בחור צעיר על סף גיל הבגירות, עושה את דרכו בשעת לילה מאוחרת אל דירת־חדרו שבבית מלון, אחרי שנפרד מבת זוגו המוזיקאית שהחליטה לעבור ללונדון. שרוי בעצב ושקוע בהרהורים, עת שחצה את ככר הפירמיד, פוגעת בו מכונית נהוגה בידי אישה בהירת שיער. שניהם הובהלו על ידי עוברי אורח למלון רגינה הסמוך, ומיד התייצבה ניידת משטרה שהסיעה אותם לבית חולים אזורי. ממולם, על הספסל האחורי ישב גבר שחום־עור, שלא במדי־משטרה, והשגיח עליהם.
הגבר הצעיר שנפגע והנהגת הפוגעת הוכנסו לאותו חדר־טיפולים. ממפתן הדלת אפשר היה להבחין במלווה שחום העור, פוסע הלוך ושוב. הנפגע, שסומם באתר, קיבל בשמחה את אותות ההרגעה שסימנה לו הנהגת, והבחין כי היא מכוסה במעיל הפרווה היוקרתי אותו לבשה. הוא לבש עליונית קנדית בלויה ומוכתמת.
למחרת, כשהתעורר, בעיקר מההזיות שהשפיע עליו האתר, גילה שהוא לבדו בחדר; הנהגת־הדורסת כבר לא הייתה לצידו, והנוף הנשקף מן החלון הצטייר לו כאתר סקי בשם אנגדין, שם ראה פעם גולש שדרדר את עצמו כנגד קיר משופע כדי לשבור לעצמו את הברכיים ולקבל פטור מגיוס ל'מלחמת אלג'יר'. לשאלותיו היכן הוא נמצא, השיבה האחות בהשתוממות ובקוצר רוח. היא שבה עם נעל המוקסין שאיבד עת שנדרס, והודיעה לו שעליו לעזוב את המקום.
רגע השחרור, עדיין בצליעה ובפציעות חבושות, עוכב על ידי הגבר שחום־העור שהמתין לו באולם היציאה. הלה החתים אותו על דו"ח תאונה שגרתי, ופקידה מסרה לו מעטפה. את תכולתה המוזרה של המעטפה יגלה מאוחר יותר. דרוך ונחוש למצוא את הנהגת־הדורסת, הוא יוצא למסע חיפוש שלא היה מבייש בלש משטרתי.
המספר, שהוא גיבור־הרומן, משחזר את סיפור חייו האוטוביוגרפי קצר־השנים ממרחק של כארבעים שנה, והוא בוחר לפתוח בסיפור התאונה, שהיווה לדידו קו גבול שחצה את חייו לשניים: לפני התאונה ולאחריה. התאונה, וכל מה שהתלווה לה, שינו את חייו הדחוקים והלחוצים. ואיפשר לסוג של אויר נקי וחופשי לזרום אל ריאותיו. כך הוענקה לו היכולת לשתף את הקורא במערכת יחסיו עם אביו, שמעולם לא ידע במה הוא עוסק או עם מי הוא מתרועע, או מדוע בתי הקפה בם נפגשו היו יותר ויותר צדדיים במפת פריז. השתתפותו במפגשים של הגורו, כהן המחשבות, הד"ר בובייר, על קהל מעריציו הנאמנים, שייך אף הוא לפרק חייו שלפני התאונה, ובאשר לטיפוס שחום־העור, שהייתה לו השפעה מירבית על חוויית התאונה, מצטרף גם הוא לדמויות הגבריות המתאפיינות בהיותם רחוקים מלהיות 'נערי מקהלה', בלשון המעטה.
ולצידם, מלוות את הרומן דמויות נשיות, בשיער בלונדי על פי רוב, הנאבקות כל אחת בדרכה, על הניסיון לשלוט בגורלן ולממש את שאיפתן להגדיר את משמעות חייהן ולשפרם.
יסוד אניגמטי ועלום מלווה את הרומן, התמים והישיר, הן משום התקופה החברתית הקשה של אחרי מלחמת העולם השנייה, שהותירה דור חרד ומבולבל שכל שאיפתו היא, למצוא את שביל הזהב לחיים של שלווה ורוגע, ואל פיסה של אושר אפשרי, כדוגמת גרמי השמיים ממרום את הסדר הקוסמי העילאי והאלמותי.
לסיום, וכמוטיב מרכזי, משליך המספר זרקור אל היכולת האנושית המוגבלת לזכור ולשכוח אירועים, מקומות ואנשים הנקרים בדרכנו בפרקי זמן שונים, שמתבררת כמיגבלה מגוננת מפני הצפה של חזיונות. כי בסופו של דבר הגורל או האקראיות מזמנים לנו מיפגשים חוזרים, "שיבה נצחית" של דמויות המסמלות פשר ומעבירות מסר.
פאטריק מודיאנו הוא סופר צרפתי ידוע ממוצא יהודי, יליד 1945, שזכה בפרסים ספרותיים מקומיים כמו גונקור ב-1978 ובפרס נובל לספרות, ב-2014.