שלושה

1

4 בדצמבר 2017

הבוקר נינה הסתכלה עלי בלי לראות אותי. מבטה החליק כמו טיפות גשם על המעיל שלי ואז היא נעלמה לתוך המכלאה.

ירד גשם זלעפות.

מתחת לכובע מעיל הגשם ראיתי את החיוורון שלה ואת שערה השחור. היא נעלה מגפי גומי גדולים למידותיה והחזיקה צינור השקיה ארוך. רק לראות אותה היה כמו מכת חשמל לבטן, חמשת אלפים וולט אם לא יותר.

הנחתי שלושים קילו של שקי אוכל לכלבים. אני עושה את זה בכל חודש אבל אף פעם לא נכנסת למקלט. אני שומעת את הכלבים אבל לא רואה אותם. אלא אם כן אחד ממוליכי הכלבים עובר מולי.

השקים מסודרים בשורה, זה לצד זה, מול שער הכניסה. אחד העובדים, תמיד אותו אחד, בחור גדול ולא מגולח, עוזר לי לסחוב את פרסי הניחומים שלי עד לשלטים נטישה הורגת ו־נא לסגור את הדלת מאחוריכם.

בכל שנה בחג המולד ולפני חופשת הקיץ, אבל אף פעם לא ביום קבוע, אני משלשלת כסף מזומן לתיבת הדואר של המקלט לחיות. מעטפה שעליה רשום בטוש שחור נינה בו. אני לא רוצה שהיא תדע שהכסף הזה ממני. אני לא עושה את זה בשביל החיות, אלא בשבילה. אני יודעת שהכול ילך לקערות האוכל ולטיפולים וטרינריים, אבל אני רוצה שזה יעבור דרכה בלי להשאיר זכר. רק כדי שהיא תדע שבחוץ יש גם אנשים שלא זורקים חתלתולים לזבל.

לפני שלושים ואחת שנה היא הסתכלה עלי בלי לראות אותי, כמו הבוקר. היא יצאה משירותי הבנים, היא היתה בת עשר. אצל הבנות היה תפוס וכבר אז נינה לא אהבה לחכות.

מבטה החליק עלי והיא נמסה בזרועותיו של אטיין.

היינו בפּרוֹגרֶה, הבר של ההורים של לורנס וילאר. היה יום ראשון אחרי הצהריים. המקום היה סגור, נעול מאחורי שבכת הברזל. המקום נסגר לרגל יום ההולדת של הבת שלהם. אני זוכר כיסאות על שולחנות, אלה על אלה עם הרגליים באוויר. רחבת ריקודים מאולתרת בין מכונת הפינבול לבר. אריזות מתנה קרועות לצד חטיפים ועוגיות שוקולד, קשיות צהובות בכוסות קרטון מלאות מיץ תפוזים ולימונדה.

כל כיתה ה' היתה שם. לא הכרתי אף אחד. רק הגעתי אז ללָה קוֹמֶל, עיר פועלים במרכז צרפת, שחיים בה כשנים־עשר אלף תושבים.

נינה בּוֹ. אטיין בּוֹליו. אדריאן בּובּן.

הבטתי בבבואתם המשולשת משתקפת במראות התלויות לאורך הדלפק.

היו להם שמות מיושנים שיצאו מהאופנה. לרובנו קראו אורליאן, נָדֶג' או מיקָאֵל.

נינה, אטיין ואדריאן נכנסו לפני זמן לא רב לילדוּת שבה הם לא נפרדו לרגע. באותו יום ובכל שאר הימים הם לא ראו אותי.

נינה ואטיין רקדו כל אחר הצהריים לצלילי Take on Me של להקת אה־הא. תקליט סינגל. קטע של עשרים דקות. הילדים מהכיתה שלי השמיעו אותו כאילו לא קיימים שירים אחרים.

נינה ואטיין רקדו כמו מבוגרים. כאילו עשו זאת כל חייהם. זה מה שאמרתי לעצמי בזמן שצפיתי בהם.

תחת האורות המהבהבים הם נראו כמו שני עופות מים, פורשים כנפיים בלילה סחוף רוחות. ורק מגדלור רחוק מאיר את כנפיהם ואת תנועותיהם החינניות.

אדריאן ישב על הרצפה, נשען על קיר, לא רחוק מהם. כשסינדי לאופר התחילה לשיר את True Colors, הוא זינק להזמין את נינה לסלואו.

אטיין חלף על פני. לעולם לא אשכח את הריח שלו: עשב וסוכר.

אני גרה לבד במרומי לה קומל, אם כי זה לא מקום גבוה במיוחד, רק קצת הררי. עזבתי וחזרתי, כי כאן אני מכירה את הרעש שהדברים עושים, את השכנים, את הימים השמשיים, את שני הרחובות הראשיים ואת מעברי הסופרמרקט שבו אני קונה פעם בשבוע. בעשר השנים האחרונות המחיר למטר מרובע מגוחך, כמעט מחלקים מגרשים בחינם. אז קניתי בית קטן בכמה גרושים ושיפצתי אותו. ארבעה חדרים וחצר עם עץ טיליה שנותן צל בקיץ ועלים לחליטה בחורף.

אנשים מסתלקים מכאן. חוץ מנינה.

אטיין ואדריאן עזבו, חזרו לחג המולד, עזבו שוב.

אני עצמאית, לפעמים אני עורכת או מתרגמת כתבי יד להוצאות שונות. וכדי לשמור על קשרים חברתיים כאן אני מחליפה את הכתב של המקומון באוגוסט ודצמבר. בקיץ אני מדווחת על מקרי מוות, ימי נישואים ותחרויות משחקי קלפים. בחורף אותו הדבר, בתוספת מופעים לילדים ושוקי חג המולד.

התרגום והעריכה הם שאריות של החיים הקודמים שלי.

הזיכרונות, ההווה והחיים מפעם מחליפים ניחוח. כשמשנים חיים משנים את הניחוח.

לילדוּת יש ריח של אספלט, של צמיג אופניים וצמר גפן מתוק, חומרי ניקוי של כיתות לימודים, אח בוערת שנושפת בארובות הבתים בימים קרים, כלור בבריכה העירונית, בגדים מיוזעים כשחוזרים בזוגות מאולם הספורט, מסטיק ורוד בפה, דבק שנדבק כמו חוטים על האצבעות, סוכריות קרמל דבוקות לשיניים, של אשוח חג מולד.

לגיל ההתבגרות יש ריח של שכטה ראשונה, של דיאודורנט בניחוח מוּשׂק, לחם עם חמאה טבול בספל שוקו חם, ויסקי־קולה ומרתפים שהוסבו לאולמות ריקודים, גוף חושק, משחה נגד חצ'קונים, ג'ל לשיער, שמפו ביצים, שפתון, ושל נהרות נוזל כביסה על ג'ינס.

לחיים אחר כך יש ריח של הצעיף ששכח אצלך שיברון הלב הראשון שלך.

והקיץ. הקיץ שייך לכל הזיכרונות. הוא על־זמני. הריח שלו הוא הריח העיקש ביותר. כזה שנדבק לבגדים. הריח שמחפשים כל החיים. פירות מתוקים מדי, מי ים, סופגניות, קפה שחור, שמן שיזוף, פודרה של סבתות. הקיץ שייך לכל הגילים. הקיץ חף מילדות או נעורים. הקיץ הוא מלאך.

אני אישה גדולה ומוצקה למדי. פוני, שיער חום כהה עד הכתפיים. כמה שערות לבנות ברעמה שאני מסתירה בעזרת מסקרה חומה.

קוראים לי וירז'יני. אני בת גילם.

היום משלושתם רק אדריאן עוד מדבר איתי.

נינה בזה לי.

עם אטיין אני זאת שלא מעוניינת.

אבל הם מרתקים אותי מאז הילדות. מעולם לא נקשרתי לאף אחד מלבדם.

וללואיז.

2

5 ביולי 1987

זה מתחיל בכאב בטן אחרי כריך וצ'יפס טבולים בקטשופ. נינה יושבת מתחת לשמשייה עם הלוגו של "מיקו", מול דוכן הצ'יפס. יש שם כמה שולחנות ברזל צבעוניים, מרפסת שמשקיפה על שלוש הבריכות העירוניות. נינה מלקקת גרגרי מלח מקצות האצבעות תוך כדי האזנה ל-La Isla bonita של מדונה וצפייה חולמנית בבלונדיני שזוף שקופץ ממקפצת החמישה מטרים. היא טובלת את האצבעות בתחתית הכלי הריק כדי לחלץ את הפירורים שנתקעו בין חריצי הפלסטיק. אטיין מתנדנד בכיסא ולוגם משקה שעשוי מתרכיז תות, ואדריאן נועץ שיניים באפרסק בשל מדי שמטפטף לו על הידיים, הפה, הירכיים, על הכול.

נינה צופה לא פעם באטיין ואדריאן. אף פעם לא בהיחבא. היא נועצת את העיניים בחלק כלשהו של גופם ולא מרפה. באטיין זה מעורר אי־נוחות והוא אומר לה לא פעם: "תפסיקי להסתכל עלי ככה". לאדריאן נדמה שזה לא מזיז, נינה היא כזאת, אין לה מעצורים.

שוב סיכות בבטן ונוזל חם שזולג בין הירכיים. נינה מבינה. מוקדם מדי. צעירה מדי. לא מתחשק. בת אחת־עשרה ושבועיים...היא חשבה שמקבלים בחטיבה. בין ז' לט'. היא עומדת להתחיל את כיתה ו' בעוד חודשיים... איזה בושות אם הבנות האחרות ידעו שקיבלתי מחזור, הן יחשבו שנשארתי כיתה.

היא קמה, מתעטפת במגבת קטנה ומחוספסת שמספיקה כדי להקיף את ירכיה. היא רזה מאוד. "חוט תיל" קורא לה אטיין לעתים קרובות כדי לעצבן אותה. היא מחזירה לו את הווקמן בלי מילים וצועדת למלתחת הבנות. בדרך כלל היא נכנסת לבנים כדי להתפשט ולהתלבש בתא נפרד כדי שזה יֵלך יותר מהר.

אטיין ואדריאן נשארו במרפסת. נינה הסתלקה כמו חץ מקשת, בלי להגיד מילה. שלושת אלה לא נפרדים אף פעם בלי לומר זה לזה לאן הם הולכים.

"מה יש לה?" שואל אטיין כשהקשית בקצה השפתיים.

אדריאן שם לב שהתרכיז צבע לו את הלשון בוורוד.

"לא יודע," נושף. "אולי האסתמה שלה."

באותו יום נינה לא חוזרת למרפסת. כתם חום על בגד הים שלה. היא מחליפה בגדים בזריזות, מחליקה כדור נייר טואלט לתחתונים. זה כמו שלפוחית בין הירכיים. היא עוצרת במינימרקט ובעודף שנשאר מהצ'יפס קונה תחבושות. חבילה של עשר. מהסוג הזול.

כשהיא מגיעה הביתה, פָּאולָה הכלבה שלה מסתכלת עליה במבט מוזר ומכשכשת בזנב. היא מרימה את החוטם ומסובבת לה את הגב בדרכה לפּיֵיר בּו, סבא של נינה. הוא עובד בגינה. הוא לא שם לב שהיא חזרה. היא מסתגרת בחדרה שבקומה השנייה.

חם מאוד. נינה היתה שמחה להיות עם אטיין ואדריאן בבור. זאת הבריכה הכי עמוקה: ארבעה מטרים. יש לה שלוש מקפצות: מטר אחד, שלושה מטרים וחמישה מטרים. המים בבור עמוקים מכדי להתחמם. האתגר היומי הוא לקפוץ ולהגיע לקרקעית הקפואה.

בערב אטיין מתקשר לנינה. באותו רגע גם אדריאן מנסה להשיג אותה, אבל הקו תפוס.

"למה הלכת היום בלי להגיד כלום?"

היא מהססת. חושבת על שקר. מה הטעם.

"קיבלתי מחזור."

מבחינת אטיין, מחזור מקבלות רק בנות שיש להן שדיים, שער ערווה, אימהות, נשים נשואות. לא נינה. אטיין אוסף מדבקות של כדורגל ועדיין מוצץ אצבע בחשאי.

נינה כמוהו. הוא ראה את הברביות שלה מסודרות בשורה אצלה בחדר.

אחרי שתיקה ארוכה וספקנית הוא שואל:

"סיפרת לסבא שלך?"

"לא... איזה בושות."

"מה תעשי?"

"מה אני יכולה לעשות?"

"אולי זה לא נורמלי לגיל שלך."

"מתברר שזה תלוי באמא. אם אמא שלי קיבלה בגיל הזה, זה נורמלי. אבל אין לי דרך לדעת."

"זה כואב?"

"א־הה. כמו התכווצות שרירים. וכמו התכווצויות ממרק בצל מגעיל."

"אני שמח שאני לא בת."

"אבל אתה תלך לצבא."

"אולי... אני בכל זאת שמח. את מתכוונת ללכת לרופא?"

"לא יודעת."

"רוצה שנבוא איתך?"

"אולי. אבל תחכו לי מחוץ למרפאה."

השלושה נפגשו חצי שנה לפני כן, בחצר בית הספר היסודי פַּסטֶר, ביום הראשון של כיתה ה'.

זה גיל של בלגן. גיל שבו הילדים כבר לא דומים זה לזה. גדולים וקטנים. מתבגרים ולא מתבגרים. אחדים נראים בני ארבע־עשרה, אחרים בני שמונה.

שתי כיתות ה' מתכנסות בחצר. מול כשישים תלמידים, המורים, מדאם בּלֵטוֹן ומסייה פּי, מקריאים שמות זה לצד זה.

בבוקר הזה יש מזל טוב ומזל ביש. וצריך ללמוד להבחין ביניהם.

כל ילד מתפלל בלי קול — אפילו אלו שכף רגלם מעולם לא דרכה בשיעורי דת — שמדאם בלטון היא שתקרא בשמם. למורֶה יש מוניטין רע מאוד. דורות של תלמידים לשעבר סיפרו לצעירים מהם על הטראומה. שקרן מנוול שלא חושב פעמיים לפני שהוא מחטיף, מרים ילד מהצווארון וגם שובר כיסאות על הקירות כשהוא מתעצבן. בכל שנה הוא בוחר שעיר לעזאזל ולא מרפה ממנו. בדרך כלל תלמיד גרוע. "אז כדאי ללמוד כמו שצריך, אחרת הלך עליך".

מדאם בלטון, שורה מימין. מסייה פי, שורה משמאל. הם מקריאים שמות לפי סדר האלף בית.

בשורה מימין אפשר לנחש נשיפות הקלה חשאיות. משהו בתנוחת הראש שמודה לשמים, בכתפיים שמתרופפות. אצל מי שהצטרפו לשורה משמאל מבטים של נידונים למוות.

שתיקה רועמת בבוקר הזה בבית הספר פסטר. רק קולם של שני המורים מהדהד בחצר הפנימית. בזה אחר זה נקראים התלמידים ששמם מתחיל בא'.

אדם אֵריק, השורה מימין.

אַנטַר סַנדרין, השורה משמאל.

אַנטוּנֶה פלַביוֹ, השורה מימין.

אובַּן ז'ולי, השורה משמאל.

ואז האות ב'.

בו נינה, השורה משמאל.

בּוקלייר נָדֶג', השורה מימין.

בּוליוֹ אטיין, השורה משמאל.

בּיסֶה אורלאן, השורה מימין.

בּוֹבּן אדריאן, השורה משמאל.

וכך קרה שנינה בו, אטיין בוליו ואדריאן בובן התאחדו ב-3 בספטמבר 1986. כיוון ששני הבנים נראו מבועתים, נינה נתנה להם יד וגררה אותם לשורה שלפני מסייה פי. אטיין הניח לה להוביל אותו. הוא הניח לבת להחזיק לו את היד, שזה מביש, אבל הוא לא שם לב כי גזר הדין היה כפול: הוא איבד את חברו אורלאן ביסה, והוא אצל פי. בבית הספר פסטר, מכיתה א' ועד ד', כל התלמידים רואים את החלוקה הזו לשורות כאתגר אחרון שצריך לעבור. "חטפת את פי, איזה דיכאון, גיהינום אצלו".

שלושתם ממתינים יחד עד שיגמרו את הקראת השמות.

אטיין הרבה יותר גבוה משני האחרים. יש לו תווים עדינים, שיער בלונדיני, עור בהיר כמו של ילדים בציורים ועיניים בגוון כחול־בריכה שמרשימות את כל מי שרואה אותו.

לאדריאן יש שיער חום כהה, פרוע, תלתלים סוררים, הוא צנום, יש לו עור חלבי והוא ביישן כל כך שנדמה שהוא מסתתר מאחורי עצמו.

נינה חיננית כמו איילה. גבות וריסים ארוכים שחורים מקיפים עיניים שחורות כהובנה. אחרי חודשיים של קיץ עורה שחום.

מאחורי משקפיו מסייה פי בוחן את תלמידיו העתידיים, בסיפוק כך נדמה, מחייך ומבקש מהם לבוא איתו לכיתה, ושם הוא נעמד לפני הלוח השחור.

עדיין שוררת דממה איומה. כל צעד וכל תנועה קפואים.

כל אחד בוחר לעצמו שולחן באקראי. אלו שמכירים נדבקים לצמדים. אטיין דוחף בחשאי את אדריאן בירכו כדי לעמוד ליד נינה. אדריאן נכנע לו ונעמד מאחוריה. הוא מסתכל עליה ושוכח את המורה. הוא הולך לאיבוד בשתי הצמות, בשערה שהוא חום כהה בשורשים ומובהר משמש בקצוות, בשתי הגומיות, בשביל באמצע, בכפתורי הפנינה של שמלת הקטיפה האדומה שלה, בפלומה על עורפה. יופי כפי שהוא נחזה מהגב. היא חשה במבטו ומסתובבת בגניבה כדי לשלוח אליו חיוך שובב. חיוך מעודד. יש לו חברה. הוא יוכל לחזור הביתה ולומר לאמו: "התחברתי עם ילדה אחת." הוא מקווה שנינה אוכלת בקפטריה, כמוהו.

"אתם יכולים לשבת."

מסייה פי מציג את עצמו, כותב את שמו על הלוח. המתח מתפוגג, בעצם הוא נראה נחמד, הוא כמעט מחייך, מסביר דברים בבהירות. אולי הוא השתנה, אומרים שמבוגרים יכולים להשתפר, לא?

הבוקר עובר מהר. חלוקת ספרי לימוד שצריך לעטוף עוד הערב, לא מחר.

"אני שונא דחיינות..." פוסק מסייה פי בזמן שהוא מדפדף במחברת שלו, הכרוכה עור.

דממה ספקנית משתררת בכיתה.

"אני רואה שאתם לא מכירים את פירוש המילה." מסייה פי קם, מוחק את שמו בעזרת ספוג, כותב על הלוח: דחיינות. שם עצם נקבה ומותח מתחת שלושה קווים.

"כלומר לדחות למחר מה שאפשר לעשות היום."

אחר כך הוא מבקש מכל תלמיד ותלמידה לקום בתורם, לנקוב בשמם הפרטי ולספר מה החוזקה שלהם ומה החולשה.

אף אחד לא זז.

"או־לה־לה, ישנים כאן בעמידה! צריך להעיר אתכם! טוב, נבחר באקראי."

הוא מצביע על השכנה של אדריאן. בלונדינית חיוורת מאוד. היא קמה.

"קוראים לי קרולין דסֵיין, החוזקה שלי היא קריאה, החולשה שלי היא שיש לי סחרחורות..."

קרולין מסמיקה מעט ומתיישבת.

"הבא בתור, השכן שלךְ!" קובע פי.

אדריאן קם. המצח סמוק. הידיים לחות. אימת הדיבור בפני אחרים.

"קוראים לי אדריאן בובן. החוזקה שלי היא גם קריאה... החולשה שלי... אני פוחד מנחשים."

נינה מרימה את היד. המורה מעודד אותה בניד ראש.

"קוראים לי נינה בו. החוזקה שלי היא ציור... החולשה שלי, אסתמה."

תורו של אטיין לקום.

"לא הצבעת!" צורח פי.

דממה.

"בסדר, זה היום הראשון, בדרך כלל ביום הראשון הרגל עוד לא מגרדת לי, היא התעייפה בחופשה. שב. אם אתה רוצה לדבר, תצביע. הבא בתור!"

אטיין מתיישב בזריזות בגב מכוסה זיעה קרה. ידיו רועדות.

השעה שתיים עשרה בצהריים, הפעמון מצלצל בכל הכיתות. אף אחד לא מעז לזוז. מסייה פי מבקש מהתלמידים שעדיין לא הציגו את עצמם לעשות זאת. אטיין מרים את היד כמה וכמה פעמים כדי לדבר, אבל המורה מתעלם ממנו ולבסוף שולח את כולם לאכול ארוחת צהריים.

כשהם יוצאים מהכיתה, אטיין ואדריאן מחכים לנינה ליד הדלת. כמו כדי להתקבץ מחדש. כשהיא מצטרפת אליהם, אטיין מאוכזב.

"כולם הציגו את עצמם חוץ ממני," הוא מייבב.

"איך קוראים לך בכלל?" שואלת נינה.

"אטיין בוליו. החוזקה שלי היא ספורט, החולשה שלי היא... לא יודע... אני די טוב בהכול."

"אין לך שום חיסרון?" שואלת נינה.

"לא נראה לי."

"אתה לא מפחד מכלום?" מתפלא אדריאן.

"לא."

"אפילו לא לבד ביער, בלילה?"

"נראה לי שלא. לא ניסיתי. צריך לנסות."

הם צועדים זה לצד זה בזריזות, הם נשלחו לקפטריה בעשרים דקות איחור.

נינה באמצע, אדריאן מימינהּ, אטיין משמאלהּ.

 

תלמיד: בובן, אדריאן, רח' ג'ון קנדי 25, לה קומל 71200, נולד ב-20 באפריל 1976 בפריז, צרפתי.

אב: בובן, סילבן, רח' רומא 7, פריז 75017, בנקאי, נולד ב-6 באוגוסט 1941 בפריז, צרפתי.

אם: סימוני, ז'וזפין, רח' ג'ון קנדי 25, לה קומל 71200, אחות, מטפלת בילדים, נולדה ב-7 בספטמבר 1952 בקלרמון־פראן, צרפתייה.

אפוטרופוס נוסף, כתובת, מקצוע, תאריך לידה, לאום, טלפון בבית, טלפון בעבודה.

איש קשר במקרה חירום: ז'וזפין סימוני, 03 90 67 85.

 

תלמיד: בוליו, אטיין, ז'אן, ז'וזף, רח' בואה־ד'אלנד 7, לה קומל 71200, נולד ב-22 באוקטובר 1976 בפָארָיי־לֶה־מוֹניאל, צרפתי.

אח: פּוֹל־אֵמיל, בן 19. אחות: לואיז, בת 9.

אב: בוליו, מארק, רח' בואה־ד'אלנד 7, לה קומל 71200, עובד מדינה באוטן, נולד ב-13 בנובמבר 1941 בפריז, צרפתי.

אם: בוליו לבית פֵּטי, מארי־לור, רח' בואה־ד'אלנד 7, לה קומל 71200, עובדת בבית המשפט במאסוֹן, נולדה ב-1 במרץ 1958 בלה קומל, צרפתייה.

אפוטרופוס נוסף, כתובת, מקצוע, תאריך לידה, לאום, טלפון בבית, טלפון בעבודה.

איש קשר במקרה חירום: בֶּרנָדֶט רַנקור (עובדת במשק הבית), 11 52 30 85.

 

תלמידה: בו, נינה, רח' גאז'ר 3, לה קומל 71200, נולדה ב-2 באוגוסט 1976 בקולומב, צרפתייה.

אב: לא ידוע.

אם: בו, מריון, רח' אובֶּר 3, סן־דני 93200, מקצוע לא ידוע, נולדה ב-3 ביולי 1958 בלה קומל, צרפתייה.

אפוטרופוס נוסף: פייר בו (סבא), רח' גאז'ר 3, לה קומל 71200, עובד בדואר, אלמן, נולד ב-16 במרץ 1938, צרפתי.

איש קשר במקרה חירום: פייר בו, 68 87 29 85.