מקום נעים

1
מקום נעים

נוֹטְס הַרְבּוֹר, מֵיין

בית פרטי שניצב על קו החוף הסלעי. רצפה מחוספסת מלוחות אורן וחלונות שפתוחים כמעט תמיד. ריח של עצים ירוקי־עד ומי ים נישא ברוח הקלה, ווילונות פשתן לבנים מתבדרים ברוח בריקוד עצל. בעבוע מכונת הקפה, והמשב הראשון של אוויר האוקיינוס הקר שמוטח בנו כשאנחנו יוצאות עם ספלים מהבילים בידיים אל החצר הפנימית המרוצפת אבן.

החברות שלי: סַבְּרינָה הדקיקה עם השיער בגון הדבש, וקְלִיאוֹ הרזה והזרוקה עם פירסינג הסֶפְּטוּם הזעיר והכסוף באף והמון צמות דקות שצבועות בסגנון אוֹמְְבְּרה. שתי הבחורות שאני הכי אוהבת בעולם, מאז השנה הראשונה ללימודים באוניברסיטת מֶטינְגְלי.

אני עדיין המומה מכך שלא הכרנו זו את זו קודם, שמי ששידכה בינינו הייתה ועדת שיכון שמרנית של אוניברסיטה בוֶורְמוֹנְט. כל החברויות הכי חשובות בחיים שלי מקורן בהחלטות שהחליטו אנשים זרים, בצירופי מקרים. לא פעם התבדחנו שסידור המגורים שלנו היה ללא ספק ניסוי במימון הממשל, כי עקרונית לא היה שום היגיון בהתאמה הזו.

סברינה באה מבית עשיר וגדלה והתחנכה במנהטן. היא מתלבשת בסגנון אוֹדְרי הֶפבּוֹרְן, ומדפי הספרים שלה עמוסים מותחנים של סטיבן קינג. קליאו היא בתם הציירת של מפיק מוזיקלי ידוע למדי ושל מסאית ידועה מאוד. היא גדלה בניו אורלינס והופיעה בקמפוס בסרבל מכוסה נתזי צבע ובנעלי ד"ר מרטינס וינטג'.

ואני, נערה מדרום אינדיאנה, בת למורֶה ולפקידת קבלה במרפאת שיניים, שהגיעה ללמוד במטינגלי מפני שהאוניברסיטה הקטנה הזו, שמכשירה לתואר ראשון, העניקה לי את הסיוע הכספי הגדול ביותר, וזה חשוב בשביל סטודנטית לקדם־רפואה שמתעתדת להעביר בלימודים אקדמיים את עשר השנים הבאות של חייה.

בלילה הראשון למגורים המשותפים שלנו, סברינה פקדה עלינו להתארגן בשורה על המיטה שלה כדי לצפות בסרט 'קְלוּלֶס' במחשב הנייד שלה ולאכול תערובת חטיפים שהכילה כמויות שוות של פופקורן ונחשי גומי. אחרי שבוע היא הזמינה לשלושתנו חולצות טריקו מעוצבות בהשראת הבדיחה הפרטית הראשונה שלנו.

על החולצה של סברינה היה כתוב: בתולה בלי רישיון נהיגה.

על החולצה שלי היה כתוב: בתולה עם רישיון נהיגה.

ועל החולצה של קליאו היה כתוב: לא בתולה אבל נהגת מעולה. לבשנו את החולצות האלו כל הזמן, אבל רק בתוך המעונות. אהבתי את החדר הטחוב שלנו בבניין הגדול, המצופה קרשי עץ לבנים. אהבתי לשוטט איתן בשדות וביער מסביב לקמפוס. אהבתי את היום הראשון של הסתיו, שבו יכולנו להכין שיעורים עם חלונות פתוחים, ללגום צ'אי מתובל או קפה נטול קפאין עם זרזיף של סירופ מייפל ולהריח את העלים שקמלו ונשרו מהענפים. אהבתי את ציור העירום של סברינה ושלי, שקליאו הכינה לפרויקט השנתי בציור מודל ותלתה מעל דלת החדר שלנו, ולכן זה היה הדבר האחרון שראינו בדרך לשיעורים. אהבתי גם את תצלומי הפולרואיד שהדבקנו משני הצדדים שלו, תמונות של שלושתנו במסיבות ובפיקניקים ובבתי קפה בעיירה.

אהבתי לדעת שקליאו שקועה ביצירה שלה כשהצמות שלה אסופות בקוקייה בצבע ירוק זרחני ומהבגדים שלה נודף ריח של טרפנטין. אהבתי לראות את סברינה מטה את ראשה לאחור ופולטת צווחה בכל פעם שקראה משהו מפחיד במיוחד, ואיך היא חולצת בבעיטה את המוקסינים בנוסח גרייס קלי ושומטת אותם לרגלי המיטה. אהבתי להתעמק בספרי הביולוגיה שלי ולהדגיש קטעים שלמים במדגש, כי הכול נראה ממש חשוב, ואהבתי לעשות הפסקה ולנקות את החדר ביסודיות כשנתקלתי בקושי באחת המטלות שלי.

הדממה תמיד הופרה בסוף, וכולנו צחקקנו בעליזות תוך כדי קריאת ההודעות ששלחה החברה הפוטנציאלית הבאה של קליאו, וממש צווחנו והסתרנו את העיניים מאחורי האצבעות בזמן שצפינו בסרטי האימה שסברינה הקרינה לנו. היינו קולניות. אף פעם לא הייתי קולנית קודם. הבית שגדלתי בו היה שקט. נשמעו בו צעקות רק כשאחותי חזרה הביתה עם פירסינג חדש ומפוקפק או עם בן זוג חדש או עם שניהם. את הצעקות תמיד ליוותה דממה כבדה עוד יותר, ולכן השתדלתי כמיטב יכולתי למנוע אותן מראש, כי שנאתי את הדממה. הרגשתי כל שנייה שלה, כמו בסיוט.

החברות הטובות שלי לימדו אותי שקיימת גם שתיקה אחרת — הדממה השלווה שמלווה את ההיכרות העמוקה עם אדם אחר, אדם שאתה מכיר כל כך טוב עד שאתה לא צריך למלא את החלל. והן לימדו אותי שקיים גם רעש מסוג אחר — רעש של חגיגה, רעש של שמחה העולה על גדותיה, שמחה על שאתה חי כאן ועכשיו.

לא העליתי בדעתי שאפשר להיות מאושרת יותר, שאפשר לאהוב מקום אחר כמו שאהבתי את האוניברסיטה.

עד שסברינה הביאה אותנו לכאן, אל בית הקיץ של המשפחה שלה בחוף מיין. עד שפגשתי את וין.

2
החיים האמיתיים

יום שני

תחשבי על המקום הנעים שלך, מורה לי הקול השלֵו שמדבר בתוך האוזן שלי.

תדמייני אותו. אני רואה גוונים זוהרים של כחול לנגד עיניי.

איזה ריח יש לו? של סלעים רטובים, של מי ים, של חמאה רוחשת במחבת עמוקה ושל סילון מיץ לימון על קצה הלשון שלי.

מה את שומעת? קולות צחוק, את המים שמלחכים את הצוקים, את רחש הגלים הנסוגים מהחול והאבנים.

מה את מרגישה? אור שמש, בכל מקום. לא רק על כתפיי החשופות או על הראש שלי, אלא גם בתוכי, חמימות כל כך נפלאה עד שאי אפשר לעמוד בפניה, חמימות כזו שנובעת מכך שאת נמצאת בדיוק במקום הנכון ובדיוק עם האנשים הנכונים.

המטוס מיטלטל הצידה באמצע הנחיתה.

אני מחניקה צווחה, והציפורניים שלי ננעצות במסעד המושב. בעיקרון אני לא סובלת מחרדת טיסה, אבל בכל פעם שאני טסה אל שדה התעופה המסוים הזה, אני נמצאת במטוס זעיר, שנראה כאילו הוא עשוי מגרוטאות מתכת ומנייר דבק.

אפליקציית הדמיון המודרך שלי הגיעה דווקא עכשיו לרגע של דממה, ולכן אני חוזרת לבד על ההוראה: הארִיֶיט, תחשבי על המקום הנעים שלך.

אני מרימה את התריס. השמיים הזוהרים ורחבי הידיים מרטיטים לי את הלב וכבר אין שום צורך בדמיון מודרך. יש כמה מקומות וזיכרונות שאני תמיד חוזרת אליהם כשאני צריכה להירגע, אבל המקום הזה נמצא בראש הרשימה.

אני בטוחה שזה פסיכוסומטי, אבל פתאום אני ממש מריחה אותו. אני שומעת את הצווחות המהדהדות של השחפים שחגים בשמיים וחשה ברוח הקלה שפורעת את השיער שלי. אני טועמת בירה קרה כקרח ואוכמניות בשלות.

אחרי השנה הכי ארוכה בחיים שלי, איפגש בעוד דקות ספורות עם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, במקום שאנחנו הכי אוהבים בעולם.

גלגלי המטוס חורקים על המסלול. כמה מהנוסעים שבירכתי המטוס מתחילים למחוא כפיים. אני שולפת את האוזניות מאוזניי ומרגישה שהחרדה מסתלקת ומתרחקת ממני כמו זרעים של סביון שמתעופפים ברוח. עכשיו מעפעף ומתעורר גם הגבר אפור השיער שיושב לצידי ושנחר במשך כל הטיסה המסוכנת עד מוות.

הוא נועץ בי מבט מתחת לגבות לבנות ושעירות ונוהם: "באת לפסטיבל הלובסטרים?"

"החברים שלי ואני מבקרים בו כל שנה," אני אומרת.

הוא מהנהן.

"לא נפגשנו מהקיץ שעבר," אני מוסיפה.

הוא מכחכח בגרונו בקול.

"למדנו יחד באוניברסיטה, אבל אנחנו גרים במקומות שונים עכשיו, אז קשה לנו לתאם תאריכים שיהיו נוחים לכולנו."

מההבעה הלא־מתרשמת בעיניו משתמע: שאלתי אותך רק שאלה אחת, שהתשובה עליה היא כן או לא.

בדרך כלל אני מחשיבה את עצמי לשכנה נהדרת למושב. אני מעדיפה ללקות בדלקת בשלפוחית השתן ובלבד שלא איאלץ לבקש ממישהו לקום כדי שאוכל לגשת לשירותים. לרוב אני אפילו לא מעירה את האנשים שנרדמים לי על הכתף ומריירים על החזה שלי.

החזקתי על הידיים תינוקות של אנשים זרים וכלבים טיפוליים שהפליצו עליי. שלפתי את האוזניות מאוזניי כדי להאזין לגברים מבוגרים שהיו סובלים עד מוות אם לא היו משתפים אותי בסיפורי החיים שלהם, ונופפתי בטירוף לדיילת כדי שתביא שקיות נייר לנער מתבגר שישב לצידי בדרך חזרה מחופשה שפניו עטו גוון ירקרק.

כך שאני מודעת לחלוטין לכך שהאיש הזה ממש לא מעוניין לשמוע על השבוע שאני עומדת לבלות עם החברים שלי, אבל אני כל כך מתרגשת עד שקשה לי לשתוק. אני נאלצת לנשוך את השפה התחתונה שלי כדי לא לפצוח בשיר "חופשה" של להקת הגוֹ־גוֹז ישר בפרצוף של הגבר הנרגן הזה בעת שאנו פותחים בתהליך האיטי עד כאב של הירידה מהמטוס.

אני לוקחת את המזוודה שלי ממסוע הכבודה הקטן שבשדה התעופה, עוברת בדלתות הכניסה ומרגישה כמו אישה בפרסומת לטמפונים: מאושרת, מהממת ונינוחה להפליא — מוכנה לכל פעילות גופנית מאומצת, שתכלול בין השאר משחקי באולינג עם החברים שלי וטיולים שבהם הבחור החתיך ששכרה סוכנות הליהוק יעשה לי שק קמח על הגב שלו.

וכל זה נועד לומר: אני שמחה.

זה הרגע שעזר לי להחזיק מעמד במשמרות כפויות טובה בבית החולים ובלילות ללא שינה, לעיתים קרובות ברציפות.

בשבוע הקרוב החיים יהיו יין לבן צונן, לחמניות עם ממרח לובסטרים אוורירי וצחוק עם החברים שלי עד שיזלגו לנו דמעות על הלחיים.

צפירה קצרה בוקעת ממגרש החניה, וחיוך עולה על פניי אפילו לפני שאני פוקחת את העיניים ורואה אותה.

"הארייט! הארייט שלי!" צועקת סברינה וכמעט נופלת מהיגואר האדומה של אבא שלה.

כמו תמיד, היא נראית כמו ג'קי אונסיס משודרגת, עם זרועות שזופות בצורה מושלמת, מכנסי שבע שמיניות שחורים קלאסיים, וכמובן מטפחת משי בסגנון וינטג' שעוטפת את הקארה המבהיק שלה. היא עדיין מדהימה אותי כמו ביום הראשון שנפגשנו, עדיין נראית כמו כוכבת קולנוע שנשלפה מתקופה אחרת.

עכשיו האפקט קצת ממותן, כי היא לא מפסיקה לקפץ מעלה־מטה ולנופף בכרזה שהיא שרבטה עליה בכתב המחריד שלה: תגידי שאלה זמרי חג המולד, רמז לסרט 'אהבה זה כל הסיפור', שלמעשה נטול כל הקשר הגיוני בסיטואציה הנוכחית.

אני מתחילה לחצות בריצה את מגרש החניה המואר באור השמש. היא פולטת צווחה וזורקת את הכרזה לעבר החלון הפתוח של המכונית. הכרזה מתנגשת במסגרת החלון וצונחת על הארץ, וסברינה מתחילה לרוץ לעברי.

אנחנו מתנגשות ומתחבקות חיבוק לא נוח להפליא — סברינה גבוהה, ולכן הכתף שלה תמיד קוטעת את אספקת האוויר שלי, אבל בכל זאת אין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו.

היא מנענעת אותי בזרועותיה קדימה ואחורה. "את כאאאאאן."

"אני כאאאאאן," אני עונה.

"בואי נראה אותך," היא מתרחקת קצת וסוקרת אותי במבט חטוף. "מה השתנה?"

"פנים חדשות," אני אומרת.

היא מקישה באצבעותיה. "ידעתי." היא כורכת זרוע סביב הכתפיים שלי ומסובבת אותי לעבר המכונית, עננת בושם שאנל 5 משתרכת אחרינו. זה הריח הקבוע שלה מאז שהיינו בנות שמונה־עשרה, ואני השתמשתי עדיין בבושם שקניתי ברשת פארם מוזלת ושהיה לו ריח של שערות סבתא טבולות בוודקה. "המנתח שלך עשה עבודה מדהימה," היא מתבדחת. "את נראית צעירה בשלושים שנה. כאילו רק אתמול נולדת."

"לא, זה לא היה הליך רפואי," אני אומרת. "זה היה כישוף שקניתי באֶטְסי."

"לא משנה מה זה היה — את נראית מדהים."

"וגם את," אני צווחת ומחבקת את המותניים שלה בחוזקה.

"אני לא מאמינה שאנחנו באמת כאן," היא אומרת.

"עבר יותר מדי זמן," אני מסכימה.

אנחנו משתתקות — השתיקה הנינוחה שאופיינית לשתי נשים שחיו יחד כמעט חמש שנים, וגם אחרי כל הזמן שחלף מאז יש להן עדיין זיכרון שרירי איך להתחלק במרחב.

"אני כל כך שמחה שהצלחת לבוא," היא אומרת כשאנחנו מגיעות אל המכונית. "אני יודעת כמה את עסוקה בבית החולים. או שבעצם מדובר בבתי חולים? את צריכה להתמחות בכמה בתי חולים, נכון?"

"בתי חולים," אני מאשרת. "ושום דבר לא היה עומד בדרכי."

"אז זה אומר שיצאת משם בריצה באמצע ניתוח מוח," אומרת סברינה.

"ברור שלא," אני עונה. "יצאתי משם בדילוגים באמצע ניתוח מוח. האזמל עדיין בכיס שלי."

סברינה פולטת צחוק קולני, שכל כך מנוגד להופעה החיצונית המיושבת שלה, עד שבכל השבוע הראשון למגורינו המשותפים קפצתי בכל פעם ששמעתי אותו. עכשיו דווקא החספוס הזה הוא מה שאני הכי אוהבת בה.

היא פותחת את הדלת האחורית של המכונית ומטילה את המזוודה שלי פנימה בקלילות שלא הולמת את גזרתה הדקה. הכרזה היא הבאה בתור. "איך הייתה הטיסה?"

"אותו טייס כמו בפעם הקודמת," אני עונה.

היא זוקפת גבה. "ריי? שוב?"

אני מהנהנת. "ריי שידוע במשקפי השמש שהוא מרכיב על החלק האחורי של הראש."

"אף פעם לא ראיתי אותו בלעדיהם," היא אומרת בקול מהורהר.

"בטח יש לו עוד זוג עיניים בעורף," אני אומרת.

"זה ההסבר היחיד," היא מסכימה. "אלוהים, אני כל כך מצטערת... מאז שריי נגמל מאלכוהול, אני נשבעת שהמטוס שהוא מטיס מרחף באוויר כמו דבורה גוססת."

"איך הוא הטיס אותו כשהוא עדיין שתה?" אני שואלת.

"אותו דבר." היא קופצת אל מאחורי ההגה, ואני צונחת לצידה במושב שליד הנהג. "אבל הדיבורים שלו ברמקול היו עונג צרוף."

היא מרימה מטפחת נוספת מהקונסולה המרכזית וזורקת אותה לעברי, מחווה מתחשבת אך חסרת טעם לחלוטין, מאחר שאין שום טעם להגן על פקעת התלתלים הפרועה שלי אחרי שלוש טיסות רצופות וריצות מטורפות גם בשדה התעופה דנוור וגם בלוגן בבוסטון.

"אז זהו," אני אומרת. "לא הייתה שום בדיחה בטיסה היום."

"זה באמת טרגי." היא מצקצקת בלשונה. מנוע המכונית מתעורר לחיים בנהמה. היא יוצאת ממגרש החניה, ואנחנו מתחילות לנסוע מזרחה, לעבר הים. החלונות פתוחים, וקרני השמש מרצדות על העור שלנו. אפילו כאן, במרחק שעה מהים, החצרות עמוסות בכלובי לובסטרים, פירמידות של כלובים בקצות המגרשים.

כדי להתגבר על נהמת הרוח, סברינה צועקת: "מה שלומך?"

הבטן שלי עושה את תרגיל הנדנדה הזה, שהיא עוברת בו מאושר מוחלט שנובע מהימצאותי איתה במכונית לחרדה נוראה שמקורה בידיעה שאני עומדת להרוס לה את התוכניות.

עדיין לא, אני חושבת. בואי ניהנה לרגע לפני שאהרוס הכול.

"טוב," אני עונה בצעקה.

"ואיך ההתמחות?" היא שואלת.

"טובה," אני עונה שוב.

היא מלכסנת אליי מבט. אניצי שיער בהיר חומקים מהמטפחת ומצליפים במצח שלה. "כבר שבועות שבקושי דיברנו, וזה כל מה שיש לך להגיד?"

"מלאה דם," אני מוסיפה.

מתישה. מפחידה. מחשמלת, אם כי לאו דווקא בצורה טובה. לפעמים מעוררת בחילה. מדי פעם הרסנית.

לא שאני לוקחת חלק בהרבה ניתוחים. אני כבר שנתיים בהתמחות, ועדיין עושה המון עבודה שחורה. אבל הרגעים שאני נמצאת בהם עם המנתח והמטופל הם הרגעים שאני חושבת עליהם כשאני מחתימה את הכרטיס בסוף המשמרת, כאילו יש להם משקל רב יותר מאשר לכל שאר הרגעים.

מצד שני, עבודה שחורה עוברת במהירות הבזק. רוב המתמחים שעובדים איתי שונאים אותה, אבל אני שואבת הנאה מסוימת מהמטלות השגרתיות האלו. עוד מילדות שאבתי תחושת שלווה ושליטה מניקיון וארגון ומחיקת משימות קטנות בכרטיסיית המטלות שהכנתי לעצמי.

מטופל נמצא בבית החולים, ואני מוסרת לו את מכתב השחרור. מישהו זקוק לבדיקת דם, ואני נמצאת שם כדי לעשות את זה. צריך להזין נתונים למחשב, ואני זו שמקלידה אותם. יש לפני ואחרי, עם קו עבה ביניהם, הוכחה לכך שיש מיליוני דברים פעוטים שאפשר לבצע כדי שהחיים יהיו קצת יותר טובים.

"ומה שלום וין?" שואלת סברינה.

הנדנדה הפנימית מיטלטלת שוב. אני רואה בעיני רוחי עיניים אפורות ופיקחיות. לפתע אופף אותי ריח רפאים של אורנים וציפורן.

עדיין לא, אני חושבת.

"מה?" אני צועקת, כאילו לא שמעתי.

השיחה הזו בלתי נמנעת, אבל באופן אידיאלי, עדיף לא לנהל אותה בזמן שאנחנו נוסעות במהירות של מאה שלושים קילומטרים לשעה במכונית וינטג' אדומה משנות השישים. מה גם שאני מעדיפה לנהל אותה גם בנוכחות קליאו, פַּארְת' וקימי, כדי שלא אצטרך לתלוש את הפלסטר יותר מפעם אחת.

כבר חיכיתי הרבה זמן, אז מהן כמה דקות נוספות?

פרץ הרוח שחודר למכונית לא מרתיע את סברינה, והיא חוזרת על השאלה: "וין. מה שלום וין?"

מחשמל, אם כי לאו דווקא בצורה טובה? לפעמים מעורר בחילה? מדי פעם הרסני?

"טוב, אני חושבת." החלק של אני חושבת גורע קצת מההרגשה שאני משקרת. סביר להניח ששלומו טוב. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה ממש מואר מבפנים, במצב הרבה יותר טוב מכפי שהיה חודשים רבים.

סברינה מהנהנת ומגבירה את עוצמת הקול של הרדיו.

את בית הקיץ ואת המכוניות שנלוות אליו היא חולקת עם עוד כעשרים וחמישה אחים ובני דודים ממשפחת אַרְמאז, וקיים כלל ברזל שלפיו בסוף החופשה חייבים לכוון את הרדיו מחדש לתחנות של אבא שלה. לכן החופשות שלנו נפתחות בדרך כלל במקבץ שירים של אלה פיצג'רלד, סמי דיוויס ג'וניור או זמר אחר בן זמנם. היום מלווה אותנו השיר "רוח קיץ" של פרנק סינטרה בנסיעה בכביש הגישה נטוע האורנים אל הבית השוכן בראש מצוק.

והנוף הזה תמיד מרשים באופן בלתי רגיל.

המים המנצנצים, הצוקים, וכמובן — הבית.

למען האמת, הבית הזה דומה יותר לארמון שבלע בית, ואחרי זה חבש את המצנפת שלו וחיקה את הדיבור שלו בקול גבוה ולא משכנע, כמו הזאב הגדול והרע. בשלב מסוים — יש להניח שקרוב יותר לשנת 1900 מאשר לימים אלה — זה היה בית משפחה רגיל, והחלק הזה עדיין קיים. אבל מאחוריו ומשני צדדיו יש תוספות בנייה ענקיות, זהות בחיצוניותן למבנה המקורי.

בצד אחד יש חניה מקורה לארבע מכוניות, ומעבר לערוץ שבצד השני יש יחידת דיור שמסתתרת בין הטחב, השרכים והעצים המפותלים המכוסים מלח.

המכונית גולשת על פני החניה המקורה, וסברינה מכבה את המנוע מול דלת הכניסה.

תחושה של נוסטלגיה, חמימות ואושר גואה בקרבי.

"זוכרת את הפעם הראשונה שהבאת אותי ואת קליאו לכאן?" אני שואלת. "הטיפוס ההוא, בְּרֵיידֶן, בדיוק החליט שהוא מתנדף מהחיים שלי, אז את וקליאו הכנתן מצגת פאוור פוינט על התכונות הכי גרועות שלו."

"בריידן?" היא משחררת את חגורת הבטיחות שלה ויוצאת בקפיצה מהמכונית. "את מתכוונת לבְּריאנְט?"

אני מנתקת את הירכיים שלי מריפוד העור החם של המושב ויוצאת אחריה. "קראו לו בריאנט?"

"את היית בטוחה שאת עומדת להתחתן עם בריאנט," מציינת סברינה בעליזות. "ועכשיו את אפילו לא זוכרת את השם של המסכן הזה."

"זאת הייתה מצגת פאוור פוינט משכנעת מאוד," אני אומרת ומחלצת את התיק שלי מהמושב האחורי.

"נכון, או שזה קשור לזה שכל אותו שבוע גברת קליאו ג'יימס עשתה לנו טיפולי פסיכותרפיה. לפני שיצאנו לחופשה אבא שלי בדיוק התארס עם אישה מספר שלוש. את זוכרת?"

"אה, נכון. זאת עם כל הכלבים."

"היא הייתה מספר שתיים," סברינה מתקנת אותי, "ולמען ההגינות יש לציין שלא כולם היו אצלה באותו זמן. יהיה מדויק יותר להגיד שהייתה לה דלת קסמים מסתובבת שהכניסה גורי כלבים מדוגמים פנימה, ובו בזמן הוציאה את הכלבים הבוגרים שלה ישר לצער בעלי חיים."

רעד עובר בבשרי. "זה כל כך קְריפּי."

"היא באמת הייתה קריפית, אבל לפחות זכיתי באותה שנה בתחרות הימורי הגירושים עם בני הדודים שלי. ככה השגנו את הגישה לבית הקיץ בפסטיבל הלובסטרים. ההפסד של הבן דוד פרנקי היה הרווח שלנו."

אני מצמידה את ידיי זו לזו בתפילת הודיה אילמת. "פרנקי, איפה שלא תהיה, אנחנו מודות לך על ההקרבה."

"אל תבזבזי את הכרת הטובה שלך. אני חושבת שהוא גר כיום ביאכטת קטמרן באיביזה." סברינה מושכת את התיק משקע המרפק שלי ותופסת לי את היד כדי לגרור אותי אל דלת הכניסה. "קדימה, כולם מחכים."

"אני האחרונה?" אני שואלת.

"פַּארְת' ואני הגענו אתמול בלילה," היא אומרת. "קליאו וקימי באו הבוקר. כולנו התפתלנו כאן בקוצר רוח וחיכינו שתגיעי."

"וואו," אני אומרת, "הידרדרתם די מהר לכיוון של אורגיה."

עוד צחוק אופייני של סברינה. היא מטלטלת את הידית. "כנראה הייתי צריכה לציין שכל אחד מאיתנו התפתל באופן עצמאי."

"זה משנה לגמרי את המשמעות," אני אומרת.

היא פותחת קצת את הדלת ומחייכת אליי חיוך רחב.

"למה את מסתכלת עליי בציפייה?" אני שואלת.

"אני לא," היא עונה.

אני מצמצמת את עיניי. "עורכי דין לא אמורים לדעת לשקר?"

"התנגדות!" היא אומרת. "זה טיעון ספקולטיבי."

"למה אנחנו לא נכנסות, סברינה?"

בלי להוציא הגה היא פותחת את הדלת ומסמנת לי להיכנס.

"אוקיי." אני עוברת בשקט על פניה. במבואה הצוננת הולם בי הריח של הקיץ: מדפים מאובקים, ורבנה שהתחממה בשמש, קרם הגנה. הלחות המלוחה שחודרת לעצמותיהם של בתים ישנים במיין ולעולם לא מתייבשת.

מקצה המסדרון המסתיים במטבח הפתוח ובסלון (חלק מההרחבה, כמובן) מגיע לאוזניי קולה הרך של קליאו, שמלווה בצחקוק חרישי של פַּארְת'.

סברינה חולצת את הנעליים שלה בבעיטה, שומטת את המפתחות על שולחן הקונסולה וקוראת: "הגענו!"

קימי, החברה של קליאו, היא הראשונה שמדלגת לעברנו במסדרון, כתם מטושטש של חמוקיים ושיער ג'ינג'י בהיר. "הארררייי!" היא קוראת, חופנת את הפנים שלי באצבעות מכוסות קעקועים ומדביקה נשיקה מצלצלת על כל אחת מהלחיים שלי. "זאת באמת את?" היא מנערת את הכתפיים שלי. "זאת לא אחיזת עיניים?"

"אולי התבלבלת כי היא קנתה באטסי כישוף לפנים חדשות," אומרת סברינה.

"הבנתי," אומרת קימי. "באמת שאלתי את עצמי מה דני דה ויטו עושה כאן."

"נראה לי שזה קשור יותר לעוגיות קנאביס," אני אומרת.

הצחוק של קימי לא סתם קולני. יש לה צחוק פרוע — כאילו כל אחד מפרצי הצחוק בוקע מהגרון שלה באמצעות תמרון היימליך, כאילו היא אף פעם לא מודעת לעוצמת העליזות שלה. קימי היא תוספת חדשה יחסית לחבורה הקטנה שלנו, אבל קל לשכוח שהיא לא הייתה איתנו מהיום הראשון.

"ממש התגעגעתי אלייך," אני אומרת ואוחזת בחוזקה במפרקי הידיים שלה.

"אני התגעגעתי אלייך עוד יותר!" היא מצמידה את הידיים שלה זו לזו, והגולגול הג'ינג'י הבהיר שלה רועד כמו פונפון משולהב. "את יודעת?"

"מה אני צריכה לדעת?"

היא שולחת מבט אל סברינה. "היא יודעת?"

"לא."

"מה אני צריכה לדעת?" אני חוזרת על השאלה.

סברינה משלבת את זרועה בזרועי. "שמחכה לך הפתעה." קימי משלבת את זרועה במרפק הימני שלי, והן מוליכות אותי יחד במסדרון כפי שמוליכים חשוד שחושפים את זהותו לתקשורת.

"איזו הפתע...?"

אני קופאת במקומי בפתאומיות כזו, עד שהמרפק שלי נתקע בצלעות של קימי. אני בקושי קולטת את גניחת הכאב שלה. החושים שלי מרוכזים רק בגבר שקם מדלפק האכילה שעשוי משיש.

שיער שטני, כתפיים רחבות, שפתיים רכות להדהים בהשוואה לקווים הנוקשים של הפנים שלו, ועיניים שמרחוק נראה שהן זוהרות כמו פלדה אפורה, אבל אני יודעת מניסיון שכשמסתכלים עליהן מקרוב רואים שהן מוקפות בטבעות ירוקות.

את רואה את זה, למשל, כשאת צמודה אליו תחת סדין ורדרד, כשהאור הרך של מנורת הלילה צובע את העור שלו בזהב והלחישה שלו מלטפת את עורך.

עכשיו הכתפיים שלו נינוחות ופניו רגועות לחלוטין, כאילו עצם ההימצאות איתי באותו חדר היא לא הדבר הכי נורא שעלול לקרות לשנינו.

אותי דווקא אפשר לתאר כבקבוק סודה נושם ומהלך שזרקו לתוכו סוכריית מֶנְטוֹס. הבהלה תוססת, עולה למעלה ועומדת להינתז בין התאים שלי.

לכי למקום הנעים שלך, הארייט, אני חושבת בייאוש, אבל מייד נזכרת שאני בעצם נמצאת במקום הנעים שלי. ושגם הוא נמצא בו.

האדם האחרון שציפיתי לראות.

האדם האחרון שאני רוצה לראות.

וין קוֹנוֹר.

הארוס שלי.