לנצח 2 - שלך לנצח

פרק 1

האנטר

אני מרגיש שהקירות בשדה התעופה סוגרים עלינו כשלנון ואני נכנסים. למרות שאנחנו נוסעים ליוטה רק לכמה ימים, יש לנו מספיק מטען גם כדי לשלוח לבטן המטוס וגם כדי לשאת איתנו למטוס. עדרים של אנשים מצטופפים סביבנו והתור לדלפק השירות ארוך כמו הגיהינום, אבל זה אופייני ליום ראשון שלפני החג. לכן היינו צריכים לצאת מייד אחרי שג'נה הופיעה באופן לא צפוי על סף דלתנו. הופתעתי ממש כמו לנון לראות אותה.

אחרי שג'נה הכריזה על ההיריון שלה, שהיה ברור ברגע שראיתי את הבטן שלה, היא ציפתה שאפול על ברכיי, מתרגש ושמח, אבל סירבתי לתת לה את תשומת הלב שהיא רצתה ממני כבר מההתחלה.

אחרי שג'נה הלכה, לנון נאטמה כל כך חזק עד שלא יכולתי להגיע אליה. בעיקרון אמרתי לה לפני רגע שאנחנו משפחה, שאהיה שם בשבילה ובשביל התינוק ולא משנה מה יקרה ואז הדבר הדפוק הזה קרה. אתמול בלילה, לישון עם לנון במיטה שלה היה בשבילי הכול והרגיש כל כך נכון. למרות שאני שונא את הנסיבות שהובילו אותנו אל הנקודה הזאת, אני שמח שאני זוכה להיות הגבר ששומר עליה ומגן עליה.

לא היה לנו זמן לדבר על זה, למרות שרציתי לשפוך את כל האמת שלי ולהסביר איך אני יודע שהתינוק של ג'נה הוא לא שלי. זו לא שיחה שקל לקיים ולכן אני לא יכול פשוט לפלוט החוצה הכול ולצפות שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו. המחשבה מזכירה לי את ברנדון ואת חוסר הביטחון שאבא שלי החדיר בי. מעולם לא הרגשתי שאני מספיק טוב בשבילו, וללא ספק ידעתי שאני לא מספיק טוב בשביל אישה כמו לנון. הוא יכול היה לתת לה את כל מה שהיא צריכה, לתת לה משפחה, ועכשיו הוא אפילו לא כאן כדי להיות חלק מזה. הלוואי שהייתי יכול לתת לה את המשפחה שהיא משתוקקת לה אבל אני לא יכול לתת משפחה לאף אחת, אפילו אם הייתי רוצה.

בנסיעה לשדה התעופה התשובות של לנון היו קצרות, כך שהבנתי את הרמז והפסקתי לדבר. אחרי הפעם הראשונה שג'נה ואני שכבנו, ידעתי שעדיף שלא אמשיך להיפגש איתה וזה חזר אליי כמו בומרנג.

טיפש, טיפש, טיפש.

אחרי שאנחנו עוברים את הבדיקה הביטחונית אנחנו הולכים אל שער העלייה למטוס.

לנון עוצרת להפסקת שירותים זריזה וכשהיא חוזרת אני נושף.

״אנחנו נדבר על זה?״ אני שואל. השתיקה שלה אוכלת אותי חי.

כשלנון מעיפה מבט לעברי עיניה הכחולות צורבות ישר דרכי. ״נדבר על מה?״

אנחנו עומדים באמצע שדה התעופה ואנשים חולפים על פנינו. ״על ג'נה. על מה שקרה בדירה. ברור שאת נסערת.״ להט חולף בגופי כשהיא חושקת שיניים. אני יכול כמעט לראות את הגלגלים מסתובבים בראשה כשהיא מנסה לחשוב מה לומר. היא שקופה, ואני רואה כל סנטימטר ממנה ושומע את המילים שהיא מסרבת לומר. יש בי חלק שרוצה למשוך אותה אל זרועותיי ולהגיד לה שזה לא מה שהיא חושבת אבל זה לא הזמן ולא המקום.

בסופו של דבר היא מדברת. ״אני לא נסערת. אין לי שום זכות להיות, האנטר. אתה בחור פנוי. אני פשוט בהלם זה הכול. אתה כל הזמן אומר שתהיה שם בשבילי, אבל אני מרגישה כאילו המצב הדפוק שלי ימנע ממך לחיות את החיים שלך ולהיות שם בשביל התינוק שלך. כששמעתי את החדשות זאת הייתה קריאת השכמה בשבילי.״ לנון מושכת בכתפיה. ״אני צריכה להתרגל לכך שדברים משתנים באופן דרסטי כשנהיה לי נוח מדי.״ העצב בקולה לא נעלם מאוזניי. הם חיו את ה'באושר ובעושר' שלהם והוא נגזל ממנה בבת אחת. אני בולע בקושי את רוקי, דוחף למטה את המחשבות ומצטער שהמצב הוא לא שונה.

אני מפנה את גופי לעברה, לוקח את ידה בידי ומניח אותה על חזי. אני בטוח שהיא יכולה להרגיש איך ליבי הולם במהירות. ״תאמיני לי כשאני אומר לך שהתינוק הזה לא שלי, לנון. הוא לא.״

״זה לא משנה אם כן. אתה לא שלי האנטר, ואני לא שלך, אז אתה לא צריך לדאוג לי.״ המילים שלה מפלחות את ליבי כמו חנית. אילו היא רק הייתה יודעת כמה הייתי רוצה שזו תהיה המציאות שלי היא לא הייתה אומרת את זה. אבל זה גורם לי לפקפק בהכול. האם היא רוצה שאהיה שלה? כל מה שהיא צריכה לעשות הוא להגיד.

אני שלך, ואת אפילו לא מבינה את זה, אני רוצה לומר אבל אני שומר את המילים לעצמי.

כשהשיחה ללא ספק נגמרה אני מסרב להמשיך ללחוץ בעניין. לנון מספיק לחוצה והדבר האחרון שהיא צריכה הוא עוד דרמה, אז אני משחרר. כשאנחנו ממשיכים לכיוון שער העלייה למטוס, גוררים את מזוודות היד שלנו אני נעצר כשאני רואה חנות תכשיטים. לנון מבחינה שעצרתי ומסתובבת להביט בי.

״שכחנו משהו,״ אני אומר לה, וליבי הולם כשההכרה מכה בי.

״מה? זה חשוב? זה משהו שאנחנו יכולים לקנות ביוטה?״ היא שואלת, נבוכה מהתגובה שלי.

אני מסמן בראשי לעבר חנות התכשיטים שמולנו. ״טבעות נישואים.״

הלסת שלה נשמטת. ״שיט. חשבתי על הכול חוץ מזה.״ לנון מנידה בראשה ונושמת עמוק. ״טוב, אני מאשימה את טפשת ההיריון. מה התירוץ שלך, בעלולי?״

אני מחייך אליה חיוך קטן וצוחק מהשינוי בטון קולה.

אני מושך בכתפיי ואומר, ״אני מניח שאנחנו שוב יוצאים לקניות.״

״אתה חושב שיש להם זרקונים? אני לא צריכה שום דבר מפואר, רק משהו ייצוגי.״

״הממ. לא בטוח. בואי נלך להעיף מבט כי אנחנו לא יכולים להופיע בלי טבעות אם אנחנו רוצים שזה יצליח.״

לנון מהנהנת והולכת אחריי לתוך חנות עם מבחר נאה של תכשיטים - טבעות, עגילים, צמידים ושרשרות. אני מביט סביב החלל המרווח, ובהתחשב בכך שהחנות בתוך נמל תעופה, אני יודע שאין לנו הרבה זמן לפני שמתחילה העלייה למטוס אז אני סורק במהירות את תיבות התצוגה. היהלומים מנצנצים מול האור ואני שומע במקרה את לנון שואלת היכן נמצאות הטבעות שבהנחה. כשאחת ממוכרות התכשיטים מוליכה אותה לעבר תיבה קטנה בפינה, אני קולט את הטבעת שמיועדת ללנון. מוכרת נוספת באה כדי לעזור לי, מוציאה אותה ומאפשרת לי לבחון אותה. חולפות כמה דקות לפני שלנון מבחינה ומתקרבת אליי.

״זה יותר מדי, האנטר,״ היא אומרת לי בשקט. אני בוחן את פניה ומניד בראשי כשהמוכרת מושיטה לי את הטבעת הנוספת שהיא חלק מהסט. פיה של לנון מגיע ממש אל הרצפה כשאני מושיט לה את הטבעות בחיוך.

״אבל היא נועדה לך. את אוהבת חיתוך נסיכה, נכון?״ אני קורץ לה, ואז מייד רוצה לבעוט לעצמי בתחת על פליטת הפה שלי.

לנון מכווצת את גבותיה ומטה את ראשה לעברי. הדם אוזל מפניי, אבל איכשהו אני שומר על קור רוח.

״איך ידעת?״ היא שואלת בחיוך סקרני.

אין מצב שאומר לה את האמת. אני חושב על הטבעת שתקועה בשידת הלילה שלי, שהיא לא יודעת שהיא שלה. זו שאני מוכרח לשמור עליה בסוד. זה רשמי - אני אידיוט מטומטם.

אני מושך בכתפיי במהירות ומחזיר את מבטי אל היהלום המנצנץ. ״ניחוש מוצלח, אני מניח. כל הבחורות אוהבות חיתוך נסיכה, לא?״ אני ממהר לגחך לעברה, מנסה לכסות על הטעות הטיפשית שלי.

המוכרת שמאחורי הדלפק פולטת צחוק מזויף, כי אני בטוח שהיא רוצה לבצע את המכירה. ״אתה כל כך צודק,״ היא אומרת. ״זה סט מקסים. שני קראט בסך הכול.״

לנון מעיפה מבט לעברה ואז בחזרה אליי. ״זה יותר מדי, האנטר. אני לא יכולה לבקש ממך לעשות את זה. זה יקר מדי.״

אני מחייך. ״אם אני רוצה להרשים את החותנים שלי אני צריך לקנות לך את הטבעת שמגיע לך שתהיה לך. וגם, את לא מבקשת ממני, אני מתעקש.״

היא מנידה בראשה בעקשנות ואני מבין את התנגדותה בהתחשב בכך שאנחנו מעמידים פנים, אבל אני יכול להרשות את זה לעצמי. אני חוסך מאז שקיבלתי את ההמחאה האמיתית הראשונה שלי, ואם להיות ישר עם עצמי, אני רוצה לשמח אותה גם אם זה רק באופן זמני.

אני אוחז בכף ידה השמאלית של לנון ומחליק את הסט על אצבעה. הוא מתאים כאילו נועד לה, והנשימה שלה נעתקת כשהיא משפילה את מבטה לעבר כף ידה. כשעיניה פוגשות לבסוף את עיניי אני רואה את האש שמאחוריהן, כאילו המחשבות שלה משתוללות.

המוכרת קוטעת את הרגע, קורנת מציפייה. ״אז זאת האחת?״

לנון מחזירה את מבטה אל היהלומים הנוצצים תחת האורות. ״אתה בטוח, האנטר?״ היא מסובבת את הטבעת סביב אצבעה בעזרת ידה השנייה וזה מרגיש נכון, אז אני לא מהסס.

״אף פעם לא הייתי יותר בטוח במשהו, לנון. זה צריך להיעשות. אני רוצה שההורים שלך יידעו שאני מסוגל לדאוג לך,״ אני אומר לה בביטחון למרות שאין שום העמדת פנים במילותיי.

המוכרת מובילה אותנו בשמחה אל הקופה אחרי שהיא מסירה את הטבעות מלנון כדי לנקות אותן. לנון מושיטה את ידה ואוחזת בזרועי.

״גם אתה צריך טבעת,״ היא מזכירה לי.

אחרי שהיא מודדת במהירות את אצבעי, המוכרת מציגה בפניי כמה אפשרויות ולנון בוחרת טבעת מזהב לבן. כשיש לנו את מה שאנחנו צריכים וכמה אלפי דולרים פחות, אני רואה הערכה על פניה של לנון. אחרי שאני משלם אנחנו עונדים את הטבעות על אצבעותינו ויוצאים מהחנות.

״האנטר...״ קולה רך. ״מה תעשה עם הטבעות האלה אחרי שהכול ייגמר? אני מרגישה כל כך אשמה עכשיו.״

״אנחנו נצטרך אותן למשך תקופה, לנון. ואחרי שהכול ייגמר אמכור אותן באינטרנט או משהו. אנשים קונים תכשיטים יד שנייה כל הזמן,״ אני מסביר. כשאנחנו מגיעים אל שער העלייה למטוס ומוצאים מקום לשבת, אני כורך את זרועי סביב כתפיה ומושך אותה קרוב אליי בתקווה להרגיע אותה. ״אני לא מודאג מהמחיר שלהן אז גם את לא צריכה להיות מודאגת. נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו, בסדר?״

היא נרגעת קצת ומחייכת. ״בסדר. אני פשוט עצבנית לגבי העניין הזה ומתוחה עד הקצה. אני אהיה יותר בסדר כשנחזור הביתה למצב הרגיל.״

אנחנו יושבים בשתיקה במשך זמן מה, צופים באנשים שחולפים על פנינו. בסופו של דבר לנון מוציאה את הטלפון שלה ושולחת לאחיות שלה תמונה של הטבעות. אני יכול רק לדמיין לעצמי מה הן אומרות כרגע בהתחשב בכך שאני כל כך שקוף עבורן. הן העירו יותר מדי הערות מהצד בחודש האחרון, כך שברור שהן רואות בדיוק מה מתרחש אצלי. שיט, קרוב לוודאי שהן יראו את התמונה גם למייסון ולליאם. כל כך הלך עליי.

כשהיא צוחקת ושולחת הודעות, אני הולך לאיבוד בתוך ראשי, חושב על ברנדון. לא אני זה שאמור לנסוע ליוטה עם לנון. אני חושב על כך שהוא אמר שהוא מתכוון להציע לה נישואים בקיץ. ישבנו ליד השולחן במטבח ואכלנו ארוחת בוקר ואני זוכר כמה נרגש ומתוח הוא היה לגבי העניין. נראה שזה היה רק אתמול, כשהקנאה השתלטה עליי, ואני מתחרט על שהרגשתי ככה, במיוחד עכשיו. תחושת אשמה מכרסמת בי כשאני מביט אל ים האנשים הזרים הממתינים לעלות על המטוסים שלהם.

לנון מבחינה בכך שאני מתכנס בתוך עצמי. ״אתה בסדר?״

אני מהנהן ומשקר. ״אני בסדר.״

היא לא שואלת אותי על מה אני חושב והמתח המביך בינינו חוזר. אני בטוח שהיא מניחה שאני חושב על ג'נה והתינוק.

קול של בחור נשמע באינטרקום, מודיע לנו שבעוד עשר דקות תחל העלייה למטוס. לנון ואני קמים כדי לעמוד בתור, וכשאני מביט מעבר לכתפה אני רואה לרגע את אחת ההודעות של סופי לגבי ג'נה - על כך שאני עומד להפוך לאבא. לנון פולטת נשיפה ומכניסה את הטלפון שלה לתיק כשאנחנו פוסעים לאורך גשר הנוסעים המוביל אל המטוס.

אחרי שאני מכניס את מזוודות הטרולי לתוך תא האחסון העליון אנחנו מתיישבים ומחכים שכולם יעלו למטוס. השתיקה המכבידה חוזרת והיא שוב אובדת בתוך מחשבותיה. כשהמטוס ממריא, לנון מעיפה מבט אל היהלומים הנוצצים ואני מסתכל לכיוונה.

״אני יודע שכל העניין עם ג'נה יושב לך בראש, אבל אני לא רוצה שתדאגי מזה. זה לא משנה שום דבר, במיוחד את מה שאמרתי לפני שהיא הופיעה.״ אני מנמיך את קולי ומתקרב אליה כך שאני למעשה לוחש לה באוזן. ״התינוק לא שלי. את זה אני יכול להבטיח לך.״

עיניה פוגשות בעיניי והפיות שלנו כל כך קרובים, לעזאזל. קרובים מדי. ״איך אתה יכול להיות בטוח כל כך? אפילו אם עטפת אותו בעטיפה כפולה והיא נטלה גלולות עדיין יכול להיות היריון.״ היא מסמנת בסנטרה לעבר בטנה התפוחה, כאילו כדי לרמוז שגם היא וברנדון נזהרו.

אני בולע חזק את רוקי, צובט את עורפי. ״אני פשוט יודע. אני בטוח במאת האחוזים, בסדר? בבקשה... פשוט תאמיני לי.״

לנון נושמת עמוק. אני זקוק לאמון שלה יותר מאי פעם כרגע.

״אוקיי,״ היא אומרת לי בהנהון לחוץ. ״אני מאמינה לך.״

פרק 2

לנון

המילים שלי יוצאות מקוטעות. אני רוצה לבטוח בו יותר מכל דבר אחר אבל אני מכירה את העבר שלו. ראיתי את אין ספור הנשים חסרות השמות שהוא הביא הביתה לפני ואחרי שעברתי לגור איתם. הוא היה זיין קלאסי. בכנות, זה לא אמור להפתיע אותי כמו שזה הפתיע. אני למעשה בהלם מהעובדה שהוא לא הכניס בטעות להיריון איזו בחורה אקראית בעבר, אבל לעזאזל, למה זאת מוכרחה להיות היא? כשאני חושבת על זה, מה שהכי מטריד אותי זו הקנאה שזורמת בי. אין לי שום זכות להרגיש ככה, אין לי שום בעלות עליו וזה רק מרגיז אותי עוד יותר. בין זה לבין המתח של הפגישה עם ההורים שלי, אלה הדברים הקבועים היחידים שיש לי. עם כל מה שקרה השנה אני מרגישה כאילו היקום מחרבן עליי בלי הפסקה. שום דבר לא היה קל, שום דבר לא עבד לטובתי. בכל פעם שאני חושבת שאני בסדר, מוטח בי כדור מסובב ועוד משהו קורה. ראשית, המוות הבלתי צפוי של ברנדון, ואז הגילוי שאני בהיריון עם התינוק שלו, ועכשיו המצב עם האנטר. בשלב הזה אני פשוט תוהה מה עוד עלול לקרות.

ברגע שהאנטר אמר לי שנעמיד פנים שאנחנו משפחה ג'נה הסתערה כמו רכבת משא. ערערה את שיווי משקלי ומייד אילצה אותי לחזור אל המציאות העצובה. הייתי כל כך עסוקה בהכנות לקראת הביקור ביוטה עד שהיה כמעט קל להאמין בהבטחות של האנטר, להאמין בכל מילה שהוא אמר לי.

לרגע, בליבי, ידעתי שאהיה בסדר. הדאגה והמתח נעלמו זמנית כשנלכדתי בתוך הפנטזיה שהאנטר תמיד יהיה שם בשבילי ובשביל התינוק.

ג'נה הייתה קריאת ההשכמה שהייתי צריכה. היא תלשה אותי מתוך סיפור האגדה שלי כל כך מהר עד שהייתי עלולה לחטוף זעזוע מוח מהתנועה הפתאומית.

מה שיש להאנטר ולי הוא לא יותר מחברות יציבה. בסופו של דבר הוא ימצא מישהי שתהפוך אותו למאושר, יתאהב וירצה להקים משפחה. למה שלא ירצה בזה? מגיע להאנטר את כל זה.

למרות שהוא נשבע שהתינוק של ג'נה לא שלו, אני לא מבינה איך הוא יכול להיות בטוח כל כך. לפעמים גם אמצעי המניעה וההגנה הטובים ביותר נכשלים משום ששום דבר לא ודאי במאת האחוזים. אני דוגמה מושלמת לכך. אבל אם האנטר רוצה שאבטח בו אני אשתדל כמיטב יכולתי לבטוח בו. זה המעט שאני יכולה לעשות אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי בלי לחשוב על עצמו.

אנחנו יושבים בדממה כשאני מנסה לרסן את רגשותיי. להיות עם האנטר ולבלות את רוב הזמן הפנוי שלנו יחד הפך להיות שונה. לפני חודשים, אם מישהו היה אומר לי שנהיה קרובים כל כך הייתי צוחקת לו בפנים אבל מהר מאוד הוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי. למדתי עליו דברים שמעולם לא ידעתי ואני מבינה אותו הרבה יותר לעומק. חלקנו זה עם זה כל כך הרבה ואני לא יכולה שלא לבטוח בו. הוא יודע עליי כל פרט - מה אני מרגישה לגבי נושאים מסוימים, לגבי מה אני חסרת ביטחון ואפילו שמות של חיות מחמד שהיו לי כשהייתי ילדה. אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שאנחנו רק ידידים וזה הכול. זה כל מה שיהיה.

כשאני חושבת על ג'נה עוד גל של קנאה מכה בי במלוא העוצמה ואז מגיע גל של תחושת אשמה. משהו שלא נאמר רוחש ביני לבין האנטר ואף אחד מאיתנו לא רוצה להודות בזה. אני בטח שלא רוצה. אני לא מסוגלת.

לא ציפיתי להרגיש משהו כשהתאמנו על נשיקות אבל הרגשתי הכול. לא יכולתי להבין את זה. ברגע שהוא התמזג לתוכי נשארתי ללא נשימה, גופי המה ממשהו שלא הייתי מסוגלת להסביר. זה לא היה אמור לקרות. אני לא אמורה להרגיש ככה. אני לא יכולה להקדיש תשומת לב למחשבות האלה ולכן אני הודפת אותן וקוברת אותן עמוק.

המוח שלי משוטט בחזרה אל הרגע שבו ראיתי את ג'נה ליד הדלת עם נואשות בפניה ובקולה. אני בטוחה שהיא מפחדת ואני יכולה רק לדמיין כמה כוח נדרש ממנה להתעמת עם האנטר. אני יודעת שהוא דחה את השיחות ממנה במשך שבועות ויש בי חלק שתוהה אם זה היה בגללי ומהעובדה שהייתי זקוקה לו.

למרות שאני לא מחבבת אותה אני מעריצה את האומץ שלה. ומה אם התינוק כן שלו? כל התסריטים והנעלמים כמעט גורמים לי לפאניקה. הוא יעזוב את הדירה? היא תעבור לכאן? האנוכיות שבי לא רוצה לאבד אותו. כבר איבדתי כל כך הרבה וזו רק עוד תזכורת לכמה אני בעצם לבד.

״הכול בסדר?״ האנטר שואל כשאני מוחה דמעה סוררת מלחיי.

אני הודפת את המחשבות הצידה ומחייכת אליו חיוך קטן. ״כן, רק לחוצה מזה שאראה את ההורים שלי,״ אני אומרת, מנסה להסתיר את רגשותיי האמיתיים.

הוא מהנהן, למרות שאני לא בטוחה שהוא מאמין לי. ״למעשה, גם אני מתחיל להילחץ. לפגוש את ההורים... זה סיפור גדול.״ הוא מרים גבות ברוב משמעות ומצחיק אותי.

״אתה אמור להיות החזק מבינינו,״ אני מקניטה ונאנחת. ״אבל כן. זה סיפור גדול, לפחות במשפחה שלי.״ הם אפילו לא פגשו את ברנדון.

אני מסובבת את המתכת שסביב אצבעי. ושוב, הוא צדק. זה שיש לנו טבעות כאלה יעזור להפוך את הסיפור שלנו לאמין יותר. אני פשוט לא מסוגלת להתגבר על הסכום שהוצאנו כשאני יודעת שהוא לעולם לא יקבל את המחיר ששילם תמורתן כשימכור אותן בהמשך. הייתי בהלם מכך שהוא ידע איזה סוג טבעת ימצא חן בעיניי, אבל שוב, אחרי שחלקתי איתו כל כך הרבה אני לא אמורה להיות מופתעת.

לפעמים אני חושבת שהוא מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי. כל זה גורם לי להרגיש שאני מהווה עול, ואני יודעת שהוא היה טוען שלא, אבל אני לא מצליחה להימנע מכך. הוא עשה כל כך הרבה בשבילי ואני מרגישה שלעולם לא אוכל להחזיר לו או להודות לו מספיק.

הטבעות מרגישות זרות על אצבעי אבל אני לא מצליחה להפסיק להביט בהן. אילו הנסיבות היו אחרות הייתי קופצת עד לירח כשהייתי מקבלת משהו יפהפה כל כך, אבל אני מוכרחה להזכיר לעצמי שזו העמדת פנים. כל זה - הטבעות, הנשיקות והמגע — הוא לא יותר מהעמדת פנים שנועדה לאנשים מבחוץ שמסתכלים פנימה.

בסופו של דבר, המטוס נוחת בסולט לייק סיטי ואנחנו יורדים מהמטוס ללא דיחוי. אחרי שאנחנו אוספים את המזוודות שלנו אנחנו מחכים בתור למכונית השכורה, דבר שלא לוקח הרבה זמן כמו שחשבתי. אני נותנת להאנטר את הכתובת לבית של ההורים שלי כדי שיוכל להכניס אותה לאפליקציית הניווט, הרבה יותר קל מאשר לתת לו הוראות בדרך. תוך זמן קצר אנחנו יוצאים ממגרש החניה של נמל התעופה ונוסעים לעבר עיירת מולדתי, פארק סיטי. כשאני מעיפה מבט על ההרים הסובבים את העיר אני קולטת שאנחנו ממש עושים את זה. עצביי נכנסים להילוך גבוה, גורמים לרגליי לרעוד כשהאנטר נוהג.

כשהחרדה שלי גוברת עליי, אני לא מצליחה להפסיק לדמיין בראשי את התסריט הגרוע ביותר אחרי שאספר להורים שלי שאני בהיריון. לפחות האנטר כאן איתי כך שזה לא יהיה מפחיד כל כך. כשאנחנו במרחק של עשרים דקות מבית הוריי, הטלפון של האנטר רוטט ואני רואה את שמה של ג'נה מופיע על המסך.

״אתה מתכוון לענות?״ אני שואלת, ודקירת קנאה חוזרת אליי.

״לא,״ הוא עונה ביובש, ודוחה את השיחה.

אני מביטה מבעד לחלון ומנסה לשמור על קול יציב ורגוע. ״אתה לא יכול להמשיך להתעלם ממנה. ומה אם משהו קרה? להיות בלחץ בהיריון לא בריא בשבילה או בשביל התינוק.״

צחוק פורץ משפתיו של האנטר. ״אני בטוח שהיא בסדר. כל המצב הזה הוא לא משהו שצריך לדאוג בגללו. קחי את העצה של עצמך ותפסיקי להילחץ.״ הוא אוחז בידי. ״זה לא בריא בשבילך או בשביל התינוק.״ הוא חוזר על המילים שלי בטון לועג. ״לנון, אני כאן בשבילך. תמיד. אנחנו נעבור את זה.״

אני יודעת שהוא מנסה לנחם אותי אבל קל יותר להגיד מאשר לעשות. ״האנטר, אני לא רוצה שתבטיח הבטחות שאתה לא יכול לקיים. העובדה שג'נה הופיעה היום הייתה הוכחה לכך שדברים תמיד משתנים. אני יודעת שאמרת שהתינוק לא שלך ואני מאמינה לך. אבל זאת רק תזכורת לכך שיום אחד אתה תפגוש את אשת חלומותיך ותרצה להקים משפחה משלך. אני יודעת שאמרת שתמיד תהיה איתי ועם התינוק ולמרות שזה אולי נכון כרגע, יגיע זמן שבו לא תוכל לעשות את זה ואני מנסה להשלים עם זה.״ אני נושמת עמוק. ״אני לא רוצה שתרגיש שאתה מחויב לי, האנטר. כשתרגיש שאתה מוכן לצאת לדייטים ולשכוח מהנישואים המזויפים האלה פשוט תודיע לי. קורע אותי לגזרים לדעת שהמצב הדפוק שלי מעכב אותך. אני לא יכולה להיות אדם כזה. אני לא אהיה.״

הוא מתקשח, אוחז בחוזקה בהגה, ואז מביט לעברי. ״אין לך שום סיבה לדאוג. אני יודע שאנחנו רק ידידים, לנון, אז תפסיקי להאמין שאת תהרסי לי איזו מערכת יחסים שלא קיימת אפילו, כי את לא. אני לא יודע אם הבחנת או לא, אבל לא הייתי עם מישהי כבר תקופה. ולפני שתתחילי אפילו, זה לא בגללך. אני לא רוצה להיות עם אף אחת, במיוחד לא עכשיו.״ מילותיו משתהות, ממלאות את המכונית.

אני פותחת את פי לומר משהו, מבינה כמה אני מבולבלת לגבי הכול. במקום, שום דבר לא יוצא מפי. אני רוצה לשאול אותו איך ייתכן שהוא מרגיש ככה, איך הוא יכול להיות כל כך מרוצה מהתוכנית הזאת או עם איך שהיא עלולה לסבך לו את חיי האהבה האפשריים שלו. אבל אני לא עושה זאת. ההורמונים שלי משתוללים לגמרי והרגשות מציפים אותי. אני מוכרחה להחזיר לעצמי שליטה, כי בעוד עשר דקות אנחנו נעמוד מול ההורים שלי. אני לא יכולה להופיע נסערת או בוכה עם גבר שאני טוענת שהוא בעלי. זה יהיה הרושם הראשון הגרוע ביותר אי פעם. אימא שלי תשים לב וזו תהיה שיחה שאני לא רוצה לקיים לפני שאשליך עליהם את פצצת ההיריון.

״תקשיב. אנחנו כמעט מגיעים ואני חושבת שעדיף שנשהה את השיחה הזו ונדבר שוב כשנחזור הביתה. כרגע, יש לנו נישואים מזויפים שאנחנו צריכים להציג. אנחנו צריכים להיכנס לדמות ולשחק את התפקיד של הזוג הטרי המאוהב בטירוף עבור ההורים הלא חשדניים שלי.״ אני מסתכלת לעברו, והוא מהנהן בהסכמה.

״כנראה שעדיף ככה,״ הוא אומר, ופונה אל הרחוב של הוריי.

אני בולעת את הגוש בגרוני כשהבית נגלה לעין. אנחנו נכנסים אל החניה שלהם ואני מנסה לגייס קמצוץ של אומץ למרות שאני מרגישה שאני קורסת מבפנים החוצה. האנטר אוחז בידי ולוחץ.

״אני נראית בהיריון?״ אני שואלת אותו בגיחוך, מחווה על חולצתי הגדולה. למרות שאני רק בשבוע החמישה­־עשר, הבליטה הקטנה שלי כבר נראית לעין בחולצות צמודות. אסור שהם יידעו באיזה שבוע של ההיריון אני כי זה יהרוס את כל האמינות.

״את נראית נהדר,״ הוא מבטיח לי בקריצה, וזה אמור להרגיע אותי, אבל גל של עצבים מכה בי. ״בואי נעשה את זה, אשתי הקטנה.״

״מה אם זה יהיה אסון? מה אם ההורים שלי יתחרפנו? מה אם הם יקלטו שאנחנו משקרים והכול היה לשווא? מה אם ­­—״

״לנון.״ קולו העמוק של האנטר גורם לי להסיט בחדות את עיניי אל עיניו.

הוא כורך יד סביב עורפי ומושך אותי קרוב עד ששפתינו נצמדות. אני נרגעת מייד, נותנת לפיו למחוק את כל פחדיי. הוא נסוג אחורה, ואני מקדירה מבט. הנשימה שלי מקוטעת כשאני משחזרת במוחי את מה שקרה הרגע. ״יותר טוב?״ קולו חורק, כאילו הנשיקה השפיעה גם עליו.

״אהא,״ אני מצליחה לומר, והמחשבות שלי על הוריי נעלמות. למה יש לו השפעה כזו עליי? אני ממצמצת, מצטערת שאין לי זמן לנסות להבין, אבל יודעת שאין לי.

צחקוק נפלט מפיו. ״יופי. קטן עלינו.״

״נכון.״ אני מהנהנת בהסכמה. ״יכול להיות שנישקת אותי הרגע כדי להשתיק אותי?״

״לא הייתי מעז.״ הטון הקליל שלו גורם לי לחשוב אחרת. ״תני לי לומר, מעולם לא פגשתי הורים של מישהי שלא אהבו אותי.״

אני מזעיפה מבט וצוחקת. ״אה, יש לנו ביטחון מופרז? טוב, ההורים שלי הם לא כמו רוב ההורים,״ אני מזכירה לו.

האנטר מרים את ידי ומצמיד נשיקה רכה לפרקי אצבעותיי.

חשמל חולף בתוכי כשעיניי פוגשות את עיניו. ״זה הולך להיות לגמרי אמין. יכול להיות שבסוף הנסיעה הזאת אנחנו בעצמנו נאמין שאנחנו נשואים.״

מילות העידוד שלו גורמות לי לצחוק ואני מרגישה הרבה יותר טוב. האנטר יודע מה הוא עושה ואנחנו מוכנים.

האנטר מחייך אליי חיוך מרגיע, ואז פותח את הדלת כדי לצאת. הוא מקיף את המכונית ופותח את הדלת שלי. הוא עוזר לי לצאת, מתנהג כמו הג'נטלמן המתוק שראיתי בחודשים האחרונים. כשאנחנו עוברים את המכונית אני מביטה אל הטבעת באצבעי השמאלית ותוהה מה לעזאזל אני עושה. אבל אין זמן לנתח את זה, כי קולה של אימא שלי גורם לי להיעצר. כשאני מרימה את מבטי, אני עוטה חיוך על פניי. היא סוגרת את המרחק בינינו, ואז מושכת אותי לחיבוק גדול, אבא שלי מאחוריה.

״לנון! אני כל כך שמחה שאת סוף סוף כאן,״ היא צווחת. ״איך הייתה הטיסה שלך?״

האנטר מוציא את ראשו מתא המטען ושולח לה את חיוכו הנערי הידוע לשמצה. עיניה של אימי פוגשות את עיניי ממש לפני שהלסת שלה נשמטת אל הקרקע. נראה שיש לו השפעה כזאת על אנשים. כולל אימא שלי.

״אימא. אבא. זה האנטר,״ אני מציגה. הוא לוחץ לאבי בידידותיות את היד ואימא שלי מחבקת אותו. אני חושבת שאני אפילו תופסת אותה לוחצת את שריריו.

״אז זאת ההפתעה שלי, מותק?״ היא שואלת, מחייכת חיוך רחב.

האנטר פולט צחוק מכל הלב.

״עכשיו אתה יודע מאיפה סופי ומאדי קיבלו את זה,״ אני אומרת לו, ולחיי מתלהטות.

עיניה של אימא מאירות. ״אז פגשת את כל הבנות שלי?״

״פגשתי,״ הוא אומר לה, אבל לפני שהשיחה מספיקה להתקדם אבא שלי מציע שניכנס פנימה ואני אסירת תודה על כך. האנטר מניף את תיק הצד שלו על כתפו ולוקח את הטרולי שלי ואבא שלי לוקח את המזוודה הענקית שלי. כשאנחנו פוסעים אל הדלת האנטר מניח את ידו על גבי התחתון, גורם לכל גופי להתעורר. אני מתאמצת כל כך למצוא את הביטחון העצמי שלי כשאנחנו נכנסים פנימה.

אני משאירה את ידי השמאלית חבויה, וגם האנטר. אנחנו לא רוצים שההורים שלי יבחינו בטבעות עד שנהיה מוכנים להציג אותן. אבא מציע שניכנס לסלון ונתעדכן.

״אתם רוצים קפה? אני אכין,״ אימא שלי אומרת ושנינו מהנהנים למרות שליבי דוהר, כי היא ללא ספק תבחין בכך שאני לא שותה.

״זה יהיה נהדר, גברת קוריגן,״ האנטר אומר. אבא מתיישב כשאימא פוסעת אל המטבח. האנטר ואני יושבים על הספה מולו. אנחנו מדברים על הטיסה, על העבודה שלי בבית הספר והוא שואל מה שלום סופי ומאדי. האנטר רגוע ככל שאפשר להיות, שומר על קשר עין ומניח קלות את זרועו סביב מותניי אבל אני מרגישה כאילו אני פורמת חוט אחד בכל פעם.

קל לשקר להם כשזה בשיחת וידיאו אבל אני לא בטוחה אם אני מסוגלת לעשות את זה מול הפרצוף שלהם. אבל כל כך הרבה תלוי בשבוע הזה אז אני מנסה לשכך את היסוסיי.

אימא חוזרת ומתיישבת ליד אבא. אני יודעת שהחקירה האמיתית תתחיל עכשיו.

״אז... אתה האנטר שאיתו דיברתי בטלפון לפני כמה חודשים, כשלנון התחמקה ממני כמו ממגפה?״ היא ישירה, כמעט ישירה מדי.

חיוכו של האנטר לא מתערער אפילו קצת. ״כן, גברת, זה הייתי אני. לא רציתי שתדאגי.״

אימא מהנהנת. ״אני מעריכה את זה, כי דאגתי, במיוחד אחרי כל מה שקרה עם ברנדון.״

קיוויתי שהיא לא תזכיר אותו כל כך מהר. הצבע אוזל מפניי כשאני חושבת על הנסיעה הזאת ועל כך שהייתי אמורה להיות כאן איתו. תחושת האשמה על מה שאנחנו עושים דוקרת אותי בבטן. הידיעה כמה המצב היה שונה אם ברנדון היה לצידי, אבל מאוחר מדי. עכשיו או לעולם לא. אימא ממשיכה, אבל אני אובדת בתוך ראשי, עד שאני שומעת את המילים הבאות שלה.

״אתה החבר החדש של לנון?״ היא מביטה על שנינו במבט מאשים, גבותיה מכווצות כאילו היא מנסה לפתור תעלומה מסתורית.

אני פותחת את פי אבל אני לא מצליחה להוציא את המילים החוצה. אני משתנקת, יודעת שאני חייבת לומר משהו, אבל אני אובדת עצות.

״למעשה,״ האנטר מדבר כשהוא מבחין בכך שאני קפואה. הוא מתקרב כמה סנטימטרים קרוב יותר אליי, מהדק את אחיזתו בי ומחייך. ״אני בעלה.״