הצלילים שהשארת מאחור

פרק 1

אני יודעת בדיוק מי יהיה היעד שלוסי תבחר בשבילי. אני יודעת את זה כבר חצי שעה, האמת — הרחתי את זה מקילומטר. עוד לפני סבב המשקאות השלישי שהגיע לשולחן בידיים לא יציבות, ועוד לפני שרוקסן התחילה לדבר שטויות, כמו שתמיד קורה אצלה אחרי שני קוקטיילים ונשנוש, וקשקוש על הדרכים השונות שבהן הייתה מתנקשת בבוס שלה אם זה היה חוקי. כי החברות שלי תמיד בוחרות לי את אותם טיפוסים. בעלֵי שיער כהה, כי לכל שלושת האקסים שלי היה שיער כהה. גבוהים, כי כמעט כל מי שהייתי דלוקה עליו מגיל ארבע־עשרה ואילך היה גבוה, עם כתפיים מספיק רחבות כדי שיוכל להציל אותי משריפה בעת הצורך — אדם דרייבר, וינס ווהן, הבחור הענקי שהיה בנוי כמו מקרר שהתחפש ללרץ', במסיבת ליל כל הקדושים של רוקסן ב־2007. "לא ברמת הפנים," אני זוכרת שמלמלתי אל המסכה שלו, "אבל מבנה הגוף שלך, אדוני. פשוט מושלם. אתה חסון. אתה מבין. כמו ספינה. כמו... אוטובוס קומתיים." וגם חי מאוד. האמת היא שזה תנאי סף. הן מוכרחות לבחור לי גבר חי שמתכנן להישאר כזה למשך שנים רבות (במידת האפשר).

"רואה את הבחור הזה, נטלי?" לוסי צועקת על רקע המוזיקה ומניחה מגש עגול ודביק על השולחן.

ארבעת הקוקטיילים רועדים עליו כמו שיכורים. "הבחור עם הזרועות על הבר. שיער פרוע, חולצת טריקו לבנה..." "כן," אני אומרת, ואפילו מזייפת שליחת מבט מעבר לכתפי, כדי לשתף פעולה. "זרועות, שיער, בגדים. כן, רואה."

"קוראים לו טום. הוא רווק. כבר שמונה חודשים."

לידי, רוקסן פולטת "אהמ" אחד, שמשמעותו "אז לזה הגענו", ופְּרִייָה מוסיפה, מעל ערימת גוואקמולי, "אני הייתי הולכת עליו. זאת אומרת, אם לא הייתי מתחייבת לחיי נישואים מונוגמיים.״

"ולהיריון," מוסיפה רוקסן.

"אוי, שיט, כן, גם לזה," אומרת פרייה, כשלוסי מתיישבת לידה בתא ומחייכת אליי.

"כדאי שתיגשי אליו, נטלי," היא אומרת. "הוא היה כזה דברן ומקסים. יש לו גם שיניים יפות. אמרתי לו שאשלח אותך אליו!"

ותמיד בערך בשעה הזאת, אני נאלצת לכבוש את הדחף לעשות את מה שאני באמת רוצה כשאני נקלעת לבילויים כאלה עם החברות
שלי — לברוח. להימלט. לתקוע לעצמי טיל בתחת, לעוף מעלה ולפרוץ דרך התקרה. או לכל הפחות, לתפוס בדש בגדה של לוסי, לגרור אותה על פני השולחן ולומר, "מתי תפסיקי עם זה? מתי תפסיקי להסתכל עליי בעיניים של סוחרת מכוניות ממולחת, שבטוחה שהיא עומדת סוף־סוף למכור את המשאית עם החצי פגוש והגופה בתא המטען, ותיתני לי לשקוע באומללות? אני לא רוצה לצאת לדייטים. אף פעם לא ארצה לצאת לדייטים." והערב הדחף חזק פי כמה. ידעתי שכך יקרה ברגע שהתעוררתי הבוקר, וחשבתי אך ורק על ראס. דפי התווים מאתמול גרמו לזה — אותם דפים מבריקים ויוצאי דופן של סמלים וסימונים מנחמים, שמישהו אנונימי השאיר ליד הפסנתר. עבורי. או עבור מישהי אחרת. או כמובן, עבור אף אחד אחר, בלי שום סיבה. לכן לא דיברתי על זה. אולי זה סתם — זה כנראה סתם. חוץ מזה, אני בטוחה שאם אדבר על זה ואגיד כלאחר יד, "אה, מישהו השאיר לי דפי תווים ליד הפסנתר הציבורי שאני מנגנת בו בסתר, ולדעתי יש מצב שזה מבעלי. כן, בדיוק! מראס! הבעל המת," על קוקטיילים וטורטיות, לוסי תשלח אות עשן מיידי להוריי, כדי להבהיר להם שהשתגעתי סופית. רוקסן כנראה תמליץ שוב על פסיכולוג שמתמחה באֵבל — ההוא שמנגן בתופי בונגו.

"אמרתי לכן שהייתה לי אורגזמה?" שואלת פרייה על רקע המוזיקה. "שוב תוך כדי שינה." תודה לאל (ולפרייה) על השינוי החד בנושא השיחה. "כנראה ההורמונים. חלמתי על מתקין הגגות."

"שוב?" אני צוחקת.

"כן. מהבית השכן. קלייב. וזה לא היה מפריע לי, אבל הוא בכלל לא חתיך. יש לו תווי פנים איומים, למסכן. זאת אומרת, אין מה לעשות, נכון? אם ככה אתה נראה. בכל מקרה, חבל שלא ראיתן איך הוא נראה בחלום, הוא היה כזה..."

"נטלי, את הולכת?" מתפרצת לוסי.

"אני...?"

"הולכת. את מתכוונת לגשת ליעד שלך, לבר?"

"לטום. טום־היעד," מוסיפה רוקסן.

"אה, נכון. אה..."

החברות שלי נועצות בי מבטים. שש עיניים, עגולות וחדורות תקווה. ואני מחייכת אליהן. זורקת עצם לשלוש כלבות רעבות. חיוך רחב וקורן ולא משכנע בעליל. חיוך שמשדר "איזה רעיון נהדר". "טוב, אולי אוכל לגשת לשם ולהזמין עוד משהו לשתות..."

"כן," אומרת לוסי.

"תגידי לו שלום, תגששי..."

"לגמרי."

ובבת אחת אני קמה ומרוקנת את הקוקטייל שלי, חברותיי מביטות בי בגאווה כאילו זה עתה קראו לי לבמה לקבל אוסקר. פריצת הדרך הבינלאומית של השנה. פרס הרווקה הבריטית הטובה ביותר.

"אני לא מאמינה, הוא מסתכל אלינו," מצחקקת פרייה, כשאני יוצאת מהתא ומועדת קלות. המרגריטה ששתיתי כבר מאלחשת את תאי המוח שלי.

״אומייגאד, תראו אותו. הוא באמת מסתכל," מצייצת לוסי, ואני שולחת אליהן עוד חיוך, שנשמט מפניי ברגע שאני מפנה להם את הגב.

אני לא רוצה ללכת לשם. אני ממש לא רוצה לצעוד אל הבר העמוס והדביק, ולדבר עם הבחור הגבוה שקוראים לו טום, שבטח פותח אפליקציות דייטים בשתיים בלילה וכותב הודעות כמו "היי בייב, אוהבת קינקי חחח." אין דבר גרוע יותר בעיניי. בעצם, יש. המון דברים. את חלקם אני מכירה אישית בזמן האחרון. אבל הקטע הוא שהחלופה גרועה — גרועה פי כמה. כי אם לא אגש לבחור הנבחר עם השיער והזרועות והדופק היציב, הן שוב ינעצו בי את המבט. המבט שהן נועצות בי מדי פעם, החברות שלי, כאילו אני עץ שמתנודד לאיטו בעצב במסיבת גן, גשם מטפטף מענפיו על הסקונס שעל השולחן. מבט שאומר "אוי, נטלי, מה נעשה איתך?" המבט שאין בו מילים אבל בכל זאת אומר, "כולנו אהבנו את ראס, באמת, אבל עברו יותר משנתיים. הוא מת, ואנחנו מודאגות לגבייך. מודאגות מאוד." והמבט הזה הוא משהו שאני אפילו שונאת יותר מלהקשיב לסוטים בברים דביקים ועמוסים, במסעדות מקסיקניות זולות. ולכן הערב אני בוחרת ברע במיעוטו. אני בוחרת בטום.

אני מפלסת את דרכי בין השולחנות הקרובים מדי, דרך מלצרים מתוסכלים ושיחות של סועדים שעורם מבושם והבל הפה שלהם מריח משום, וראשי קצת מסתחרר. אין ספק שזה בגלל שלוש המרגריטות. אבל גם חם מדי ועליז מדי, אם אתם שואלים אותי, יחסית למקום שגובה חמישה־עשר פאונד על קערת גוואקמולי, שמוגש בכלי קרמיקה בצורת אבוקדו מצויר וחייכני. אוף. לא הייתי צריכה לבוא לכאן הערב. הייתי צריכה פשוט לבטל — להמציא קלקול קיבה דוחה (או ללקק כמה סוליות נעליים ולהידבק בפועל).

"סליחה." מלצר זז הצידה ומפנה לי מקום, ואני מהנהנת בתודה, עוברת על פניו ועל פני המגש הענקי שמאוזן בכף ידו הפתוחה. פגר עוף אכול וגדוע איברים מונח עליו. אני מבינה לליבך, פגר חבוט, קטן ומנוקר. אני מרגישה בדיוק כמוך.

"למה את טורחת לצאת איתן, אם את סובלת כל כך?" שאלה אותי אחותי ג'ודי לפני כמה שבועות, ואני הגבתי בביטול ואמרתי, "אוי, אל תקשיבי לי, ג'ודי. לפעמים אני נהנית." אבל התשובה האמיתית לשאלה הזאת, זהה לסיבה שבגללה אני פונה לזר שליד הבר. החלופה גרועה יותר. החלופה היא מבטי רחמים, שאני נמנעת מהם כמו מסדקים במדרכה — או מחטיפי צ'יפס שעשויים מכל דבר שאינו תפוח אדמה. החלופה היא לשבת בבית עם החתול, לשתות קוקטיילים קפואים כדי לאלחש את הדיכאון החוזר ונשנה של "אני לבד", שהופך את קרביי שוב ושוב. בזבוז ערבים שלמים על צפייה בשידורים חוזרים של תוכניות טלוויזיה שכבר ראיתי, כדי שלא אצטרך להתרכז, ותהייה אם החתול יתגעגע אליי, אם אתנדף פתאום מתחת לגופו השמנמן והפרוותי. מרווח נוצר בקהל שבבר, ואני נכנסת לתוכו, עד שאני עומדת ליד טום עם השיער והזרועות וחולצת הטריקו, וכמו שחקן שמקבל את האות המיוחל, הוא מסתכל עליי בחיוך.

"הַיי," הוא אומר ומשתופף קצת כשעוצמת הקול של המוזיקה גוברת. לוסי צודקת, כמעט כמו תמיד, עד כמה שזה מרגיז. הוא באמת נראה לא רע, הבחור המסכן שנבחר להיות האיש שירפא את ליבי המעוך והרמוס. והשיניים יפות ברמת פרסומת לקולגייט. יש לו מזל. "נטלי, נכון?"

"נכון."

"מגניב." הוא מושיט יד גדולה, ואני לוחצת אותה. חזקה, חלקה, לא מלוכלכת, לא מיוזעת כמו שקית לפת לחה. לפחות זה. "אני טום."

"טום."

הוא מרכין את ראשו בהנהון. "אז החברה שלך אמרה שאתן כאן, כי חברה שלכן התחתנה?"

"כן," אני אומרת כשמישהו נדחף על פניי ותוקע לי מרפק כך שהצלעות שלי מתנגשות בבר העץ. "כן, זה... זה נכון. פרייה. היא התחתנה לפני כמה חודשים, ואז נסעה לירח הדבש הארוך ביותר עלי אדמות. היא התחתנה בחג המולד. עם כל הרוח והצלצולים."

"מעניין," טום מחייך קלות. "ירד שלג?"

"שלג מלאכותי. בכמויות."

"וואו," הוא נושף אוויר מבין שפתיו. "ציפיתי שהתשובה תהיה לא, אבל שלג מלאכותי. הם רציניים, החברים האלה שלך."

"לגמרי. הם אפילו התעברו בירח הדבש."

"זוג תכליתי."

אישה מאחורי הבר רוכנת על הדלפק ומנידה בסנטרה אליי. שני עגילים ענקיים בצורת אננס מתנדנדים כמו מטוטלת מצידי ראשה.

"מרגריטה, בבקשה," אני מזמינה בקול רם והיא מהנהנת, כשעוד שיר דאנס מגוחך ולא קשור מתנגן וזוכה לקריאות התלהבות מהסועדים — ממש לא שייך, במסעדה שמקושטת בעיטורים של עוף בגריל משתזף ומחלקת עפרונות ציור לילדים. "אני לא מבינה את המקום הזה," אמרתי ללוסי כשהגענו, והיא השיבה, "למה בכלל צריך להבין מסעדות, נטלי?" אני פונה לטום עם השיניים. "אז עם מי אתה כאן?"

"כמה חברים," הוא אומר ומסובב את המשקה בכוס שלו. עיניו כחולות וריסיו הכהים מסולסלים, כמו שקורה רק אצל אנשים שזה לא מעניין אותם. שיניים. ריסים. יש לו מזל 2. "אחד מהם, סיי, חזר מטיול. הוא התגרש ויצא למסע של 'לאכול לאהוב להתפלל'. לא ראינו אותו אולי שנתיים עד הערב."

"אה, יפה."

"אפשר לומר," הוא אומר ומתכווץ.

"אפשר לומר?"

"כן, תראי הוא חזר קצת מטיפן. את מבינה? כולו שופע פניני חוכמה. הוא גידל זקן. הגיע לכאן כשהוא לבוש בשטיח."

אני צוחקת. טוב, לפחות הוא מצחיק. בפעם האחרונה שנקלעתי לבר כזה, הבחור הוציא מהארנק חתיכת נייר שפירטה את תוכנית הטיפול לציפורן החודרנית שלו. "אה, טוב, קורה לכולנו, צר לי, טום," אני אומרת. "גם אני איבדתי את לוסי החברה שלי למשך תקופה, לטובת פניני חוכמה ושטיחים בתור בגדים."

"אה, כן?"

"לגמרי. היא נסעה לטייל לחצי שנה. כשהיא חזרה היא הייתה אובססיבית לשמנים ארומטיים ולחוקנים. כל הזמן עשתה מדיטציה. אכלה כמויות מפחידות של בטטה צלויה."

טום צוחק, ואני יודעת שאם פרייה הייתה יושבת כאן במקומי, היא הייתה אומרת שצחוק כזה גורם לוואגינה שלה להתפוצץ. צחוק עמוק, לבבי וקצת צרוד. יש לו גם ריח נעים. אפטרשייב לימוני וחמים כמו אחרי מקלחת.

"6.99," הברמנית עם העגילים מניחה משקה על הבר מעל מפית שחורה זעירה. היא מושיטה מסוף אשראי בלי לחייך.

"תודה."

"אוי, שיט, תני לי —" טום מכניס יד לכיסו האחורי, ואני סורקת את כרטיס האשראי על המסך המואר לפני שהוא מספיק לשלם.

"הכול בסדר," אני אומרת ולוגמת לגימה גדולה ואז עוד אחת, והוא מסתכל עליי כאילו הוא רואה מישהו זולל ברווז צלוי שלם עם הידיים. "אני משלמת."

"אוקיי, אבל התכוונתי —"

"תקשיב, טום." אני משתופפת כאילו אני מבקשת לדבר עם הבחור המסכן שנתקע איתי בגובה העיניים. "סליחה — ותודה. אבל אני לא רוצה שתזמין אותי לשתות. באמת שלא. זה מקסים מצידך. אבל לא."

טום־היעד נועץ בי מבט.

"אבל אשמח מאוד אם תוכל פשוט — אתה יודע, להמשיך? תדבר איתי עשר דקות, נצחק קצת, ואז לא יודעת, תגיד שהשתעממת או משהו כזה —"

טום צוחק ומרים גבה בהפתעה. הוא שולף את הטלפון מהכיס האחורי ומראה לי אותו, כמו מלצר יינות שמציג בפני הסועד בקבוק שרדונה. "ה... טלפון שלי צלצל," הוא מעווה את פניו. "לא התכוונתי... לשלם עלייך."

"אה. אוקיי. בסדר. הבנתי." פאק.

"אבל תקשיבי, אשמח לדבר איתך קצת," הוא מעביר יד בשערו הכהה ומושך בכתפיו. "לצחוק קצת. אני יכול להיות ה... לא יודע. איך תקראי לזה? בובה? כלי משחק? ניצב?"

"סליחה," אני אומרת, ולא יודעת אם הבושה או האלכוהול הפכו את לחיי לצלעות כבש לוהטות. "סליחה — שקפצתי עליך ככה. אני פשוט —"

"אה." טום מנופף בביטול ואומר, "באמת, אל תדאגי, תשכחי מזה," ואני לא משלימה את המשפט שלי. במקום זאת, אני שותה. בעיקר כי אני לא ממש יודעת איך להשלים אותו. אני פשוט — מה? מה אני? מותשת כבר בגיל שלושים ושתיים? אסון מהלך? כבר לא מיומנת בהיכרות עם אנשים חדשים. זקנה. לא מסוגלת להתלהב, ובטח שלא להתאהב שוב. עלובה במידה כזאת שדף תווים מסתורי שהושאר על פסנתר בתחנת רכבת טורד את מנוחתי, כמו האנשים שרודפים אחרי חייזרים, כשהם רואים סימנים של מעגלי תבואה בשדה ליד הכביש המהיר. אני לא יודעת. זו בדיוק הבעיה. מאז שראס מת, אני כבר לא יודעת כלום. מה אני מרגישה, מי אני, מה כיף לי לעשות, מה אני רוצה. החיים שלי הם סבך של משפטים קטועים ותו לא. אני סבך של משפטים קטועים.

"יפריע לך?" אני שואלת. "להיות ה... נגיד, ניצב שלי? רק לדקה."

טום מחייך, מושך שוב בכתפיו ומרים את כוס הוויסקי הנמוכה לשפתיו.

"מתאים לי." הוא בולע את הוויסקי. "חוץ מזה, סיי מצא איזו מישהי משונה שנועצת מבטים, ופאן — הוא מדבר בטלפון בחוץ עם אשתו. היא לא סומכת עליו בכלל."

"היא צודקת?"

"ברור. אני לא סומך עליו." הוא שותה עוד מהוויסקי ומחייך אליי. "אז כולי שלך. קדימה. מה התפקיד הראשון שלי? בתור הניצב של נטלי."

אני צוחקת — ותודה לאל. תודה לאל שטום־היעד נראה כמו בחור נורמלי וקליל, שלא מסתכל עליי כאילו הוא חושב שאני אגוז קשה לפיצוח. אני רגילה למבט הזה. המבט שאומר "חחח, היא רק אומרת שהיא לא מעוניינת, אבל בעוד כמה כוסות, כמה מחמאות קטנות ומגוחכות, היא תשנה את דעתה, ואוכל לעשות איתה מה שבא לי".

"פשוט תעמוד כאן," אני עונה. "וכמו שאמרתי, נצחק קצת, נדבר קצת..."

"נשמע קל."

"פה ושם תהנהן."

"בסדר, ואת..."

"אה, אני אעמיד פנים שכיף לי. זה יהיה התגמול שלך."

"תעמידי פנים שממש כיף לך," מוסיף טום. "אף פעם אי אפשר לדעת מי מסתכל עלייך."

"סגור. ואני אשדר שאני ממש שמחה שנפגשנו, בסדר? שכל שעה עוברת כמו דקה, כי פשוט נורא קל לי לדבר איתך."

"כמובן."

"יש המון כימיה —"

"טונות."

"ואני אעמיד פנים שאי אפשר להאמין כמה בא לי על —" ואז אני קופאת בשפתיים פשוקות כמו דיוקן בבית רדוף רוחות רפאים. המרגריטה הרביעית התחילה להשפיע, ודחפה אותי קצת רחוק מדי. ההגנות והפילטרים שלי קרסו לרגלינו. לא בא לי עליו. כי לא בא לי על אף אחד כרגע, ולומר "אצטרך להעמיד פנים שבא לי עליך" לזר טוב לב ומגניב בבר, זה לא בדיוק הצעד הכי מומלץ בעולם, נכון?

טום מרים גבה כהה. "שבא לך על –?"

"מה? לא. כלום."

"כלום," הוא אומר בשעשוע ובחיוך שמקדים פרץ צחוק. הפעם טום משתופף, "אם אני עומד להיות בובה וזה הכול — סליחה, ניצב — אני חושב שמן הראוי שתשלימי את המשפט."

אני עושה פרצוף מאחורי הכוס שלי. "אוף. בסדר. התכוונתי... התכוונתי לומר... 'שבא לי עליך'," אני מודה במבוכה, ואז מאיצה את קצב הדיבור. "אבל מה שאני מתכוונת לומר הוא שלא בא לי על אף אחד כרגע. באמת שלא. וגם אם תהיה — נגיד, אדם דרייבר או וינס ווהן או..." — אני עוצרת לפני שאני פולטת את המילים "הבחור עם הכתפיים שהתחפש ללרץ' במסיבה של רוקסן" — "אני פשוט... אני לא עושה דברים כאלה בכלל. כבר לא. התקופה הזאת מאחוריי. חוסלה. הופגזה. הושמדה. טבעה בלב ים. התכסתה בטחב."

לרגע טום מסתכל עליי, ואז חיוך קל מופיע על פניו הנאות. "אה... יופי." ואז הוא מתקרב ואומר, "כי גם לי לא בא עלייך."

"יופי!"

"האמת שגם אני קצת מכוסה בטחב."

"מושלם!"

טום צוחק ומעיף מבט לאחור. "אוקיי, אז — מה הנושא הראשון? החברות שלך מסתכלות עלינו, דרך אגב."

"ברור," אני אומרת ומרגישה פרץ חיבה משונה כלפי טום־היעד על שיתוף הפעולה, איך שהוא זורם עם הבקשות שלי ותומך בי. "ולא יודעת. אולי... תדבר על העבודה שלך? נגיד, עשר דקות. זה אמור להספיק."

"אוקיי. קל. אני צלם."

"מעניין."

"מעניין." נאנח טום ומעווה את פיו. "וואו, נטלי, תרחמי עליי —"

"אני רצינית!" אני צוחקת. "זה באמת מעניין. נשבעת."

"אוי, שיט, דיברת בכנות."

"כן."

טום צוחק ומתקרב, זרועו החמימה והמתוחה נוגעת בזרועי, ואני יודעת שהבנות צופות מרחוק בתחושת ניצחון ובתקיעות מרפק הדדיות. הן מקוות שזהו זה, והמחשבה מעוררת בי רצון לצלול מתחת לבר ולהטביע את עצמי בחבית בירה, כדי שימצאו אותי בעוד כמה חודשים, כמו תולעת טקילה ענקית. "שאתחיל לדבר על ציוד צילום? או על מפגשים מגניבים עם סלבס —"

"אה, ברור שמפגשים עם סלבס."

"יש לי סיפור על אדם דרייבר, האמת."

"באמת?"

טום מחייך. "החברות שלך עשו בשכל כשבחרו אותי, לא?"