ומי לא בא?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ומי לא בא?
מכר
מאות
עותקים
ומי לא בא?
מכר
מאות
עותקים

ומי לא בא?

4 כוכבים (67 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2848מקורי
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

תקציר

8:52 בבוקר — שיבון מצפה מאוד לדייט ארוחת הבוקר שלה עם ג'וזף. היא הופתעה כשהוא הציע את זה: עד היום המפגשים ביניהם היו רק בשעות הקטנות של הלילה, בחדרי המלון שבהם היא שוהה כשהיא בלונדון. ארוחת בוקר ביום האהבה היא הוכחה לכך שזה לא רק סקס, לא?
אז איפה הוא?
14:43 בצהריים — מירנדה מקווה שארוחת צהריים עם קרטר ביום האהבה, תהיה הדרך המושלמת לחגוג את העבודה החדשה שלה. זאת התחלה חדשה, וסימן לכך שהחיים שלה מסתדרים סוף־סוף: היא יוצאת עם קרטר כבר חמישה חודשים, והעניינים מתחילים להיות רציניים. אז למה הוא לא מופיע?
18:30 בערב — ג'יין חששה מאוד לבקש מג'וזף קרטר להעמיד פנים שהוא החבר שלה, לקראת מסיבת האירוסין היום, אבל הוא נענה לבקשה בכזאת התלהבות! הם לא מכירים הרבה זמן, אבל החברוּת שלהם הופכת אט־אט לחלק הטוב ביותר בחייה החדשים בווינצ'סטר. הוא הבטיח לג'יין להיות לצידה הערב. היא עדיין מחכה.
ומי לא בא?... הכירו את ג'וזף קרטר. כלומר, אם הוא יגיע.


בת' אולירי היא מחברת רבי־מכר, שספריה תורגמו ליותר משלושים שפות. אחד מהם מעובד לקולנוע בידי חברת ההפקה של סטיבן ספילברג, ואחר לסדרת טלוויזיה. כשהיא לא עובדת תמצאו אותה בדרך כלל מכורבלת בפינה כלשהי עם ספר, כוס תה, עטופה בכמה סוודרים מצמר (בלי קשר למזג האוויר).


"ומי לא בא? הוא שילוב חכם של סיפור מסתורין וקומדיה רומנטית, שישאיר את הקוראים שבויים בקסמו מהעמוד הראשון ועד לאחרון." בוק ריפורטר


"מעטים הסופרים שמסוגלים לתפוס את דקויות הרומנטיקה והשפעותיה העמוקות של טראומה... סיפור שובה־לב ורב־רבדים, שדמויותיו מצטיירות אנושיות כל כך, עד שתתקשו לא להזדהות איתן, גם אם לא טיפסתם על עץ מימיכם." יו אס איי טודיי

פרק ראשון

שיבוֹן

הוא לא פה.

שיבוֹן פולטת לאיטה אוויר מהאף. הכוונה היא להירגע, אבל התוצאה היא השור הזועם יותר מאשר זֶן.

היא ביטלה בשביל זה ארוחת בוקר עם חברה. היא סילסלה את השיער ומרחה שפתון וגילחה את הרגליים (לא רק עד הברך, כל הדרך למעלה, למקרה שיבוא לו ללטף את ירכה מתחת לשולחן).

והוא ממש לא פה.

"אני לא כועסת," היא אומרת לפיונה. הן מדברות בשיחת וידיאו. הן תמיד מדברות בווידיאו — שיבוֹן מאמינה גדולה בקשר עין. חוץ מזה, היא רוצה מאוד שמישהו לפחות יראה כמה נהדר היא נראית היום. אפילו אם זאת רק שותפתה לדירה. "השלמתי עם זה. הוא גבר, משמע הוא מאכזב אותי. לְמה ציפיתי?"

"את מאופרת לסקס," אומרת פיונה ומצמצמת עיניים אל המסך. "עוד לא תשע בבוקר, שִיב."

שיבוֹן מושכת בכתפיה. היא יושבת באחד מבתי הקפה שמתגאים באופיים המוזר, מאפיין שמעצבן אותה מאוד בכל דבר ובכל אחד, ועל השולחן מולה מונח ספל מלא למחצה של לאטֶה כפול על חלב שיבולת שועל. אילו ידעה שעומדים להבריז לה בוולנטיין, היתה מזמינה חלב אמיתי. היא טבעונית רק כשהיא במצב רוח טוב.

"סקס זה מה שאנחנו עושים," היא אמרה.

"גם בדייט לארוחת בוקר?"

האמת היא שהם אף פעם לא נפגשו לדייט של ארוחת בוקר. אבל כשסיפרה לו שהיא מגיעה ללונדון, הוא שאל, בא לך במקרה לאכול איתי ארוחת בוקר מחר...? הזמנה לדייט של ארוחת בוקר היא בעלת משמעות, בלי ספק — ועוד בוולנטיין, לא פחות. בעיקרון, הדייטים שלהם התנהלו בחדרי מלון, בדרך כלל אחרי אחת־עשרה בלילה; הם התראו ביום שישי הראשון בכל חודש, בתוספת יום בונוס פה ושם כשהיתה במקרה בלונדון.

זה בסדר. זה מספיק. שיבוֹן אינה רוצה יותר מזה — הוא חי באנגליה, היא חיה באירלנד; שניהם אנשים עסוקים. הסידור הזה עובד מצוין.

"את בטוחה שאת לא רוצה לתת לזה עוד חמש דקות?" אומרת פיונה, מרימה יד עדינה לשפתיה ובולעת קורנפלקס. היא יושבת לשולחן המטבח שלהן, שערה עדיין אסוף מהלילה. "אולי הוא סתם מאחר?"

שיבוֹן הרגישה צביטת געגוע לדירה שלה, אף על פי שנעדרה ממנה יום אחד בלבד. היא התגעגעה לריח הלימוני המוּכּר של המטבח שלהן, לשלוות חדר הארונות שלה. היא התגעגעה לגרסה של עצמה שעדיין לא טעתה לקוות, שהשותף שלה למין מזדמן רוצה יותר מזה.

היא לוגמת מהלאטה באגביות רבה ככל שהיא מסוגלת לגייס. "אוי, בחייך. הוא לא בא," היא אומרת במשיכת כתף. "השלמתי עם זה."

"את לא קצת ממהרת לוותר עליו —"

"פִי. הוא אמר שמונה וחצי. עכשיו עשרה לתשע. הוא הבריז לי. עדיף שאני פשוט..." היא בולעת, "...אשלים עם זה ואמשיך הלאה."

"או־קיי," אומרת פיונה ונאנחת. "טוב. תשתי את הקפה שלך. תזכרי שאת מצוינת ותתכונני לתת להם בראש." המבטא האמריקני שלה שב ומגיח, כשהיא אומרת "לתת להם בראש"; בימינו, רוב הזמן היא נשמעת דבלינאית בדיוק כמו שיבוֹן. כשהשתיים נפגשו לראשונה בבית הספר "גייטי" למשחק, בגיל שמונה־עשרה, פיונה היתה כולה מבטא ניו יורקי וביטחון עצמי, אבל עשר שנות אודישנים כושלים שָחֲקו אותה. אין לה מזל, היא תמיד רק ממלאת מקום. שיבוֹן מאמינה בכל לבה, שהשנה תהיה השנה של פיונה; היא מאמינה בזה כל שנה כבר עשור.

"מתי אני לא מוכנה לתת להם בראש? בחייך."

שיבוֹן מעיפה את שערה לאחור בדיוק כשגבר עובר מאחוריה; הוא נתקל בכיסא שלה. הקפה מתנודד בידו, ונתז קטנטן נוחת על כתפה. הוא שוקע באדום העז של שמלתה ומותיר כתם קטן, שתי טיפות, כמו נקודה ופסיק.

כל הסימנים לפגישה ראשונה משעשעת בהחלט. לשבריר שנייה, בעודה מסתובבת לאחור, היא מהרהרת באפשרות הזאת — הוא מושך למדי, גבוה, גבר מהסוג שהיית מצפה שיהיה לו כלב גדול וצחוק רם. ואז הוא אומר, "אלוהים אדירים, עוד תוציאי למישהו עין עם כל השיער הזה!"

ושיבוֹן מחליטה, לא, היא במצב רוח רע מדי לגברים גדולים ושתלטניים, שאינם מתנצלים מיד כשהם שופכים קפה על שמלת קוטור. להט כועס וצדקני גואה בחזהּ, והיא אסירת תודה על קיומו, מלאת הקלה אפילו — זה בדיוק מה שהיא צריכה.

היא מושיטה יד ונוגעת בזרועו, קלות בלבד. הוא מאט, וגבות עיניו מתרוממות במקצת; היא משתהה במתכוון לפני שהיא מדברת.

"לא התכוונת לומר, אני נורא מצטער?" היא שואלת. קולה נוטף דבש.

"זהירות, בנאדם," אומרת פיונה מהטלפון, ששעוּן עכשיו על עציץ הטרה־קוטה הרעוע באמצע השולחן.

הוא אינו נזהר. שיבוֹן ידעה שלא ייזהר.

"על מה בדיוק אני אמור להצטער מעומק נשמתי, רפונזל?" הוא שואל. הוא עוקב אחר מבטה אל כתם הקפה בכתפה ונושף צחוק חמים ומתפנק. הוא עושה את עצמו מצמצם עיניים, כאילו אין מה לראות שם; הוא מנסה להיות חמוד, ואילו היתה במצב רוח של חלב טבעוני, אולי אפילו היתה זורמת איתו. אבל לרוע מזלו של הגבר עם הקפה, זה עתה הבריזו לה בוולנטיין.

"השמלה הזאת עולה כמעט אלפיים יורו," היא אומרת. "אתה מעדיף לשלוח את הכסף בהעברה בנקאית או בתשלומים?"

"מצחיק מאוד," הוא אומר.

"אני לא צוחקת."

החיוך נמחק מפניו, ועכשיו המצב מתחיל להתחמם באמת. בתחילה הוא מרים את קולו; היא מעלה את השמלה באתר האופנה "נֶט־א־פּוֹרטֶה"; הוא מתעצבן וקורא לה גברת קטנה וקשקשנית, וזה מצוין, כי זה נותן לה תחמושת לחמש דקות נוספות, ופיונה צוחקת במסך הטלפון שלה, ובמשך כמה שניות טובות שיבוֹן כמעט שוכחת שהיא יושבת לבדה בלי דייט בבית קפה מוזר־עד־שעמום.

"את אכזרית, שיב," פיונה אומרת בחיבה אחרי ששיבוֹן שבה ומתיישבת על כיסאה.

הגבר הלך ברקיעות כועסות; אחרי שזרק עשירייה על השולחן "לניקוי יבש". כולם נועצים עיניים. שיבוֹן מעיפה את תלתלי הבלונד המבריקים מחרחרי־הריב מעבר לכתפה ומַפנה את פניה לחלון. סנטר זקוף. ציצים זקורים. רגליים משוכלות.

כשראשה נוטה כך, רק פיונה יודעת שהיא מנסה לא לבכות.

"זה עזר?" שואלת פיונה.

"ברור. ואני גם עשירה בעשירייה. מה כדאי לי לקנות?" שיבוֹן מושכת באפה וגוררת את התפריט מקצה השולחן. היא קולטת את השעה בשעונה: תשע. רק תשע בבוקר, וזהו כבר יום רע שובר־שיאים. אולי ארוחת בוקר אנגלית "השמש תמיד זורחת"? "סמוּת'י קייל לחיוך מתמשך"?

היא חובטת בידה על התפריט והודפת אותו מעליה; הזוג בשולחן הסמוך קופץ קצת במקומו ונותן בה מבטים מבוהלים.

"בחיי, זה לגמרי המקום הכי נורא שיבריזו לך בו בוולנטיין," היא אומרת. הכעס המחמם בחזהּ התפוגג, ועכשיו יש בו רק גוש, אותו כאב בודד לופת של דמעות מתקרבות.

"אל תיתני לזה לגעת בך," אומרת פיונה. "הוא אידיוט אם הוא הבריז לך."

"הוא באמת אידיוט," עונה שיבוֹן בזעם, וקולה משתנק.

פיונה משתתקת. שיבוֹן חושדת שהיא מניחה לה להתעשת, מה שמגביר עוד את נחישותה לא לאפשר לאף אחת משתי הדמעות הנתלות עתה על ריסיה לזלוג על לחייה.

"אני יודעת שזה היה דבר גדול בשבילך, שיב," אומרת פיונה בזהירות. "חשבת בכלל... זה לא הדייט האמיתי הראשון מאז קיליאן?"

שיבוֹן מזעיפה פנים, מודה בתבוסה ומוחה את עיניה. "מה, נראה לך שלא יצאתי לדייט שלוש שנים?"

פיונה פשוט מחכה בסבלנות; שתיהן יודעות שהיא לא יצאה. אבל פיונה כמובן חכמה מכדי להגיד את זה. בסופו של דבר היא נאנחת ואומרת, "אז גמרת איתו?"

"כן, גמרתי. הוא מחוק."

הוא עוד יתחרט על היום שהבריז לה. שיבוֹן עוד לא יודעת איזו מין חרטה זו תהיה, אבל היא הולכת לגלות. וזה לא הולך למצוא חן בעיניו.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
67 דירוגים
32 דירוגים
19 דירוגים
6 דירוגים
6 דירוגים
4 דירוגים
29/4/2025

זה לא ספר רומנטי והגיבור שלו הוא הדמות הרעה, כשכל שאר הדמויות משרתות אותו במסווה של סודות וחיים מרתקים. ספר מצויין.

27/1/2024

ספר מקסים ומרגש מאוד. העלילה מתפתחת באיטיות, הקסם שבדמויות כובש ומעלה חיוך. ספר שונה ומיוחד על אהבה ואופטימיות. ממליצה בחום!

18/11/2023

מעולה

13/9/2023

ספר מצויין כבר זמן מה שישב על מדף הספרים הוירטואלי שלי וחיכה. ידעתי שכדאי לשמור אותו לתקופה קצת עגומה וכך היה. הספר ניבנה בצורה שמחזיקה סקרנות לכל אורכו ופותק בקצב נכון את כל השאלות שהוא מעלה. ממש ספר מצויין!

18/7/2023

ואוו ספר מקסים על החיים אהבה וחברויות מדהים

13/6/2023

ספר עדין ורגיש שמצליח אפילו קצת לגוון בתבנית הרומנטית השחוקה

5/5/2023

מפתיע

19/4/2023

ספר מעניין, אני אוהבת את הכתיבה של בת' אולירי. הספר גורם לך לתהות אז מי זה בעצם ג'וזף קרטר, הדמות שלו מאוד סותרת את עצמה בהתחלה. מבחינתי, הטוויסט הגיע מאוחר מידי, הסוף היה מהיר אבל הספר עצמו יפהפה

16/3/2023

ספר נהדר. כתוב היטב, מרגש, מעניין ומלמד דבר או שניים על אהבה וחברות. ממש נהניתי מכל רגע, ומה אנחנו מחפשים בסוף מקריאה, קצת לברוח לעולמות אחרים, לשקוע בחיים של דמויות שאנחנו לא מכירים, ואם הסיפור מספיק טוב, אז גם ללוות אותם עד הסוף, להזדהות ולהנות. ממליצה בחום !!

19/2/2023

פשוט מצוין אינטילגנטי ,מרתק. וממש מפתיע. קראתי בנשימה עצורה

29/1/2023

מדובר בסיפור מרגש ומבריק שנקרא בשקיקה! היו שם תעלומות לא פתורות, שתקעו אותם בלימבו בלתי ניתן להפסקה. מבחינתי הספר הזה סוג של ביצת קינדר, סיפור שהוא קומדיה רומנטית הנוגעת בצורה רגישה ומיוחדת בנושאים רגישים. קורי העכביש נטוו כאן בצורה מבריקה, עד כי גם אם באמצע הבנתי מה הכיוון של היצירה, הסופרת שמרה לאורך כל הדרך על מסתורין, עד שגיליתי את החוט שחיבר את כולם בכמה ממשקים. כדי שלא אוסיף ואקלקל לכם עם מידע מיותר, אגיד רק שבאמת כדאי לכם לקרוא יפעת ארניה

21/1/2023

מקסים ומרגש

23/12/2022

מפתיע כל כך ומרתק מאוד! ספר נהדר!!!

19/12/2022

ואו! כמה תהפוכות. אי אפשר להניח את הספר מהיד. אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי בשנה האחרונה.

29/11/2022

מקסים!!

18/11/2022

מהמם, הסיפור נבנה באופן מיוחד. מומלץ ביותר

16/11/2022

מקסים, מרגש ולא צפוי עצוב אבל עם תקווה

15/11/2022

מרגש, מרתק נקרא בנשימה אחת

13/11/2022

הגעתי מלאת ציפיות אחרי שקראתי ומאוד אהבתי את דירת שותפים. בהתחלה לקח קצת זמן להתחבר לספר. בהמשך, לא יכלתי לעזוב את הספר. אוהבת מאוד את הכתיבה של הסופרת.

12/11/2022

בהתחלה התבלבלתי....ואז קצת השתעממתי והתעצבנתי....ואז לא יכולתי להניח.... בעיני יש פה סוג של גאוניות בכתיבה, ספר שבהחלט משאיר חותם ופותח לחשיבה.

11/11/2022

ואוו.אם הייתי יכולה לדרג 6 כוכבים- זה בדיוק מה שהייתי עושה. ספר מצוין,היא בונה את הסיפור באופן מדהים. לא הורדתי אותו מהיד עד שסיימתי.הוא מותח,מעט עצוב והסוף כל כך מתוק.ממליצה בחום. ממליצה גם על הספר הקודם שלה 'דירת שותפים'

6/11/2022

ספר תענוג. הסופרת טווה לנו רשת קורי עכביש שרק בסוף הספר מתפענחת וכל חתיכות הפזל מוצאות את מקומן. דמויות נוגעות ללב, רגעים מרגשים אך לא יותר מדי קיטשיים. הנאה גדולה.

6/11/2022

כתוב מצוין מרגש ומפתיע. אהבתי

6/11/2022

מקסים, מרגש ומקורי ביותר! לא לפספס!

4/11/2022

מהמם! הדבר היחיד השלילי זה שככ רציתי לדעת לאן הכל הולך שהרגשתי שאני רצה קדימה ולא מתעמקת בקריאה. אבל באמת רעיון יצירתי וביצוע מצוין

3/11/2022

וואו. ספר שנבנה לאט אבל חייבים לגמור אותו! הסוף שווה כל סצינה שאולי נראית בהתחלה נמרחת. הספר כתוב נהדר בת' אולירי סופרת מדהימה, והלוואי ויתרגמו עוד ספרים שלה❤️

4/11/2022

הספר כתוב מקסים! אבל זה לא רומן, והשאיר לי תחושה מנוצלת. כמו של אישה שבן זוגה לא אומר לה את האמת..

2
14/12/2022

קריא מאוד, הרצון להבין איך הכל מסתדר גורם לרצות להתקדם עוד ועוד בספר. הדמויות נבדלות ומעניינות, והסיפור הכולל משאיר מחשבה. ממליצה בחום!

1
4/10/2024

הספר מפתיע, מותח ומרגש, אולם לא נראה לי שאקרא אותו שוב.

4/8/2024

הספר התחיל מעניין. די איטי. הרגיש ארוך מאוד. נבנה בהדרגה. בסוף אהבתי ממש. פחות טוב מדירת שותפים

21/4/2024

חמוד ביותר

3/11/2023

סוף סוף ספר חכם! לא מזלזל בקורא ועם מסר מקסים שמוגש בצורה מיוחדת. ההתחלה לא כל כך קריאה, לקראת האמצע כמעט ויתרתי אבל שווה להמשיך!

3/1/2023

אהבתי את הספר לוקח זמן לחבר את העלילה אבל בהחלט שווה את הסבלנות

3/1/2023

נהניתי. מעניין. כתוב היטב. קצת קיטשי וצפוי

9/12/2022

קריא וכייפי ואפילו עם טוויסט נחמד בעלילה

16/11/2022

רומן רומנטי קלאסי עם טוויסט קליל. ספר להעביר איתו ערב.

16/11/2022

מפתיע, התחלה קצת מעצבנת כי הסיפור מעצבן, בהמשך הופך למסקרן מאוד אבל בסוף - מרגש, עצוב ושמח בו זמנית. סיפור תווי רבדים היטב(:

4/11/2022

נחמד, רומן רומנטי עם תחכום בעלילה

13/6/2024

לא נעים כי ניכר שהושקעו הרבה מחשבה ועבודה... אבל זה פשוט לא מוצלח ומניפולטיבי בצורה מאוד לא נעימהת

26/7/2023

זה ספר שדורש סבלנות והתמסרות, לא זורם וסוחף כמו ״דירת שותפים״, אבל בהחלט מהנה, אינטליגנטי ומחא חמלה ואהבה לדמויות שלו

20/4/2023

בסהכ ספר נחמד מאוד חסר קצת עניין.

13/11/2022

מאד עצוב

17/11/2022

הי. אפשר לקצר לחצי. החלק הראשון פשוט נמרח

2
30/12/2022

רק למי שאוהב קיטש רומנטי. כתוב זורם.

1
17/11/2022

סיפור לא ממש מעניין עם דמויות משעממות וכמה חלקים מפתיעים.

1
4/11/2022

אחרי דירת שותפים החמוד הספר הזה מאכזב. לשלש הגיבורות אותו ’קול’ למרות שאמורות להיות שונות מאד זו מזו. קראתי עד הסוף תוך הרגשת בזבוז זמן

1
26/12/2022

ספר רע! מבולבל ובלתי מובן

1
18/11/2022

איזו אכזבה מבאס מאוד כל כך שמחתי שתורגם ספר נוסף שלה, הראשון היה מדהים!! וזה... מה הקטע? היכן ההעצמה הנשית? התקווה למצוא אנשים לא דושים וממקבלים בעולם הפומו החדש הזה? ההבחנות הפסיכולוגיות השנונות הכתובות באופן מטלטל? מאכזב

1
3/1/2023

נטשתי אחרי שני פרקים. זה היה ממש לא מוצלח.

2/12/2022

הספר משעמם

ומי לא בא? בת׳ אולירי

שיבוֹן

הוא לא פה.

שיבוֹן פולטת לאיטה אוויר מהאף. הכוונה היא להירגע, אבל התוצאה היא השור הזועם יותר מאשר זֶן.

היא ביטלה בשביל זה ארוחת בוקר עם חברה. היא סילסלה את השיער ומרחה שפתון וגילחה את הרגליים (לא רק עד הברך, כל הדרך למעלה, למקרה שיבוא לו ללטף את ירכה מתחת לשולחן).

והוא ממש לא פה.

"אני לא כועסת," היא אומרת לפיונה. הן מדברות בשיחת וידיאו. הן תמיד מדברות בווידיאו — שיבוֹן מאמינה גדולה בקשר עין. חוץ מזה, היא רוצה מאוד שמישהו לפחות יראה כמה נהדר היא נראית היום. אפילו אם זאת רק שותפתה לדירה. "השלמתי עם זה. הוא גבר, משמע הוא מאכזב אותי. לְמה ציפיתי?"

"את מאופרת לסקס," אומרת פיונה ומצמצמת עיניים אל המסך. "עוד לא תשע בבוקר, שִיב."

שיבוֹן מושכת בכתפיה. היא יושבת באחד מבתי הקפה שמתגאים באופיים המוזר, מאפיין שמעצבן אותה מאוד בכל דבר ובכל אחד, ועל השולחן מולה מונח ספל מלא למחצה של לאטֶה כפול על חלב שיבולת שועל. אילו ידעה שעומדים להבריז לה בוולנטיין, היתה מזמינה חלב אמיתי. היא טבעונית רק כשהיא במצב רוח טוב.

"סקס זה מה שאנחנו עושים," היא אמרה.

"גם בדייט לארוחת בוקר?"

האמת היא שהם אף פעם לא נפגשו לדייט של ארוחת בוקר. אבל כשסיפרה לו שהיא מגיעה ללונדון, הוא שאל, בא לך במקרה לאכול איתי ארוחת בוקר מחר...? הזמנה לדייט של ארוחת בוקר היא בעלת משמעות, בלי ספק — ועוד בוולנטיין, לא פחות. בעיקרון, הדייטים שלהם התנהלו בחדרי מלון, בדרך כלל אחרי אחת־עשרה בלילה; הם התראו ביום שישי הראשון בכל חודש, בתוספת יום בונוס פה ושם כשהיתה במקרה בלונדון.

זה בסדר. זה מספיק. שיבוֹן אינה רוצה יותר מזה — הוא חי באנגליה, היא חיה באירלנד; שניהם אנשים עסוקים. הסידור הזה עובד מצוין.

"את בטוחה שאת לא רוצה לתת לזה עוד חמש דקות?" אומרת פיונה, מרימה יד עדינה לשפתיה ובולעת קורנפלקס. היא יושבת לשולחן המטבח שלהן, שערה עדיין אסוף מהלילה. "אולי הוא סתם מאחר?"

שיבוֹן הרגישה צביטת געגוע לדירה שלה, אף על פי שנעדרה ממנה יום אחד בלבד. היא התגעגעה לריח הלימוני המוּכּר של המטבח שלהן, לשלוות חדר הארונות שלה. היא התגעגעה לגרסה של עצמה שעדיין לא טעתה לקוות, שהשותף שלה למין מזדמן רוצה יותר מזה.

היא לוגמת מהלאטה באגביות רבה ככל שהיא מסוגלת לגייס. "אוי, בחייך. הוא לא בא," היא אומרת במשיכת כתף. "השלמתי עם זה."

"את לא קצת ממהרת לוותר עליו —"

"פִי. הוא אמר שמונה וחצי. עכשיו עשרה לתשע. הוא הבריז לי. עדיף שאני פשוט..." היא בולעת, "...אשלים עם זה ואמשיך הלאה."

"או־קיי," אומרת פיונה ונאנחת. "טוב. תשתי את הקפה שלך. תזכרי שאת מצוינת ותתכונני לתת להם בראש." המבטא האמריקני שלה שב ומגיח, כשהיא אומרת "לתת להם בראש"; בימינו, רוב הזמן היא נשמעת דבלינאית בדיוק כמו שיבוֹן. כשהשתיים נפגשו לראשונה בבית הספר "גייטי" למשחק, בגיל שמונה־עשרה, פיונה היתה כולה מבטא ניו יורקי וביטחון עצמי, אבל עשר שנות אודישנים כושלים שָחֲקו אותה. אין לה מזל, היא תמיד רק ממלאת מקום. שיבוֹן מאמינה בכל לבה, שהשנה תהיה השנה של פיונה; היא מאמינה בזה כל שנה כבר עשור.

"מתי אני לא מוכנה לתת להם בראש? בחייך."

שיבוֹן מעיפה את שערה לאחור בדיוק כשגבר עובר מאחוריה; הוא נתקל בכיסא שלה. הקפה מתנודד בידו, ונתז קטנטן נוחת על כתפה. הוא שוקע באדום העז של שמלתה ומותיר כתם קטן, שתי טיפות, כמו נקודה ופסיק.

כל הסימנים לפגישה ראשונה משעשעת בהחלט. לשבריר שנייה, בעודה מסתובבת לאחור, היא מהרהרת באפשרות הזאת — הוא מושך למדי, גבוה, גבר מהסוג שהיית מצפה שיהיה לו כלב גדול וצחוק רם. ואז הוא אומר, "אלוהים אדירים, עוד תוציאי למישהו עין עם כל השיער הזה!"

ושיבוֹן מחליטה, לא, היא במצב רוח רע מדי לגברים גדולים ושתלטניים, שאינם מתנצלים מיד כשהם שופכים קפה על שמלת קוטור. להט כועס וצדקני גואה בחזהּ, והיא אסירת תודה על קיומו, מלאת הקלה אפילו — זה בדיוק מה שהיא צריכה.

היא מושיטה יד ונוגעת בזרועו, קלות בלבד. הוא מאט, וגבות עיניו מתרוממות במקצת; היא משתהה במתכוון לפני שהיא מדברת.

"לא התכוונת לומר, אני נורא מצטער?" היא שואלת. קולה נוטף דבש.

"זהירות, בנאדם," אומרת פיונה מהטלפון, ששעוּן עכשיו על עציץ הטרה־קוטה הרעוע באמצע השולחן.

הוא אינו נזהר. שיבוֹן ידעה שלא ייזהר.

"על מה בדיוק אני אמור להצטער מעומק נשמתי, רפונזל?" הוא שואל. הוא עוקב אחר מבטה אל כתם הקפה בכתפה ונושף צחוק חמים ומתפנק. הוא עושה את עצמו מצמצם עיניים, כאילו אין מה לראות שם; הוא מנסה להיות חמוד, ואילו היתה במצב רוח של חלב טבעוני, אולי אפילו היתה זורמת איתו. אבל לרוע מזלו של הגבר עם הקפה, זה עתה הבריזו לה בוולנטיין.

"השמלה הזאת עולה כמעט אלפיים יורו," היא אומרת. "אתה מעדיף לשלוח את הכסף בהעברה בנקאית או בתשלומים?"

"מצחיק מאוד," הוא אומר.

"אני לא צוחקת."

החיוך נמחק מפניו, ועכשיו המצב מתחיל להתחמם באמת. בתחילה הוא מרים את קולו; היא מעלה את השמלה באתר האופנה "נֶט־א־פּוֹרטֶה"; הוא מתעצבן וקורא לה גברת קטנה וקשקשנית, וזה מצוין, כי זה נותן לה תחמושת לחמש דקות נוספות, ופיונה צוחקת במסך הטלפון שלה, ובמשך כמה שניות טובות שיבוֹן כמעט שוכחת שהיא יושבת לבדה בלי דייט בבית קפה מוזר־עד־שעמום.

"את אכזרית, שיב," פיונה אומרת בחיבה אחרי ששיבוֹן שבה ומתיישבת על כיסאה.

הגבר הלך ברקיעות כועסות; אחרי שזרק עשירייה על השולחן "לניקוי יבש". כולם נועצים עיניים. שיבוֹן מעיפה את תלתלי הבלונד המבריקים מחרחרי־הריב מעבר לכתפה ומַפנה את פניה לחלון. סנטר זקוף. ציצים זקורים. רגליים משוכלות.

כשראשה נוטה כך, רק פיונה יודעת שהיא מנסה לא לבכות.

"זה עזר?" שואלת פיונה.

"ברור. ואני גם עשירה בעשירייה. מה כדאי לי לקנות?" שיבוֹן מושכת באפה וגוררת את התפריט מקצה השולחן. היא קולטת את השעה בשעונה: תשע. רק תשע בבוקר, וזהו כבר יום רע שובר־שיאים. אולי ארוחת בוקר אנגלית "השמש תמיד זורחת"? "סמוּת'י קייל לחיוך מתמשך"?

היא חובטת בידה על התפריט והודפת אותו מעליה; הזוג בשולחן הסמוך קופץ קצת במקומו ונותן בה מבטים מבוהלים.

"בחיי, זה לגמרי המקום הכי נורא שיבריזו לך בו בוולנטיין," היא אומרת. הכעס המחמם בחזהּ התפוגג, ועכשיו יש בו רק גוש, אותו כאב בודד לופת של דמעות מתקרבות.

"אל תיתני לזה לגעת בך," אומרת פיונה. "הוא אידיוט אם הוא הבריז לך."

"הוא באמת אידיוט," עונה שיבוֹן בזעם, וקולה משתנק.

פיונה משתתקת. שיבוֹן חושדת שהיא מניחה לה להתעשת, מה שמגביר עוד את נחישותה לא לאפשר לאף אחת משתי הדמעות הנתלות עתה על ריסיה לזלוג על לחייה.

"אני יודעת שזה היה דבר גדול בשבילך, שיב," אומרת פיונה בזהירות. "חשבת בכלל... זה לא הדייט האמיתי הראשון מאז קיליאן?"

שיבוֹן מזעיפה פנים, מודה בתבוסה ומוחה את עיניה. "מה, נראה לך שלא יצאתי לדייט שלוש שנים?"

פיונה פשוט מחכה בסבלנות; שתיהן יודעות שהיא לא יצאה. אבל פיונה כמובן חכמה מכדי להגיד את זה. בסופו של דבר היא נאנחת ואומרת, "אז גמרת איתו?"

"כן, גמרתי. הוא מחוק."

הוא עוד יתחרט על היום שהבריז לה. שיבוֹן עוד לא יודעת איזו מין חרטה זו תהיה, אבל היא הולכת לגלות. וזה לא הולך למצוא חן בעיניו.