אנג'לו

פרולוג

"אנג'לו, מלאך של אימא, איפה אתה?"
"פה-"
"שששש," אורסולה מכסה לי את הפה עם היד. "אמרתי לך שאנחנו משחקים מחבואים."
מחבואים בלילה. איזה כיף. אף פעם לא שיחקנו ככה. אני הולך בשקט אחרי אורסולה. ומשתדל לא לעשות הרבה רעש.
"אנג'לו?" הקול של אמא מתקרב. היא תתפוס אותנו. "מי פיליו?" היא קוראת לי שוב.
אני שומע בקול אורסולה ולא עונה. אבל זה מצחיק, אז אני צוחק.
"ששש," אורסולה לוחשת ומרימה אותי. "אתה רוצה שהיא תמצא אותנו?"
"לא," אני אומר לאורסולה ומחבק אותה חזק.
אורסולה ואני מתחבאים מאחורי הספה הגדולה שבסלון. אני רוצה להציץ, כמו שאני עושה תמיד כשאני משחק עם דומיניק, אבל אורסולה מחבקת אותי חזק ולא נותנת לי לזוז. זה כבר לא כיף. אמא מחפשת אותי ולא מפסיקה לקרוא לי, אבל עכשיו היא כבר כועסת. אני לא אוהב כשהיא כועסת.
"אורסולה, בורח לי פיפי," אני לוחש.
"בוא נצא לחצר, תוכל להשקות את השיחים." אורסולה מרימה אותי ורצה לדלת.
פתאום האור נדלק. אמא מצאה אותנו. אורסולה מורידה אותי ודוחפת אותי מהר מאחוריה. אני רוצה להגיד לה שאמא תפסה אותנו ושהמשחק נגמר, אבל לא מספיק.
"את לא רוצה באמת לעשות את זה מיקלה." אורסולה אומרת לאמא ומתחילה ללכת אחורה וכמעט מפילה אותי.
"לא נישאר לי שום דבר." אני חושב שאמא בוכה ואני רוצה ללכת אליה אבל אורסולה מחזיקה אותי חזק.
"זה לא נכון. יש לך כל כך הרבה...אל תעשי את זה...לא!" אני שומע רעש חזק ונבהל. אורסולה מסתובבת אליי, מרימה אותי ורצה החוצה.

1
אנג'לו

אני שונא את הכינוסים ההמוניים האלה. אף פעם לא הייתי טוב בלנהל שיחות חולין, לחייך כמו אידיוט ולהיות נחמד לאנשים שלא עניינו אותי.
מאז שעברתי מניו יורק הסואנת לקולד ספרינג, עיירה שקטה ומנומנמת, עברתי גם ממצב שבו הייתי רוב הזמן אלמוני למצב, שפתאום בלי אפילו להתכוון לכך, היו לי שכנים. בעיקר שכנות. והכינוסים האלה, ימי ההולדת, ברבקיו בחצר ומפגשים שונים ומשונים שבכל פעם שהייתי בבית הזמינו אותי אליהם, הפכו לשדות ציד מאוסים ומעיקים במיוחד שבהם הפכתי למועמד לנישואים ולטרף לגיטימי.
הפנויות לא בחלו באמצעים מטורללים כדי ללכוד את תשומת ליבי או אותי באיזו פינה. והנשואות, עקרות הבית המשועממות, שאותן הכי שנאתי, חשבו שלהתגלגל איתי בין הסדינים אחר הצהריים ישבור את חד גוניות החיים האפרוריים שלהן.
לא שאני מתנגד לזיונים חד פעמיים, זה הרי מה שאני עושה בדרך כלל. אבל לא כאן. ממש לא. אני לא משתין במקום שבו אני ישן.
ישבתי במכונית ולמרות החלונות הסגורים יכולתי לשמוע את הרעש שהגיע מהחצר של אלי ודומיניק. זה רק גרם לי לרצות להסתובב ולברוח משם. אבל יום ההולדת של התאומים של בני המשפחה הכי קרובים אליך, שהם גם החברים הכי טובים ושותפים לעסקים, הוא לא משהו שאפשר להתחמק ממנו.
הנה זה בא. יצאתי מהמכונית והעפתי מבט חטוף לכיוון הבית שלי. הוא קרא לי להיכנס פנימה לכמה דקות של שקט לפני שאצטרך להצטרף לחוגגים. רעיון רע. אני כבר באיחור ואלי לעולם לא תסלח לי.
נשמתי עמוק, פתחתי את הדלת ונכנסתי לגן החיות שבפנים. בדיוק כפי שציפיתי הבית היה מלא באנשים. משנה לשנה כמות האנשים והילדים גדלה. הדלתות הגדולות שהובילו לחצר היו פתוחות וראיתי דרכן את הבריכה והכמות הבלתי נתפסת של היצורים המתנפחים שהוצבו סביבה. ילדים טיפסו עליהם בצרחות וגלשו למים. הורים בבגדי ים עמדו ליד ועודדו את הילדים בצעקות. ומעל הכול ריחף ריח של נקניקיות וצמר גפן מתוק. זה הולך להיות יום ארוך מאוד.
"אנג'לו." ראיתי את אלי מתגלגלת לכיווני וסגרתי את המרחק אליה במהירות. התכופפתי אליה והיא חיבקה אותי והדביקה לי נשיקה על הלחי. חיבקתי אותה קלות ונישקתי את לחיה. טוב לחזור הביתה. "התגעגעתי אליך. היית אמור לחזור אתמול." היא נזפה בי.
"שלום גם לך," אמרתי בחיוך. "הפגישה התארכה מאוד ופספסתי את הטיסה. עליתי על הטיסה הראשונה שיכולתי למצוא הבוקר. חוץ מזה שרציתי לדפוק כניסה."
"במילים אחרות, ממש לא בא לי להיות כאן." אי אפשר לעבוד על האישה הזאת. היא רואה הכול.
"את נראית-"
"כמו חבית," היא העוותה את פניה. "בוא נצא מכאן לכמה דקות, הרגליים שלי הורגות אותי."
תודה אלוהים. הרווחתי עוד כמה דקות של שקט. חיבקתי את מה שכבר חודשים אי אפשר לקרוא לו המותניים שלה, הולכתי אותה למרפסת הקדמית ועזרתי לה להתיישב על הנדנדה הענקית שאלכס, דומיניק ואני בנינו מאפס במשך סוף שבוע שלם, כי דומיניק לא מצא נדנדה מספיק גדולה לטעמו באף חנות.
ישבנו במשך כמה דקות בשקט. הסתכלתי על הבית שלי שעמד ממול בצידו השני של הרחוב. לא הייתי שם כבר כמה שבועות. אולי כדאי לתת לשם קפיצה ולפתוח את החלונות. דומיניק היה שם אתמול, אבל הוא בטח רק דאג שיתקינו בחצר האחורית את מתנת יום ההולדת של הבנים. אלי תקבל התקף כשהיא תיראה מה קנינו להם, אבל זאת כבר הבעיה של דומיניק, לא שלי.
"איך את מרגישה?"
"כבדה, אבל חוץ מזה בסדר."
"את נראית עייפה."
"ככה זה כשאת סוחבת בבטן עוד שני אנג'לינים," אלי אמרה וליטפה את הבטן. "איך היה?"
"כרגיל." משכתי בכתפיי. "עסקים."
"רק עסקים?" שמעתי היטב את השאלה שהסתתרה מאחורי השאלה התמימה לכאורה. בכל פעם שהגעתי לבד ראיתי את האכזבה בעיניה. היא רצתה לראות אותי מתיישב כבר במקום אחד, עם אישה אחת ומייצר כמה מוריניו קטנים. זה לא היה בתוכניות שלי.
"היו גם דברים אחרים, אבל את לא באמת מצפה שאני אספר לך עליהם." הסתכלתי שוב לכיוון הבית שלי. לעומת הטירות מרובות החדרים שאלכס ודומיניק בנו, הבית שלי היה קטן, אבל הוא היה יותר ממספיק עבורי. כמו בתים אחרים שהיו לי בכל רחבי העולם הוא עמד ריק לתקופות ארוכות, אבל בניגוד אליהם, שהיו רק מקומות לישון בהם, כאן הרגשתי באמת בבית.
פה, ברחוב הקטן הזה, הייתה מרוכזת המשפחה היחידה שאי פעם תהיה לי. אלכס ודומיניק אחיי מבחירה והמשפחות שהם הקימו ואורסולה ומריה, הנשים שגידלו אותי. אלה האנשים היחידים שאני צריך.
"לא," אלי חייכה. "אני לא חושבת שאני רוצה לשמוע, אבל בעוד שלושה חודשים תהיה בן שלושים וחמש. אני רוצה כבר לראות אותך מפסיק לנדוד ומתיישב במקום אחד. כמובן שרצוי שזה יהיה בבית ממול, כדי שאוכל לראות אותך כל הזמן."
"אז זו הסיבה שאת מנסה לחתן אותי? כדי שתוכלי לראות אותי כל הזמן?"
"גם." שמעתי את החיוך בקולה ולא יכולתי שלא לחייך בעצמי.
"אני לא בנוי להיות תקוע במקום אחד." היא רצתה עבורי את מה שיש לה ולדומיניק. בית, זוגיות, משפחה וילדים. לעולם לא יהיה לי את מה שיש להם. אני לא רוצה את זה. "זה לא בשבילי."
"אני מסתכנת בזה שתגיד לי שאני נשמעת כמו מריה עכשיו, אבל אני רק רוצה לראות אותך מאושר."
אושר הוא מושג חמקמק. אנשים מדברים עליו, רוצים אותו נואשות, עסוקים כל הזמן בלרדוף אחריו ולפעמים גם משיגים אותו. אבל אני לא זוכר שזיהיתי את הרגש הזה אי פעם בתוכי. "אני מרוצה," השבתי.
"מרוצה לתת ולחלק את מה שיש לך בין כמה שיותר נשים," אלי אמרה.
לא שמעתי גינוי בקולה, אבל זו הייתה אלי רואה את הטוב בכל אדם. אפילו בי היא הצליחה למצוא משהו טוב. אבל לי לא היה באמת מה לתת ומה שכן היה בי לא היה ראוי לראות אור יום. החלק האפל והאלים בנשמתי ארב תמיד מתחת לפני השטח וחיכה להזדמנות לפרוץ החוצה ולחרב כל דבר סביבו. זה לא מגיע לאף אחד. פשוט לא שווה את הסיכון.
רציתי לשנות את הנושא ולהפסיק לדון בי. "זה קצת כבד למסיבת יום הולדת, את לא חושבת? ואפרופו יום הולדת, אני לא מאמין ששני הפרחחים כבר בני ארבע."
"הזמן טס אנג'לו, זה מה שאני מנסה להגיד לך."
קול הדלת הנפתחת חסך לי את הצורך לענות. דומיניק יצא החוצה מחזיק את אהבת חיי בת השנה וחצי בזרועותיו. "אתה שוב מנסה לגנוב את אשתי ולשכנע אותה לברוח איתך?"
"אתה מכיר אותי כל כך טוב," השבתי וקמתי להחליף איתו חיבוק גברים.
"ללו." מריאן אנג'ליני, בת הסנדקות שלי שידועה יותר בשם פרינצ'י, כינוי שהדבקתי לה מיד אחרי שהיא נולדה, הושיטה אליי ידיים.
"היי פרינצ'יפסה." אספתי אותה אליי. היא הציפה את פניי בנשיקות רטובות וקשקשה בתינוקית נלהבת. נשקתי את הלחיים השמנמנות ושפשפתי את הסנטר הדוקרני שלי בצווארה. היא התגלגלה מצחוק. חזרתי לשבת על הנדנדה והושבתי אותה על ברכיי. בגד הים הספוג שלה הרטיב לי את החולצה ואת המכנסיים, אבל לא היה אכפת לי. אני מת עליה.
דומיניק התיישב לידינו. "איך את מרגישה יפה שלי?" הוא שאל את אלי.
"אני בסדר גמור. תפסיק כבר לדאוג."
"את נראית עייפה." פגשתי את המבט המודאג שלו מעל ראשה. "ואת מזיעה." הוא מחה את אגלי הזיעה שהצטברו על מצחה.
"חם היום," אלי ענתה בביטול.
"היא אמרה שכואבות לה הרגליים," הלשנתי בלי בושה ונשקתי את הקודקוד של פרינצ'י שהתחפרה בינתיים לתוך החזה שלי.
"מרגע זה, את יושבת ליד המזגן ולא קמה." דומיניק קם מהנדנדה, החזיק בידיה ומשך אותה לעמידה. "בואי מותק."
"אבל אני המארחת," אלי מחתה.
"מעניין את התחת שלי. אם את לא רוצה שאני אעיף את כל האנשים מכאן, את יושבת ומרימה את הרגליים. אנג'לו ואני נדאג לכל היתר."
"אני הורגת את שניכם, אם אתם מחרבים לי את המסיבה. ואתה אנג'לו," היא הפנתה את ראשה אליי, "שלא תעז לנסות להפחיד לי פה את האנשים. אז כדאי שתתחיל לתרגל חיוכים על הפנים היפות האלה שלך."
"כן המפקדת." קמתי מהנדנדה, הושבתי את פרינצ'י על כתפיי והצטרפתי אליהם. "בדקת שהכול עובד כמו שצריך בחצר האחורית שלי?" שאלתי את דומיניק.
"כן. אלכס ואני הפעלנו את זה אתמול. זה עובד מצוין."
"מעולה אחרי שהמסיבה תיגמר ניקח את הבנים לעשות סיבוב. הם ימותו על זה," אמרתי.
"אני מבינה שאתם מדברים על מתנת יום ההולדת של הילדים שלי." אלי הדגישה את המילה שלי. "מה קנית? ולמה זה נמצא בחצר האחורית שלך?" היא נעצה בי מבט חשדן.
שתקנו.
"נו?" אלי העבירה את מבטה לדומיניק.
"נלך לראות את זה יותר מאוחר," דומיניק ניסה להתחמק.
"את מה בדיוק נלך לראות?"
"מכוניות קרטיניג ומסלול." פלטתי במהירות וברחתי משם. שהוא יתמודד עם התוצאות.
***
"אנג'לו." מריה, אמא של דומיניק, נופפה אליי מצידו השני של החדר.
חציתי את החדר העמוס במהירות. "היי מריה." החזקתי את הרגליים של פרינצ'י והתכופפתי לנשק אותה.
"איפה אלי ודומיניק?"
"בחוץ. נראה לי שאלי קצת עייפה."
"ידעתי," מריה אמרה בדאגה. "אמרתי לה שסוף חודש שביעי זה לא זמן למסיבות. שיהיה לה קשה ושהיא לא צריכה את כל זה." מריה הצביעה על הבלגן שבחוץ. "היא כמובן לא הקשיבה."
פרינצ'י התחילה להתנועע על כתפיי ומהקולות שהיא השמיעה הבנתי שהיא רוצה לרדת ולהצטרף לחגיגה.
"בואי לנונה מלאכית," מריה אמרה בקול מפנק. הורדתי את פרינצ'י מהכתפיים והעברתי אותה למריה.
"תחליף את הבגדים היפים האלה שלך ולך לעזור לאלכס," מריה הורתה לי. "הוא בבריכה."
אין מצב שאני יוצא החוצה עכשיו והולך הביתה להחליף בגדים. לא בא לי לחטוף. יצאתי לחצר והעפתי מבט מסביב. שלושה בחורים עבדו ליד מתקן ברביקיו ענק וצלו כל מיני סוגים של בשרים. לידם עמדו עגלת גלידה ומתקן שניפק צמר גפן מתוק בכמויות. האנג'לינים האלה לא יודעים לעשות שום דבר בקטן.
חיפשתי בעיניי את אלכס וראיתי אותו בבריכה. הוא עמד ביחד עם שני גברים שלא הכרתי וקלט ילדים שהחליקו מדינוזאור מתנפח למים.
התקרבתי לשפת הבריכה וקראתי לו, "אלכס!" קיוויתי שהוא ישמע אותי למרות הרעש. הוא הפנה את הראש לעברי, אמר משהו לגבר שעמד לידו והתקרב אליי.
"סוף סוף הגעת," אלכס אמר והושיט אליי יד. "תעזור לי לצאת."
הושטתי לו יד והוא משך אותה בחוזקה. הייתי צריך לדעת. תוך שנייה מצאתי את עצמי בתוך המים. בקושי הספקתי להתרומם ושתי המפלצות של דומיניק, איידן ולוקה, נתלו עליי מאחור. המצופים שלהם חנקו אותי.
"דוד אנג'לו." לוקה צרח לי לתוך האוזן.
"היי, ילדי יום הולדת." שחררתי את הזרועות שלהם מסביבי וזרקתי אותם למים. אחריי כמה התגוששויות וצרחות נינג'איות, הם איבדו בי עניין וחזרו לשחק עם החברים שלהם.
"לא יכולת להתאפק, מה?" הנדתי לאלכס בראשי ופתחתי את כפתורי החולצה שלי.
"הייתי חייב להזכיר לך שזו מסיבת בריכה ולא לוויה." אלכס צחק בקול.
הורדתי את החולצה והנחתי אותה על שפת הבריכה. "לא ידעתי שזה מה שהולך להיות כאן."
"עוד כמה דקות של סבל יוציאו את האוויר מכל המתנפחים האלה. אחר כך יתחיל איזה תיאטרון בובות ונוכל ללכת לשתות בירה בשקט. ראית את דומיניק?"
"כן. השארתי אותו עם אלי במרפסת. אם היא לא רצחה אותו, הוא עדיין שם איתה."
"תן לי לנחש. היא גילתה מה קניתם לילדים ולא הייתה ממש מרוצה."
"דומיניק כבר יצליח לשכנע אותה," אמרתי וקיוויתי שאני צודק.
"הלוואי שהייתי אופטימי כמוך. אני צופה קרב טיטנים."
"אני הולך להחליף בגדים." לא חיכיתי לתשובה ויצאתי מהבריכה בקפיצה.
עם כל צעד שעשיתי הנעליים שלי השמיעו קולות יניקה. לעזאזל איתך אלכס. הרגשתי כמו אידיוט.
"אנג'לו מוריניו." הקול הנשי מאחוריי חרש לי צמרמורת בגב.