרתי אל החלל השמח וההומה אנשים, נשפתי בהקלה ועצרתי להישען על הקיר. הרגשתי כאילו יצאתי מהשאול.

"אני רואה שקיבלת את הסינר." אותה הנערה שליוותה אותי למשרדו הופיעה מולי בחיוך. "אני עמית, נעים מאוד." היא הושיטה את ידה.

"נויה." לחצתי את ידה. "הוא תמיד ככה?"

"הוא גרוע הרבה יותר." היא החוותה לי בראשה לבוא אחריה. "בואי, אכיר לך את שאר הצוות."

זה היה הסימן הראשון שלי לברוח ולא לחזור לעולם, אבל לא עשיתי את זה, כמובן. הנהנתי בצייתנות וצעדתי בעקבותיה אל המקום ששיערתי שישמש לי בית שני בתקופה הקרובה. אם רק הייתי מתארת לעצמי לרגע אחד קטן מה מצפה לי...

כן. עדיין הייתי עושה את הכול בדיוק אותו הדבר.

כבר ציינתי שאני לא טובה בהסקת מסקנות, לא?