אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה

פתח דבר 
לפני חמש שנים, בקיץ

בחופשה את יכולה להיות כל מי שאת רוצה.
כמו ספר טוב או בגד מדהים, עצם היותך בחופשה הופך אותך לגרסה אחרת של עצמך.
בחיי היום־יום שלך את אולי לא מסוגלת אפילו לנענע את הראש לקצב המוזיקה ברדיו בלי שזה יביך אותך, אבל בפַּטְיוֹ הנכון, עם שרשרות של אורות צבעוניים ולהקת מתופפים, תמצאי את עצמך מפזזת ומכרכרת כמו כולם.
בחופשה השיער שלך משתנה. המים אחרים, אולי השמפו. אולי את לא טורחת לחפוף את הראש בכלל, או להסתרק, כי מי האוקיינוס המלוחים מתלתלים אותו כמו שאת אוהבת. את חושבת: אולי אוכל לעשות את זה גם בבית. אולי אני יכולה להיות אישה כזו שלא מסתרקת בכלל, שלא אכפת לה אם היא מזיעה או אם יש לה חול בכל החרכים בגוף.
בחופשה את פותחת בשיחה עם זרים ושוכחת מהסיכונים. ואם השיחה נעשית מביכה להחריד, למי אכפת? את הרי לא תראי אותם שוב לעולם!
אַת מי שאת רוצה להיות. את יכולה לעשות כל מה שאת רוצה לעשות.
בסדר. אולי לא כל מה שאת רוצה לעשות. לפעמים מזג האוויר תוקע אותך בסיטואציה מסוימת, כמו זו שאני נמצאת בה כרגע, ואת חייבת למצוא דרכים אחרות, זוהרות קצת פחות, להתבדר בזמן שאת ממתינה שהגשם ייפסק.
אני נעצרת לרגע כשאני יוצאת מהשירותים. גם מפני שאני עדיין מתכננת את האסטרטגיה שלי, אבל בעיקר כי הרצפה כל כך דביקה עד שאני מאבדת את הסנדל שלי ונאלצת לדדות בחזרה ולחפש אותו. בעיקרון אני אוהבת הכול במקום הזה, אבל למעשה, נראה לי שאם אאפשר לכף הרגל היחפה שלי לגעת בטינופת הלא־מזוהה שעל הפרקט, זו תהיה שיטה טובה להידבק באחת המחלות הנדירות שנשמרות בקירור במבחנות באחד המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן.
אני קופצת על רגל אחת אל הסנדל שלי, תוחבת את האצבעות לרצועות הכתומות והדקות ומסתובבת כדי לסקור במבטי את הבר: הגופים הדחוסים והדביקים. מאווררי התקרה המסתובבים בעצלתיים בתקרת הבמבוק. הדלת פתוחה מעט, כך שמדי פעם חודר פנימה סילון של טיפות גשם מהלילה האפל ומקרר את הקהל המיוזע. בפינה משמיעה תיבת תקליטים מוקפת אורות ניאון את השיר "יש לי עיניים רק בשבילך" של להקת הפלמינגוז.
זו עיירה תיירותית, אבל הבר הוא של "מקומיים", ולכן נטול שמלות קיציות עם הדפסים וחולצות טומי בּהאמה, אף שלמרבה הצער, הוא גם נטול קוקטיילים מקושטים בפיסות פירות טרופיים.
לולא הסופה הייתי בוחרת מקום אחר לבלות בו את הלילה האחרון שלי בעיירה. במשך כל השבוע ירדו גשמים כבדים בלוויית סופות רעמים, ולכן התנפצו החלומות שלי על חופים עם חול לבן ועל סירות מרוץ מבהיקות, ויחד עם יתר הנופשים המאוכזבים העברתי את הימים בלגימה אינטנסיבית של פינה קולדה בכל מלכודת תיירים דחוסה שהצלחתי למצוא.
אבל הלילה פשוט לא הייתי מסוגלת לסבול יותר את הקהל הצפוף, את התורים הארוכים, את הגברים אפורי השיער עם טבעות הנישואים, שקורצים אליי בשכרות מעל הכתפיים של נשותיהם. לכן מצאתי את עצמי כאן.
בבר עם רצפה דביקה, שנקרא פשוט בר, סוקרת את הקהל הדליל ומחפשת את המטרה שלי.
הוא יושב בפינת הבר של בר. הוא בערך בגילי, בן עשרים וחמש, ויש לו שיער חום בהיר. הוא גבוה ורחב כתפיים, אף על פי שהן כה שפופות, עד שקשה להבחין בשתי העובדות האחרונות במבט ראשון. ראשו רכון מעל הטלפון שלו, והבעת ריכוז שקטה ניכרת בצדודית שלו. השיניים שלו כוססות את שפתו התחתונה המלאה, ואצבעו מחליקה לאיטה על המסך.
אף שהמקום הזה לא עמוס ברמת דיסניוורלד, הוא רועש. בערך בין תיבת התקליטים, שמשמיעה נעימות מבחילות מסוף שנות החמישים, לבין הטלוויזיה שתלויה מולה על הקיר, ושחזאי צורח בה משהו על גשם שובר־שיאים, יש חבורת גברים שצוחקים צחוק קולני זהה, שמתפרץ שוב ושוב בבת־אחת. בפינה המרוחקת הברמן משוחח עם אישה צהובת שיער וחובט שוב ושוב בידו בדלפק כדי להדגיש את דבריו.
הסערה מעוררת תחושה תזזיתית בכל האי, והבירה הזולה מפיחה בכולם תחושה פרועה וגסה מעט.
אבל בגבר עם השיער החום, שיושב על כיסא הבר בפינה, יש משהו דומם שמבליט את שונותו. למעשה, כל פרט בהופעתו זועק שהוא לא שייך לכאן. על אף שהטמפרטורה בחוץ עומדת על שלושים מעלות בערך וחרף מיליון אחוזי הלחות שבאוויר, הוא לובש חולצת כפתורים מקומטת עם שרוולים ארוכים ומכנסיים ארוכים בצבע כחול כהה. נוסף על כך, הוא נטול שיזוף באופן חשוד — וגם נטול כל צחוק, עליצות, קלות ראש וכיוצא באלה.
בינגו.
אני מסיטה מפניי חופן של תלתלים בלונדיניים ומתחילה לגשת אליו. בזמן שאני מתקרבת עיניו נשארות נעוצות בטלפון שלו, והאצבע שלו מחליקה באיטיות על מה שהוא קורא במסך. אני קולטת את המילים הכתובות באותיות מודגשות: פרק עשרים ותשע.
הוא קורא ספר. בבר.
אני נעמדת מולו, נדחפת מהצד ליד הכיסא שלו ומחליקה לכיוונו את המרפק שלי. "הֵיי, מהמם."
עיניו החומות־בהירות, עם שמץ של ירקרק, מתרוממות לאט אל הפנים שלי. והוא מעפעף. "הַיי?"
"אתה בא לכאן הרבה?"
הוא סוקר אותי במבטו לרגע, וניכר שהוא שוקל תשובות פוטנציאליות. "לא," הוא עונה לבסוף. "אני לא גר כאן."
"אָה," אני אומרת, אבל לפני שאני מצליחה להוציא מילה נוספת מפי, הוא ממשיך.
"ואפילו אם הייתי גר כאן, יש לי חתולה עם הרבה בעיות רפואיות שדורשות טיפול מיוחד. זה מקשה עליי לצאת."
אני מקמטת את המצח בתמיהה למשמע כל חלקי המשפט. "אני ממש מצטערת," אני מתעשתת לבסוף. "בטח נורא להתמודד עם כל זה בזמן שאתה מתמודד גם עם מוות."
המצח שלו מתקמט. "מוות?"
אני מניפה את ידי ומצביעה על הבגדים שלו. "לא הגעת ללוויה?"
השפתיים שלו נחשקות. "לא."
"אז מה מביא אותך לכאן?"
"חברה." עיניו מושפלות אל הטלפון שלו.
"היא גרה כאן?" אני מנחשת.
"היא גררה אותי לכאן," הוא מתקן. "לחופשה." הוא אומר את המילה האחרונה בבוז מסוים.
אני מגלגלת את העיניים. "לא יכול להיות! רחוק מהחתולה שלך? בלי שום תירוץ טוב חוץ מאשר ליהנות ולעשות חיים? אתה בטוח שאפשר באמת לקרוא לאדם הזה חבֵרה?"
"כל שנייה אני פחות בטוח," הוא אומר בלי להרים את עיניו.
הוא לא נותן לי הרבה חומר לעבוד איתו, אבל אני לא מוותרת. "אז מה," אני ממשיכה בלהט "איך החברה? חתיכה? חכמה? עשירה?"
"נמוכה," הוא אומר תוך כדי קריאה. "קולנית. לא סותמת את הפה. מצליחה לשפוך משהו על כל בגד שהיא או אני לובשים. ויש לה גם טעם רומנטי מחריד. היא ממררת בבכי בפרסומות למכללות קהילתיות, כמו הפרסומת ההיא עם האם היחידנית שנשארת ערה בלילה ליד המחשב שלה, וכשהיא נרדמת, הילד שלה מכסה את הכתפיים שלה בשמיכה ומחייך כי הוא כל כך גאה בה. מה עוד? אה. יש לה אובססיה לברים עלובים ודוחים שמסריחים מסלמונלה. אני מפחד לשתות כאן אפילו בירה בבקבוק — ראית את הסקירות באתר Yelp על המקום הזה?"
"אתה צוחק עליי?" אני שואלת ומשלבת את זרועותיי על החזה.
"טוב, בסדר," הוא אומר. "לסלמונלה אין ריח, אבל כן, פּוֹפּי, את נמוכה."
"אלכס!" אני חובטת בשריר הזרוע שלו, מפסיקה לשחק את התפקיד. "אני מנסה לעזור לך!"
הוא משפשף את הזרוע שלו. "איך בדיוק?"
"אני יודעת ששרה שברה לך את הלב, אבל אתה חייב להתחיל לצאת מזה, וכשחתיכה הורסת פונה אליך בבר, הדבר הראשון שאסור לך לספר עליו הוא על מערכת היחסים התלותית והכפייתית שלך עם החתולה הדפוקה שלך."
"קודם כול, פְלאנרי או'קונור לא דפוקה," הוא אומר. "היא ביישנית."
"היא מרושעת."
"היא פשוט לא אוהבת אותך," הוא מתעקש. "יש לך אנרגיה כלבית חזקה."
"רק ניסיתי ללטף אותה. למה בן אדם מגדל חתול שלא רוצה שילטפו אותו?"
"היא רוצה שילטפו אותה," עונה אלכס. "את פשוט תמיד מתקרבת אליה עם ניצוץ זאבי בעיניים."
"לא נכון."
"פופי," הוא אומר. "את מתקרבת אל כל דבר עם ניצוץ זאבי בעיניים."
באותו רגע ניגשת אלינו הברמנית עם המשקה שהזמנתי לפני שחמקתי לשירותים. "מיס?" היא אומרת. "המרגריטה שלך." היא מסחררת את הכוס הקפואה על הדלפק ומחליקה אותה לכיוון שלי, ואני חשה נקיפה של צמא להוט בגרון כשאני תופסת ומרימה אותה במהירות כזו, עד שכמות לא מבוטלת של טקילה נשפכת מעל שפת הכוס. ובקצב על־טבעי ובמיומנות מרשימה אלכס תופס את הזרוע השנייה שלי ומוריד אותה מהדלפק לפני שהטקילה תישפך עליה.
"את רואה? ניצוץ זאבי," אומר אלכס בקול שקט ורציני, כפי שהוא מבטא פחות או יותר כל אחת מהמילים שהוא אומר לי, מלבד באותם לילות נדירים ומקודשים שבהם מגיח אלכס המוזר, ואני מסתכלת עליו כשהוא שוכב על הרצפה ומעמיד פנים שהוא מייבב לתוך המיקרופון בקריוקי, עם השיער החום בהיר שמזדקר לכל הכיוונים והחולצה המכופתרת המקומטת שיוצאת מהמכנסיים. רק דוגמה היפותטית אחת למשהו שקרה באמת בעבר, בדיוק בצורה כזו.
אלכס נילסֶן הוא דוגמה ומופת לשליטה עצמית. בגוף הגבוה והרחב הזה, שסרוח בכתפיים שמוטות ו/או מקופל בצורת בייגלה, יש עודף איפוק (כתוצאה מהיותו בנו הבכור של אלמן שסובל מחרדת דיבור יותר מכל אדם שהכרתי בימי חיי) ורמת דיכוי גבוהה (כתוצאה מחינוך דתי נוקשה המנוגד לרוב שאיפותיו הנלהבות. קרי: לימודים אקדמיים), ויחד עם זאת הוא השטותניק הכי משונה, מטופש ורך לב שהיה לי העונג לפגוש.
אני לוגמת מהמרגריטה, ונהמת עונג נפלטת מגרוני.
"כלב בגוף אדם," אומר אלכס לעצמו וממשיך לגלול בטלפון שלו.
לשמע התגובה הזו אני נוחרת בבוז ולוגמת לגימה נוספת. "דרך אגב, המרגריטה הזו מכילה בערך תשעים אחוז טקילה. אני ממליצה לך להודיע לכל הסוקרים הביקורתיים ב-Yelp שהם יכולים לדחוף את חוות הדעת שלהם לתחת. ותגיד להם גם שבמקום הזה אין בכלל ריח של סלמונלה." אני לוגמת עוד קצת מהמרגריטה שלי בזמן שאני מתיישבת על כיסא הבר הסמוך אליו ומסתובבת עד שהברכיים שלנו נוגעות זו בזו. אני אוהבת את זה שהוא תמיד יושב ככה כשאנחנו יחד: פלג הגוף העליון שלו פונה אל הבר והרגליים הארוכות שלו פונות אליי, כאילו הוא שומר איזו דלת סודית אל עצמו, שפתוחה רק בשבילי. וזו לא רק הדלת אל אלכס נילסן המאופק, שאף פעם לא מחייך ממש, אלכס נילסן שכולם מכירים, אלא נתיב ישיר אל אלכס המוזר, אלכס שיוצא איתי לנסיעות האלה, שנה אחר שנה, אפילו שהוא מתעב טיסות ושינויים ושינה על כרית שונה מזו שהוא ישן עליה בבית.
אני אוהבת את זה שכשאנחנו יוצאים הוא תמיד ניגש ישר אל הבר, כי הוא יודע שאני אוהבת לשבת שם, אפילו שהוא הודה פעם שבכל פעם שאנחנו עושים את זה הוא נלחץ כי הוא לא יודע אם הוא יוצר יותר מדי או פחות מדי קשר עם הברמנים.
למען האמת, אני מחבבת ו/או אוהבת כמעט כל דבר בחבר הכי טוב שלי, אלכס נילסן, ואני רוצה שהוא יהיה מאושר, וזו הסיבה לכך שאף על פי שמעולם לא חיבבתי במיוחד את מושאות האהבה הקודמות שלו — ובייחוד לא סבלתי את שרה, האקסית שלו — אני יודעת שעליי מוטלת המשימה לוודא שהוא לא יאפשר לשיברון הלב האחרון שלו לאלץ אותו לחזור לסטטוס של נזיר מתבודד. הוא הרי יעשה את אותו הדבר גם בשבילי.
"אז מה," אני אומרת. "שנחזור על זה שוב מההתחלה? אני אהיה הזרה הסקסית ליד הבר, ואתה תתנהג בצורה הכי מקסימה שלך, חוץ מהקטע עם החתולה. ככה נחזיר אותך צ'יק־צ'ק למאגר הרווקים."
הוא מרים את מבטו מהטלפון וכמעט מגחך. אני פשוט אקרא לזה גיחוך, כי לגבי אלכס, זה הדבר הכי קרוב לגיחוך שהוא מסוגל להפיק. "את מתכוונת לבחורה זרה שמתחילה עם בחור בפנייה המתוזמנת היטב 'הֵיי, מהמם'? נראה לי שיש לנו דעות שונות לגבי המשמעות של 'סקסי'."
אני מסתובבת על כיסא הבר, והברכיים שלי מתנגשות זו בזו כשאני מתרחקת ממנו ושוב מתקרבת ומורחת תוך כדי כך חיוך פלרטטני על הפרצוף. "כאב לך..." אני שואלת. "כשנפלת מגן עדן?"
הוא מנענע את הראש לשלילה. "פופי, חשוב לי שתדעי," הוא אומר לאט, "שאם אני אצליח לצאת לדייט נוסף, לא יהיה לזה שום קשר למה שאת מכנה עזרה."
אני נעמדת, גומעת את שארית המשקה שלי בהטיית ראש דרמטית לאחור ומטיחה את הכוס בדלפק. "אז מה דעתך שנתחפף מכאן?"
"איך זה שאת מצליחה בדייטים יותר ממני?" הוא שואל, אחוז יראָה מהמסתורין שבכל זה.
"בקלות," אני אומרת. "הסטנדרטים שלי יותר נמוכים. ואין שום פלאנרי או'קונור שנתקעת באמצע, וכשאני יוצאת לברים, אני לא מעבירה את כל הזמן שלי בעיון בפרצוף זועף בסקירות ב-Yelpולא משדרת בכל הכוח אל תדברו איתי. וחוץ מזה, אפשר גם לטעון שמזוויות מסוימות אני מהממת."
הוא נעמד, מניח שטר של עשרים דולר על הבר ותוחב את הארנק שלו בחזרה לכיס. אלכס תמיד מסתובב עם כסף מזומן. אני לא יודעת למה. שאלתי לפחות שלוש פעמים. הוא ענה. אני עדיין לא מבינה למה, כי או שהתשובה שלו הייתה יותר מדי משעממת או שהיא הייתה כל כך מסובכת מבחינה אינטלקטואלית עד שהשכל שלי לא טרח לשמור אותה בזיכרון.
"זה לא משנה את העובדה שאת הבן אדם הכי מטורלל בעולם," הוא אומר.
"אתה אוהב אותי," אני מציינת, בנימה מתגוננת קלה שבקלות.
הוא כורך את זרועו סביב הכתפיים שלי ומשפיל אליי את מבטו. חיוך נוסף, כבוש וזעיר, מסתמן על שפתיו המלאות. הפנים שלו הן מסננת. הן מסגירות רק את הכמות הקטנה ביותר של הבעת רגש בכל פעם. "ברור," הוא אומר.
אני מגחכת לעברו. "גם אני אוהבת אותך."
הוא נאבק בחיוך המתרחב, שומר עליו קטן ורפה. "גם זה ברור."
הטקילה נסכה בי תחושת נמנום עצלה, ואני מרשה לעצמי להישען עליו בזמן שאנחנו מתחילים להתקדם לעבר הדלת הפתוחה. "זאת הייתה נסיעה טובה," אני אומרת.
"הכי טובה בינתיים," הוא מסכים. הגשם הצונן נוטף סביבנו כמו קונפטי מתוך תותח. זרועו החמה והכבדה מתהדקת סביבי, וריח הארזים הנקי שלו עוטף את הכתפיים שלי כמו שכמייה.
"אפילו לא כל כך אכפת לי מהגשם," אני אומרת כשאנחנו יוצאים אל הלילה הרטוב והדחוס, עם היתושים המזמזמים והדקלים שרועדים בגלל רעם מרוחק.
"אני מעדיף אותו." אלכס מרים את זרועו מכתפי כדי לסוכך בה מעל ראשי והופך את עצמו למטרייה אנושית מאולתרת בזמן שאנחנו רצים על הכביש המוצף מים לעבר המכונית האדומה והקטנה ששכרנו. כשאנחנו מגיעים אליה, הוא מתנתק ממני ופותח קודם את הדלת שלי — השגנו הנחה באמצעות שכירת מכונית ללא נעילה אוטומטית של החלונות והדלתות — ואז מקיף בריצה את המכונית ומתיישב במהירות במושב הנהג.
הוא מכניס את המכונית להילוך, והמזגן המופעל על עוצמת הקירור הגבוהה ביותר משיב פרץ אוויר קפוא על הבגדים הרטובים שלנו בזמן שאלכס יוצא מהחניה ופונה לעבר הבית ששכרנו.
"הרגע קלטתי," הוא אומר, "שלא צילמנו בבר שום תמונה לבלוג שלך."
אני פורצת בצחוק, ואז נוכחת לדעת שהוא לא מתבדח. "אלכס, אף אחד מהקוראים שלי לא רוצה לראות תמונות של בר. הם אפילו לא רוצים לקרוא על בר."
הוא מושך בכתפיו. "אני לא חושב שבר היה כל כך נורא."
"אמרת שהוא מסריח מסלמונלה."
"חוץ מזה." הוא מפעיל את המאותתים ומתחיל לנסוע ברחוב הצר, שדקלים שתולים לאורכו.
"בעצם לא צילמתי השבוע שום תמונה שניתנת לפרסום."
אלכס מזעיף את פניו, משפשף את המצח שלו וממשיך לנסוע לאיטו לעבר שביל החצץ שלפנינו.
"חוץ מהתמונות שאתה צילמת," אני מוסיפה במהירות. התמונות שאלכס התנדב לצלם בשביל הפרופילים שלי ברשתות החברתיות הן באמת מחרידות. אבל אני אוהבת אותו כי הוא הסכים לצלם אותן, ולכן כבר בחרתי את התמונה הכי פחות מזעזעת והעליתי אותה. בתמונה אני עושה את אחד הפרצופים המחרידים האלה של מישהו שנתקע באמצע המילה, ספק צוחקת ספק צורחת משהו לעברו כשהוא משתדל — ללא הצלחה — לתת לי הוראות בימוי, ורואים איך ענני הסופה מתחשרים מעליי, כאילו אני זו שמביאה את האפוקליפסה על האי סאניבֶּל. אבל לפחות אפשר לראות בתמונה הזאת שאני מאושרת.
כשאני מביטה בתמונה, אני לא זוכרת מה היה הדבר שאלכס אמר לי ושהפיק את הבעת הפנים הזו, או מה צווחתי לעברו בתשובה. אבל אני מרגישה את אותו פרץ חמימות שאני חשה כשאני חושבת על כל נסיעות הקיץ הקודמות שלנו.
הפרץ הזה של האושר, ההרגשה שזה בדיוק טעם החיים: להיות במקום יפה, עם אדם שאוהבים.
ניסיתי לכתוב משהו על זה מתחת לתמונה, אבל היה קשה להסביר.
כל הפוסטים שלי עוסקים בדרך כלל בנסיעות דלות תקציב, איך להפיק הכי הרבה מהכי מעט, אבל כשמאה אלף איש עוקבים אחרי החופשות שלך בחוף הים, רצוי להראות להם... נופש בחוף הים.
בשבוע החולף היינו בחוף של האי סָאניבֶּל בערך ארבעים דקות בסך הכול. את שאר הזמן בילינו במקומות סגורים — ברים ומסעדות, חנויות ספרים וחנויות וינטג' — ובעיקר בבית הקטן והרעוע שאנחנו שוכרים, באכילת פופקורן ובספירת ברקים. לא השתזפנו, לא ראינו דגים טרופיים, לא שנירקלנו, לא תפסנו שמש על סירת קטמרן — למעשה לא עשינו כלום מלבד להירדם ולהתעורר על הספה המעוכה ולעשות מרתון צפייה בסדרה 'אזור הדמדומים', שחִלחלה גם לחלומות שלנו.
יש מקומות שאפשר לראות בשיא תפארתם עם או בלי אור שמש, אבל המקום הזה הוא לא אחד מהם.
"הֵיי," אומר אלכס ועובר למצב חניה.
"הֵיי מה?"
"בואי נצטלם," הוא אומר. "יחד."
"אתה שונא להצטלם," אני מציינת, וזה משהו שתמיד היה משונה בעיניי, כי טכנית אלכס הוא חתיך הורס.
"נכון," עונה אלכס. "אבל חשוך, ואני רוצה לזכור את זה."
"בסדר," אני אומרת. "קדימה, בוא נצטלם."
אני מושיטה את היד אל הטלפון שלי, אבל הוא כבר שלף את שלו. אלא שבמקום להרים אותו עם המסך מולנו, כדי שנוכל לראות את עצמנו, הוא מסובב אותו, כך שהמצלמה הרגילה מכוונת אלינו ולא המצלמה הקדמית. "מה אתה עושה?" אני שואלת ומושיטה את היד אל הטלפון שלו. "בשביל זה יש מצב סלפי, סבא."
"לא!" הוא צוחק ומרחיק אותו בתנועה חדה מהישג ידי. "זה לא בשביל הבלוג שלך — אנחנו לא חייבים להיראות טוב. אנחנו פשוט צריכים להיראות כמו שאנחנו נראים במציאות. אני לא רוצה להצטלם אם נצלם את זה במצלמה הקדמית."
"אתה סובל מדיסמורפיה של הפנים. אתה צריך ללכת לטיפול," אני אומרת לו.
"כמה אלפי תמונות צילמתי בשבילך, פופי?" הוא שואל. "בואי נצלם רק את התמונה הזאת כמו שאני רוצה."
"בסדר." אני נשענת על לוח המחוונים ומתרפקת על החזה הרטוב שלו. הוא מרכין קצת את הראש כדי לפצות על הבדלי הגובה בינינו.
"אחת... שתיים..." המבזק נדלק לפני שהוא מגיע לשלוש.
"אתה מפלצת!" אני נוזפת בו.
הוא הופך את הטלפון כדי להביט בתמונה ופולט אנקה. "לאאאא..." הוא אומר. "אני מפלצת."
אני מחניקה צחוק וסוקרת במבטי את פרצופי הרפאים המטושטשים והמחרידים שלנו. השיער הרטוב שלו מזדקר בקוצים מדובללים, קווצות שיער מסולסלות דבוקות ללחיים שלי. הכול בתמונה מבריק ואדום מהחום. העיניים שלי עצומות לחלוטין, שלו מכווצות ונפוחות. "איך יכול להיות שגם בקושי אפשר לראות אותנו וגם אנחנו נראים כל כך נורא?"
הוא פורץ בצחוק ומשעין את הראש על מסעד הראש. "בסדר. אני מוחק אותה."
"לא!" אני מנסה לשלוף את הטלפון מהיד שלו. הוא לופת אותו, אבל אני לא מרפה, כך ששנינו אוחזים בו על לוח המחוונים. "זה היה כל העניין, אלכס. לזכור את הנסיעה הזאת כמו שהיא הייתה באמת. ולהיראות כמו שאנחנו נראים במציאות."
החיוך שלו קל ורפה, כמו תמיד. "פופי, את ממש לא נראית במציאות כמו שאת נראית בתמונה הזו."
אני מנענעת את הראש לשלילה. "וגם אתה לא."
אנחנו שותקים רגע ממושך, כאילו אין שום דבר נוסף לומר עכשיו, אחרי שהעניין הזה הובהר.
"בואי ניסע למקום קר בשנה הבאה," אומר אלכס. "למקום קר ויבש."
"בסדר," אני אומרת בחיוך רחב. "ניסע למקום קר."

1 
בקיץ הזה

"פופי," אומרת סְוַואפְּנה ממקומה בראש שולחן הישיבות האפור והסתמי. "מה יש לך בשבילנו?"
כי הרי סְוַואפְּנָה בַּקְשי־הַייסמית, השליטה רבת־החסד של אימפריית "פנאי ונופש", פשוט לא סובלת את ערכי הליבה הנעלים של המגזין שלנו.
בפעם האחרונה שהיה לה פנאי זה היה בערך לפני שלוש שנים, כשהיא הייתה בחודש התשיעי להריונה ומרותקת למיטה בצו הרופא. ואפילו אז היא העבירה את רוב זמנה בשיחות וידאו עם המשרד, כשהמחשב הנייד מונח במאוזן על הבטן שלה, ולכן לא נראה לי שהרבה פנאי היה מעורב בזה. כל פרט בהופעתה הוא חד, מהוקצע ומתוחכם, החל בתספורת הקארה האופנתית המוחלקת לאחור וכלה בנעלי העקב מבית אלכסנדר ואנג, המשובצות אבנים נוצצות.
קו האייליינר החתולי המדויק והחד שלה מסוגל לפלח פחית אלומיניום, ועיני האזמרגד שלה מסוגלות למעוך אותה אחר כך. כרגע שתי העיניים האלה נעוצות בי. "פופי? את איתנו?"
אני מעפעפת כדי לצאת מההלם, מתקדמת קצת על הכיסא ומכחכחת בגרוני. זה קורה לי הרבה בזמן האחרון. כשהעבודה שלך מחייבת אותך להגיע למשרד רק פעם בשבוע, לא אידיאלי לאבד ריכוז במשך חמישים אחוז מהזמן כמו תלמיד בשיעור אלגברה, וכדאי עוד פחות לעשות את זה לנגד עיניה של הבוסית שלך, שהיא מפחידה, אבל גם מעוררת השראה.
אני מעיינת בבלוק הכתיבה שלפניי. פעם נהגתי להגיע לישיבות של ימי שישי עם עשרות תוכניות משורבטות בהתלהבות. רעיונות לכתבות על פסטיבלים לא מוכרים בארצות אחרות, על מסעדות מקומיות מפורסמות שמגישות קינוחים שמטוגנים בשמן עמוק, על תופעות טבע בחופים מסוימים בדרום אמריקה, על יקבים חדשים ומבטיחים בניו זילנד, על טרנדים חדשים המתאימים למחפשי הריגושים או על שיטות הרפיה עמוקה עבור חובבי תיירות הספא.
בעבר כתבתי את הרעיונות שלי במעין בהלה, כאילו כל חוויה שקיוויתי שאתנסה בה ביום מן הימים גדֵלה בתוך הגוף שלי ומצמיחה ענפים הלוחצים על הקרביים שלי ודורשים להיחלץ מתוכי. לפני כל ישיבת רעיונות כזו נכנסתי למעין טראנס גוגל מיוזע, גללתי בזו אחר זו תמונות של מקומות שלא הייתי בהם מימיי, ותחושה הדומה לרעב נהמה במעיי.
אבל היום הקדשתי בדיוק עשר דקות לכתיבת שמות של ארצות.
ארצות, אפילו לא ערים.
סוואפנה מביטה בי, מחכה שאשטח את התוכנית לכתבת הקיץ הגדולה שלי לשנה הבאה, ואני לוטשת את עיניי במילה ברזיל.
ברזיל היא המדינה החמישית בגודלה בעולם. בברזיל חיים 5.6 אחוזים מאוכלוסיית העולם. אי־אפשר לכתוב כתבה קצרה ותמציתית על חופשה בברזיל. צריך לפחות לבחור אזור מסוים.
אני הופכת דף במחברת שלי ומעמידה פנים שאני מעיינת בדף הבא. הוא ריק. כשחברי לעבודה גָארֶט גוחן לעברי כאילו כדי לקרוא מעל כתפי, אני סוגרת את המחברת. ״סנט פטרבורג," אני אומרת.
סוופאנה זוקפת גבה, פוסעת לאורך ראש השולחן. "עשינו כתבה על סנט פטרבורג בגיליון הקיץ שלנו לפני שלוש שנים. פסטיבל הלילות הלבנים, זוכרת?"
"אמסטרדם?" זורק גארט לצידי.
"אמסטרדם היא עיר של אביב," אומרת סוואפנה ברוגז קל. "אי־אפשר לכתוב כתבה על אמסטרדם בלי לכלול בה את הצבעונים."
שמעתי פעם שהיא הייתה ביותר משבעים וחמש ארצות, וברבות מהן היא ביקרה פעמיים.
היא נעצרת לרגע, מחזיקה את הטלפון שלה ביד אחת וטופחת עליו בכף ידה השנייה בזמן שהיא חושבת. "חוץ מזה, אמסטרדם כל כך... כל כך טרנדית."
סוופאנה מחזיקה באמונה עזה שאם אתה עוקב אחרי טרנד מסוים, הגעת מאוחר מדי. אם נראה שרוח הזמן נוטה לתעדף את טָאוּרוֹן שבפולין, אז טאורון יורדת מהרשימה לעשר השנים הבאות. למעשה, יש רשימה הנעוצה בקיר הסמוך לקוביות העבודה שלנו (טאורון לא מופיעה ברשימה הזו), ומופיעים בה המקומות שמגזין "פנאי ונופש" לא יכתוב עליהם. כל שם ברשימה הזו כתוב בכתב ידה של סוואפנה, בצירוף תאריך, ויש לנו מעין קופת הימורים מחתרתית בנוגע לערים שיֵצאו מהרשימה. אף פעם לא שוררת במשרד התרגשות שקטה כמו בבקרים שבהם סוואפנה צועדת פנימה, על זרועה תלוי תיק מחשב נייד של מעצב כלשהו, והיא ניגשת אל הרשימה עם עט שלוף מראש, מוכנה למחוק בקו את אחת הערים האסורות המופיעות בה.
כולם לוטשים בה את עיניהם בנשימה עצורה ושואלים את עצמם איזו עיר היא עומדת לגאול מהחרם של "פנאי ונופש", ורגע אחרי שסוואפנה מתמקמת במשרדה, מאחורי דלת סגורה, האדם הקרוב ביותר אל הרשימה ניגש אליה בריצה, קורא את השם שנמחק בקו, חוזר ולוחש אותו לכל הנוכחים במערכת. בדרך כלל יש חגיגה חשאית.
בסתיו החולף, כשפריז שוחררה מהרשימה, מישהו פתח בקבוק שמפניה, וגארט הוציא ממגירת השולחן שלו בֶּרֶט אדום, שכפי הנראה החביא בתוכה במיוחד לכבוד המאורע הזה. הוא חבש אותו כל היום, אבל הוריד אותו מהראש בכל פעם ששמענו שדלת משרדה של סוופאנה נפתחת בחריקה. הוא גם חשב שהצליח לעבור את זה בשלום, עד שבסוף יום העבודה היא נעצרה ליד השולחן שלו בדרכה החוצה ואמרה: "אוֹ רֶבוּאר, גארט."
הפרצוף שלו הסמיק כמו הברט שלו. ואף על פי שנדמה לי שסוואפנה התכוונה לזה רק בתוך בדיחה, הביטחון העצמי שלו עדיין לא ממש השתקם מאז.
העובדה שאמסטרדם זכתה בתואר "טרנדית" מעלה בלחייו סומק אדום יותר מצבעו של הברט. עכשיו הן סגולות כמו סלק.
מישהו אחר זורק את שמו של האי קוֹזוּמל, ואחרי זה יש הצבעה על לאס וגאס, שסוואפנה שוקלת לרגע ברצינות. "לאס וגאס יכולה להיות כיפית." היא נועצת בי את מבטה. "פופי, את לא חושבת שלאס וגאס יכולה להיות כיפית?"
"היא בהחלט יכולה להיות כיפית," אני מסכימה.
"סנטוריני," אומר גארט בקול של עכבר מסרט מצויר.
"האי סנטוריני מקסים, כמובן," אומרת סוואפנה, וגארט פולט בקול אנחת רווחה, "אבל אנחנו מחפשים משהו מעורר השראה."
היא מביטה בי שוב. בהדגשה. אני יודעת למה. היא רוצה שאני אכתוב את הכתבה הגדולה. כי זה מה שבאתי לעשות כאן.
הבטן שלי מתהפכת. "אני אמשיך לעשות סיעור מוחות ואכין מצגת ליום שני," אני מציעה.
היא מהנהנת בהסכמה. גופו של גארט שוקע בכיסא הסמוך אליי. אני יודעת שהוא והחבר שלו מתים לצאת לנופש חינם בסנטוריני. כמו כל כתב תיירות. כמו שכל בן אנוש היה רוצה מן הסתם.
כמו שאני בהחלט צריכה לרצות.
מתחשק לי להגיד לו: אל תרים ידיים. אם סוואפנה רוצה השראה, היא לא תקבל אותה ממני.
כבר הרבה זמן אין לי השראה.
*

"לדעתי כדאי לך ללחוץ על סנטוריני," אומרת רייצ'ל ומסובבת את כוס יין הרוזה שלה על משטח הפסיפס של השולחן. זה יין קיצי מושלם, ובזכות הפלטפורמה השיווקית שלה, אנחנו מקבלות אותו בחינם.
רייצ'ל קרוֹהן: בלוגרית סטייל, חובבת נלהבת של כלבי בולדוג צרפתי, נולדה והתחנכה באַפֶּר וֶסט סַייד (אבל למרבה המזל, היא לא מאלה שמעמידים פנים כאילו זה ממש חמוד שאני מאוהיו, או מכך שאוהיו קיימת בכלל — מישהו שמע פעם על המקום הזה?) והחברה הכי טובה שלי בפער, ולא רק בגלל העבודה.
אף על פי שרייצ'ל מחזיקה במכשירי החשמל הטובים ביותר מסוגם, היא מדיחה ביד את הכלים שלה, כי היא חושבת שזה מרגיע, והיא עושה את זה כשלרגליה נעלי עקב בגובה עשרה סנטימטרים, כי היא חושבת שנעליים שטוחות מיועדות לרכיבה על סוסים ולגינון, וגם אז רק אם לא מצאת שום מגפי עקב מתאימים.
רייצ'ל הייתה הבחורה הראשונה שהתחברתי איתה אחרי שעברתי לניו יורק. היא "משפיענית" ברשתות החברתיות (כלומר: מקבלת תשלום על כך שהיא משתמשת במוצרי איפור של חברות מסוימות ומצטלמת מאופרת ליד שידת השיש היפה שלה), ואף שמעולם לא קשרתי קשרי חברות עם אדם נוסף שעובד כמוני ברשתות החברתיות, מתברר שיש לזה יתרונות (כלומר: אף אחת מאיתנו לא מרגישה מבוכה כשאנחנו מבקשות זו מזו לחכות עד שנסיים לביים תמונות של הכריכים שלנו). ואף שלא ציפיתי שיהיה לי הרבה במשותף עם רייצ'ל, בבילוי השלישי שלנו (בבר היין בדאמבו שבברוקלין שאנחנו יושבות בו עכשיו), היא הודתה שהיא מצלמת את כל התמונות לכל השבוע בימי שלישי, ומחליפה בגדים ותסרוקות בין נקודות הצילום בפארקים ובמסעדות שונות, ובשאר ימי השבוע היא עוסקת בכתיבת כתבות ובניהול פרופילים של כמה מקלטים לכלבים.
היא נקלעה לעבודה הזו כי היא בחורה פוטוגנית וכי יש לה חיים פוטוגניים ושני כלבים פוטוגניים (אף שהם זקוקים לטיפול רפואי בלתי פוסק).
ואילו אני יצרתי לי מאגר עוקבים ברשתות החברתיות במטרה להפוך בטווח הארוך את הנסיעות לעבודה במשרה מלאה. דרכים שונות אל אותו מקום. כלומר, היא עדיין גרה באפר וסט סייד היוקרתי, ואני עדיין גרה בלוֹאֶר איסט סייד העממי, אבל שתינו פרסומות חיות.
אני לוגמת מהיין התוסס, מגלגלת אותו בפה ומהרהרת תוך כדי כך במה שאמרה רייצ'ל. מעולם לא הייתי בסנטוריני, ואיפשהו בבית העמוס מדי של ההורים שלי, במכל טאפרוור מלא חפצים שבהחלט אין שום קשר ביניהם, יש גם רשימה של יעדים חלומיים שהכנתי באוניברסיטה, וסנטוריני מופיע באחד המקומות הראשונים. הקווים הלבנים והנקיים ומרחבי הים הכחול והמנצנץ היו רחוקים מהבית הדו־מפלסי באוהיו יותר משהייתי מסוגלת לצייר בדמיוני.
"אני לא יכולה," אני עונה לה לבסוף. "גארט יחטוף התמוטטות עצבים אחרי שהוא הציע את סנטוריני, וסוואפנה תאשר את זה, אבל בשבילי."
"אני לא מבינה את זה," אומרת רייצ'ל. "כמה קשה יכול להיות לבחור אתר נופש, פופ? זה לא שאת חוסכת את הפרוטות שלך אחת לאחת. תבחרי מקום. תיסעי. אחרי זה תבחרי מקום אחר. זאת העבודה שלך."
"זה לא כל כך פשוט."
"כן, כן." רייצ'ל מנופפת בידה. "אני יודעת. הבוסית שלך רוצה חופשה 'מעוררת השראה'. אבל כשתגיעי למקום מקסים עם כרטיס האשראי של 'פנאי ונופש', ההשראה כבר תבוא מעצמה. אין בכל העולם אדם שמצויד טוב יותר לחופשה קסומה מאשר כתבת תיירות עם פנקס צ'קים של תאגיד ענק. אם את לא מסוגלת לצאת לנסיעה קסומה, איך בשם אלוהים את מצפה ששאר בני האדם יעשו את זה?"
אני מושכת בכתפיים וחותכת פיסת גבינה מלוחה מקרש העץ. "אולי זה עצם העניין."
היא מרימה גבה כהה אחת. "מה עצם העניין?"
"זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד! שאין שום עניין," אני אומרת, והיא נועצת בי מבט של סלידה יובשנית.
"אל תהיי חמודה ושובבית," היא אומרת בנעימה נטולת הבעה. בעינֵי רייצ'ל קרוהן, חמודה ושובבית זה גרוע כמעט כמו שטרנדי גרוע בעיני סוואפנה בקשי־הייסמית. למרות האסתטיקה הרכה והמצועפת של התסרוקות, האיפור, הבגדים, הדירה והפרופילים שלה ברשתות החברתיות, רייצ'ל היא בעצם אדם מעשי ביותר. מבחינתה החיים לעיני הציבור הם עבודה ככל עבודה אחרת, עבודה שהיא מחזיקה בה כי היא משלמת את החשבונות (לפחות כשהדברים אמורים בגבינות, יין, איפור, בגדים וכל דבר אחר שחֲבָרוֹת מחליטות לשלוח לה), ולא מפני שהיא מתענגת על התהילה המזויפת היחסית המתלווה לאורח החיים הזה. בסוף כל חודש היא מעלה פוסט שמכיל את התמונות הכי גרועות ולא ערוכות שהושמטו בצילומים שלה וכותבת: דף התוכן הזה מכיל מאגר תמונות שנועד לעורר בכם ערגה לחיים שלא קיימים. משלמים לי על זה.
כן, היא למדה באקדמיה לאמנות.
ומשום־מה המיצג האמנותי כביכול הזה לא גורע כלל מהפופולריות שלה. כשאני נמצאת בעיר ביום האחרון בחודש, אני תמיד משתדלת לקבוע איתה פגישה כדי לשתות יין ולראות איך היא עוברת על ההודעות ומגלגלת את העיניים כשהלייקים והעוקבים החדשים זורמים בהמוניהם. מדי פעם היא פולטת צווחה כבושה ואומרת "תשמעי את זה! 'רייצ'ל קרוהן היא כל כך אמיצה ואמיתית. אני רוצה שהיא תהיה אימא שלי'. אני אומרת להם שהם לא מכירים אותי, ובכל זאת הם לא קולטים את זה!"
אין לה סבלנות לאופטימיות ועוד פחות לדכדוך.
"אני לא חמודה," אני מבטיחה לה. "ואני בהחלט לא שובבית."
היא זוקפת את הגבות גבוה יותר. "את בטוחה? כי יש לך נטייה לשני הדברים, מותק."
אני מגלגלת את העיניים. "את רק מתכוונת לומר שאני נמוכה ולובשת בגדים צבעוניים."
"את לא נמוכה. את קטנטונת," היא מתקנת אותי. "ואת לובשת הדפסים רעשניים. הסגנון שלך מתאים לבת של בעל מאפייה בפריז בשנות השישים, שרוכבת עם שחר בכפר על האופניים שלה וצועקת בּונְזוּ'ר, לה מוֹנְד בזמן שהיא מחלקת את הבגטים."
"בכל אופן," אני חוזרת אל נושא השיחה, "מה שאני רוצה להגיד זה שאין לי שום עניין בזה. מה הטעם לצאת לחופשה יקרה בהגזמה, ואחרי זה לכתוב עליה לארבעים ושניים האנשים בעולם שיש להם כסף וזמן לשחזר אותה?"
הגבות שלה הופכות לקו ישר בזמן שהיא חושבת. "טוב, אז קודם כול, אני משערת שרוב האנשים לא משתמשים בכתבות של 'פנאי ונופש' בתור מסלול, פופ. את מציעה להם מאה מקומות לבקר בהם, והם בוחרים שלושה מתוכם. שנית, אנשים רוצים לראות חופשות אידיאליות במגזינים של תיירות. הם קונים את החלום, לא את התוכנית." אפילו כשהיא מתפקדת כרייצ'ל המעשית, בכל זאת רייצ'ל הצינית מהאקדמיה לאמנות מתגנבת פנימה, מה שמעניק מידה של עוקצנות לטענות שלה. רייצ'ל מהאקדמיה לאמנות היא כמו זקן נרגן, כמו אב חורג ליד שולחן האוכל, שאומר: "למה שלא תתנתקו קצת מהמסכים, ילדים?" ומושיט קערה כדי לאסוף את הטלפונים של כולם.
אני אוהבת את רייצ'ל של האקדמיה לאמנות ואת העקרונות שלה, אבל אני גם מתערערת כשהם מופיעים פתאום בפטיו הזה שאנחנו יושבות בו. כי כרגע מבעבעות בקרבי מילים שאני עדיין לא אומרת בקול. מחשבות רגישות וכמוסות שעדיין לא נחשפו בפניי במלואן בשעות הרבות שאני מעבירה בשכיבה על הספה החדשה בדירה הלא־חמימה שאני כמעט לא גרה בה, כי אני נמצאת בה רק בהדממות שבין הנסיעות שלי.
"מה הטעם?" אני שואלת שוב בתסכול. "את לא מרגישה ככה לפעמים? הרגשה שעבדתי כל כך קשה, עשיתי הכול נכון..."
"לא הכול," היא מציינת. "בכל זאת נשרת מהאוניברסיטה, מותק."
"...כדי להשיג את עבודת החלומות שלי. והשגתי אותה. אני עובדת באחד המגזינים הכי נחשבים בתחום התיירות! יש לי דירה נחמדה! ואני יכולה לנסוע במוניות בלי לדאוג יותר מדי לאן הכסף הזה באמת צריך ללכת, ולמרות הכול..." אני נושמת נשימה רוטטת, מהססת בבחירת המילים שאני עומדת להוציא מפי, אפילו שהן נוחתות עליי פתאום, כבדות כמו שק חול. "...למרות הכול, אני לא מאושרת."
פניה של רייצ'ל מתרככות. היא מניחה את ידה על היד שלי, אבל ממשיכה לשתוק, נותנת לי מרחב להמשיך. לוקח לי קצת זמן להכריח את עצמי. אני מרגישה שאני אידיוטית כפוית טובה מפני שיש לי בכלל מחשבות כאלה, ובטח מפני שאני מודה בהן בקול.
"הכול פחות או יותר כמו שדמיינתי," אני אומרת לבסוף. "המסיבות, העצירות הקצרות בשדות תעופה בינלאומיים, הקוקטיילים במטוס, החופים והסירות והיקבים. והכול נראה כמו שהוא צריך להיראות, אבל ההרגשה שונה מאיך שדמיינתי את זה. האמת היא שאני מרגישה שזה שונה מכפי שזה היה בעבר. פעם הייתי מטורפת מהתרגשות שבועות לפני הנסיעה, את מבינה? וכשהגעתי לשדה התעופה, הרגשתי כאילו... כאילו הדם שוצף בוורידים שלי, כאילו האוויר פשוט רוטט סביבי מרוב אפשרויות. אני לא יודעת. אני לא מבינה בדיוק מה השתנה, אולי אני השתניתי."
היא מסיטה תלתל כהה אל מאחורי האוזן שלה ומושכת בכתפיה. "רצית את זה, פופי. לא היה לך את זה, ורצית את זה. היית רעבה."
אני יודעת מייד שהיא צודקת. בתוך כל דייסת המילים היא קלטה את לב העניין. "זה לא מגוחך?" אני ספק נאנקת ספק צוחקת. "החיים שלי הסתדרו בדיוק כמו שקיוויתי, ועכשיו אני פשוט מתגעגעת להרגשה שאני רוצה משהו."
מתגעגעת לרטט של הרצון הזה. לדם ששוצף בוורידים שלי מרוב אפשרויות פוטנציאליות. מתגעגעת לבהייה בתקרת הדירה העלובה בקומה החמישית בבניין נטול המעלית בתקופה שקדמה ל"פנאי ונופש", אחרי משמרת כפולה של הגשת משקאות ב"גַרדן" ולחלומות בהקיץ על העתיד. על המקומות שאבקר בהם, על האנשים שאפגוש — על האדם שאהפוך להיות. מה נותר לרצות אחרי שהשגת את דירת החלומות שלך, את בוסית החלומות שלך ואת עבודת החלומות שלך (ששוללת כל חרדה בנוגע לשכר הדירה הגבוה עד הפקרות של דירת החלומות שלך, כי ממילא את מבלה את רוב זמנך באכילה במסעדות עם כוכבי מישלן על חשבון החברה)?
רייצ'ל מרוקנת את הכוס שלה, מניחה פיסת גבינת בְּרי על קרקר, ומהנהנת כיודעת דבר. "השעמום הקיומי של דור ה-Y."
"זה מושג מוכר?" אני שואלת.
"עדיין לא, אבל אם תחזרי על זה שלוש פעמים, עוד הלילה יהיה על זה מאמר מערכת ב'סְלֵייט'."
אני זורה חופן מלח מעל הכתף שלי, כאילו כדי לגרש את הרעה הזו, ורייצ'ל פולטת נחרת לעג ומוזגת לנו גביע יין נוסף.
"חשבתי שכל הקטע עם דור ה-Y הוא שאנחנו לא משיגים את מה שאנחנו רוצים. בתים, עבודה טובה, עצמאות כלכלית. אנחנו רק לומדים באוניברסיטה לנצח ועובדים בתור ברמנים עד שאנחנו מתים."
"נכון," היא אומרת, "אבל את נשרת מהאוניברסיטה ובחרת לעשות את מה שאת רוצה. אז אנחנו חוזרות לאותו מקום."
"אני לא רוצה לסבול מהשעמום הקיומי של דור ה-Y," אני אומרת. "אני מרגישה כמו סתומה כי אני לא שבעת רצון מהחיים המדהימים שלי."
רייצ'ל פולטת שוב נחרת בוז. "שביעות רצון היא שקר שהמציא הקפיטליזם," אומרת רייצ'ל של האקדמיה לאמנות. אבל אולי יש משהו בדבריה. בדרך כלל יש. "תחשבי על זה. כל התמונות שאני מעלה? הן אומרות משהו. סגנון חיים. נשים מסתכלות על התמונות האלו וחושבות: 'אם רק היו לי נעלי עקב כאלה של סוניה ריקל, דירה מהממת כזו עם פרקט מעץ אלון צרפתי בדגם של אדרות דגים, אז הייתי מאושרת. הייתי מסתובבת לי, משקה את העציצים שלי ומדליקה את האספקה הבלתי נדלית של נרות ג'ו מלון, והייתי מרגישה שיש הרמוניה מושלמת בחיים שלי. סוף־סוף הייתי אוהבת את הבית שלי. הייתי נהנית לבלות את החיים שלי בפלנטה הזו'."
"את מוכרת את זה טוב, רייצ'," אני מציינת. "את נראית די מאושרת."
"נכון מאוד. אני נראית. אבל אני לא שבעת רצון, ואת יודעת למה?" היא לוקחת במהירות את הטלפון שלה מהשולחן, גוללת אל תמונה מסוימת ומרימה מולי את הטלפון. בתמונה היא שרועה על ספת הקטיפה שלה, עמוסה בכלבי בולדוג עם צלקות זהות מניתוחי הרחבת הנחיריים מצילי החיים שעברו. היא לבושה בפיג'מת בוב ספוג ואין לה אפילו טיפת איפור על הפנים.
"כי כל יום מרביעים את הקטנטנים האלה שוב ושוב בחווֹת הרבעה פיראטיות! מכריחים את אותן כלבות אומללות להתעבר שוב ושוב ולהמליט שגרים על גבי שגרים של גורים עם מוטציות גנטיות, שהופכות את החיים שלהם לקשים ומייסרים. ואני כבר לא מדברת על כל הפיטבולים שמתרבים במלוּנוֹת ושנרקבים במכלאות גורים."
"את רוצה להגיד שאני צריכה להביא כלב הביתה?" אני שואלת. "כי כל הקטע של להיות כתבת נסיעות לא מאפשר בעלוּת על חיות מחמד." למען האמת, אפילו אם לא הייתי כתבת נסיעות, אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לגדל חיית מחמד. אני אוהבת כלבים, אבל גדלתי בבית שורץ כלבים, ואני יודעת שאת הבעלות על חיות המחמד מלווים גם הפרווה והנביחות והבלגן. בשביל אדם מבולגן יחסית, זה מדרון חלקלק. אם הייתי הולכת למקלט לבעלי חיים כדי לבחור כלב לאימוץ, יש סבירות גבוהה שהייתי חוזרת הביתה עם שישה כלבים מאומצים וזאב ערבות פראי.
"אני אומרת," עונה רייצ'ל, "שתכלית בחיים חשובה יותר מאשר שביעות רצון. הייתה לך תכלית, והיא נתנה לך המון יעדי קריירה. הגשמת אותם בזה אחר זה, ו-voilà. אין יותר תכלית."
"אז אני זקוקה לתכלית חדשה."
היא מהנהנת בהדגשה. "קראתי מאמר על זה. מתברר שהשגת יעדים לטווח ארוך מובילה לדיכאון. מה שחשוב זה המסע, מותק. לא היעד, וכל שאר הקשקושים הרוחניים האלה."
פניה מתרככות שוב, נעשות עדינות וערטילאיות, כמו בתמונות שהיא מעלה ושזוכות להכי הרבה לייקים. "את יודעת, הפסיכולוגית שלי אומרת..."
"אימא שלך," אני מתקנת.
"היא הייתה פסיכולוגית כשהיא אמרה את זה," היא חולקת עליי, ואז אני יודעת שסנדרה קרוהן בהחלט תפקדה באותם רגעים כדוקטור סנדרה קרוהן, בדיוק כפי שרייצ'ל היא לפעמים רייצ'ל מהאקדמיה לאמנות. לא שרייצ'ל הייתה במפגש פסיכולוגי טיפולי. גם אם היא תפציר באימא שלה עד מחר, היא תסרב להתייחס אליה כאל מטופלת. אבל רייצ'ל מסרבת להיפגש עם שום פסיכולוג אחר, ולכן הן נשארות במבוי סתום.
"בכל אופן," ממשיכה רייצ'ל. "היא אמרה לי שכשמאבדים את האושר, לפעמים הכי טוב לחפש אותו כמו שמחפשים כל דבר אחר."
"באמצעות גניחות וזריקה של כריות הספה ברחבי החדר?" אני מנחשת.
"באמצעות שחזור הצעדים שהביאו אותך למקום הזה," אומרת רייצ'ל. "אז פופי, הדבר היחיד שאת צריכה לעשות זה לחשוב על העבר ולשאול את עצמך מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית מאושרת באמת."
הבעיה היא שאני לא צריכה לחשוב על העבר. ממש לא.
אני יודעת בדיוק מתי הייתי מאושרת באמת בפעם האחרונה.
לפני שנתיים, בקרואטיה, עם אלכס נילסן.
אבל אי־אפשר לחזור אל זה, כי לא דיברנו מאז.
"רק תחשבי על זה, בסדר?" מבקשת רייצ'ל. "דוקטור קרוהן תמיד צודקת."
"בסדר," אני אומרת. "אני אחשוב על זה."