הסכם האקסים

פרק ראשון

לפני שהתחלתי לנהל את טי טייד, דמיינתי שניהול בית תה ליד חוף הים ייראה כמו סרט של הולמרק. אני אלבש בגדים אלגנטיים וחולצות עם צווארוני פיטר פן. הלקוחות ינופפו לי בכניסה ויפנו אלי בשמי. ובעיצומן של שעות הלחץ בבוקר בן הזוג המסור שלי ידביק לי נשיקה מהירה על הלחי ליד הקופה ויתפעל מהמהירות שבה המאפים שלי נמכרים.

בהחלט לא אלבש אותו טייץ ממורטט ואחגור אותו סינר מוכתם בקמח ביום השלישי ברציפות כשזרה תיגש לדלפק בעיניים פעורות ותשאל: "את זאתי שבוכה?"

אני מעיפה מבט בתצוגת המאפים ומחפשת את שביב הכבוד העצמי האחרון שלי. לא. בתיבת התצוגה יש רק סקונס שלא נמכרו.

כשאני מרימה שוב את המבט, הטלפון של הלקוחה תקוע לי בפרצוף.

"אני מתה על 'מבינים בעסקים'," היא משתפכת. "אני לא מאמינה שיצאת עם גריפין האפלר! הוא כזה חתיך."

היא תיכוניסטית, אולי סטודנטית. לא מזיקה בהשוואה לנחיל הכתבים והבלוגרים המקומיים שהתגנבו לכאן מאז שהאקס שלי הפך אותי למם. לפני כמה שבועות הייתי ג'וּן הארט, בעלת טי טייד ומומחית בפלייליסטים של שירי פרידה נדושים. עכשיו אני "זאתי שבוכה" או האקסית של גריפין, שני הדברים הכי פופולריים בטוויטר מאז שזרקו אותי בשידור חי.

עבר עלי חודש קשה.

"את מוכנה לעשות פרצוף בוכה?" מתחננת הבחורה.

בשלב הזה, שביב הכבוד העצמי האחרון שלי היה נכנס לפעולה. בהיעדרו, אני פולטת, "את קונה סקון?"

"אה..."

היא מתלבטת, עיניה סוקרות את המאפים הטריים בחוסר עניין כזה, שיש מצב שהיא תקבל את הפרצוף הבוכה בחינם.

"אוּ, מה הספיישל?" היא שואלת.

אני עוקבת אחר מבטה אל השלט הוורוד הקטן בתיבת התצוגה שבו נכתב המיוחדים של היום, שבטח שמתי בטעות בגלל המחסור בשינה.

"הכול נמכר," אני משקרת. "רגיל או שוקולד?"

היא מתקרבת ומרימה שוב את הטלפון. "ותעשי את הפרצוף?"

ואני לא אעיף אותך החוצה לטיילת ואשסה בך את השחפים, אני רוצה לענות לה. אבל אלה רק העלבון וההשפלה והזעם שעולים בי. הם לא קולניים כמו הרצון הנואש להרוויח היום משהו.

את המשימה מסכלת פתאום סאנה, שמרימה את מבטה מהלפטופ ואומרת, "אם תצלמי אותה, אני אעיף לך את הטלפון לים עמוק כל כך שתתחילי לקבל סמסים מפוסידון."

הבחורה מצווחת בהפתעה. סאנה מצמצמת עיניים מהשולחן הפינתי ומעיפה את הקוקו הגבוה שלה מעבר לכתפה כמו שוט בעודה פולטת אנרגיה לא מרוסנת שאומרת "אל תתעסקי עם החברה הכי טובה שלי", ואני כמעט צווחת בעצמי.

הבחורה ממלמלת משהו שהוא אולי התנצלות ואולי תפילה ומסתובבת, והצלצול העליז של דלת בית התה מהדהד בעקבותיה.

אני נוטעת את המרפקים על הדלפק ומשעינה את הלחיים על אגרופי. "את חייבת לי שלושה דולרים על הסקון שלא מכרתי," אני אומרת בתוקף.

סאנה מרימה את גבותיה. "ואת חייבת לי תודה ענקית שהגנתי עלייך מעוד עלוקה שמחפשת עוקבים בטיקטוק."

לצערי, התודה הזאת לא תעזור לי להמשיך להפעיל את בית התה. אני אמנם שונאת את זרם הנודניקים שבאים הנה להסתכל עלי כאילו אני איזו חיה בגן החיות של ממים באינטרנט, אבל הם עוזרים למכירות. ופוסידון יודע שאני צריכה את הכסף.

דעתה של סאנה מוסחת מהטיוטה של "ארבע מנטרות לאנשים עם תסמונת המעי הרגיז", והיא שוקעת בחזרה בכיסא ונועצת בי מבט זחוח.

"את יודעת שאני יכולה לפתור לך את כל הבעיות."

אני פולטת המהום ביקורתי וסוקרת את שאר הנוכחים: כמה סטודנטים מהאוניברסיטה המקומית, משפחת תיירים בסנדלים תואמים של אולד נייבי, טפיל ויי־פיי שיושב בחוץ ובהחלט לא הזמין שום דבר. לא בדיוק קהל הלקוחות שחיכיתי לו היום. החיסרון הנוסף של הזרים שמתגודדים כאן בשבועות האחרונים הוא שהם כנראה מבריחים את הלקוחות הקבועים — אנשים שבאים הנה לקרוא בשקט ובנעימים ולהירגע. אני מקווה שעכשיו הם יתחילו לחזור, אחרי שהזרים התחילו להתפזר.

"רק תגידי ואני מפרסמת בצ'יק כתבה ויראלית עם הצד שלך של הסיפור," אומרת סאנה ומקישה באצבעותיה בהדגשה, "ואז כל העולם יֵדע שגריפין הוא דושבג, את תנקמי בו, ואני אגיח משוחות הכתבות על מערכת העיכול ואתחיל סוף־סוף לעבוד בפיזל במשרה מלאה."

"גריפין לא דושבג," אני אומרת בשקט כדי שזה לא יגיע למשפחת האולד נייבי עם האוזניים הקטנות.

סאנה צוחקת בלגלוג. "ואני לא כתבת פרילנס תפרנית. אה, רגע."

אני מוציאה מטלית חדשה מתחת לקופה ומנגבת את השולחנות בחזית כדי להעסיק את עצמי. אחרת סאנה תמשיך למנות עשר סיבות למה אני צריכה להפסיק לרחם על גריפין ולעשות לו קטע בנוסח קארי אנדרווד — לשרוט במפתח את אופני ההרים היפים והמשופצרים שלו. השיחה תמיד מתנהלת באותה צורה: אני אומרת לה שזה מורכב, היא שואלת מה מורכב בעובדה שגריפין בגד בי ועשה ממני צחוק, אני אומרת לה שהוא לא היה רק בן הזוג שלי אלא גם החבר הכי טוב שלי, והיא מאיימת לשפוך עלי תה מפני שזלזלתי במוסד החברוּת הטובה, וכך שוב ושוב.

"וממילא כל הקטע של 'זאתי שבוכה' כבר נגמר," אני אומרת לה. "תצטרכי למצוא נושא אחר לכתבה."

מהיכרותי עם סאנה, זה לא יהיה קשה. נפגשנו באינטרנט הרבה לפני שנפגשנו במציאות, כי לפני כמה שנים עבדנו בתור כתבות פרילנסריות באותם אתרים. אני רק רציתי להתפרנס בזמן שטיילתי, אבל סאנה תמיד ניחנה בעין חדה לסיפורים טובים ובשנינות לספר אותם — לפני שהיא איבדה את הג'וב האחרון היא הציעה כתבות וסיקרה הכול, מהשינויים בתרבות המעריצים בעקבות הופעת הרשתות החברתיות ועד למסות על הסטיגמה לגבי בריאות הנפש בקהילות האסיאתיות־אמריקאיות וסאטירה על האיוּם שבחזרה לאופנה של הג'ינס בגזרה הנמוכה.

אבל עכשיו, כשעיניה נשואות לפיזל, אתר תוסס של תרבות פופ עם צוות מגובש של כתבים מגוונים ומוכשרים להפליא, היא לא רוצה לכתוב סתם סיפור. היא ממשיכה להתעקש שהיא צריכה את הסיפור בה"א הידיעה. סיפור אקטואלי שנבדק ונחקר ושיש לו פוטנציאל ויראלי כזה, שהוא לא רק יפרסם את שמה, אלא שבזכותו גם יציעו לה משרה.

במילים אחרות, משהו יותר עמוק מהפיכת החברה הטובה שלה למם.

"אני אמצא סיפור אדיר אם רק תיתני לי את הטלפון של ליוויי סואו," אומרת סאנה.

"שואו," אני מתקנת אותה בלי לחשוב.

שיט. כשאני מעיזה להעיף בה מבט, אני רואה שהעיניים שלה נוצצות. היא מזכירה את שמו כדי להשיג ממני תגובה מאז השבוע שעבר, כשסיפור הפרידה שלו נהיה ויראלי לא פחות מסיפור הפרידה שלי.

"פשוט תודי שאת מכירה אותו," אומרת סאנה בהבעת ניצחון.

אני מסתובבת לפני שהפרצוף שלי יסגיר יותר ממה שהפה הגדול שלי הסגיר כרגע.

"מספיק כדי לדעת שהוא סנוב מתבודד ושהוא ירצה לדבר עם עיתונאית אפילו פחות ממני," אני אומרת לה בקור רוח.

הטפיל שיושב בחוץ סומר למשמע קולי, שמגיע אליו דרך החלון הפתוח. טוב מאוד. אולי הוא יבין את הרמז וייקח את הלפטופ היקר שלו למקום אחר הבוקר. סאנה צ'ן היא הפרילנסרית היחידה שמותר לה להתעלק על הוויי־פיי שלי.

"אולי תשפכי כבר?" היא רוטנת.

אני חולפת לידה ובועטת בעדינות בכיסא שלה. "אולי תשלמי כבר?"

סאנה מיתממת ומחייכת אל ספל תה השקדים־וניל שהיא מקרבת אל שפתיה. "עכשיו ברצינות. ליוויי שואו גדל בבנסון ביץ', אז בטח למדתם באותו תיכון. מה הסיכויים שאת ועוד מישהו שלמד איתך תתפרסמו בטירוף באותו חודש בגלל פרידות פומביות?"

הצביטה החדה בחזי היא רפלקס ישן, מודחק אבל קיים. פעם הייתי מרגישה שכל מה שעובר על ליוויי רלוונטי גם אלי. כבר מזמן לא הרגשתי את הצביטה הזאת, אבל היא צפה מחדש ברגע שקראתי בעיתונים שארוסתו ברחה עם כוכב של סרטי אקשן ומאז חזרה בכל פעם ששמו הוזכר בתקשורת. כנראה אפילו עשר שנים שבהן בקושי דיברנו לא השפיעו על משהו שנקבר עמוק כל כך.

זאת רק אחת הסיבות הרבות שבגללן לא יצרתי איתו קשר, בדיוק כמו שהוא התחמק ממני. כל אחד מאיתנו עסוק בהתמודדות עם הבלגן שלו מכדי לחשוב יותר מדי על האחר.

"תיזהרי," אני אומרת לה. "אולי זה מידבק. אולי את הבאה בתור."

"אני מקווה. נחמד להיות רווקה שמימשה את עצמה, אבל אוף, כמה זה משעמם."

דלת בית התה מצלצלת שוב, ובפתח עומד מתיאו במראה הפרופסור שלו, גופו הרזה מכוסה במכנסי חאקי צרים ובאפודה אלגנטית. אני עומדת להכין לו את הארל גריי הרגיל שלו כשאני שמה לב שעיניו פעורות בפאניקה מאחורי זגוגיות משקפיו.

"מה החבר'ה עשו לך?" אני שואלת בחרדה קלה. זה השבוע הראשון שלו כמרצה להיסטוריה ולא כעוזר הוראה. הייתי אומרת שזאת הסיבה שהוא לבוש כאילו יצא מעיבוד מודרני לשרלוק הולמס, אבל אני מכירה אותו מאז שהיינו בני עשר ויודעת שהוא מתלבש כך כל חייו.

אבל הוא מנענע את ראשו, והתלתלים הקצרים שנשארו לו אחרי התספורת האחרונה רועדים איתו.

"ננסי," הוא מזהיר אותי ברגע שהוא מגיע לקופה.

הבטן שלי מתהפכת. סאנה מזנקת ממקומה. "חבר'ה, זה לא תרגיל," היא אומרת ומוחאת כפיים כדי לזרז אותנו. "בעלת הבית מגיעה."

אני מסתערת על תצוגת הסקונס, אבל סאנה כבר הקדימה אותי. היא עוטה במומחיות כפפות חד־פעמיות וגורפת חצי מהמלאי לסלסילה ביעילות של מישהי שמסתירה את עקבותיה בזירת פשע. היא נעלמת לחדר האחורי בדיוק כשננסי ריצ'רדס מגיעה מעבר לפינה במדי הקיץ הרגילים שלה — שמלה פרחונית צעקנית, סנדלים אורתופדיים ישנים ואותם משקפי שמש כחולים שהיא מרכיבה מאז שהייתי קטנה. דמות תמימה לכאורה, יחסית למישהי שחצי מהטיילת בבעלותה ושעתיד הטי טייד נתון בידיה עטורות הטבעות.

"בוקר טוב, ג'וּנבָּאג," היא אומרת. זה כינוי החיבה שהורי נתנו לי וכל חבריהם משתמשים בו. היא מושכת אותי לחיבוק שנהפך לסמל המסחרי שלה, חזק והדוק ונחוש עד שהוא כמעט סוחט ממני את הפאניקה. "בואי נשב."

אני הולכת בעקבותיה לאחד השולחנות העגולים הירוקים כים ומתיישבת בכיסא ורוד עם ציורי פרחים על הרגליים. היא מתיישבת מולי וסוקרת את העסק בעין חדה. אני עוקבת אחר מבטה שעובר על הרהיטים בצבעי הפסטל, על הטפט הפרחוני ועל ספלי הווינטג' הלא תואמים שחלקם תלויים על ווים על הקירות וחלקם אחוזים בידיהם של הלקוחות. השקעתי כל כך הרבה זמן בעזרה לאנני לבחור את העיצוב הזה, עד שנדמה לי שננסי לא מסתכלת על העסק אלא מציצה על העָבָר.

"יום חלש," היא מציינת.

"בדיוק פספסת את העומס של הבוקר." אני מצביעה על תיבת התצוגה כמו ילדה שלא עשתה חזרות להצגה בכיתה ד'. "כמעט הכול נגמר."

ננסי משתקעת עוד יותר בכיסאה בחיוך עקום. "כולל מי שיושב בחוץ עם כוס מבִּיצִ'י בִּין?"

אני מאגרפת את היד שנמצאת מתחת לשולחן. בעלי בית הקפה בטיילת נחמדים מאוד, אבל ביום שפתחו אותו לפני שנה, הם כבר יכלו לתלות שלט עם הכתובת פאקינג בהצלחה, טי טייד. אולי אני לא מסוגלת לנקום את נקמתי, אבל ברגע שננסי תלך, הלך על הבחור עם הלאטה בחוץ.

"אני שמחה שבאת," אני אומרת, והמילים נשפכות מפי במבוכה. "התכוונתי לקפוץ אלייך אחר כך. הרווחנו מספיק כדי לשלם לך על החודשים האחרונים."

חיוכה של ננסי לבבי, אבל אני יודעת שאני בצרות ברגע שהיא מנמיכה את קולה הרועם ואומרת, "אני מעריכה את זה. באמת. אבל אני יודעת שרוב הכסף הגיע מהסיפור הזה עם גריפין, וזאת לא הכנסה יציבה. אני לא בטוחה שאחדש את החוזה."

אני נאבקת בדחף לבכות. זה עניין עסקי. הוא לא אמור להיות אישי. אבל בעיירה קטנה ומגובשת כמו בנסון ביץ', הכול אישי. לכן ננסי לא העיפה אותי מבית התה לפני חצי שנה, כשהתחלתי לפגר בתשלום השכירות — היא יודעת כמה טי טייד חשוב לי. לכל העיירה. אנני, אחותי הגדולה, היא שפתחה אותו, ובשנתיים שעברו מאז מותה, החזית הקטנה של טי טייד היא הדבר המוחשי היחיד שמאפשר לי להרגיש שהיא עדיין פה.

אני בוהה בסדק קטן בשולחן. אני אוהבת את המקום הזה — לא רק בגלל מה שהוא, אלא בגלל מה שהוא יכול להיות. אבל מדי יום אני מתעוררת בבעתה שאני מאכזבת אותו, ולכן גם את אחותי.

"חשבתי שסיכמנו שצריך להזיז קצת את העניינים," ננסי מהרהרת בקול. "חסר כאן קצת פלפל, זה הכול. המקום לא מתאים לטיילת, את מבינה?"

ברור שאני מבינה. אני זאת שמשמיעה בכל יום את הפלייליסט עם רביעיית המיתרים שאנני קראה לו ״ויטמין סי״, ושומרת על אווירת "החוף פוגש את ברידג'רטון" שהיא יצרה בקפידה עם כל מנורה מעוצבת בטוב טעם ועם כל הדפס בצבעי מים. אולי קצת צורם להיכנס לרומן של ג'יין אוסטן ישר מהחול, אבל זה היה החזון של אנני, וממש השתדלתי לשמור עליו.

ננסי מזדקפת קצת בכיסאה. "זוכרת איך אנשים אהבו את הסקונס המשוגעים שאנני המציאה?"

מבטי חוזר לשלט המיוחדים של היום שעדיין נח על הדלפק, במקום שבו השארתי אותו. בטח שאני זוכרת את כל הסקונס ה״משוגעים" ההם — "קפיצה מצוק", "רודף הטורנדו", "שחייה בעירום". חוויתי אותם על בשרי. זאת היתה הדרך האהובה עלי להישאר בקשר עם אנני במשך כל שנות התרמילאות שלי עם גריפין. הייתי נוסעת לאיזו הרפתקה הזויה ומסוכנת, הופכת אותה ללחמניית סקון, ואנני היתה מפיחה בה חיים ומוכרת הכול בכל פעם.

עכשיו, כשאני כבר לא חווה הרפתקאות ואנני לא פה כדי שאוכל לספר לה עליהן, הרעיון שאמשיך לעשות את זה בלעדיה נראה לי כמו עוד שינוי לא רצוי.

"אני יכולה לנסות משהו כזה," אני מצהירה. "או להוסיף מתקן סנדוויצ'ים מסתובב לארוחת התה, או לארגן יותר מסיבות יום הולדת."

רק כשננסי מתחילה לנענע את ראשה אני מבינה שהסקונס לא היו הצעת עזרה אלא תזכורת לכך שלא קיבלתי את הצעתה. "נשאר רק עוד חודש עד סוף החוזה, מותק. לא נראה לי שזה מספיק זמן לשפר את המצב."

שיט. אוקיי. זאת לא השיחה הרגילה בנוסח "תשלמי לי את השכירות בזמן." זאת מכת מוות בנוסח "אני לוקחת ממך את המקום הזה כי בחיים לא תתאפסי על עצמך." פתאום יש לי הרגשה שאני מפרפרת, מסתובבת במקום כמו קודם וכל זה גדול עלי.

"מה אם אתן לך מקדמה של שלושה חודשים? כמו עוד פיקדון?" אני שואלת ואפילו לא מנסה להסתיר את הייאוש. "אני יכולה לארגן את זה בתוך חודש."

אני לא בטוחה איך, אבל בשביל זה נוצרו קרייגסליסט ושתי כליות.

כעבור רגע ננסי מהנהנת בזהירות. "אני אחשוב על זה. אבל אני רוצה לראות פה שינויים ממשיים. אני רוצה לראות את טי טייד מעורב באמת בקהילה. אולי תיצרי קשר עם עוד בעלי עסקים קטנים באזור ותעלו כמה רעיונות." היא זוקפת את הסנטר. "אם נחדש את החוזה הזה, אני לא רוצה לנהל את השיחה הזאת שוב."

"ברור." אני יודעת שלא כדאי להתווכח. אני בטוחה שגם ככה היא כבר עושה לי הנחה על השכירות. "תודה. אני לא אאכזב אותך."

היא מושיטה יד וטופחת בלבביות על הזרוע שלי. "נדבר שוב בקרוב. עכשיו לכי להגיד לסאנה שהיא יכולה להחזיר את הסקונס למקום. אני רוצה סקון שוקולד צ'יפס לדרך."