לילה אחד על האי

קליאו 
28 בספטמבר, לונדון

 
למצוא את הפלמינגו שלי

"את באמת רוצה לשלוח אותי לאי שכוח־אל כדי שאתחתן שם עם עצמי?"
סומק חמים מזדחל במעלה צווארי כשאני יושבת ליד שולחן כתיבה מול אָלי, הבוסית המסתורית להבהיל שלי במגזין "וִימֶן טוּדֵיי". היא כבר ביקשה ממני במהלך השנים לעשות כמה דברים הזויים למדי, אבל זה עולה על כולם.
"אין לזה תוקף משפטי," היא אומרת, כאילו זה משפר את המצב.
"תראי, אלי." אני צובטת את גשר האף, בוחרת מילים בקפידה. "סלבריטאית שמצהירה בריאיון ב'ווֹג' שהיא ב'זיווג עצמי' זה דבר אחד. אבל בעלת טור דייטינג שמתקרבת לשלושים ומצהירה שגם היא עושה את זה, זה משהו שונה לגמרי."
אני מגמגמת כשאני מזכירה את גילי; המספר נדבק לחִכּי. שלושים נראתה לי כמו סתם עוד שנה עד שנהייתי בת עשרים ותשע ושלושת רבעי, אבל עכשיו, כשיום הולדת שהוא ציון דרך נמצא במרחק שבועות ספורים, התחלתי לחוות שלל חרדות בלתי צפויות ובלתי רצויות. הייתי — ואני עדיין — נחושה לא לעשות מזה יותר מדי דרמה, אבל עם כל יום שעובר כאילו מישהו הוסיף עוד משקולת על כתפיי — מהמשקולות הקטנטנות האלה שאת מקבלת עם מאזני מטבח בסגנון רטרו. אני הולכת ונעלמת מתחת למשקולות מטבח קטנטנות ובלתי נראות ואָלי הבחינה בהיעלמות שלי כי אלי מבחינה בכל דבר. היא לא הגיעה להיות עורכת של מגזין לייף־סטייל בריטי מוביל באינטרנט רק מלנוח על זרי הדפנה. עלייתה המטאורית מתועדת היטב בתעשייה, הן בקנאה וצרות עין והן בכבוד עצום. אני מחשיבה את עצמי בת מזל כי אני עובדת אצלה. אפילו ארחיק לכת ואגיד שהיא חברה שלי. חברה שהיא כדור אנרגיה ושיש לה עיני לייזר ושהיא מפחידה אותי נורא וגורמת לי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות. כמו לעבור זמנית לאי מבודד באירלנד שלא שמעתי עליו בחיים — ושם להתחתן עם עצמי.
"האמת, קְלי, בסוף השבוע נתקלתי שוב בריאיון ישן עם אמה ווטסון ומאותו רגע רק חשבתי עלייך." היא קמה מכיסאה ופוסעת במשרד. הרעיונות שלה כל כך מרגשים אותה שהיא לא מסוגלת לשבת. "שרשרת של אסונות דייטינג כושלים, בקרוב בת שלושים — " תוך כדי פירוט היא מונה את הסעיפים על אצבעותיה — "מנסה להגן על מקומה בעולם כרווקה, תחת לחץ התקשורת וציפיות החברה."
"יש לי בחילה מרוב רחמים עליה," אני אומרת. "הלם, מאלצים אותך להתנשק למחייתך עם רוברט פטינסון." הוא עשה עליי רושם כביר כנערה מתבגרת, עם כל הזוהר האלמותי שלו. אחרי שהציבו לי כאלה ציפיות לא מציאותיות, מה הפלא שהתקשיתי למצוא אהבה? והנה יש לי נושא לאחד הטורים הבאים שלי.
"לא אילצו אותה להתנשק איתו. ואל תקטיני את תרומתה של אמה רק כדי שתרגישי טוב יותר עם עצמך. גם את מבינה שעליתי כאן על משהו."
אני מושכת חוט פרום במשענת הכיסא המשרדי. "לא ממש הוגן להגיד שהייתה לי שרשרת אסונות דייטינג. זאת הרי העבודה שלי."
"אני יודעת, אני יודעת. אנחנו משלמים לך כדי שתחליקי על הצג ימינה ותחציני את הרגשות שבלב הגדול והיפה שלך. אנחנו אוהבים אותך על האופטימיות והאמונה שתמצאי את הפלמינגו שלך."
"למצוא את הפלמינגו שלי" הוא שם הטור שלי ברשת שנקרא כך כי ציפורי פלמינגו נשארות עם אותו בן זוג לכל החיים. ניסינו שמות של בעלי חיים אחרים שנשארים עם אותו בן זוג לכל החיים, אבל השם "למצוא את קוף הגיבון שלי" רָמז לישבנים אדומים וחיפוש כינים באוזניים, ו"למצוא את הינשוף הגמדי שלי" הנמיך את הרמה באופן נטול קלאסה במיוחד. הרגשנו ש"למצוא את הפלמינגו שלי" הוא שם הולם, אבל עם הזמן נעשיתי קצת פחות מחוברת אליו, לא מעט בגלל שקיבלתי כל כך הרבה חפצים מקושקשים בנושא פלמינגו שיכולתי לפתוח חנות קונספט.
"תראי, קְלי, את חייבת לעשות משהו לציון הגיעך לגיל שלושים — גיל של שינויים טקטוניים בחיי כל אישה." אָלי עוצרת כמו שהיא נוהגת לעשות כשמשהו רע מגיע. "או זה או קעקוע."
אני נאנחת. הייתי אמורה לראות את זה בא. הקעקוע הפך לסוג של בדיחה פנימית בישיבות הצוות. בכל פעם שאני מתקשה במציאת תוכן לטור, מישהו פוזל לעברי ומציע ציור בלתי מחיק של פלמינגו על עורי, עם עדיפות למקום בגוף שאי אפשר להסתיר בקלות.
"אוקיי. תראי, תמיד די אהבתי את מה שאֶמה אמרה על זיווג עצמי," אני אומרת בזהירות. "אני מבינה את זה. היא אמרה שמספיקה לה היא עצמה, לבדה אבל לא בודדה."
אָלי מהנהנת. היא לא קוטעת את דבריי. אני יודעת שהיא מקווה שאדבר על כך עד שאסכים. יש לה כישרון לפזר שתיקות עד שתקבל מה שהיא רוצה.
"היא אישה עצמאית ותוססת שמבינה שיש יותר מדרך אחת להגיע לחיים מלאים ומספקים," אני אומרת. "היא לא כישלון רק כי אין לה בן זוג ועדר ילדים, והיא לא תניח לעובדה שאחיותיה ואחיה נשואים ויש להם צאצאים להלחיץ אותה, או שתרגיש שהיא נאלצת להגן על חירותה כרווקה בכל כינוס משפחתי, אפילו שהיא טובעת באוקיינוס של הזמנות לחתונות ומסיבות טרום לידה — כאילו, באמת שאני שמחה ומאושרת בשביל כולם, אבל אלוהים, אתם באמת חייבים לנופף לי בזה מול העיניים באותיות מוזהבות?"
אני עוצרת כי אני מבינה שהגברתי את קולי מאוד ובשלב כלשהו הפסקתי לדבר על אמה ווטסון והתחלתי לדבר על עצמי. חוץ מזה, לא הוגן מצידי לכלול את אחי טום ברשימת התלונות שלי — הוא בן המשפחה היחיד שלא מזכיר לעולם את אספקת הביציות המידלדלת שלי או את המחסור שלי בבן זוג. משלוש אחיותיי ואחי, הוא הכי רחוק ממני בגיל, שבע שנים אם לדייק, ולמרות זאת אנחנו הכי קרובים מכל הבחינות האחרות. קל ללהק אותו כדמות אב בחיי, בהתחשב בכך שהייתי תינוקת כשאבא שלנו מת, אבל טום הוא זה שהיה מגניב לי בגילאי העשרה סיגריה אסורה מתחת לשולחן ומחפה עליי אם איחרתי לחזור בלילה. שנינו מזכירים את אבא שלי, מתברר — שיער כהה ועיניים שמחפשות צרות, אם להאמין לאימא.
אָלי מתיישבת. הנאום שלי בכלל לא הזיז לה. אצבעותיה שלובות באופן שרומז שהיא חושבת או מתפללת. "בדיוק מה שהתכוונתי," היא אומרת לבסוף. "הזדמנות מושלמת לברוח מהלחץ של מסיבת ההפתעה שהמשפחה שלך מתכננת ליום הולדתך, סיבה מוצדקת לחמוק בנימוס מכל חתונה ומסיבת טרום לידה שאורבת באופק, והזדמנות לקחת פסק זמן וקצת לנשום בפעם הראשונה בשלוש שנים."
"המשפחה שלי מתכננת לי מסיבת הפתעה?"
אָלי מהנהנת. "אימא שלך שלחה לי אימייל בשבוע שעבר כדי לבדוק אם תוכלי לקחת חופשה, והיא גם ביקשה רשימה של כל 'החברים מלונדון' שלך. סימנתי מירכאות באוויר כי היא השתמשה במירכאות בטקסט. היא גם הזכירה שעברה בפייסבוק על חברות שלך מהתיכון. וגם בני זוג מהעבר. בעצם, ההלוויה שלך בלי שתצטרכי למות."
מגרד לי באצבעות להתקשר לטום ולשמוע את האמת. אני אוהבת את משפחתי בכל מאודי, אבל אין ספק שהם מכירים אותי מספיק כדי לדעת שרוחות עבר שמזנקות עליי בחדר חשוך — בשבילי זה גיהינום. אני מעדיפה כבר קעקוע של פלמינגו. על הפנים שלי.
"אז בעצם, או מסיבת יום הולדת ענקית או לקבל את הצעתך לזיווג עצמי לבד על אי מרוחק שאיש לא שמע עליו מול חופי אירלנד?" אני אומרת ומסכמת את הפגישה.
"סַלְבֵיישֶן איילנד, אי הישועה," אָלי אומרת. שביעות הרצון על פניה מספרת לי כמה מספק בעיניה צירוף המקרים בשמו של האי. היא בטח שינתה אותו במו ידיה באמצעות הצהרה במעמד צד אחד או מה שלא צריך לעשות כדי לשנות שם של אי. תרגיל שאין לה בעיה לנקוט בו אם היא תחשוב שזה יגדיל את מספר הקוראים.
"כל ההוצאות מכוסות," היא מוסיפה, כאילו זה מה שישכנע אותי סופית.
"אני לא יכולה לזווג את עצמי בדירה שלי?"
"לא."
"באיים המלדיביים?"
"לא יכסו את ההוצאות, אז לא."
"יהיה קר?"
פניה של אָלי מתעקמות במאמץ להפוך עווית לחיוך. "נו, בחייך. מישהו כתב אי־פעם את יצירת המופת שלו תחת שמשייה? תחשבי על בולי עץ של השראה וספל מהביל של אמביציה."
"את לגמרי גנבת את השורה הזאת מדולי פרטון," אני רוטנת, בכלל לא מאושרת מהסיטואציה.
עיניה של אָלי נוצצות. "על אי הישועה אין תשע־עד־חמש," היא אומרת ומקרבת אותי למטרתה כמו דג שעלה בחכתה.
אני שוקלת את אפשרויותיי. רק המחשבה על הגיעי לגיל שלושים מקפיצה בי מחדש את רמות החרדה. צריך רק לשווק את זה בצירוף מסיבת ענק כשאני מוקפת באנשים שאני בקושי מכירה, שינופפו בטבעות נישואים כמו מדליות — והלב שלי רץ להוריד מזוודה.
"האמת שאני אוהבת את אירלנד," אני אומרת בשקט, חשה איך רשת הקורים של אָלי נטווית סביבי. כפי שתיטווה תמיד.
היא מהנהנת. "בית ההארחה כל כך יפה, לגמרי מחוץ למסלולים הרגילים." היא עוצרת. "חלומה של כל כותבת."
היא אומרת מילים שהיא יודעת שידברו ישירות על ליבי. אולי עכשיו אני בעלת טור דייטינג, אבל בזכות וידויים מתודלקי יין היא יודעת על הסופרת הסודית שמסתתרת בקרבי, חלום נעורים שברירי שנקבר כמעט לגמרי תחת החיים בלונדון. לצד מידה של כעס אני מעריצה את האופן שבו היא אומרת כה מעט כדי להצית בי ניצוץ תקווה ענוג. "איך את בכלל יודעת על המקום הזה?" אני שואלת בהיסוס.
אָלי נאנחת. "קרול שלחה לי את הפרטים. אחת החברות ההיפיות שלה השתמשה בו כאתר התבודדות או כדי לתעל מחדש את האנרגיה השלילית, משהו כזה. את מכירה אותה, תמיד חושבת שאני על סף שבירה." גיסתה של אלי, קרול, מביעה את דאגותיה דרך מתנות לימי הולדת וחג המולד: שובָרים לטיפול בכוסות רוח, ספרי הדרכה לסילוק הבלגן מהחיים, גונג טיבטי שלפעמים אָלי מכה בו כשהיא רוצה הקשבה מכולם. "תחשבי על זה בתור ירח דבש," היא אומרת, מחזירה את הדיון לפסים. "אבל... במעמד צד אחד." היא אפילו לא מנסה להסתיר שהיא עפה על עצמה בגלל החוכמה הזאת.
"יש שם אינטרנט?" אני שואלת, נאחזת בקש. אם לא אוכל להגיש את הטור, לא אוכל לנסוע.
"טכנית לא, אבל הייתי שולחת אותך למקום שאין בו אינטרנט?" היא נרעדת. "יש בכפר — טיול קל של עשר דקות, מסתבר."
מעולה. קור, לחות ובלי להיכנס לאינסטה כשאני בשירותים. "כבר הזמנת הכול, נכון?" אני אומרת, נכנעת לגורלי.
היא מזמזמת את מארש החתונה תוך חיטוט במגירה ואז מחליקה על השולחן לעברי כובע פונפון אדום. "את טסה ביום שישי."