תאונת ליל־ירח

מאוחר מאד בלילה, בתאריך כלשהו בעברי הרחוק, כשהייתי על סף גיל הבגירות, חציתי את כיכר

ה"פירמיד" לעבר ה"קונקורד", כשבמפתיע הגיחה מן האפלה מכונית. סברתי לתומי כי היא אך נגעה בי קלות, אולם נוכחתי, כי כאב חד פילח את הקטע ברגלי שבין הקרסול לברך. נפלתי והשתטחתי על פני המדרכה. אך הצלחתי להתרומם. המכונית ביצעה סטיה והתנגשה באחת מקשתות הכיכר בשאון צורם של זכוכית מתנפצת. דלת המכונית נפתחה ואישה ,רועדת כולה יצאה ממנה. מישהו שנמצא ליד דלת הכניסה

למלון, מתחת לאכסדרת הקשתות, הבהיל אותנו לעבר הלובי ..חיכינו, האשה ואני, ישובים על ספת ישיבה עשויה עור אדום, בעוד הוא ניגש לבצע שיחת טלפון בדלפק הקבלה . בפניה של האשה, שדיממו קלות ניכרו פצעים בשקערורית הלחי, מעל ללסת ובמצח. גבר מוצק, שחום־עור וקצוץ שיער, נכנס ללובי וצעד לעברנו.

בחוץ, התקהלו אנשים סביב המכונית שהדלתות בה עדיין נותרו פתוחות, ואחד מהם רשם דו"ח תאונה שיגרתי. למן הרגע שטיפסנו למושבי מכונית משטרת ההצלה, הבחנתי כי רגלי השמאלית הייתה יחפה, ללא נעל. האישה ואני, ישבנו זה לצד זו על ספסל העץ. הגברתן השחמחם התיישב על הספסל, מולנו. הוא עישן, ומעת לעת השליך בנו מבט קר. מבעד לחלון המשורג יכולתי להבחין שאנחנו נוסעים לכיוון רציף ה"טווילרי". הם לא אפשרו לי לחפש את הנעל האבודה, ודאגתי למחשבה שהיא תיוותר בודדה ונטושה על המדרכה לאורך הלילה. כבר לא ידעתי אם מדובר בנעל או בחיית המחמד שהפקרתי, אותו כלבלב של ימי ילדותי, שנדרס על ידי מכונית בתקופה בה גרתי באחד מפרבריה של פריס, ברחוב של דוקטור קורזן. הכל סביבי נע. יתכן אולי שנפגעתי בגולגולת כשנפלתי. הפנייתי ראשי לעבר האשה. הופתעתי לראות שהיא לבושה במעיל פרווה..

נזכרתי שהיה אז חורף. האיש שישב מולנו לבש מעיל, וגם עלי הייתה עליונית קנדית ישנה, מאלה שקונים בדרך כלל בשוק הפשפשים. היא לעומת זאת, לא קנתה את מעיל הפרווה שלה בשוק הפשפשים. מה זה היה? פרוות חלד או זיבלין? היא נראתה מטופחת, על רקע הפציעות שעל פניה. אני נוכחתי לראות שעל המעיל הקנדי שלי, בחלק העליון שמעל לכיסים, היו כתמי דם. הייתה לי שריטה עמוקה בשורש כף היד, שהיא ככל הנראה גרמה לה. היא השתדלה להראות זקופה, אבל ראשה היה שמוט מטה, ומבטה ננעץ ברצפה, כמתמקד בחפץ כלשהו. אולי ברגלי היחפה? שערה היה ארוך מעט, ועל רקע האור, נראה לי בצבע בלונד.

ניידת המשטרה נעצרה ברמזור האדום, במורד הרציף שלאורך "סנט ג'רמיין ד'אוקסרואה". הגבר המשיך לסקור אותנו בזה אחר זו בדממה מלווה מבט קר. נדמה היה לי כי אני מואשם במשהו.

הרמזור טרם התחלף לירוק. בבית הקפה, שעל קצה הרציף של ככר "סנט ג'רמיין ד'אוקסרואה", לשם נהג אבי לזמן אותי לפגישות אתו, עדיין דלקו האורות. זה יכול היה להיות העיתוי המושלם להימלט. ואולי יכולנו לבקש מהטיפוס הזה שעל הספסל, לתת לנו ללכת? הוא השתעל, שיעול כבד של מעשנים, והתפלאתי לשמוע שצליל יוצא מגרונו. מאז התאונה, השתררה סביבי דממה עלומה, כמי שאיבד שמיעה. המשכנו לנסוע לאורך הרציף. ברגע שהמכונית המשטרתית עלתה על הגשר, הרגשתי שהיא לוחצת את כף ידי הקמוצה. היא חייכה אלי ברצון טוב להרגיע אותי, אבל אני כלל לא הבעתי חשש . נדמה היה לי שכבר הזדמן לשנינו להימצא יחד, בנסיבות אחרות, וכך היא חייכה תמיד. איפה ראיתי אותה? היא הזכירה לי מישהי שראיתי מזמן. האיש מולנו נרדם וראשו נשמט אל חזהו. היא לחצה חזק את אגרופי, ומיד, ברגע שיצאנו מהמכונית, נכבלנו באזיקים זה לזו.

מעבר לגשר, ניידת המשטרה עקפה מכונית "פורשיה" ונעצרה בחצר־אולם־המיון של ביה"ח "הוטל דייה". ישובים בחדר ההמתנה, בנוכחותו התמידית של האיש הזה, שאלתי את עצמי איזה תפקיד הוא ממלא כאן? האם הוא שוטר? במשמרת? במשימת השגחה עלינו? ואם אכן כן, מאיזו סיבה? רציתי לשאול אותו אבל ידעתי מראש שהוא לא ישיב לשאלתי. מאז ומעולם הייתה לי מעין "ה א ר ה  פ נ י מ י ת ". צירוף המילים הזה חדר לתודעתי מבעד לאור הגס שהקרינה המנורה באולם ההמתנה. ישבנו היא ואני, על ספסל מול משרד הקבלה. בעוד הגברתן שחום־העור פונה אל אחת הפקידות במשרד. הייתי ממש קרוב אליה, הרגשתי את כתפה כנגד כתפי. על קצה הספסל, הרחק מאיתנו, הוא התיישב. אדם כלשהו, אדום שיער, יחף, במעיל עור ובמכנסי פיג'מה פסע ללא לאות לאורכו של אולם ההמתנה, בניסיון להסיט אליו את תשומת ליבן של פקידות הקבלה, שלטענתו התעלמו ממנו במכוון. הוא התהלך מולנו שוב, בניסיון להסב כלפיו את תשומת ליבי. אבל אני נמנעתי מהיתקלות במבטו מחשש שיפתח איתי בשיחה.

אחת הפקידות פנתה אליו והדפה אותו בעדינות לכיוון היציאה. הוא שב על עקביו, והפעם, השתלח ביבבות ארוכות, ככלב מבוהל המזהה נוכח סכנה לחייו. מעת לעת הופיעו גבר או אישה מלווים על ידי שומרים ושוטרים מאבטחי הסדר הציבורי, חוצים בזריזות את האולם ונבלעים אל תוך הפרוזדור שמולנו. שאלתי את עצמי לאן מוביל הפרוזדור הזה, ואם גם אותנו ישליכו לתוכו.

שתי נשים מלוות בפקחי־משטרה חצו את אולם ההמתנה. הערכתי שהן הובלו בניידת , אולי אפילו הניידת שהסיעה גם אותנו לתחנת המשטרה הזו. הן לבשו מעילי פרווה מהודרים, כמו זה שלבשה שכנתי, וגם להן היה מראה מטופח למדי. פציעות על הפנים לא היו להן, אבל הן כולן נשאו אזיקים על פרקי הידיים.

הבריון שחום־העור, סימן לנו לקום וכיוון אותנו לקצה האולם. הרגשתי מבוכה להתהלך כך, בנעל אחת חסרה, וחשבתי שעדיף להסיר גם את השנייה. כאב חד פילח את קרסול הרגל שנתייתמה מנעלה.

אחות כלשהי הובילה אותנו לחדר קטן בו היו שתי מיטות שדה. השתרענו על המיטות. איש צעיר נכנס. הוא היה לבוש בחולצה לבנה וסינר גלבים. הוא עיין בטופס כלשהו ושאל לשמה. היא ענתה : ז'קלין בוזרג'אן. גם אותי הוא שאל לשמי. הוא בדק את הרגל היחפה, אחר כך את הברך, אחרי שקיפל את מכנסי. לה, הייתה אחות שסייעה לה להסיר את מעילה, ואחר כך, חיטאה בצמר גפן את הפציעות שבפניה. הם הלכו, והשאירו מאחוריהם נורית אור קטנה דולקת . הדלת הייתה פתוחה לרווחה, ובתאורת הפרוזדור, ההוא, המשיך להתהלך בצעדים אינסופיים. הוא בצבץ מבעד למשקוף הדלת, בקצב של מטרונום. היא שכבה על מיטה לצידי, מכוסה במעיל הפרווה. בין שתי המיטות לא נותר רווח מספיק כדי להעמיד שולחן לילה. היא הושיטה לי את זרועה, ואימצה את כף ידי. . חשבתי על האזיקים שהשתלשלו מפרקי ידיהן של שתי הנשים שזה עתה הגיעו, ושוב נמלאתי חשש שמא גם אותנו הם יאזקו בסופו של דבר.

מעת לעת ניסיתי לפקוח את העיניים, אך שוב שקעתי למעין שינה. נזכרתי במעורפל בתאונה ורציתי להתהפך כדי להציץ ולראות אם היא עדיין שוכבת במיטה שלצידי. אך לא נמצאו בי ולו מעט מהכוחות הנחוצים כדי להניע את הגוף, נינוחות נעימה השתלטה עלי. נזכרתי גם בחסם השחור והעבה. ריח האתר קרוב לודאי היה אחראי לתחושה הזאת. הייתה לי הזיה כאילו אני עושה סקי ונסחף בזרם הנהר. תמונת פניה נגלתה לעיני בבהירות מדויקת, כאילו הייתה זו תמונה אנתרופומטרית גדולה: הגבות המקושתות, עיניה הבהירות , שערה הבלונדיני, הפצעים על המצח, הלחיים ועצם הלחי. בהזיה שבחלום, הגברתן השחמחם הסב את תמונתה לעברי ושאל אם אני "מכיר את הדמות הזאת". הופתעתי לשמוע אותו מדבר אלי. הוא חזר בלי הרף על אותה שאלה, בצליל מתכתי, כאילו היה שעון דובר. ומתוך ההכרח לסקור את הפנים הללו, חשבתי שאני אכן מכיר את "הדמות" הזאת. או שבלבלתי בינה לבין מישהי אחרת דומה לה. כבר לא הרגשתי כל כאב ברגלי השמאלית. נעלתי באותו לילה את נעלי המוקאסין הישנות, שסולייתן עשויה קרפ והגפה מעור קשיח ביותר, עד כי נאלצתי לבקוע את חלקו העליון בעזרת מספריים כי הם היו צרים מידי ולחצו על צוואר הרגל . חשבתי על הנעל שאיבדתי, הנעל שנשכחה באמצע המדרכה. בהשפעת הלם התאונה, אירוע שהתרחש מזמן, בו נדרס כלבי , עלה בזיכרוני. דימיתי כאילו אני שוב רואה את מורד השדרה שמול ביתי. הכלב ברח דרך השביל היורד כדי להגיע דרכו אל מרחב פתוח. פחדתי שהוא ילך לאיבוד וצעקתי לו מחלון חדרי. זה בדרך כלל קרה בערב, שאז טיפס תמיד בעצלתיים במעלה השדרה . תהיתי, מה מביא אותי לחשוב שהאישה הזו קשורה אל בית בו חייתי בילדותי. מתי זה היה?

ושוב, הדהדה בראשי שאלתו של ההוא, האם אני מכיר את הדמות הזאת, בקול רך ומתוק, כלחש על אזני. המשכתי לצוף ונסחפתי בזרם מי הנהר שאולי היה אותו נהר שלאורכו טיילנו עם הכלב. קלסתרי־פנים -הציפו את דמיוני לסירוגין, והשוויתי אותם לתמונה האנתרופומטרית הגדולה. כן, היה לה חדר בקומה הראשונה באותו בית, וזה היה החדר האחרון בקצה המסדרון. אותו חיוך, אותו שיער בלונדיני בהבדל שהיה מעט ארוך יותר. צלקת חצתה את לחייה השמאלית, והבנתי מיד מדוע היה נדמה לי שאני מכיר אותה, עוד כשהיינו בניידת המשטרה: הפציעות שבפניה, הם שעוררו את זיכרון הצלקת, אך לא התרכזתי אז בדבר.

כשאתאושש, אסב לעברה את פני, ובידיעה שהיא שוכבת על מיטתה לצידי, אמתח את זרועי, ואניח אותה על כתפה, כדי להעירה משנתה. היא הייתה אמורה עדיין להיות מכורבלת בתוך מעיל הפרווה שלה, ואז, אשאל אותה את כל אותן שאלות. אני אברר מי היא הייתה.

לא ראיתי משהו מיוחד בחדר. תיקרה לבנה מעלי וחלון מולי . או בעצם, מפרץ זכוכית שבצידו הימני התנועע ענף עץ, ושמי תכלת השתקפו מבעד לחלון הזכוכית השקוף , בצבע תכול וטהור כצבעם של שמיים המבשרים את יופיו של יום חורפי. הייתה לי מין הרגשה שאני נמצא במלון הרים. כאשר אוכל לעמוד על רגלי ולפסוע עד לחלון אולי יתברר לי שהוא משקיף על שדה שלג, או על עקבותיהם של גולשי הסקי האחרונים. לא נתתי לעצמי להיסחף בזרם הנהר, אבל החלקתי על מדרון השלג המתון והארוך עד אין קץ, ושאפתי אויר רענן כשל אתר.

החדר נראה היה גדול יותר מכפי שהוא נראה לי אתמול בערב ב"הוטל דייה", אך כלל לא זכרתי מפרץ זכוכית, או זכר כלשהו לחלון, באותו כלוב, אליו הובהלנו מחדר ההמתנה. הפנייתי ראש. לא הייתה שום מיטת שדה, ולא היה איש מלבדי. הם היו אמורים לתת לה חדר צמוד לשלי, וכך היה מתאפשר לי להתעדכן ביחס אליה, מהר יחסית. הבריון השחום בו חשדתי שבכוונתו לכבול את שנינו אחד אל השני, לא היה שוטר במובן המקובל של התפקיד, ולכן השתחררתי מהמחויבות כלפיו. הוא יכול היה לשאול אותי שאלות כרצונו. התשאול נמשך שעות ארוכות, וכבר לא חשתי אשם במשהו. החלקתי על השלג והאויר הקר הישרה עלי תחושת אופוריה. תאונת ליל־אמש לא הייתה ענין מיקרי. היא ציינה שבר. זה היה הלם שהניב תועלת; הוא התרחש במועד, כדי לזמן לי גורל חיים חדש.

הדלת הייתה לשמאלי, ולצידי, שולחן לילה קטן עשוי עץ ליבנה. הניחו עליו את ארנקי ודרכוני. ועל כסא המתכת, מנגד לקיר, זיהיתי את בגדי, ומתחתיו, את נעלי היחידה. שמעתי את הקולות מאחורי הדלת, קולותיהם של גבר ואשה שניהלו שיחה נינוחה. לא היה לי כל רצון לקום. רציתי למתוח ככל האפשר את פרק הזמן הזה. שאלתי את עצמי אם אני עדיין בהוטל דייה, אך הייתה לי הרגשה שלא, משום השקט ששרר סביבי, שלא הופר על אף שני הקולות הבוטחים שמעבר לדלת. הענף המשיך להתנועע בתוך מסגרת החלון. הם בודאי יכנסו לחדר ויתנו לי הסברים. לא חשתי כל דאגה; אני שמעולם לא חדלתי להיות חרדתי. אולי בזכות האתר שנתנו לי לנשום בליל אמש, או סם כלשהו לשיכוך כאבים, חשתי שלווה, אם כי חטופה. הנטל, שתמיד העיק עלי, התפוגג. לראשונה בחיי הרגשתי קליל וחסר דאגות, שלמען האמת, זה היה אופיי האמיתי.השמים הכחולים שהשתקפו מבעד לחלון העלו לתודעתי מילה אחת :

א נ ג ד י ן . לרוב, הייתי מחוסר חמצן, והלילה, רופא מסתורי כלשהו, לאחר שבדק אותי, הבין שעלי לנסוע בדחיפות לאנגדין..

שמעתי את שיחתם מאחורי הדלת והימצאותן של שתי הדמויות הבלתי נראות ובלתי מוכרות הללו, נסכה בי ביטחון. אולי הן שם, כדי להשגיח עלי. ושוב, המכונית הגיחה מן העלטה שרטה אותי והתנגשה אל מול הקשתות, הדלת נפתחה והיא יצאה כולה רועדת. כאשר ישבנו על הספה באולם הקבלה של המלון, ועד לרגע שהיא אימצה את כף ידי בתוך הניידת, נדמה היה לי שהיא שיכורה. תאונה באנאלית , אחת מאלה המדווחות ליומנאי התורן כמצב בו הנהג היה "תחת השפעת אלכוהול." אבל עכשיו, הייתי בטוח שמדובר במשהו אחר לחלוטין. כמו היה זה מישהו, שהושם כדי להשגיח עלי בלי ידיעתי, או שהגורל היקרה בדרכי מישהו שהוטלה עליו המשימה לגונן עלי. ובלילה ההוא דחקה השעה. היה צורך להצילני מפני סכנה אורבת, או לפחות להתריע עליה בפני. תמונה עלתה בזיכרוני, בלי ספק משום המילה א נ ג ד י ן . ראיתי, מספר שנים קודם לכן, גולש סקי שהחליק במורד תלול ומשופע, שהשליך עצמו בכוונה אל קיר של מבנה, ושבר לעצמו את הברך כדי שלא לצאת למלחמה, זאת שקראו לה "של אלג'יריה". הוא בסה"כ רצה להציל את חייו באותו יום. לי הסתבר, שאפילו רגל שבורה לא הייתה לי. תודות לה, יצאתי כמעט שלם. הזעזוע הזה היה הכרחי. הוא איפשר לי לחשוב מה עשיתי עם חיי עד אז. הייתי חייב להסכים לאמירה ששמעתי מפי אנשים ביחס אלי, ש"ששתי אלי האסון".

פעם נוספת, מבטי ננעץ בנעל שמתחת לכסא, נעל המוקסין העבה, שסדקתי בה את הגפה. הם ודאי הופתעו כאשר חלצו אותה מרגלי, לפני שהושכבתי במיטה הזו. הם היו אדיבים ואספו את בגדי יחד עם הנעל, כשהשאילו לי את הפיג'מה הזו שלבשתי עכשיו, שצבעה תכול ועליה פסים לבנים. מאין נבעה בדידות כה עמוקה? היא היתה זו שללא ספק, נתנה להם הנחיות. לא יכולתי לנתק את מבטי מן הנעל הזאת.

מאוחר יותר, כאשר תפנית תשנה את מהלך חיי, יהיה זה הכרחי שהיא תישאר לראות אותה תמיד לנגד עיני, מעל לארובת האח, מוגנת בקופסת זכוכית, לזכר העבר.. ולאלה שירצו לדעת יותר על אותו חפץ, אשיב כי זה היה הדבר היחיד שהורי הורישו לי, אכן, ככל שהפלגתי אל נבכי זיכרוני, תמיד התהלכתי בנעל אחת בודדה. בהרהור הזה עצמתי את עיני והתנומה חבקה אותי בצחוק חרישי מטורף.

אחות שנשאה מגש, העירה אותי ואמרה שזאת היא ארוחת הבוקר שלי.שאלתי אותה היכן בדיוק אני נמצא, והיא נראתה מופתעת מבורותי. בקליניקת מירבו, היא השיבה, וכשביקשתי לדעת את כתובת הקליניקה, היא לא הגיבה. היא התבוננה בי בחיוך פתאים. היא חשבה שאני לועג לה. ואז, בחנה את הטופס שהוציאה מתוך כיס חלוק האחות, ואמרה שאני חייב "לעזוב את המקום". חזרתי שנית: איזו קליניקה? השמש נטתה, כמו בחלומי. חלמתי שאני אסיר באיזו אניית משא, בלב ים. מיהרתי למצוא קרקע מוצקה. קליניקת מירבו, רחוב נרסיס דיאז. לא העזתי לשאול אותה באיזה רובע נמצאה הקליניקה הזאת. קרוב להוטל דייה? ניכר היה שהיא ממהרת, והיא סגרה אחריה את הדלת בלי לתת לי הסבר נוסף. הם חבשו לי את הקרסול, הברך, שורש כף היד והיד. לא יכולתי לקפל את ברך שמאל, אבל הצלחתי להתלבש. נעלתי את נעלי הבודדת וחשבתי שיהיה קשה לצעוד כך ברחוב, אבל אמצא ודאי תחנת אוטובוס או רכבת תחתית בסביבה, כך שאספיק להגיע הביתה ממש מהר. החלטתי להשתרע מחדש על המיטה. עדיין חשתי נועם ונינוחות. האם העונג הזה עוד יימשך? חששתי לאבד את תחושת הנועם הזאת מיד כשאצא מהקליניקה. כשהבטתי לשמים הכחולים מבעד למשקוף החלון, השתכנעתי שאכן הובילו אותי אל ההר. נמנעתי מלגשת אל החלון, כדי שלא להתאכזב. רציתי לשמר לזמן ארוך ככל האפשר את האשליה שקליניקת מירבו נמצאת באחת מתחנות ספורט החורף של אנגדין. הדלת נפתחה והאחות הופיעה. היא נשאה תיק פלסטיק אותו הניחה על שולחן הלילה ויצאה בסערה, בלי לומר מילה. התיק הכיל את הנעל שאיבדתי. הם הטריחו עצמם ללכת ולחפש אותה, שם, על המדרכה. או אולי היתה זו היא שביקשה זאת מהם. תשומת לב כזאת, לכבודי, הפליאה אותי. עכשיו, כבר לא נישאר משהו שהיה יכול לעכב אותי מ"לעזוב את המקום" כדברי האחות. השתוקקתי להתהלך באוויר הפתוח, תחת כיפת השמים.

צלעתי קצת כשירדתי במדרגות הרחבות ונאחזתי במעקה. באולם הכניסה, תכננתי לצאת דרך דלת הזכוכית, שאחת מכנפיה הייתה פתוחה, והבחנתי בנוכחותו של השחמחם המוצק. הוא ישב על ספסל, סימן לי בידו וקם. הוא לבש את אותו מעיל שלבש באותו לילה. הוא הוביל אותי עד למשרד הקבלה. שאלו לשמי. הוא נשאר צמוד אלי, אולי כדי להשגיח טוב יותר על תנועותיי, כי שקלתי לחמוק ממנו מהר ככל האפשר ועדיף באולם, מאשר ברחוב. פקידת הקבלה מסרה לי בחשאי מעטפה עליה היה רשום שמי.

אחר כך היא החתימה אותי על טופס שחרור ואז החליקה לעברי מעטפה נוספת. זו האחרונה נשאה את שמה של הקליניקה. שאלתי אותה אם עלי לשלם משהו אבל היא ענתה שהחשבון כבר סודר. על ידי מי? בכל מקרה לא היו ברשותי די מזומנים. ברגע שהתכוננתי לחצות את האולם לכיוון היציאה, השחום המוצק הזמין אותי להתיישב לידו על הספסל. הוא חייך אלי חיוך רחב וחשבתי שהטיפוס הזה איננו בהכרח ידידותי כלפי. הוא הציג בפני שני גיליונות נייר ...עליהם הופיע טקסט, מודפס במכונת כתיבה. "הדו"ח", אני עדיין זוכר את המונח הזה, שהיה שגור על לשונו. דו"ח התאונה. התבקשתי לחתום עליו, בתחתית העמוד, והוא שלף מכיס מעילו עט שהוא טרח להגיש לי ללא מכסה הפלסטיק. הוא אמר שאני מוזמן לקרוא את הכתוב טרם אחתום, אבל אני כבר הייתי להוט להימצא באוויר הפתוח. חתמתי על הדף הראשון. באשר להעתק השני, לא היה צורך שאחתום כי נועד לי. קיפלתי ודחפתי אותו לכיס הקנדית שלי ואז קמתי.

הוא חסם לי את הדרך. אולי רצה שוב להכניס אותי לניידת, שם אמצא אותה, יושבת על אותו מושב בו ישבה אז, בליל־התאונה? בחוץ, בסימטה הקטנה שהתחברה אל הרציף, נראתה רק מכונית אחת, שנהגה ניסה להחנות. אדם אחר נאחז בגשר הצף. חיפשתי מילים כדי לצאת לחופשי. לו הייתי מסתלק בפראות, הייתי מעורר בו חשד, והוא לא היה מניח לי. שאלתי אותו, מי הייתה האישה הזאת, באותו לילה. הוא משך בכתפיו ואמר שהנתונים רשומים בדו"ח ואוכל לקרוא אותם, אבל רצוי וכדאי, למעני ולמען כולם, שאשכח מכל התאונה הזאת. בכל הנוגע אליו, ה"ענין סגור", והוא הציע בפשטות שגם אני אאמץ את אותה גישה. הוא עצר לפני מדרגת העלייה לרכב, ושאל בקור רוח אם איני חש כאבים בשעת ההליכה, כי אם אני רוצה, הוא יכול "להוריד" אותי באיזשהו מקום. לא, אין צורך. וכך, בלי מילות פרידה, הוא עלה לניידת, התיישב ליד הנהג, טרק את הדלת בפראות, והמכונית יצאה לדרכה לאורך הרציף.

המשך הפרק בספר המלא