במישור הבסיסי, הקריאה ב'כניעה' מענגת בזכות האינדיבידואליזם הקיצוני של הגיבור הוולבקי, פרנסואה, מרצה לספרות בסורבון בן 40 ומשהו, שחי את חייו שלו ולא של אף קבוצה חברתית: הוא מתעניין באמת בסופר ז'וריס-קארל הויסמנס שאותו הוא חוקר, מנהל מערכות יחסים לא מחייבות עם נשים, אוכל ארוחות רווקים קנויות בדירתו או מתענג על אוכל במסעדות פריזאיות, ואדיש לפוליטיקה ")ארצות המערב היו גאות ביותר בשיטת הבחירות הזאת שבסופו של דבר לא הייתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות.("
יש משהו חסר אחריות בגיבורים של וולבק. וזה משחרר. כולל התענגות על הייאוש ועל חוסר ההצדקה של הקיום שחשים גיבוריו. לזה יש להוסיף כמובן את ההומור הבוטה ")בשנות העשרים שלי, כשעמד לי באמתלה כזו או אחרת ולפעמים אפילו בלי סיבה, במובן מסוים עמד לי בתוך הריק,(" את השנינות האינטלקטואלית הבוטה אף היא (ניטשה, שתיאר, ובצדק לדעת פרנסואה, את הנצרות כנשית, הוא "הומו מזדקן.(" ומעל כל אלה נמצא מה שנחשב ללב ההישג של וולבק ברומן החדש, שתקצירו כבר נמסר בחודשים האחרונים על כל במה אפשרית.
ברגישות של סופר מדע בדיוני, שיודע להציג עולם עתידני מתוך יסודות שקיימים כבר היום, בונה וולבק תרחיש שבו האיסלאם עולה לשלטון בצרפת. והוא פיקח מספיק כדי להציג את התרחיש הזה באופן משכנע ואמין: בסבב הראשון בבחירות של 2022 מקבלת "החזית הלאומית" הימנית את מרב הקולות, ושאר הקולות נחלקים בין הסוציאליסטים לבין המפלגה המוסלמית בראשות מוחמד בן-עבס. בסיבוב השני השמאל מתלכד מאחורי בן-עבס כדי למנוע את עליית הימין הקיצוני לשלטון, וכך נבחר בן-עבס לנשיא הרפובליקה. החזון הפוליטי שלו אינו של פנאט מוסלמי קיצוני, אלא של מדינאי שאפתן שרוצה להחזיר את צרפת לימי גדולתה, על ידי חיבורה למרחב הים-תיכוני הערבי.
וולבק, במילים אחרות, עוסק בצורה פרובוקטיבית - אבל קשובה לפרטים, אמינה וריאליסטית
- באחד הנושאים הבוערים על סדר היום העולמי: היחסים בין המערב לאיסלאם בכלל, ובין צרפתים שורשיים למהגרים בפרט. לכאורה זהו לב ההישג שלו - וולבק כתב רומן פוליטי אקטואלי שנקרא בעונג רב.
אבל כל זה לא היה הופך את וולבק לסופר החשוב בדורו. הסופר החשוב בדורו לא יכול להיות מאייר ומעטר של האקטואליה בלבד. הנושא המרכזי כאן הוא לא הפוליטיקה הצרפתית, לא יחסה של צרפת למהגרים המוסלמים, וגם לא האיסלאם כשלעצמו. הנושא המרכזי הראשון של 'כניעה' הוא הקושי - אולי אפילו חוסר היכולת - לקיים ציוויליזציה חילונית מאריכת ימים. "החזרה של הדת היא מגמה עמוקה, שחוצה את כל חלקי החברה שלנו," כמו שאומר בן-עבס במסיבת עיתונאים.
את הטענה ההיפר-שמרנית הזו מצמיד וולבק באופן גאוני לפסגת החשיבה החילונית כביכול - לתפיסות אבולוציוניות. עמית ימני של הגיבור מעלה השערה שלדתיים יש יתרון אבולוציוני בשימור הגנים שלהם, וכך בעצם משתכפלת גם הדתיות יותר ויותר: "לזוגות שמאמינים באחת משלוש דתות הספר, שבהן משמרים את הערכים הפטריארכליים, יש יותר ילדים מזוגות אתאיסטים או אגנוסטים; הנשים שם פחות משכילות, ההדוניזם והאינדיבידואליות פחות חשובים. מכל מקום, הטרנסצנדנטיות נעשית במידה רבה אופי שמועבר באופן גנטי."
כך מועתק הדיון הפוליטי המשמים-מעט וההיסטרי-מעט על היתכנות עליית משטר מוסלמי בצרפת לביקורת תרבות: אורח החיים החילוני האירופי מתקשה לשרוד במובן הפשוט של המילה. ולכך מותאם ככפפה ליד הויסמנס, שפעל ועסק בדקדנס האירופי של סוף המאה ,19-ה בעוד וולבק מנתח את המשכו בשלהי המאה 20-ה ובראשית המאה 21-ה (סוגיית ההתרבות בחברות המערביות זכתה לתשומת לב מוצדקת גם בשני רומנים מוצלחים שיצאו לאחרונה בארץ: 'ניצבת' של א"ב יהושע ו'העלמה מקזאן' של מאיה ערד.(
אבל אפילו זה, האינדיבידואליזם הליברלי המערבי כסוג של התאבדות, הוא בעיניי לא לב המקוריות והעניין של הספר. וולבק, כידוע, מתעניין בסקס. הוא ער לאיסלאם, חושיו האינטלקטואליים מגורים על ידי האיסלאם, בגלל ערנותו למין; בגלל ערנותו לנזקי המיניות המערבית המשוחררת. הוא משתמש באופן כמעט אינסטרומנטלי באיסלאם כדי להביע כמה מדעותיו על המיניות בחברות המערביות. חלק מהעמדות האלה הן ריאקציונריות ושוביניסטיות ומקוממות, אבל וולבק הוא סופר חכם ומתוחכם שמודע גם לזה, ובכל מקרה כדאי לשמוע מה יש לו לומר.
תובנה אחת נוגעת לנזק שגורמת המיניות המערבית המוחצנת למיניות עצמה. עם עליית המפלגה האיסלאמית, מהרהר המספר, ימי חנויות האופנה הנועזות ספורים, אך לא כך לגבי חנויות ההלבשה התחתונה: "הנשים הסעודיות העשירות מתלבשות במשך היום בבורקות שחורות בלתי חדירות, ובלילה הן הופכות לציפורי גן עדן, מופיעות במחוכים, בחזיות תחרה, בתחתוני חוטיני מעוטרים במלמלות ססגוניות ובאבני חן; בדיוק ההפך מהמערביות, שבמשך היום הן סקסיות ועם קלאסה מפני שהמעמד החברתי שלהן תלוי בכך, ובערב כשהן חוזרות הביתה הן קורסות, ומוותרות בתשישות על כל פרספקטיבה של פיתוי, זורקות על עצמן בגדים נוחים ולא רשמיים." תובנה אחרת, פרובוקטיבית במודע, נוגעת לפוליגמיה. גם כאן משדך וולבק בין השמרני והחשוך ביותר לכאורה לבין המתקדם ביותר: הפוליגמיה הולמת את "הברירה הטבעית" הדרוויניסטית, מסביר אידיאולוג נוצרי צרפתי שהתאסלם, כי אכן רק חלק מהזכרים ראוי שיימשך זרעם.
סוגיות הפוליגמיה ו"ערכי המשפחה" נוגעות גם במה שלהבנתי נמצא בלב מבנה העומק של הרומן. מוזר לדבר על מבנה עומק אצל וולבק, סופר שכל מה שיש לו לומר נמצא בדרך כלל על פני השטח, סופר שהאנטי-ספרותיות שלו עוינת לכאורה ניתוח סאב-טקסטואלי - אבל ניתוח מדוקדק של 'כניעה' מלמד שיש כאן הסטה של המוקד בין שני צורכי החיים הגדולים, הסטה מסקס לאוכל. פרנסואה מזהה, למשל, ברומן של הויסמנס את חשיבות "תענוגות השולחן" לשמירת הזוגיות. הוא מזכיר את החלוקה של נשים לפי בודלר לנשים "בשלניות" מצד אחד ו"בחורות," כלומר זונות, מצד שני. הוא מתאר בתאווה את מגשי המאפים וצלחות הבקלווה שמגישה לו אחת מנשותיו של קולגה שהתאסלם. פרנסואה מהרהר: "עכשיו, לקראת גיל חמישים או שישים, הגיוני שזוג יחיה ביחד, כאשר הגופים מזדקנים, כואבים, חשים כבר רק צורך אחד והוא קשר מוכר, בטוח וחסר-מין; במצב הזה המטבח המקומי עוקף בלי ספק את שאר התענוגות." ויש עוד אזכורים רבים לאוכל ברומן הזה, מפורטים ועקרוניים או אגביים לכאורה.
ההבדל בין מין לאוכל הוא שאוכל הוא צורך בסיסי יותר, צורך של שימור עצמי. אפשר לחיות בלי סקס; אי-אפשר לחיות בלי אוכל. כך שהמעבר לאיסלאם, אומר הרומן באופן תת-קרקעי, הוא מעבר לשימור עצמי, ממה שנתפס על ידי וולבק כ"התאבדות" של המערב, המתבטאת בהתמקדות בעונג של הסקס. זו התאבדות הן בגלל ההשלכות הדמוגרפיות (סקס בא על חשבון משפחה, בעוד אוכל ומשפחה הולכים טוב ביחד,( אבל גם בגלל השלכות נפשיות של קיום לא יציב ולא שלו. ארוחות הרווק של פרנסואה - מגשית אוכל הודי למיקרו וסושי בטייק-אוויי - מוצגות כעלובות לעומת ארוחה אחת המתוארת בפרוטרוט, ארוחה שהוא אוכל אצל עמיתה לא יפה אך בשלנית מהוללת, שמבשלת לבעלה.
וולבק הוא פרובוקטור, אבל הוא פרובוקטור גאון, וכדאי להתוודע לרעיונות שהוא מעלה, גם מבלי לקבלם. ובכל זאת, אני מודה שלראשונה במערכת היחסים שלי עם הסופר הבולט בדורנו עלתה אצלי התהייה עד כמה באמת אכפת לוולבק מהמין האנושי. עד כה גוננתי עליו מפני שונאיו שטענו בפניי כי הוא "מיזנטרופ" והתעקשתי שוולבק הוא ביסודו הומניסט, גאון לא רק ספרותי אלא גם מוסרי. בעקבות הקריאה ב'כניעה' אני לא לגמרי בטוח.
עוד 3 ספרים של וולבק:
הרחבת תחום המאבק 1994 <
החלקיקים האלמנטריים 1998 <
אפשרות של אי 2005 <
בתמונה: מתוך 'נשים בלי גברים' של שירין נשאט, 2009
אללה יוסטור
'כניעה' מוכיח שוב שמישל וולבק הוא הסופר החשוב בדורו, גם אם לא ברור עד כמה אכפת לו מהמין האנושי
במישור הבסיסי, הקריאה ב'כניעה' מענגת בזכות האינדיבידואליזם הקיצוני של הגיבור הוולבקי, פרנסואה, מרצה לספרות בסורבון בן 40 ומשהו, שחי את חייו שלו ולא של אף קבוצה חברתית: הוא מתעניין באמת בסופר ז'וריס-קארל הויסמנס שאותו הוא חוקר, מנהל מערכות יחסים לא מחייבות עם נשים, אוכל ארוחות רווקים קנויות בדירתו או מתענג על אוכל במסעדות פריזאיות, ואדיש לפוליטיקה ")ארצות המערב היו גאות ביותר בשיטת הבחירות הזאת שבסופו של דבר לא הייתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות.("
יש משהו חסר אחריות בגיבורים של וולבק. וזה משחרר. כולל התענגות על הייאוש ועל חוסר ההצדקה של הקיום שחשים גיבוריו. לזה יש להוסיף כמובן את ההומור הבוטה ")בשנות העשרים שלי, כשעמד לי באמתלה כזו או אחרת ולפעמים אפילו בלי סיבה, במובן מסוים עמד לי בתוך הריק,(" את השנינות האינטלקטואלית הבוטה אף היא (ניטשה, שתיאר, ובצדק לדעת פרנסואה, את הנצרות כנשית, הוא "הומו מזדקן.(" ומעל כל אלה נמצא מה שנחשב ללב ההישג של וולבק ברומן החדש, שתקצירו כבר נמסר בחודשים האחרונים על כל במה אפשרית.
ברגישות של סופר מדע בדיוני, שיודע להציג עולם עתידני מתוך יסודות שקיימים כבר היום, בונה וולבק תרחיש שבו האיסלאם עולה לשלטון בצרפת. והוא פיקח מספיק כדי להציג את התרחיש הזה באופן משכנע ואמין: בסבב הראשון בבחירות של 2022 מקבלת "החזית הלאומית" הימנית את מרב הקולות, ושאר הקולות נחלקים בין הסוציאליסטים לבין המפלגה המוסלמית בראשות מוחמד בן-עבס. בסיבוב השני השמאל מתלכד מאחורי בן-עבס כדי למנוע את עליית הימין הקיצוני לשלטון, וכך נבחר בן-עבס לנשיא הרפובליקה. החזון הפוליטי שלו אינו של פנאט מוסלמי קיצוני, אלא של מדינאי שאפתן שרוצה להחזיר את צרפת לימי גדולתה, על ידי חיבורה למרחב הים-תיכוני הערבי.
וולבק, במילים אחרות, עוסק בצורה פרובוקטיבית - אבל קשובה לפרטים, אמינה וריאליסטית
- באחד הנושאים הבוערים על סדר היום העולמי: היחסים בין המערב לאיסלאם בכלל, ובין צרפתים שורשיים למהגרים בפרט. לכאורה זהו לב ההישג שלו - וולבק כתב רומן פוליטי אקטואלי שנקרא בעונג רב.
אבל כל זה לא היה הופך את וולבק לסופר החשוב בדורו. הסופר החשוב בדורו לא יכול להיות מאייר ומעטר של האקטואליה בלבד. הנושא המרכזי כאן הוא לא הפוליטיקה הצרפתית, לא יחסה של צרפת למהגרים המוסלמים, וגם לא האיסלאם כשלעצמו. הנושא המרכזי הראשון של 'כניעה' הוא הקושי - אולי אפילו חוסר היכולת - לקיים ציוויליזציה חילונית מאריכת ימים. "החזרה של הדת היא מגמה עמוקה, שחוצה את כל חלקי החברה שלנו," כמו שאומר בן-עבס במסיבת עיתונאים.
את הטענה ההיפר-שמרנית הזו מצמיד וולבק באופן גאוני לפסגת החשיבה החילונית כביכול - לתפיסות אבולוציוניות. עמית ימני של הגיבור מעלה השערה שלדתיים יש יתרון אבולוציוני בשימור הגנים שלהם, וכך בעצם משתכפלת גם הדתיות יותר ויותר: "לזוגות שמאמינים באחת משלוש דתות הספר, שבהן משמרים את הערכים הפטריארכליים, יש יותר ילדים מזוגות אתאיסטים או אגנוסטים; הנשים שם פחות משכילות, ההדוניזם והאינדיבידואליות פחות חשובים. מכל מקום, הטרנסצנדנטיות נעשית במידה רבה אופי שמועבר באופן גנטי."
כך מועתק הדיון הפוליטי המשמים-מעט וההיסטרי-מעט על היתכנות עליית משטר מוסלמי בצרפת לביקורת תרבות: אורח החיים החילוני האירופי מתקשה לשרוד במובן הפשוט של המילה. ולכך מותאם ככפפה ליד הויסמנס, שפעל ועסק בדקדנס האירופי של סוף המאה ,19-ה בעוד וולבק מנתח את המשכו בשלהי המאה 20-ה ובראשית המאה 21-ה (סוגיית ההתרבות בחברות המערביות זכתה לתשומת לב מוצדקת גם בשני רומנים מוצלחים שיצאו לאחרונה בארץ: 'ניצבת' של א"ב יהושע ו'העלמה מקזאן' של מאיה ערד.(
אבל אפילו זה, האינדיבידואליזם הליברלי המערבי כסוג של התאבדות, הוא בעיניי לא לב המקוריות והעניין של הספר. וולבק, כידוע, מתעניין בסקס. הוא ער לאיסלאם, חושיו האינטלקטואליים מגורים על ידי האיסלאם, בגלל ערנותו למין; בגלל ערנותו לנזקי המיניות המערבית המשוחררת. הוא משתמש באופן כמעט אינסטרומנטלי באיסלאם כדי להביע כמה מדעותיו על המיניות בחברות המערביות. חלק מהעמדות האלה הן ריאקציונריות ושוביניסטיות ומקוממות, אבל וולבק הוא סופר חכם ומתוחכם שמודע גם לזה, ובכל מקרה כדאי לשמוע מה יש לו לומר.
תובנה אחת נוגעת לנזק שגורמת המיניות המערבית המוחצנת למיניות עצמה. עם עליית המפלגה האיסלאמית, מהרהר המספר, ימי חנויות האופנה הנועזות ספורים, אך לא כך לגבי חנויות ההלבשה התחתונה: "הנשים הסעודיות העשירות מתלבשות במשך היום בבורקות שחורות בלתי חדירות, ובלילה הן הופכות לציפורי גן עדן, מופיעות במחוכים, בחזיות תחרה, בתחתוני חוטיני מעוטרים במלמלות ססגוניות ובאבני חן; בדיוק ההפך מהמערביות, שבמשך היום הן סקסיות ועם קלאסה מפני שהמעמד החברתי שלהן תלוי בכך, ובערב כשהן חוזרות הביתה הן קורסות, ומוותרות בתשישות על כל פרספקטיבה של פיתוי, זורקות על עצמן בגדים נוחים ולא רשמיים." תובנה אחרת, פרובוקטיבית במודע, נוגעת לפוליגמיה. גם כאן משדך וולבק בין השמרני והחשוך ביותר לכאורה לבין המתקדם ביותר: הפוליגמיה הולמת את "הברירה הטבעית" הדרוויניסטית, מסביר אידיאולוג נוצרי צרפתי שהתאסלם, כי אכן רק חלק מהזכרים ראוי שיימשך זרעם.
סוגיות הפוליגמיה ו"ערכי המשפחה" נוגעות גם במה שלהבנתי נמצא בלב מבנה העומק של הרומן. מוזר לדבר על מבנה עומק אצל וולבק, סופר שכל מה שיש לו לומר נמצא בדרך כלל על פני השטח, סופר שהאנטי-ספרותיות שלו עוינת לכאורה ניתוח סאב-טקסטואלי - אבל ניתוח מדוקדק של 'כניעה' מלמד שיש כאן הסטה של המוקד בין שני צורכי החיים הגדולים, הסטה מסקס לאוכל. פרנסואה מזהה, למשל, ברומן של הויסמנס את חשיבות "תענוגות השולחן" לשמירת הזוגיות. הוא מזכיר את החלוקה של נשים לפי בודלר לנשים "בשלניות" מצד אחד ו"בחורות," כלומר זונות, מצד שני. הוא מתאר בתאווה את מגשי המאפים וצלחות הבקלווה שמגישה לו אחת מנשותיו של קולגה שהתאסלם. פרנסואה מהרהר: "עכשיו, לקראת גיל חמישים או שישים, הגיוני שזוג יחיה ביחד, כאשר הגופים מזדקנים, כואבים, חשים כבר רק צורך אחד והוא קשר מוכר, בטוח וחסר-מין; במצב הזה המטבח המקומי עוקף בלי ספק את שאר התענוגות." ויש עוד אזכורים רבים לאוכל ברומן הזה, מפורטים ועקרוניים או אגביים לכאורה.
ההבדל בין מין לאוכל הוא שאוכל הוא צורך בסיסי יותר, צורך של שימור עצמי. אפשר לחיות בלי סקס; אי-אפשר לחיות בלי אוכל. כך שהמעבר לאיסלאם, אומר הרומן באופן תת-קרקעי, הוא מעבר לשימור עצמי, ממה שנתפס על ידי וולבק כ"התאבדות" של המערב, המתבטאת בהתמקדות בעונג של הסקס. זו התאבדות הן בגלל ההשלכות הדמוגרפיות (סקס בא על חשבון משפחה, בעוד אוכל ומשפחה הולכים טוב ביחד,( אבל גם בגלל השלכות נפשיות של קיום לא יציב ולא שלו. ארוחות הרווק של פרנסואה - מגשית אוכל הודי למיקרו וסושי בטייק-אוויי - מוצגות כעלובות לעומת ארוחה אחת המתוארת בפרוטרוט, ארוחה שהוא אוכל אצל עמיתה לא יפה אך בשלנית מהוללת, שמבשלת לבעלה.
וולבק הוא פרובוקטור, אבל הוא פרובוקטור גאון, וכדאי להתוודע לרעיונות שהוא מעלה, גם מבלי לקבלם. ובכל זאת, אני מודה שלראשונה במערכת היחסים שלי עם הסופר הבולט בדורנו עלתה אצלי התהייה עד כמה באמת אכפת לוולבק מהמין האנושי. עד כה גוננתי עליו מפני שונאיו שטענו בפניי כי הוא "מיזנטרופ" והתעקשתי שוולבק הוא ביסודו הומניסט, גאון לא רק ספרותי אלא גם מוסרי. בעקבות הקריאה ב'כניעה' אני לא לגמרי בטוח.
עוד 3 ספרים של וולבק:
הרחבת תחום המאבק 1994 <
החלקיקים האלמנטריים 1998 <
אפשרות של אי 2005 <
בתמונה: מתוך 'נשים בלי גברים' של שירין נשאט, 2009
אריק גלסנר
7 לילות
26/06/2015
לקריאת הסקירה המלאה >