כל מה שלא נכתב

פתח דבר
 

לפני שנתיים
הטלפון שלי מנגן בקול רועם את "מארש האימפריה" של דארת ויידר. אני מרימה את צ'רלי מרצפת הבטון המלוטש, מושיבה אותו בעגלת הקניות, דוחפת לאוזני את האיירפודס ומכינה את עצמי נפשית.

"אמא?"

הרינגטון הזה היה רעיון של קאם. ניסיון לעודד אותי אחרי אחד הביקורים הסוערים של אמא. כוונותיה טובות, ואני אוהבת אותה מאוד, אבל היתה לנו תקופה עצבנית כשנכנסנו לתפקידינו החדשים כאמא וכסבתא. קאם חשב שהצלצול הזה יצחיק אותי בפעם הבאה שהיא תצלצל, ואכן זה מה שקרה.

אבל אז הוא חלה. ועכשיו אני לא מסוגלת לשנות את הבדיחה שלו.

אני לא מסוגלת לשנות שום דבר. אני עדיין משלמת את חשבון הטלפון שלו, רק כדי להקשיב להודעה שלו בתא הקולי. על השולחן לצד המיטה עדיין מונח עותק של האוטוביוגרפיה של ספרינגסטין, פתוח הפוך, כפי שהוא הניח אותו בפעם האחרונה. אני אפילו לא מסוגלת לאסוף את כל הפתקיות הדביקות שהוא השאיר בכל רחבי הבית ובמכונית שלי ובתוך התיק שלי. רק ממראה כתב היד שלו על הפתקים האלה אני קורסת -

"אני בסופרמרקט," אני מכריזה ברגע שאמא סוף־סוף מפנה אלי את תשומת לבה. יש לה הרגל לצלצל אלי רגע לפני שהיא ממש פנויה לדבר - בדרך כלל בזמן שהיא מסיימת שיחה עם מישהו אחר. קאם קרא לזה "לימבו שיחתי".

אני מרימה את הסבון האהוב עליו. שואפת את ריחו. מעבירה אותו לצ'רלי הישוב בעגלה. גם הוא מרחרח אותו.

"בסופרמרקט?" אמא חוזרת אחרי כאילו היא נרעשת לשמוע שאני שם. אמא שלי כנראה בהלם מכל מה שאני עושה, גם מהפעולות הפשוטות ביותר. זה תמיד היה ככה.

"מתברר שהחיים נמשכים..." אני מסבירה, רגע לפני שאני מביטה בעגלה הכמעט ריקה שלי. הוכחה לכך שלמעשה החיים נעצרו בבת־אחת.

לפני שקאם חלה, היינו עושים קניות ובישולים בתורות. הוא הצטיין בשניהם. חובב קניות. מאסטר שף ביתי. עכשיו כשאני ממלאת את שני התפקידים במשרה מלאה, מתברר שאני לא מצליחה להעמיד אפילו ארוחה אחת כמו שצריך.

אישה עם קוקו, לבושה בבגדי ספורט, חולפת על פני בעננת בושם ואווירת תפקודיוּת. אני מתבוננת בה כשהיא בוחרת חבילת טמפונים וסבון, שומטת אותם לסלסילה ומוחקת אותם מהרשימה שלה בתנועות נמרצות.

גם אני הייתי פעם ככה? אגבית כזאת ביחס לסבון? כל האנשים האלה ממשיכים בחייהם כאילו העולם לא התרסק באופן בלתי הפיך.

"תקשיבי, קייט, למה שלא תצטרפי אלי מחר, יחד עם צ'רלי, לפגישה של פּרוֹבּוּס?" פרובוס זה היקום החברתי של אמא שלי. יכול להיות שהיא באמת חושבת ברצינות שאני במצב נפשי מתאים להשתתף במפגש החברתי של מועדון הפנסיונרים שלה, עם ילד בן שלוש, בזמן שאני בחופשת אבל?

"גם בעלה של שירלי דילייני בדיוק נפטר," היא מסבירה.

"אמא, הוא היה בן שמונים ושבע." אני יודעת את זה כי היא כבר סיפרה לי על הגסיסה המתמשכת שלו בפרטי־פרטים, שאף אחד שכרגע התחיל להתאבל, ובעצם אף אחד באופן כללי, לא מעוניין לשמוע אותם.

"אלמנוּת היא אלמנוּת," היא מכריזה ועיני שוב מוצפות דמעות. אני בת שלושים ושמונה. המונח "אלמנה" בכלל לא אמור להיות קשור אלי. אני צריכה לצאת מהשיחה הזאת לפני שאמא תגרום לי להתפרק מול הנכד הרגיש שלה.

נער מתבגר שעובד בסידור מוצרים מגיע עם עגלה ענקית, עמוסה בבקבוקי שמפו ומרכך, ומתחיל לבעוט הצדה ארגזי קרטון שמונחים על הרצפה לידנו כדי לפנות מעבר לעגלה שלו. המבטים שלנו נפגשים, באמצע המשבר שלי.

"אני יכול לעזור לך?" הוא שואל בהסתייגות.

אני מנידה בראשי. ברור לגמרי ששנינו היינו מעדיפים לא להיות כאן. והוא גם לא באמת מעוניין לעזור. אני פשוט חוסמת לו את המעבר. אני אבודה וחסרת תקווה, מתחשק לי להתוודות בפניו. ולא רק בהקשר של הסופרמרקט הזה.

צ'רלי ניצל את חוסר תשומת הלב שלי ותפס בקבוק קצף גילוח ממעמד מלא במוצרים במבצע. אני מבחינה בכך בדיוק ברגע שבו אחת האמהות מקבוצת מפגשי הפעוטות נכנסת אל המעבר שאני עומדת בו. פנים ידידותיות!

אני חושבת שהיא מבחינה בי אבל היא מעמידה פנים שהיא נזכרה פתאום באוכל לכלב או בחומר ניקוי לאסלה או באפונה קפואה - מה שלא יהיה. היא נסוגה עם העגלה שלה ומזרזת את התאומים שלה לצאת מהמעבר, להתרחק מהמבוכה האיומה של עצם קיומי. אז עכשיו אני גם אלמנה וגם מנודה חברתית.

אני מחזירה את מבטי אל צ'רלי. הוא הספיק להסיר את המכסה מקצף הגילוח ועכשיו הוא לוחץ חזק בכף ידו על המשאבה ומשפריץ קצף על חולצת סמי הכבאי שלו, על הטרנינג שלו, על הסניקרס שלו...

"אמא! אני חייבת לסגור," אני אומרת תוך כדי חיפוש מגבונים בתיק שלי. אני שולפת את ערימת המעטפות שהוצאתי מהתיבה בדרך החוצה. כרטיסים של השתתפות בצערי. חשבונות. משהו מחברת החשמל שממוען אל קאם, מה שלא אמור לקרות; לפני כמה ימים העברתי חצי שעה מתסכלת ביותר בטלפון, בניסיון לפתור את הבעיה הבלתי ניתנת לפתרון ככל הנראה, שנובעת מכך שהחשבון שלנו רשום על שמו בלבד.

"בעל החשבון מת," הבהרתי באומללות אחרי שהמוקדנית אמרה לי פעמיים שמותר לה לדבר רק איתו. באמת לא הייתי יכולה לפשט את זה יותר. "איך את מצפה שאני אצליח לגרום לו לדבר איתך?"

איפה המגבונים?

"צ'רלי, אל תכניס את זה לפה!"

אני מפסיקה לחטט בתיק כשאני קולטת שעל המעטפה, שממוענת אל קאם, מודפסות המילים, "הצטערנו לשמוע שאתה עוזב אותנו".

אני קורעת את המעטפה ופותחת את הדף המקופל בתוכה. אדון ויטאקר היקר, כתוב שם. הצטערנו לשמוע שהחלטת לעזוב אותנו. נשמח אם תוכל להקדיש לנו כמה דקות מזמנך ולכתוב כיצד נוכל לשפר את...

והנה היא.

התחתית. אני מגיעה לתחתית בחבטה אחת מרסקת, באגף מוצרי הקוסמטיקה לגברים, שלושה־עשר ימים אומללים לאחר היום הגרוע ביותר בחיי - כשאני אוחזת בידי מכתב אכזרי שממוען אל בעלי המת, מוקפת מוצרי טיפוח שהוא לעולם לא ישתמש בהם יותר, שמורטים את עצבי מכל כיוון - האמת המרה של מצבי נוחתת עלי בכל עוצמתה. אני קולטת את המצב לעומק. לראשונה.

האיש שאני אוהבת איננו עוד.

איננו. עוד.

הוא לא "החליט" לעזוב את חברת החשמל. הוא לא החליט לעזוב אף אחד מאיתנו. ועכשיו אין שום צורך לקנות את הסבון הזה. וחסר שם על החשבונות שלנו.

"צ'רלי! איזה בלגן!" אני פורצת בבכי עד הסוף עכשיו, פרץ התייפחויות עזות, כמו שרציתי לבכות מאז הלוויה ולא הצלחתי. כמובן שהדמעות יגיעו דווקא עכשיו, בדיוק כשאני מנסה לנגב קצף גילוח מהכול בעזרת מעטפה.

בכל זמן אחר אולי זה היה חמוד לראות את צ'רלי מורח קצף על הלחיים שלו ומעמיד פנים שהוא מתגלח בסכין גילוח דמיוני. אבל לא עכשיו. אני רואה בעיני רוחי עתיד שבו אצטרך ללמד אותו איך להתגלח באמת. כבר עכשיו אין לי מושג מה אני עושה, והוא רק בן שלוש. המחשבה על גידול נער מתבגר בלי הידע הפנימי של קאם ממלאת אותי אימה.

"אמא, תראי אותי!" עיניו הכחולות הבהירות של צ'רלי מתנוצצות בשובבות, חיוכו עטור הגומות זורח דרך הקצף הלבן. הוא אוחז בכף ידי ופורש אותה על פניו, כמו שקאם היה עושה איתו, כשעזרנו לו להתגלח.

"אני אבא!" הוא אומר וצוחק.

אוי, אלוהים.

לא נראה לי שאני מסוגלת לעמוד בזה.

 

פתח דבר
 

 

לפני שנתיים
הטלפון שלי מנגן בקול רועם את "מארש האימפריה" של דארת ויידר. אני מרימה את צ'רלי מרצפת הבטון המלוטש, מושיבה אותו בעגלת הקניות, דוחפת לאוזני את האיירפודס ומכינה את עצמי נפשית.

"אמא?"

הרינגטון הזה היה רעיון של קאם. ניסיון לעודד אותי אחרי אחד הביקורים הסוערים של אמא. כוונותיה טובות, ואני אוהבת אותה מאוד, אבל היתה לנו תקופה עצבנית כשנכנסנו לתפקידינו החדשים כאמא וכסבתא. קאם חשב שהצלצול הזה יצחיק אותי בפעם הבאה שהיא תצלצל, ואכן זה מה שקרה.

אבל אז הוא חלה. ועכשיו אני לא מסוגלת לשנות את הבדיחה שלו.

אני לא מסוגלת לשנות שום דבר. אני עדיין משלמת את חשבון הטלפון שלו, רק כדי להקשיב להודעה שלו בתא הקולי. על השולחן לצד המיטה עדיין מונח עותק של האוטוביוגרפיה של ספרינגסטין, פתוח הפוך, כפי שהוא הניח אותו בפעם האחרונה. אני אפילו לא מסוגלת לאסוף את כל הפתקיות הדביקות שהוא השאיר בכל רחבי הבית ובמכונית שלי ובתוך התיק שלי. רק ממראה כתב היד שלו על הפתקים האלה אני קורסת -

"אני בסופרמרקט," אני מכריזה ברגע שאמא סוף־סוף מפנה אלי את תשומת לבה. יש לה הרגל לצלצל אלי רגע לפני שהיא ממש פנויה לדבר - בדרך כלל בזמן שהיא מסיימת שיחה עם מישהו אחר. קאם קרא לזה "לימבו שיחתי".

אני מרימה את הסבון האהוב עליו. שואפת את ריחו. מעבירה אותו לצ'רלי הישוב בעגלה. גם הוא מרחרח אותו.

"בסופרמרקט?" אמא חוזרת אחרי כאילו היא נרעשת לשמוע שאני שם. אמא שלי כנראה בהלם מכל מה שאני עושה, גם מהפעולות הפשוטות ביותר. זה תמיד היה ככה.

"מתברר שהחיים נמשכים..." אני מסבירה, רגע לפני שאני מביטה בעגלה הכמעט ריקה שלי. הוכחה לכך שלמעשה החיים נעצרו בבת־אחת.

לפני שקאם חלה, היינו עושים קניות ובישולים בתורות. הוא הצטיין בשניהם. חובב קניות. מאסטר שף ביתי. עכשיו כשאני ממלאת את שני התפקידים במשרה מלאה, מתברר שאני לא מצליחה להעמיד אפילו ארוחה אחת כמו שצריך.

אישה עם קוקו, לבושה בבגדי ספורט, חולפת על פני בעננת בושם ואווירת תפקודיוּת. אני מתבוננת בה כשהיא בוחרת חבילת טמפונים וסבון, שומטת אותם לסלסילה ומוחקת אותם מהרשימה שלה בתנועות נמרצות.

גם אני הייתי פעם ככה? אגבית כזאת ביחס לסבון? כל האנשים האלה ממשיכים בחייהם כאילו העולם לא התרסק באופן בלתי הפיך.

"תקשיבי, קייט, למה שלא תצטרפי אלי מחר, יחד עם צ'רלי, לפגישה של פּרוֹבּוּס?" פרובוס זה היקום החברתי של אמא שלי. יכול להיות שהיא באמת חושבת ברצינות שאני במצב נפשי מתאים להשתתף במפגש החברתי של מועדון הפנסיונרים שלה, עם ילד בן שלוש, בזמן שאני בחופשת אבל?

"גם בעלה של שירלי דילייני בדיוק נפטר," היא מסבירה.

"אמא, הוא היה בן שמונים ושבע." אני יודעת את זה כי היא כבר סיפרה לי על הגסיסה המתמשכת שלו בפרטי־פרטים, שאף אחד שכרגע התחיל להתאבל, ובעצם אף אחד באופן כללי, לא מעוניין לשמוע אותם.

"אלמנוּת היא אלמנוּת," היא מכריזה ועיני שוב מוצפות דמעות. אני בת שלושים ושמונה. המונח "אלמנה" בכלל לא אמור להיות קשור אלי. אני צריכה לצאת מהשיחה הזאת לפני שאמא תגרום לי להתפרק מול הנכד הרגיש שלה.

נער מתבגר שעובד בסידור מוצרים מגיע עם עגלה ענקית, עמוסה בבקבוקי שמפו ומרכך, ומתחיל לבעוט הצדה ארגזי קרטון שמונחים על הרצפה לידנו כדי לפנות מעבר לעגלה שלו. המבטים שלנו נפגשים, באמצע המשבר שלי.

"אני יכול לעזור לך?" הוא שואל בהסתייגות.

אני מנידה בראשי. ברור לגמרי ששנינו היינו מעדיפים לא להיות כאן. והוא גם לא באמת מעוניין לעזור. אני פשוט חוסמת לו את המעבר. אני אבודה וחסרת תקווה, מתחשק לי להתוודות בפניו. ולא רק בהקשר של הסופרמרקט הזה.

צ'רלי ניצל את חוסר תשומת הלב שלי ותפס בקבוק קצף גילוח ממעמד מלא במוצרים במבצע. אני מבחינה בכך בדיוק ברגע שבו אחת האמהות מקבוצת מפגשי הפעוטות נכנסת אל המעבר שאני עומדת בו. פנים ידידותיות!

אני חושבת שהיא מבחינה בי אבל היא מעמידה פנים שהיא נזכרה פתאום באוכל לכלב או בחומר ניקוי לאסלה או באפונה קפואה - מה שלא יהיה. היא נסוגה עם העגלה שלה ומזרזת את התאומים שלה לצאת מהמעבר, להתרחק מהמבוכה האיומה של עצם קיומי. אז עכשיו אני גם אלמנה וגם מנודה חברתית.

אני מחזירה את מבטי אל צ'רלי. הוא הספיק להסיר את המכסה מקצף הגילוח ועכשיו הוא לוחץ חזק בכף ידו על המשאבה ומשפריץ קצף על חולצת סמי הכבאי שלו, על הטרנינג שלו, על הסניקרס שלו...

"אמא! אני חייבת לסגור," אני אומרת תוך כדי חיפוש מגבונים בתיק שלי. אני שולפת את ערימת המעטפות שהוצאתי מהתיבה בדרך החוצה. כרטיסים של השתתפות בצערי. חשבונות. משהו מחברת החשמל שממוען אל קאם, מה שלא אמור לקרות; לפני כמה ימים העברתי חצי שעה מתסכלת ביותר בטלפון, בניסיון לפתור את הבעיה הבלתי ניתנת לפתרון ככל הנראה, שנובעת מכך שהחשבון שלנו רשום על שמו בלבד.

"בעל החשבון מת," הבהרתי באומללות אחרי שהמוקדנית אמרה לי פעמיים שמותר לה לדבר רק איתו. באמת לא הייתי יכולה לפשט את זה יותר. "איך את מצפה שאני אצליח לגרום לו לדבר איתך?"

איפה המגבונים?

"צ'רלי, אל תכניס את זה לפה!"

אני מפסיקה לחטט בתיק כשאני קולטת שעל המעטפה, שממוענת אל קאם, מודפסות המילים, "הצטערנו לשמוע שאתה עוזב אותנו".

אני קורעת את המעטפה ופותחת את הדף המקופל בתוכה. אדון ויטאקר היקר, כתוב שם. הצטערנו לשמוע שהחלטת לעזוב אותנו. נשמח אם תוכל להקדיש לנו כמה דקות מזמנך ולכתוב כיצד נוכל לשפר את...

והנה היא.

התחתית. אני מגיעה לתחתית בחבטה אחת מרסקת, באגף מוצרי הקוסמטיקה לגברים, שלושה־עשר ימים אומללים לאחר היום הגרוע ביותר בחיי - כשאני אוחזת בידי מכתב אכזרי שממוען אל בעלי המת, מוקפת מוצרי טיפוח שהוא לעולם לא ישתמש בהם יותר, שמורטים את עצבי מכל כיוון - האמת המרה של מצבי נוחתת עלי בכל עוצמתה. אני קולטת את המצב לעומק. לראשונה.

האיש שאני אוהבת איננו עוד.

איננו. עוד.

הוא לא "החליט" לעזוב את חברת החשמל. הוא לא החליט לעזוב אף אחד מאיתנו. ועכשיו אין שום צורך לקנות את הסבון הזה. וחסר שם על החשבונות שלנו.

"צ'רלי! איזה בלגן!" אני פורצת בבכי עד הסוף עכשיו, פרץ התייפחויות עזות, כמו שרציתי לבכות מאז הלוויה ולא הצלחתי. כמובן שהדמעות יגיעו דווקא עכשיו, בדיוק כשאני מנסה לנגב קצף גילוח מהכול בעזרת מעטפה.

בכל זמן אחר אולי זה היה חמוד לראות את צ'רלי מורח קצף על הלחיים שלו ומעמיד פנים שהוא מתגלח בסכין גילוח דמיוני. אבל לא עכשיו. אני רואה בעיני רוחי עתיד שבו אצטרך ללמד אותו איך להתגלח באמת. כבר עכשיו אין לי מושג מה אני עושה, והוא רק בן שלוש. המחשבה על גידול נער מתבגר בלי הידע הפנימי של קאם ממלאת אותי אימה.

"אמא, תראי אותי!" עיניו הכחולות הבהירות של צ'רלי מתנוצצות בשובבות, חיוכו עטור הגומות זורח דרך הקצף הלבן. הוא אוחז בכף ידי ופורש אותה על פניו, כמו שקאם היה עושה איתו, כשעזרנו לו להתגלח.

"אני אבא!" הוא אומר וצוחק.

אוי, אלוהים.

לא נראה לי שאני מסוגלת לעמוד בזה.

 

פתח דבר
 

 

לפני שנתיים
הטלפון שלי מנגן בקול רועם את "מארש האימפריה" של דארת ויידר. אני מרימה את צ'רלי מרצפת הבטון המלוטש, מושיבה אותו בעגלת הקניות, דוחפת לאוזני את האיירפודס ומכינה את עצמי נפשית.

"אמא?"

הרינגטון הזה היה רעיון של קאם. ניסיון לעודד אותי אחרי אחד הביקורים הסוערים של אמא. כוונותיה טובות, ואני אוהבת אותה מאוד, אבל היתה לנו תקופה עצבנית כשנכנסנו לתפקידינו החדשים כאמא וכסבתא. קאם חשב שהצלצול הזה יצחיק אותי בפעם הבאה שהיא תצלצל, ואכן זה מה שקרה.

אבל אז הוא חלה. ועכשיו אני לא מסוגלת לשנות את הבדיחה שלו.

אני לא מסוגלת לשנות שום דבר. אני עדיין משלמת את חשבון הטלפון שלו, רק כדי להקשיב להודעה שלו בתא הקולי. על השולחן לצד המיטה עדיין מונח עותק של האוטוביוגרפיה של ספרינגסטין, פתוח הפוך, כפי שהוא הניח אותו בפעם האחרונה. אני אפילו לא מסוגלת לאסוף את כל הפתקיות הדביקות שהוא השאיר בכל רחבי הבית ובמכונית שלי ובתוך התיק שלי. רק ממראה כתב היד שלו על הפתקים האלה אני קורסת -

"אני בסופרמרקט," אני מכריזה ברגע שאמא סוף־סוף מפנה אלי את תשומת לבה. יש לה הרגל לצלצל אלי רגע לפני שהיא ממש פנויה לדבר - בדרך כלל בזמן שהיא מסיימת שיחה עם מישהו אחר. קאם קרא לזה "לימבו שיחתי".

אני מרימה את הסבון האהוב עליו. שואפת את ריחו. מעבירה אותו לצ'רלי הישוב בעגלה. גם הוא מרחרח אותו.

"בסופרמרקט?" אמא חוזרת אחרי כאילו היא נרעשת לשמוע שאני שם. אמא שלי כנראה בהלם מכל מה שאני עושה, גם מהפעולות הפשוטות ביותר. זה תמיד היה ככה.

"מתברר שהחיים נמשכים..." אני מסבירה, רגע לפני שאני מביטה בעגלה הכמעט ריקה שלי. הוכחה לכך שלמעשה החיים נעצרו בבת־אחת.

לפני שקאם חלה, היינו עושים קניות ובישולים בתורות. הוא הצטיין בשניהם. חובב קניות. מאסטר שף ביתי. עכשיו כשאני ממלאת את שני התפקידים במשרה מלאה, מתברר שאני לא מצליחה להעמיד אפילו ארוחה אחת כמו שצריך.

אישה עם קוקו, לבושה בבגדי ספורט, חולפת על פני בעננת בושם ואווירת תפקודיוּת. אני מתבוננת בה כשהיא בוחרת חבילת טמפונים וסבון, שומטת אותם לסלסילה ומוחקת אותם מהרשימה שלה בתנועות נמרצות.

גם אני הייתי פעם ככה? אגבית כזאת ביחס לסבון? כל האנשים האלה ממשיכים בחייהם כאילו העולם לא התרסק באופן בלתי הפיך.

"תקשיבי, קייט, למה שלא תצטרפי אלי מחר, יחד עם צ'רלי, לפגישה של פּרוֹבּוּס?" פרובוס זה היקום החברתי של אמא שלי. יכול להיות שהיא באמת חושבת ברצינות שאני במצב נפשי מתאים להשתתף במפגש החברתי של מועדון הפנסיונרים שלה, עם ילד בן שלוש, בזמן שאני בחופשת אבל?

"גם בעלה של שירלי דילייני בדיוק נפטר," היא מסבירה.

"אמא, הוא היה בן שמונים ושבע." אני יודעת את זה כי היא כבר סיפרה לי על הגסיסה המתמשכת שלו בפרטי־פרטים, שאף אחד שכרגע התחיל להתאבל, ובעצם אף אחד באופן כללי, לא מעוניין לשמוע אותם.

"אלמנוּת היא אלמנוּת," היא מכריזה ועיני שוב מוצפות דמעות. אני בת שלושים ושמונה. המונח "אלמנה" בכלל לא אמור להיות קשור אלי. אני צריכה לצאת מהשיחה הזאת לפני שאמא תגרום לי להתפרק מול הנכד הרגיש שלה.

נער מתבגר שעובד בסידור מוצרים מגיע עם עגלה ענקית, עמוסה בבקבוקי שמפו ומרכך, ומתחיל לבעוט הצדה ארגזי קרטון שמונחים על הרצפה לידנו כדי לפנות מעבר לעגלה שלו. המבטים שלנו נפגשים, באמצע המשבר שלי.

"אני יכול לעזור לך?" הוא שואל בהסתייגות.

אני מנידה בראשי. ברור לגמרי ששנינו היינו מעדיפים לא להיות כאן. והוא גם לא באמת מעוניין לעזור. אני פשוט חוסמת לו את המעבר. אני אבודה וחסרת תקווה, מתחשק לי להתוודות בפניו. ולא רק בהקשר של הסופרמרקט הזה.

צ'רלי ניצל את חוסר תשומת הלב שלי ותפס בקבוק קצף גילוח ממעמד מלא במוצרים במבצע. אני מבחינה בכך בדיוק ברגע שבו אחת האמהות מקבוצת מפגשי הפעוטות נכנסת אל המעבר שאני עומדת בו. פנים ידידותיות!

אני חושבת שהיא מבחינה בי אבל היא מעמידה פנים שהיא נזכרה פתאום באוכל לכלב או בחומר ניקוי לאסלה או באפונה קפואה - מה שלא יהיה. היא נסוגה עם העגלה שלה ומזרזת את התאומים שלה לצאת מהמעבר, להתרחק מהמבוכה האיומה של עצם קיומי. אז עכשיו אני גם אלמנה וגם מנודה חברתית.

אני מחזירה את מבטי אל צ'רלי. הוא הספיק להסיר את המכסה מקצף הגילוח ועכשיו הוא לוחץ חזק בכף ידו על המשאבה ומשפריץ קצף על חולצת סמי הכבאי שלו, על הטרנינג שלו, על הסניקרס שלו...

"אמא! אני חייבת לסגור," אני אומרת תוך כדי חיפוש מגבונים בתיק שלי. אני שולפת את ערימת המעטפות שהוצאתי מהתיבה בדרך החוצה. כרטיסים של השתתפות בצערי. חשבונות. משהו מחברת החשמל שממוען אל קאם, מה שלא אמור לקרות; לפני כמה ימים העברתי חצי שעה מתסכלת ביותר בטלפון, בניסיון לפתור את הבעיה הבלתי ניתנת לפתרון ככל הנראה, שנובעת מכך שהחשבון שלנו רשום על שמו בלבד.

"בעל החשבון מת," הבהרתי באומללות אחרי שהמוקדנית אמרה לי פעמיים שמותר לה לדבר רק איתו. באמת לא הייתי יכולה לפשט את זה יותר. "איך את מצפה שאני אצליח לגרום לו לדבר איתך?"

איפה המגבונים?

"צ'רלי, אל תכניס את זה לפה!"

אני מפסיקה לחטט בתיק כשאני קולטת שעל המעטפה, שממוענת אל קאם, מודפסות המילים, "הצטערנו לשמוע שאתה עוזב אותנו".

אני קורעת את המעטפה ופותחת את הדף המקופל בתוכה. אדון ויטאקר היקר, כתוב שם. הצטערנו לשמוע שהחלטת לעזוב אותנו. נשמח אם תוכל להקדיש לנו כמה דקות מזמנך ולכתוב כיצד נוכל לשפר את...

והנה היא.

התחתית. אני מגיעה לתחתית בחבטה אחת מרסקת, באגף מוצרי הקוסמטיקה לגברים, שלושה־עשר ימים אומללים לאחר היום הגרוע ביותר בחיי - כשאני אוחזת בידי מכתב אכזרי שממוען אל בעלי המת, מוקפת מוצרי טיפוח שהוא לעולם לא ישתמש בהם יותר, שמורטים את עצבי מכל כיוון - האמת המרה של מצבי נוחתת עלי בכל עוצמתה. אני קולטת את המצב לעומק. לראשונה.

האיש שאני אוהבת איננו עוד.

איננו. עוד.

הוא לא "החליט" לעזוב את חברת החשמל. הוא לא החליט לעזוב אף אחד מאיתנו. ועכשיו אין שום צורך לקנות את הסבון הזה. וחסר שם על החשבונות שלנו.

"צ'רלי! איזה בלגן!" אני פורצת בבכי עד הסוף עכשיו, פרץ התייפחויות עזות, כמו שרציתי לבכות מאז הלוויה ולא הצלחתי. כמובן שהדמעות יגיעו דווקא עכשיו, בדיוק כשאני מנסה לנגב קצף גילוח מהכול בעזרת מעטפה.

בכל זמן אחר אולי זה היה חמוד לראות את צ'רלי מורח קצף על הלחיים שלו ומעמיד פנים שהוא מתגלח בסכין גילוח דמיוני. אבל לא עכשיו. אני רואה בעיני רוחי עתיד שבו אצטרך ללמד אותו איך להתגלח באמת. כבר עכשיו אין לי מושג מה אני עושה, והוא רק בן שלוש. המחשבה על גידול נער מתבגר בלי הידע הפנימי של קאם ממלאת אותי אימה.

"אמא, תראי אותי!" עיניו הכחולות הבהירות של צ'רלי מתנוצצות בשובבות, חיוכו עטור הגומות זורח דרך הקצף הלבן. הוא אוחז בכף ידי ופורש אותה על פניו, כמו שקאם היה עושה איתו, כשעזרנו לו להתגלח.

"אני אבא!" הוא אומר וצוחק.

אוי, אלוהים.

לא נראה לי שאני מסוגלת לעמוד בזה.

 

ההווה

1

 

"גרייס, בבקשה ממך, זוזי מהחלון!"

היא הסיטה לרווחה את הווילונות בחדר הקדמי בבית שלי, הציפה אותו באור שמש של שלהי החורף. מצונפת על מושב החלון, כוס סוביניון בלאן בידה, היא נועצת מבטים חצופים בשכן החדש, שמעביר את החפצים שלו אל הבית ממול.

צ'רלי משחק במשהו שאיננו מיינקראפט כבר יותר מעשר דקות, ואני מרגישה כמו אמא מעולה. זה הישג נדיר כל כך שחגגתי אותו בפתיחה מחדש של קובץ כתב היד של הרומן הספרותי שאני כותבת, ומתקדמת בצעדי צב בערך מאז העידן הניאוליתי בקצב של חמש מילים בכל פעם.

"השכן החדש שלך חתיך על־חלל בחולצה המשובצת שלו," גרייס אומרת. השיער השאטני שלה בוהק באור השמש השוקעת והיא נראית שמימית. אני מביטה בה כשהיא מותחת את רגליה הארוכות על מושב החלון ומסדרת את שמלת המקסי הירוקה שלה על מגפיה גבוהי העקבים, ותוהה איך קרה שיש לי כזאת חברה זוהרת.

גרייס ואני כל כך קרובות, שאני מתקשה להאמין שאני מכירה אותה רק שש שנים, מאז שקאם ואני עזבנו ברוב צער את מלבורן ועברנו לקווינבּיֵין, ליד קנברה, כדי שהוא יוכל להרצות באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה. ההיכרות איתה, באולם כדוּרֶשֶת כשהיינו לקראת אמצע שנות השלושים לחיינו, העניקה לי סוף־סוף את החברה שחיכיתי לה כל חיי. זה היה מפגש שלא נפל בעוצמתו מהמפגש בין אן שרלי ודיאנה. תלמה ולואיז. קמרון דיאז ודרו ברימור.

"מעניין אם הוא DTF," גרייס תוהה, ולוגמת שוב מהיין שלה.

"ראשי תיבות של מה זה?" אני שואלת. "מחלקה ממשלתית כלשהי?"

היא מסיבה במאמץ רב את תשומת לבה מהגבר שמעבר לכביש ובוחנת אותי במבט משתאה, המומה בבירור מעומק הנאיביות שאני לוקה בה.

"מה? אה, זה קיצור כלשהו שקשור לטינדר?" אין לי שום כוונה להשכיל את עצמי בתחום הדייטינג באפליקציות. או בכל סוג אחר של דייטינג. לא אונליין דייטינג, לא ספיד דייטינג, לא דאבל דייטינג ולא שום כלום - אין לי שמץ של עניין בזה, לאכזבתה הרבה של גרייס רנדל.

"כן, מן הסתם DTF זה משהו שקשור לטינדר, קייט. זה ראשי תיבות של Down To -"

"שששש!" אני אומרת ומצביעה לעבר צ'רלי.

"הגבר הזה בפירוש לא נראה כמו עובד בשירות הציבור," היא מציינת. גרייס נרתעת מכל מה שקשור במגזר הציבורי מאז שהיה לה דייט גרוע עם גרי, עובד רשות הדיג האוסטרלית, שהתעקש להסגביר לה סטטיסטיקות של דיג מסחרי תוך כדי אכילת קוקטייל שרימפס, למרות שהיא אמרה לו שהיא טבעונית ואלרגית למתמטיקה.

"יש גם עובדי ציבור אטרקטיביים," אני טוענת. "אני בעצמי עבדתי במגזר הציבורי, זוכרת? זה לא -"

"אולי תסתמי, קייט, ופשוט תסתכלי!"

היא לא תניח לי עד שאצטרף אליה מול החלון, אז אני שומרת את המסמך שלי ומניחה את הלפטופ. כשאני חוצה את החדר בדרך אליה, אני מחליקה במורד אפי את משקפי הקריאה שלי, בעלי המסגרת השחורה, ומשלבת את זרועותי בהכנה להפגנת חוסר שביעות רצון. הנה באה משטרת הכיף.

היא שולחת לעברי מבט חטוף ומזעיפה פנים. כן, בסדר, אין שום דבר זוהר בטייץ השחורים שלי, בגרביים הלא־תואמים ובסווטשרט הפינגווין התכול שאני לובשת, אבל אם בבית שלי עצמי אסור לי להתלבש בנוחות, אז איפה מותר לי? גלגלתי ואספתי לפקעת רפויה את התלתלים האדמוניים הבלתי ניתנים לשליטה שלי, שמוחזקים בקושי בעזרת עיפרון שהשתמשתי בו לכתיבת התיקונים לספר שלי. בגלל כל ההפרעות, רשימת התיקונים ארוכה כמעט כמו הספר עצמו. איך אמהות אחרות מצליחות לעשות את זה?

*המשך הפרק זמין בספר המלא*