שלושה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלושה
מכר
אלפי
עותקים
שלושה
מכר
אלפי
עותקים

שלושה

4.7 כוכבים (187 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2849מקורי
ספר מודפס
83.2 מחיר מוטבע על הספר 104
ספר קולי
49
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Trois
  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: מרץ 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 584 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 44 דק'
  • קריינות: ענת אליהו
  • זמן האזנה: 18 שעות ו 35 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

הם היו חברי ילדות קרובים, הם נשבעו לעזוב יחד את הכפר הקטן שגדלו בו, הם רצו לכבוש את העולם.
ואלרי פרין, מחברת רב המכר העולמי להחליף את המים של הפרחים, שבה בספר חדש וסוחף על הבחירות הגדולות והקטנות המשרטטות את חיינו.

השנה היא 1986.
נינה, אטיין ואדריאן נפגשים בבית הספר ומתקרבים זה לזה מיד. סוג מסוים של יתמות מלווה אותם וחלום אחד משותף לשלושתם: יום יבוא והם יעזבו את הכפר הקטן והעלוב שהם חיים בו ויגיעו לפריז. יחד.

השנה היא 2017.
בכפר הנידח בו גדלו שלושת החברים, מתגלה לפתע מכונית ישנה, שקועה במימי האגם. בתוכה – שרידי גופה. וירז'יני, עיתונאית מקומית, נזכרת מיד במקרה שהסעיר את תושבי המקום לפני שנים רבות: נערה צעירה נעלמה ולא נמצאה מעולם. האם ייתכן שזהו סופה העגום של התעלומה? וירז'יני מסקרת את המקרה תוך שהיא בוחנת גם את החברות המשולשת ההיא, ובודקת מה אירע לשלושה מאז, ומדוע הקשר ביניהם נגדע ונותק.

שלושה הוא סיפור התבגרות שכולו פרצי כאב ואהבה, שזורים באומץ שקיים רק בשנות הנעורים ובהתפכחות שבאה עם הגיל. זהו ספר המביט לאחור בהבנה וברוך, ומתוך קבלת האמת הפשוטה תמיד: הזמן הוא לעולם סוכן של שינוי.

שלושה הוא ספרה החדש של ואלרי פרין, הכתוב בכישרונה הייחודי, שקנה לה מיליוני קוראים נאמנים ברחבי העולם.

פרק ראשון

1

4 בדצמבר 2017

הבוקר נינה הסתכלה עלי בלי לראות אותי. מבטה החליק כמו טיפות גשם על המעיל שלי ואז היא נעלמה לתוך המכלאה.

ירד גשם זלעפות.

מתחת לכובע מעיל הגשם ראיתי את החיוורון שלה ואת שערה השחור. היא נעלה מגפי גומי גדולים למידותיה והחזיקה צינור השקיה ארוך. רק לראות אותה היה כמו מכת חשמל לבטן, חמשת אלפים וולט אם לא יותר.

הנחתי שלושים קילו של שקי אוכל לכלבים. אני עושה את זה בכל חודש אבל אף פעם לא נכנסת למקלט. אני שומעת את הכלבים אבל לא רואה אותם. אלא אם כן אחד ממוליכי הכלבים עובר מולי.

השקים מסודרים בשורה, זה לצד זה, מול שער הכניסה. אחד העובדים, תמיד אותו אחד, בחור גדול ולא מגולח, עוזר לי לסחוב את פרסי הניחומים שלי עד לשלטים נטישה הורגת ו־נא לסגור את הדלת מאחוריכם.

בכל שנה בחג המולד ולפני חופשת הקיץ, אבל אף פעם לא ביום קבוע, אני משלשלת כסף מזומן לתיבת הדואר של המקלט לחיות. מעטפה שעליה רשום בטוש שחור נינה בו. אני לא רוצה שהיא תדע שהכסף הזה ממני. אני לא עושה את זה בשביל החיות, אלא בשבילה. אני יודעת שהכול ילך לקערות האוכל ולטיפולים וטרינריים, אבל אני רוצה שזה יעבור דרכה בלי להשאיר זכר. רק כדי שהיא תדע שבחוץ יש גם אנשים שלא זורקים חתלתולים לזבל.

לפני שלושים ואחת שנה היא הסתכלה עלי בלי לראות אותי, כמו הבוקר. היא יצאה משירותי הבנים, היא היתה בת עשר. אצל הבנות היה תפוס וכבר אז נינה לא אהבה לחכות.

מבטה החליק עלי והיא נמסה בזרועותיו של אטיין.

היינו בפּרוֹגרֶה, הבר של ההורים של לורנס וילאר. היה יום ראשון אחרי הצהריים. המקום היה סגור, נעול מאחורי שבכת הברזל. המקום נסגר לרגל יום ההולדת של הבת שלהם. אני זוכר כיסאות על שולחנות, אלה על אלה עם הרגליים באוויר. רחבת ריקודים מאולתרת בין מכונת הפינבול לבר. אריזות מתנה קרועות לצד חטיפים ועוגיות שוקולד, קשיות צהובות בכוסות קרטון מלאות מיץ תפוזים ולימונדה.

כל כיתה ה' היתה שם. לא הכרתי אף אחד. רק הגעתי אז ללָה קוֹמֶל, עיר פועלים במרכז צרפת, שחיים בה כשנים־עשר אלף תושבים.

נינה בּוֹ. אטיין בּוֹליו. אדריאן בּובּן.

הבטתי בבבואתם המשולשת משתקפת במראות התלויות לאורך הדלפק.

היו להם שמות מיושנים שיצאו מהאופנה. לרובנו קראו אורליאן, נָדֶג' או מיקָאֵל.

נינה, אטיין ואדריאן נכנסו לפני זמן לא רב לילדוּת שבה הם לא נפרדו לרגע. באותו יום ובכל שאר הימים הם לא ראו אותי.

נינה ואטיין רקדו כל אחר הצהריים לצלילי Take on Me של להקת אה־הא. תקליט סינגל. קטע של עשרים דקות. הילדים מהכיתה שלי השמיעו אותו כאילו לא קיימים שירים אחרים.

נינה ואטיין רקדו כמו מבוגרים. כאילו עשו זאת כל חייהם. זה מה שאמרתי לעצמי בזמן שצפיתי בהם.

תחת האורות המהבהבים הם נראו כמו שני עופות מים, פורשים כנפיים בלילה סחוף רוחות. ורק מגדלור רחוק מאיר את כנפיהם ואת תנועותיהם החינניות.

אדריאן ישב על הרצפה, נשען על קיר, לא רחוק מהם. כשסינדי לאופר התחילה לשיר את True Colors, הוא זינק להזמין את נינה לסלואו.

אטיין חלף על פני. לעולם לא אשכח את הריח שלו: עשב וסוכר.

אני גרה לבד במרומי לה קומל, אם כי זה לא מקום גבוה במיוחד, רק קצת הררי. עזבתי וחזרתי, כי כאן אני מכירה את הרעש שהדברים עושים, את השכנים, את הימים השמשיים, את שני הרחובות הראשיים ואת מעברי הסופרמרקט שבו אני קונה פעם בשבוע. בעשר השנים האחרונות המחיר למטר מרובע מגוחך, כמעט מחלקים מגרשים בחינם. אז קניתי בית קטן בכמה גרושים ושיפצתי אותו. ארבעה חדרים וחצר עם עץ טיליה שנותן צל בקיץ ועלים לחליטה בחורף.

אנשים מסתלקים מכאן. חוץ מנינה.

אטיין ואדריאן עזבו, חזרו לחג המולד, עזבו שוב.

אני עצמאית, לפעמים אני עורכת או מתרגמת כתבי יד להוצאות שונות. וכדי לשמור על קשרים חברתיים כאן אני מחליפה את הכתב של המקומון באוגוסט ודצמבר. בקיץ אני מדווחת על מקרי מוות, ימי נישואים ותחרויות משחקי קלפים. בחורף אותו הדבר, בתוספת מופעים לילדים ושוקי חג המולד.

התרגום והעריכה הם שאריות של החיים הקודמים שלי.

הזיכרונות, ההווה והחיים מפעם מחליפים ניחוח. כשמשנים חיים משנים את הניחוח.

לילדוּת יש ריח של אספלט, של צמיג אופניים וצמר גפן מתוק, חומרי ניקוי של כיתות לימודים, אח בוערת שנושפת בארובות הבתים בימים קרים, כלור בבריכה העירונית, בגדים מיוזעים כשחוזרים בזוגות מאולם הספורט, מסטיק ורוד בפה, דבק שנדבק כמו חוטים על האצבעות, סוכריות קרמל דבוקות לשיניים, של אשוח חג מולד.

לגיל ההתבגרות יש ריח של שכטה ראשונה, של דיאודורנט בניחוח מוּשׂק, לחם עם חמאה טבול בספל שוקו חם, ויסקי־קולה ומרתפים שהוסבו לאולמות ריקודים, גוף חושק, משחה נגד חצ'קונים, ג'ל לשיער, שמפו ביצים, שפתון, ושל נהרות נוזל כביסה על ג'ינס.

לחיים אחר כך יש ריח של הצעיף ששכח אצלך שיברון הלב הראשון שלך.

והקיץ. הקיץ שייך לכל הזיכרונות. הוא על־זמני. הריח שלו הוא הריח העיקש ביותר. כזה שנדבק לבגדים. הריח שמחפשים כל החיים. פירות מתוקים מדי, מי ים, סופגניות, קפה שחור, שמן שיזוף, פודרה של סבתות. הקיץ שייך לכל הגילים. הקיץ חף מילדות או נעורים. הקיץ הוא מלאך.

אני אישה גדולה ומוצקה למדי. פוני, שיער חום כהה עד הכתפיים. כמה שערות לבנות ברעמה שאני מסתירה בעזרת מסקרה חומה.

קוראים לי וירז'יני. אני בת גילם.

היום משלושתם רק אדריאן עוד מדבר איתי.

נינה בזה לי.

עם אטיין אני זאת שלא מעוניינת.

אבל הם מרתקים אותי מאז הילדות. מעולם לא נקשרתי לאף אחד מלבדם.

וללואיז.

2

5 ביולי 1987

זה מתחיל בכאב בטן אחרי כריך וצ'יפס טבולים בקטשופ. נינה יושבת מתחת לשמשייה עם הלוגו של "מיקו", מול דוכן הצ'יפס. יש שם כמה שולחנות ברזל צבעוניים, מרפסת שמשקיפה על שלוש הבריכות העירוניות. נינה מלקקת גרגרי מלח מקצות האצבעות תוך כדי האזנה ל-La Isla bonita של מדונה וצפייה חולמנית בבלונדיני שזוף שקופץ ממקפצת החמישה מטרים. היא טובלת את האצבעות בתחתית הכלי הריק כדי לחלץ את הפירורים שנתקעו בין חריצי הפלסטיק. אטיין מתנדנד בכיסא ולוגם משקה שעשוי מתרכיז תות, ואדריאן נועץ שיניים באפרסק בשל מדי שמטפטף לו על הידיים, הפה, הירכיים, על הכול.

נינה צופה לא פעם באטיין ואדריאן. אף פעם לא בהיחבא. היא נועצת את העיניים בחלק כלשהו של גופם ולא מרפה. באטיין זה מעורר אי־נוחות והוא אומר לה לא פעם: "תפסיקי להסתכל עלי ככה". לאדריאן נדמה שזה לא מזיז, נינה היא כזאת, אין לה מעצורים.

שוב סיכות בבטן ונוזל חם שזולג בין הירכיים. נינה מבינה. מוקדם מדי. צעירה מדי. לא מתחשק. בת אחת־עשרה ושבועיים...היא חשבה שמקבלים בחטיבה. בין ז' לט'. היא עומדת להתחיל את כיתה ו' בעוד חודשיים... איזה בושות אם הבנות האחרות ידעו שקיבלתי מחזור, הן יחשבו שנשארתי כיתה.

היא קמה, מתעטפת במגבת קטנה ומחוספסת שמספיקה כדי להקיף את ירכיה. היא רזה מאוד. "חוט תיל" קורא לה אטיין לעתים קרובות כדי לעצבן אותה. היא מחזירה לו את הווקמן בלי מילים וצועדת למלתחת הבנות. בדרך כלל היא נכנסת לבנים כדי להתפשט ולהתלבש בתא נפרד כדי שזה יֵלך יותר מהר.

אטיין ואדריאן נשארו במרפסת. נינה הסתלקה כמו חץ מקשת, בלי להגיד מילה. שלושת אלה לא נפרדים אף פעם בלי לומר זה לזה לאן הם הולכים.

"מה יש לה?" שואל אטיין כשהקשית בקצה השפתיים.

אדריאן שם לב שהתרכיז צבע לו את הלשון בוורוד.

"לא יודע," נושף. "אולי האסתמה שלה."

באותו יום נינה לא חוזרת למרפסת. כתם חום על בגד הים שלה. היא מחליפה בגדים בזריזות, מחליקה כדור נייר טואלט לתחתונים. זה כמו שלפוחית בין הירכיים. היא עוצרת במינימרקט ובעודף שנשאר מהצ'יפס קונה תחבושות. חבילה של עשר. מהסוג הזול.

כשהיא מגיעה הביתה, פָּאולָה הכלבה שלה מסתכלת עליה במבט מוזר ומכשכשת בזנב. היא מרימה את החוטם ומסובבת לה את הגב בדרכה לפּיֵיר בּו, סבא של נינה. הוא עובד בגינה. הוא לא שם לב שהיא חזרה. היא מסתגרת בחדרה שבקומה השנייה.

חם מאוד. נינה היתה שמחה להיות עם אטיין ואדריאן בבור. זאת הבריכה הכי עמוקה: ארבעה מטרים. יש לה שלוש מקפצות: מטר אחד, שלושה מטרים וחמישה מטרים. המים בבור עמוקים מכדי להתחמם. האתגר היומי הוא לקפוץ ולהגיע לקרקעית הקפואה.

בערב אטיין מתקשר לנינה. באותו רגע גם אדריאן מנסה להשיג אותה, אבל הקו תפוס.

"למה הלכת היום בלי להגיד כלום?"

היא מהססת. חושבת על שקר. מה הטעם.

"קיבלתי מחזור."

מבחינת אטיין, מחזור מקבלות רק בנות שיש להן שדיים, שער ערווה, אימהות, נשים נשואות. לא נינה. אטיין אוסף מדבקות של כדורגל ועדיין מוצץ אצבע בחשאי.

נינה כמוהו. הוא ראה את הברביות שלה מסודרות בשורה אצלה בחדר.

אחרי שתיקה ארוכה וספקנית הוא שואל:

"סיפרת לסבא שלך?"

"לא... איזה בושות."

"מה תעשי?"

"מה אני יכולה לעשות?"

"אולי זה לא נורמלי לגיל שלך."

"מתברר שזה תלוי באמא. אם אמא שלי קיבלה בגיל הזה, זה נורמלי. אבל אין לי דרך לדעת."

"זה כואב?"

"א־הה. כמו התכווצות שרירים. וכמו התכווצויות ממרק בצל מגעיל."

"אני שמח שאני לא בת."

"אבל אתה תלך לצבא."

"אולי... אני בכל זאת שמח. את מתכוונת ללכת לרופא?"

"לא יודעת."

"רוצה שנבוא איתך?"

"אולי. אבל תחכו לי מחוץ למרפאה."

השלושה נפגשו חצי שנה לפני כן, בחצר בית הספר היסודי פַּסטֶר, ביום הראשון של כיתה ה'.

זה גיל של בלגן. גיל שבו הילדים כבר לא דומים זה לזה. גדולים וקטנים. מתבגרים ולא מתבגרים. אחדים נראים בני ארבע־עשרה, אחרים בני שמונה.

שתי כיתות ה' מתכנסות בחצר. מול כשישים תלמידים, המורים, מדאם בּלֵטוֹן ומסייה פּי, מקריאים שמות זה לצד זה.

בבוקר הזה יש מזל טוב ומזל ביש. וצריך ללמוד להבחין ביניהם.

כל ילד מתפלל בלי קול — אפילו אלו שכף רגלם מעולם לא דרכה בשיעורי דת — שמדאם בלטון היא שתקרא בשמם. למורֶה יש מוניטין רע מאוד. דורות של תלמידים לשעבר סיפרו לצעירים מהם על הטראומה. שקרן מנוול שלא חושב פעמיים לפני שהוא מחטיף, מרים ילד מהצווארון וגם שובר כיסאות על הקירות כשהוא מתעצבן. בכל שנה הוא בוחר שעיר לעזאזל ולא מרפה ממנו. בדרך כלל תלמיד גרוע. "אז כדאי ללמוד כמו שצריך, אחרת הלך עליך".

מדאם בלטון, שורה מימין. מסייה פי, שורה משמאל. הם מקריאים שמות לפי סדר האלף בית.

בשורה מימין אפשר לנחש נשיפות הקלה חשאיות. משהו בתנוחת הראש שמודה לשמים, בכתפיים שמתרופפות. אצל מי שהצטרפו לשורה משמאל מבטים של נידונים למוות.

שתיקה רועמת בבוקר הזה בבית הספר פסטר. רק קולם של שני המורים מהדהד בחצר הפנימית. בזה אחר זה נקראים התלמידים ששמם מתחיל בא'.

אדם אֵריק, השורה מימין.

אַנטַר סַנדרין, השורה משמאל.

אַנטוּנֶה פלַביוֹ, השורה מימין.

אובַּן ז'ולי, השורה משמאל.

ואז האות ב'.

בו נינה, השורה משמאל.

בּוקלייר נָדֶג', השורה מימין.

בּוליוֹ אטיין, השורה משמאל.

בּיסֶה אורלאן, השורה מימין.

בּוֹבּן אדריאן, השורה משמאל.

וכך קרה שנינה בו, אטיין בוליו ואדריאן בובן התאחדו ב-3 בספטמבר 1986. כיוון ששני הבנים נראו מבועתים, נינה נתנה להם יד וגררה אותם לשורה שלפני מסייה פי. אטיין הניח לה להוביל אותו. הוא הניח לבת להחזיק לו את היד, שזה מביש, אבל הוא לא שם לב כי גזר הדין היה כפול: הוא איבד את חברו אורלאן ביסה, והוא אצל פי. בבית הספר פסטר, מכיתה א' ועד ד', כל התלמידים רואים את החלוקה הזו לשורות כאתגר אחרון שצריך לעבור. "חטפת את פי, איזה דיכאון, גיהינום אצלו".

שלושתם ממתינים יחד עד שיגמרו את הקראת השמות.

אטיין הרבה יותר גבוה משני האחרים. יש לו תווים עדינים, שיער בלונדיני, עור בהיר כמו של ילדים בציורים ועיניים בגוון כחול־בריכה שמרשימות את כל מי שרואה אותו.

לאדריאן יש שיער חום כהה, פרוע, תלתלים סוררים, הוא צנום, יש לו עור חלבי והוא ביישן כל כך שנדמה שהוא מסתתר מאחורי עצמו.

נינה חיננית כמו איילה. גבות וריסים ארוכים שחורים מקיפים עיניים שחורות כהובנה. אחרי חודשיים של קיץ עורה שחום.

מאחורי משקפיו מסייה פי בוחן את תלמידיו העתידיים, בסיפוק כך נדמה, מחייך ומבקש מהם לבוא איתו לכיתה, ושם הוא נעמד לפני הלוח השחור.

עדיין שוררת דממה איומה. כל צעד וכל תנועה קפואים.

כל אחד בוחר לעצמו שולחן באקראי. אלו שמכירים נדבקים לצמדים. אטיין דוחף בחשאי את אדריאן בירכו כדי לעמוד ליד נינה. אדריאן נכנע לו ונעמד מאחוריה. הוא מסתכל עליה ושוכח את המורה. הוא הולך לאיבוד בשתי הצמות, בשערה שהוא חום כהה בשורשים ומובהר משמש בקצוות, בשתי הגומיות, בשביל באמצע, בכפתורי הפנינה של שמלת הקטיפה האדומה שלה, בפלומה על עורפה. יופי כפי שהוא נחזה מהגב. היא חשה במבטו ומסתובבת בגניבה כדי לשלוח אליו חיוך שובב. חיוך מעודד. יש לו חברה. הוא יוכל לחזור הביתה ולומר לאמו: "התחברתי עם ילדה אחת." הוא מקווה שנינה אוכלת בקפטריה, כמוהו.

"אתם יכולים לשבת."

מסייה פי מציג את עצמו, כותב את שמו על הלוח. המתח מתפוגג, בעצם הוא נראה נחמד, הוא כמעט מחייך, מסביר דברים בבהירות. אולי הוא השתנה, אומרים שמבוגרים יכולים להשתפר, לא?

הבוקר עובר מהר. חלוקת ספרי לימוד שצריך לעטוף עוד הערב, לא מחר.

"אני שונא דחיינות..." פוסק מסייה פי בזמן שהוא מדפדף במחברת שלו, הכרוכה עור.

דממה ספקנית משתררת בכיתה.

"אני רואה שאתם לא מכירים את פירוש המילה." מסייה פי קם, מוחק את שמו בעזרת ספוג, כותב על הלוח: דחיינות. שם עצם נקבה ומותח מתחת שלושה קווים.

"כלומר לדחות למחר מה שאפשר לעשות היום."

אחר כך הוא מבקש מכל תלמיד ותלמידה לקום בתורם, לנקוב בשמם הפרטי ולספר מה החוזקה שלהם ומה החולשה.

אף אחד לא זז.

"או־לה־לה, ישנים כאן בעמידה! צריך להעיר אתכם! טוב, נבחר באקראי."

הוא מצביע על השכנה של אדריאן. בלונדינית חיוורת מאוד. היא קמה.

"קוראים לי קרולין דסֵיין, החוזקה שלי היא קריאה, החולשה שלי היא שיש לי סחרחורות..."

קרולין מסמיקה מעט ומתיישבת.

"הבא בתור, השכן שלךְ!" קובע פי.

אדריאן קם. המצח סמוק. הידיים לחות. אימת הדיבור בפני אחרים.

"קוראים לי אדריאן בובן. החוזקה שלי היא גם קריאה... החולשה שלי... אני פוחד מנחשים."

נינה מרימה את היד. המורה מעודד אותה בניד ראש.

"קוראים לי נינה בו. החוזקה שלי היא ציור... החולשה שלי, אסתמה."

תורו של אטיין לקום.

"לא הצבעת!" צורח פי.

דממה.

"בסדר, זה היום הראשון, בדרך כלל ביום הראשון הרגל עוד לא מגרדת לי, היא התעייפה בחופשה. שב. אם אתה רוצה לדבר, תצביע. הבא בתור!"

אטיין מתיישב בזריזות בגב מכוסה זיעה קרה. ידיו רועדות.

השעה שתיים עשרה בצהריים, הפעמון מצלצל בכל הכיתות. אף אחד לא מעז לזוז. מסייה פי מבקש מהתלמידים שעדיין לא הציגו את עצמם לעשות זאת. אטיין מרים את היד כמה וכמה פעמים כדי לדבר, אבל המורה מתעלם ממנו ולבסוף שולח את כולם לאכול ארוחת צהריים.

כשהם יוצאים מהכיתה, אטיין ואדריאן מחכים לנינה ליד הדלת. כמו כדי להתקבץ מחדש. כשהיא מצטרפת אליהם, אטיין מאוכזב.

"כולם הציגו את עצמם חוץ ממני," הוא מייבב.

"איך קוראים לך בכלל?" שואלת נינה.

"אטיין בוליו. החוזקה שלי היא ספורט, החולשה שלי היא... לא יודע... אני די טוב בהכול."

"אין לך שום חיסרון?" שואלת נינה.

"לא נראה לי."

"אתה לא מפחד מכלום?" מתפלא אדריאן.

"לא."

"אפילו לא לבד ביער, בלילה?"

"נראה לי שלא. לא ניסיתי. צריך לנסות."

הם צועדים זה לצד זה בזריזות, הם נשלחו לקפטריה בעשרים דקות איחור.

נינה באמצע, אדריאן מימינהּ, אטיין משמאלהּ.

 

תלמיד: בובן, אדריאן, רח' ג'ון קנדי 25, לה קומל 71200, נולד ב-20 באפריל 1976 בפריז, צרפתי.

אב: בובן, סילבן, רח' רומא 7, פריז 75017, בנקאי, נולד ב-6 באוגוסט 1941 בפריז, צרפתי.

אם: סימוני, ז'וזפין, רח' ג'ון קנדי 25, לה קומל 71200, אחות, מטפלת בילדים, נולדה ב-7 בספטמבר 1952 בקלרמון־פראן, צרפתייה.

אפוטרופוס נוסף, כתובת, מקצוע, תאריך לידה, לאום, טלפון בבית, טלפון בעבודה.

איש קשר במקרה חירום: ז'וזפין סימוני, 03 90 67 85.

 

תלמיד: בוליו, אטיין, ז'אן, ז'וזף, רח' בואה־ד'אלנד 7, לה קומל 71200, נולד ב-22 באוקטובר 1976 בפָארָיי־לֶה־מוֹניאל, צרפתי.

אח: פּוֹל־אֵמיל, בן 19. אחות: לואיז, בת 9.

אב: בוליו, מארק, רח' בואה־ד'אלנד 7, לה קומל 71200, עובד מדינה באוטן, נולד ב-13 בנובמבר 1941 בפריז, צרפתי.

אם: בוליו לבית פֵּטי, מארי־לור, רח' בואה־ד'אלנד 7, לה קומל 71200, עובדת בבית המשפט במאסוֹן, נולדה ב-1 במרץ 1958 בלה קומל, צרפתייה.

אפוטרופוס נוסף, כתובת, מקצוע, תאריך לידה, לאום, טלפון בבית, טלפון בעבודה.

איש קשר במקרה חירום: בֶּרנָדֶט רַנקור (עובדת במשק הבית), 11 52 30 85.

 

תלמידה: בו, נינה, רח' גאז'ר 3, לה קומל 71200, נולדה ב-2 באוגוסט 1976 בקולומב, צרפתייה.

אב: לא ידוע.

אם: בו, מריון, רח' אובֶּר 3, סן־דני 93200, מקצוע לא ידוע, נולדה ב-3 ביולי 1958 בלה קומל, צרפתייה.

אפוטרופוס נוסף: פייר בו (סבא), רח' גאז'ר 3, לה קומל 71200, עובד בדואר, אלמן, נולד ב-16 במרץ 1938, צרפתי.

איש קשר במקרה חירום: פייר בו, 68 87 29 85.

עוד על הספר

  • שם במקור: Trois
  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: מרץ 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 584 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 44 דק'
  • קריינות: ענת אליהו
  • זמן האזנה: 18 שעות ו 35 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
187 דירוגים
142 דירוגים
33 דירוגים
8 דירוגים
1 דירוגים
3 דירוגים
29/4/2024

קריא מאוד. למרות רמזים במהלך הקריאה, הדמויות מצליחות להפתיע. ספר טוב מאוד!

2
17/5/2025

סיימתי ביום אחד. מרגש, מפתיע וסוחף.

15/5/2025

ספר לא פשוט לקריאה. הרבה סיפורים שמתנקזים לאחד. הרבה כאב אבל גם הרבה תקווה. התחלת הסיפור היתה לי קשה אבל בהמשך זה צבר תאוצה עד הסוף.

13/5/2025

נהניתי מאוד מהכתיבה הזורמת, מהמתח העדין. לא רציתי שהספר יסתיים!

1/5/2025

מעולה. מתחיל מאד ארכני אבל בהמשך הופך למרתק. כתיבה יוצאת דופן

28/3/2025

וואו, מהמם, כייפי, נוסטלגי מרגש

21/3/2025

ספר מעולה. סיימתי כרגע לקרוא את הספר בפעם השנייה וכמו בקריאה הראשונה בקושי הצלחתי להניח אותו מידי במהלך הקריאה.

8/3/2025

אהבתי מאוד! בהתחלה היה קצת קשה לעקוב בגלל הקפיצות בזמן אבל לאט לאט נשאבים לתוך הסיפור והמעברים נהיו יותר טבעיים והגיוניים. ממליצה בחום!

19/2/2025

ספר מרתק ומפתיע

12/1/2025

אהבתי מאד! ספר עמוק דמויות מורכבות.. לוקח זמן להכנס לעומק העלילה..אבל אח''כ קשה להניח לו.

4/1/2025

מרגש יפה מפתיע

26/12/2024

בדכ לא אוהבת ספרים עבי כרס, אבל נהינתי מכל רגע, לא רציתי שיגמר .

19/12/2024

הספר מרתק, מעניין, קראתי בשקיקה. יש מתח בעלילה ועומק בדמויות. ספר מקסים ומרגש. הדמויות יישארו איתי הרבה זמן.

17/12/2024

בהתחלה לא זרם כל כך אולם בעקבות המלצות חמות המשכתי. מאוד נהנתי.

8/12/2024

איזו סופרת אמא'לה! ספר נפלא נפלא נפלא! ממליצה בחום רב

7/11/2024

מושלם . לא רציתי שיגמר. תודה .

18/10/2024

אהבתי

8/10/2024

מעולה

7/10/2024

נפלא אחד הספרים הטובים שקראתי חבל שנגמר

6/10/2024

ספר מעולה

2/10/2024

עוד ספר מעולה של ואלרי פרין. העלילה בנויה כספר מתח שמושך אותנו פנימה בניסיון לפענח תעלומה. אבל למעשה היא מגוללת את סיפור ההתבגרות של שלושה חברי ילדות בעיירה קטנה בצרפת ומכניסה אותנו לתוך נבכי נפשם. על הדרך מגלים שיש יותר מתעלומה אחת שצריך לפתור. מומלץ מאוד.

20/9/2024

ספר מקסים! מציג את העולם הפנימי של כל אחת מהדמויות בצורה כל כך יפה ואינטימית. ממליצה בחום :)

12/9/2024

הסיפור שזור ביד אומן. מתפתח מעניין

12/9/2024

וואו, ספר מהמם, כתוב יפה ובעדינות. העלילה מרגשת והדמויות גורמות לך להתאהב בהן, על שלל המורכבויות והרבדים שבהן

11/9/2024

סופרת מדהימה היה מקסים

7/9/2024

מעולה

1/9/2024

ספר מרגש מאוד. סופרת נהדרת וספר כתוב לעילא ולעילא.

21/8/2024

ספר מרגש על חברות והחיים. לא יכולתי להניח אותו. מדהים

18/8/2024

ספר מעולה, כתוב רהוט מרגש וסוחף.

11/8/2024

ספר יפהפה ומושלם. תרגום קולח וקריינות נהדרת. חבל שנגמר.

5/8/2024

מופלא. מומלץ בחום

30/7/2024

סיפור מרגש ונוגע ללב.

30/7/2024

ספר מרגש במיוחד. מרתק נוגע ללב. חייבים לקרוא לפחות פעמיים

27/7/2024

כמו כל הספרים שלה, הספר הזה נפלא.

24/7/2024

מצויין. מורכב. מותח. כתוב נפלא

19/7/2024

ספר מצויין, בהתחלה קשה להכנס לדמויות ולתאריכים ברגע שמבינים את הקונספט הספר מעולה, זורם ואינטליגנטי

15/6/2024

ספר קולח, קריא מאד, כתיבה ייחודית ומהנה, מומלץ!

9/6/2024

ארוך מידי

7/6/2024

ספר מעולה!

29/5/2024

סיפור יפה ונוגע ללב על חברות רבת שנים. הכתיבה קולחת ומושכת להמשיך ולקרוא את הסיפור עד סופו.

19/5/2024

אהבתי את סגנון הכתיבה... אוהבת את הספרים של הסופרת.

23/4/2024

ספר נפלא, מרגש, כתוב בצורה יוצאת מהכלל !!! מהמילה הראשונה לא הצלחתי להפסיק לקרוא

14/4/2024

נהדר נהדר נהדר

7/4/2024

אהבתי מאוד מאוד

7/4/2024

מדהים לא יכולתי להיפרד ממנו

14/3/2024

ספר טוב - אהבתי וממליצה בחום

10/3/2024

מצויין

10/3/2024

ספר מרגש, נוגע ללב. כתוב יפה. ממליצה

20/2/2024

יפיפה ומהפנט

25/1/2024

סופרת מדהימה המתרגמת מדהימה..... ואלרי פרין רוקמת סיפור ביד אומן, חיים שלמים של שלושה חברים מגדלים ביחד ודרכיהם נפרדות אך משתלבות באופן מדהים. היופי בסיפור הוא בין השאר בעובדה שכל פרק תמיד מסתיים ברמז, בהפתעה.... הדחף הוא לפענח מה קרה שם בעצם והסופרת לא מפסיקה להפתיע..... אלף ומשהו עמודים הכתובים בצורה קולחת ורהוטה אין מספיק מילים כדי לשבח את הספר.....

19/1/2024

ספר מרתק.

24/12/2023

סיפור מקסים על חברות, נאמנות, משפחה, אובדן ותקווה. קצת מזכיר את הספר חיים קטנים.

16/12/2023

ספר מצוין, רגיש וחכם בצורה בלתי רגילה

6/11/2023

מצוין

28/10/2023

ספר מצויין כתוב מעניין. דברים מתבהרים תוך כדי קריאה ומשנים את התפיסה של האירוע עד אותו רגע. מומלץ!

22/10/2023

ספר נפלא. התחלה קצת קשה מלא פרטים כדאי להמשיך הלאה, הנאה צרופה

21/10/2023

ספר מצויין. מומלץ בחום

15/10/2023

נהניתי מהספר. ממליצה מאוד

15/10/2023

מעולה

14/10/2023

ספר מצוין...קריא ומעניין

5/10/2023

מאןד מאןד מאןד יפה

4/10/2023

ספר מרתק, כתוב בדרך חכמה ומרתקת. תודה

3/10/2023

ספר נפלא

28/9/2023

טיפה ארוך אבל מקסים

25/9/2023

ספר מצוין. כתוב היטב מאוד נהנתי לקרוא הספר איטי יחסית, אבל זה מתאים לתקופה , ואהבתי איך בכל פעם נגלה בפנינו רובד נוסף או סוד. מאחר ואני בת אותו גיל כמו שלושת הגיבורים , הזדהיתי עם התקופה, הזכרונות מהשנים הללו למרות שגדלתי בישראל ולא בצרפת ממליצה לקרוא .

23/9/2023

ספר מקסים עלחברות מיוחדת

9/9/2023

ספר מדהים! לא פחות! נפלא, יוצא דופן, כמו שאר הספרים של הסופרת הנפלאה הזו...

9/9/2023

מעולה, סיפור מעניין,מרתק וחכם על ילדים שמתבגרים לומדים מוצאים את

8/9/2023

ספר מופלא. כתוב היטב. סיפור מרתק על חברות ששורדת את התלאות והקשיים של החיים.

7/9/2023

ספר נפלא! קולח מהרגע הראשון. אי אפשר להניח מהיד.

7/9/2023

כתוב היטב, מעניין, מהנה, שקעתי בו מהדף הראשון.

31/8/2023

מעולה!!!

29/8/2023

ספר רגיש ומרתק. מומלץ מאוד!

26/8/2023

מעולה בצורה יוצאת דופן, אחד הטובים שקראתי בשנים האחרונות

21/8/2023

ספר שקשה להניח מהיד. סוחף, נוגע, מרתק ומאד מרגש. כמו ספרה הקודם שנשאר איתי עד עתה, גם הספר הזה יישאר. מאד ממליצה. ספר מצויין!!

20/8/2023

מעולה

20/8/2023

נהדר,אהבתי מאד.

19/8/2023

יצירת מופת. כל מילה מיותרת

14/8/2023

נפלא!

13/8/2023

מרתק

11/8/2023

ספר מצויין, סופרת נהדרת!

9/8/2023

מרתק

4/8/2023

כתוב יפה. דמויות מעניינות. מעורר מחשבה.

30/7/2023

מאוד נהניתי.

29/7/2023

מעולה, סוחף, מפתיע ומרגש

22/7/2023

יפיפה

14/7/2023

אפי. דרמטי. נוגע ללב ומרתק. ממש כמו שספר טוב אמור להיות. מאד מומלץ

7/7/2023

נהדר. הדילוגים קדימה ואחורה בזמ, במקום שיגרמו לבלבול, גורמים דווקא לזרימה רכה ומעניינת. ספר פשוט נהדר. פורט על הרגש בעדינות גם כשמסופר על קושי. נפלא!

7/7/2023

אחרי ספרה הקודם היו לי ציפיות גבוהות מהספר הזה ולא התאכזבתי! הספר מתחיל בבלבול אך לאט לאט פרטים נוספים עד לסוף המפתיע.

6/7/2023

שלמות. כמו כל ספר של ולרי פרין.

5/7/2023

ספר מדהים כמו כל ספריה של ואלרי פרין.השתדלתי לא לקרוא מהר מידי שלא ייגמר…תענוג צרוף

2/7/2023

ספר ככ טוב, מרגש ומורכב שאי אפשר אפילו להסביר במילים. פשוט רוצו לקרוא!

1/7/2023

ואלרי פרין יודעת לרקוח סיפורים. הספר מתמקד בהתבגרותם וחברותם של שלושה צעירים החל מגיל 10 ועד שנות הארבעים לחייהם. ברקע שתי תעלומות מלוות את העלילה. מרתק ואינטנסיבי מבחינה רגשית

25/6/2023

מרתק ומרגש, אי אפשר להפסיק לקרוא

24/6/2023

וואו. איזה ספר! מרתק וכתוב בצורה מקורית וסוחפת. הספר הטוב ביותר של פרין שקראתי.

23/6/2023

מצוין אהבתי מאוד כתוב בתבונה וברגישות

18/6/2023

סוחף ומפתיע. חברות שעומדת במבחן הזמן ותהפוכותיו. נקרא בנשימה עצורה.

18/6/2023

ספר חובה, אי אפשר להפסיק לקרוא. שנון, אנושי, עמוק, מורכב … כמו החיים עצמם

17/6/2023

עוד תענוג מושלם מבית היוצר של פרין. ספרות צרפתית במיטבה שמצליחה לגעת בלב. נפלא ומומלץ מאוד!

17/6/2023

ספר מעולההההה

17/6/2023

פשוט נפלא

15/6/2023

וואו!!! ספר מופלא

9/6/2023

כתיבה נהדרת! ספר רגיש על חברות שעומדת במבחן השינויים ההכרחיים של החיים! ממליצה בחום

2/6/2023

מעולה! נדיר!

30/5/2023

מעולה. מרטיט לב

30/5/2023

ספר מקסים ומרגש!! היה קשה להפסיק לקרוא, וחבל שנגמר..

29/5/2023

ספר נפלא. התחלה מעט איטית, לאחריה הכתיבה סוחפת, מרתקת. מומלץ בחום

21/5/2023

וואו! פשוט אין מילים, לא בצרפתית ולא באף שפה, ציורית ככל שתהיה, שיוכלו לתאר כמה הספר הזה יפה, נוגע ללב, מרגש. נקרא בנשימה עצורה בלי יכולת להפסיק. כמה ש "להחליף את המים של הפרחים" היה חזק, זה יותר. מיותר להגיד שאני ממליץ

8/5/2023

סוחף ומרגש

4/5/2023

מעולה,לא יכולתי להניח מידי.כייף

30/4/2023

ספר מעולה, הפתעה נעימה, דמויות מיוחדות משורטטות ביד אמן, עלילה שמצליחה להפתיע אפילו את הקוראים המצטיינים. תענוג.

17/12/2024

אהבתי מאד, סיפור פשוט על חברות עמוקה שנמשכת שנים.

7/12/2024

ספר יפה אנושי וסוחף. שלוש דמויות וסיפור מפותל בין הזמנים והאנשים שסביבן

29/11/2024

נפלא

28/10/2024

ממליצה בחום. כתוב קליל ומענין. סיפור יפה.

5/10/2024

דמויות מורכבות ומעניינות, טוויסטים בעלילה, ספר שאי אפשר להפסיק לקרוא מומלץ!

5/6/2024

מעניין ומרגש, עלי לציין שדרוש ריכוז רב כדי לצלוח במעברי הזמנים. הסיפור מורכב מאוד ומועבר אלינו באמצעות דמויות שונות, יש ארועים שחוזרים על עצמם מזוית ראיה אחרת. ארוך מדי לטעמי היה אפשר לקצר מבלי לגרוע מהעלילה.

16/3/2024

יופי של ספר! מומלץ!

14/11/2023

רובו מעניין ומפתיע, פחות נהניתי מהחלק הראשון המצאר את השלושה כילדים בביהס

13/11/2023

אחר ומסקרן.

6/11/2023

ספר מעניין, אבל מצריך ריכוז לעקוב אחר העלילה, הדמויות, והזמנים

1/11/2023

כתוב יפה, מרגש. מומלץ.

29/9/2023

יפה, עדין, נוגע ללב. ההתחלה קצת קשה, אבל שווה להמשיך. ספר שנשאר איתך.

29/9/2023

ספר טוב.כתוב היטב ומעניין נהניתי מהקריאה. קצת ארוך לפרקים

20/9/2023

קצת מייגע לפעמים, אבל כתוב היטב.

15/9/2023

ספר מרתק נקרא בשקיקה, קצת קשה לעצור למרות ההתחלה האיטית. צריך להתרגל לקפיצות בזמן.

9/9/2023

מרתק

8/9/2023

זה ספר מהפך דפים אבל העמסה של ריבוי דמויות הפריעה לי מעט. עומס מיותר. בסה״כ נהניתי ולעיתים לא יכולתי להניח לו, ולכן אני ממליצה.

27/8/2023

טוב, זורם אבל פחות טוב מהספר הקודם שלה להחליף את המים של הפרחים

19/8/2023

מקסים

6/8/2023

ואלרי פרין כרגיל לא מאכזבת. אמנם פחות מרגש מספריה הקודמים אבל עדיין ספר מרתק.

5/8/2023

אני מודה שהיה לי קצת קשה לצלוח את החצי הראשון, קצת משעמם ונמרח. אבל... בדיעבד - היה שווה את זה! אחרי מחצית הספר, אי אפשר להניח מהיד מרוב תפניות, מתח והפתעות. מומלץ!

5/8/2023

ספר קיץ מושלם. קולח קליל ועדיין אינטליגנטי. לא יכולתי להניח מהיד. מומלץ מאד.

28/5/2023

ספר מהמם, מרגש ומפתיע! היה קצת ארוך אבל עלילה מרתקת

16/1/2025

מבין הספרים של פרין, פחות טוב מהאחרים.

7/1/2024

בחתילה הספר זחל והקריאה לא זרמה, לקראת הרבע האחרון הפך מעניין יותר. אבל, גם אז, העלילה וגם הסגנון חורקים. לא יותר מ6- 7 בסולם 10

5/1/2024

ספר מורכב, מרגש, לעיתים מבלבל

3/1/2024

מאכזב ארוך ומייגע, משמעותית פחות טוב משני ספריה הקודמים שהיו פשוט מעולים.

28/7/2023

סיפור יפה, כתוב מסורבל

26/5/2023

לא התלהבתי. נטשתי אחרי 30 אחוז. אהבתי את ספריה הקודמים. עם זאת הספר כתוב היטב.

16/7/2024

להחליף את המים היה אחד הספרים שהכי הוקסמתי מהם ומסגנון הכתיבה ואילו בספרה הנוכחי הלכתי לאיבוד…. העלילה פתלתלה ולא מתגבשת לסיפור קוהרנטי עם מסר כלשהו …. ספר ארוך ומתיש לצערי

1
16/9/2023

לא אהבתי את.הכתיבה. יש המון קלישאות. במקום לתת שם למצב הייתי מעדיפה שיתארו את המצב ואני כקוראת אסיק מסקנה.

1/8/2023

ספר מצוין. עלילה שמתפתחת וסוחפת לקרוא עוד ועוד. נהניתי

1/5/2023

ארוךךך ומשעמם

שלושה ואלרי פרין

1

4 בדצמבר 2017

הבוקר נינה הסתכלה עלי בלי לראות אותי. מבטה החליק כמו טיפות גשם על המעיל שלי ואז היא נעלמה לתוך המכלאה.

ירד גשם זלעפות.

מתחת לכובע מעיל הגשם ראיתי את החיוורון שלה ואת שערה השחור. היא נעלה מגפי גומי גדולים למידותיה והחזיקה צינור השקיה ארוך. רק לראות אותה היה כמו מכת חשמל לבטן, חמשת אלפים וולט אם לא יותר.

הנחתי שלושים קילו של שקי אוכל לכלבים. אני עושה את זה בכל חודש אבל אף פעם לא נכנסת למקלט. אני שומעת את הכלבים אבל לא רואה אותם. אלא אם כן אחד ממוליכי הכלבים עובר מולי.

השקים מסודרים בשורה, זה לצד זה, מול שער הכניסה. אחד העובדים, תמיד אותו אחד, בחור גדול ולא מגולח, עוזר לי לסחוב את פרסי הניחומים שלי עד לשלטים נטישה הורגת ו־נא לסגור את הדלת מאחוריכם.

בכל שנה בחג המולד ולפני חופשת הקיץ, אבל אף פעם לא ביום קבוע, אני משלשלת כסף מזומן לתיבת הדואר של המקלט לחיות. מעטפה שעליה רשום בטוש שחור נינה בו. אני לא רוצה שהיא תדע שהכסף הזה ממני. אני לא עושה את זה בשביל החיות, אלא בשבילה. אני יודעת שהכול ילך לקערות האוכל ולטיפולים וטרינריים, אבל אני רוצה שזה יעבור דרכה בלי להשאיר זכר. רק כדי שהיא תדע שבחוץ יש גם אנשים שלא זורקים חתלתולים לזבל.

לפני שלושים ואחת שנה היא הסתכלה עלי בלי לראות אותי, כמו הבוקר. היא יצאה משירותי הבנים, היא היתה בת עשר. אצל הבנות היה תפוס וכבר אז נינה לא אהבה לחכות.

מבטה החליק עלי והיא נמסה בזרועותיו של אטיין.

היינו בפּרוֹגרֶה, הבר של ההורים של לורנס וילאר. היה יום ראשון אחרי הצהריים. המקום היה סגור, נעול מאחורי שבכת הברזל. המקום נסגר לרגל יום ההולדת של הבת שלהם. אני זוכר כיסאות על שולחנות, אלה על אלה עם הרגליים באוויר. רחבת ריקודים מאולתרת בין מכונת הפינבול לבר. אריזות מתנה קרועות לצד חטיפים ועוגיות שוקולד, קשיות צהובות בכוסות קרטון מלאות מיץ תפוזים ולימונדה.

כל כיתה ה' היתה שם. לא הכרתי אף אחד. רק הגעתי אז ללָה קוֹמֶל, עיר פועלים במרכז צרפת, שחיים בה כשנים־עשר אלף תושבים.

נינה בּוֹ. אטיין בּוֹליו. אדריאן בּובּן.

הבטתי בבבואתם המשולשת משתקפת במראות התלויות לאורך הדלפק.

היו להם שמות מיושנים שיצאו מהאופנה. לרובנו קראו אורליאן, נָדֶג' או מיקָאֵל.

נינה, אטיין ואדריאן נכנסו לפני זמן לא רב לילדוּת שבה הם לא נפרדו לרגע. באותו יום ובכל שאר הימים הם לא ראו אותי.

נינה ואטיין רקדו כל אחר הצהריים לצלילי Take on Me של להקת אה־הא. תקליט סינגל. קטע של עשרים דקות. הילדים מהכיתה שלי השמיעו אותו כאילו לא קיימים שירים אחרים.

נינה ואטיין רקדו כמו מבוגרים. כאילו עשו זאת כל חייהם. זה מה שאמרתי לעצמי בזמן שצפיתי בהם.

תחת האורות המהבהבים הם נראו כמו שני עופות מים, פורשים כנפיים בלילה סחוף רוחות. ורק מגדלור רחוק מאיר את כנפיהם ואת תנועותיהם החינניות.

אדריאן ישב על הרצפה, נשען על קיר, לא רחוק מהם. כשסינדי לאופר התחילה לשיר את True Colors, הוא זינק להזמין את נינה לסלואו.

אטיין חלף על פני. לעולם לא אשכח את הריח שלו: עשב וסוכר.

אני גרה לבד במרומי לה קומל, אם כי זה לא מקום גבוה במיוחד, רק קצת הררי. עזבתי וחזרתי, כי כאן אני מכירה את הרעש שהדברים עושים, את השכנים, את הימים השמשיים, את שני הרחובות הראשיים ואת מעברי הסופרמרקט שבו אני קונה פעם בשבוע. בעשר השנים האחרונות המחיר למטר מרובע מגוחך, כמעט מחלקים מגרשים בחינם. אז קניתי בית קטן בכמה גרושים ושיפצתי אותו. ארבעה חדרים וחצר עם עץ טיליה שנותן צל בקיץ ועלים לחליטה בחורף.

אנשים מסתלקים מכאן. חוץ מנינה.

אטיין ואדריאן עזבו, חזרו לחג המולד, עזבו שוב.

אני עצמאית, לפעמים אני עורכת או מתרגמת כתבי יד להוצאות שונות. וכדי לשמור על קשרים חברתיים כאן אני מחליפה את הכתב של המקומון באוגוסט ודצמבר. בקיץ אני מדווחת על מקרי מוות, ימי נישואים ותחרויות משחקי קלפים. בחורף אותו הדבר, בתוספת מופעים לילדים ושוקי חג המולד.

התרגום והעריכה הם שאריות של החיים הקודמים שלי.

הזיכרונות, ההווה והחיים מפעם מחליפים ניחוח. כשמשנים חיים משנים את הניחוח.

לילדוּת יש ריח של אספלט, של צמיג אופניים וצמר גפן מתוק, חומרי ניקוי של כיתות לימודים, אח בוערת שנושפת בארובות הבתים בימים קרים, כלור בבריכה העירונית, בגדים מיוזעים כשחוזרים בזוגות מאולם הספורט, מסטיק ורוד בפה, דבק שנדבק כמו חוטים על האצבעות, סוכריות קרמל דבוקות לשיניים, של אשוח חג מולד.

לגיל ההתבגרות יש ריח של שכטה ראשונה, של דיאודורנט בניחוח מוּשׂק, לחם עם חמאה טבול בספל שוקו חם, ויסקי־קולה ומרתפים שהוסבו לאולמות ריקודים, גוף חושק, משחה נגד חצ'קונים, ג'ל לשיער, שמפו ביצים, שפתון, ושל נהרות נוזל כביסה על ג'ינס.

לחיים אחר כך יש ריח של הצעיף ששכח אצלך שיברון הלב הראשון שלך.

והקיץ. הקיץ שייך לכל הזיכרונות. הוא על־זמני. הריח שלו הוא הריח העיקש ביותר. כזה שנדבק לבגדים. הריח שמחפשים כל החיים. פירות מתוקים מדי, מי ים, סופגניות, קפה שחור, שמן שיזוף, פודרה של סבתות. הקיץ שייך לכל הגילים. הקיץ חף מילדות או נעורים. הקיץ הוא מלאך.

אני אישה גדולה ומוצקה למדי. פוני, שיער חום כהה עד הכתפיים. כמה שערות לבנות ברעמה שאני מסתירה בעזרת מסקרה חומה.

קוראים לי וירז'יני. אני בת גילם.

היום משלושתם רק אדריאן עוד מדבר איתי.

נינה בזה לי.

עם אטיין אני זאת שלא מעוניינת.

אבל הם מרתקים אותי מאז הילדות. מעולם לא נקשרתי לאף אחד מלבדם.

וללואיז.

2

5 ביולי 1987

זה מתחיל בכאב בטן אחרי כריך וצ'יפס טבולים בקטשופ. נינה יושבת מתחת לשמשייה עם הלוגו של "מיקו", מול דוכן הצ'יפס. יש שם כמה שולחנות ברזל צבעוניים, מרפסת שמשקיפה על שלוש הבריכות העירוניות. נינה מלקקת גרגרי מלח מקצות האצבעות תוך כדי האזנה ל-La Isla bonita של מדונה וצפייה חולמנית בבלונדיני שזוף שקופץ ממקפצת החמישה מטרים. היא טובלת את האצבעות בתחתית הכלי הריק כדי לחלץ את הפירורים שנתקעו בין חריצי הפלסטיק. אטיין מתנדנד בכיסא ולוגם משקה שעשוי מתרכיז תות, ואדריאן נועץ שיניים באפרסק בשל מדי שמטפטף לו על הידיים, הפה, הירכיים, על הכול.

נינה צופה לא פעם באטיין ואדריאן. אף פעם לא בהיחבא. היא נועצת את העיניים בחלק כלשהו של גופם ולא מרפה. באטיין זה מעורר אי־נוחות והוא אומר לה לא פעם: "תפסיקי להסתכל עלי ככה". לאדריאן נדמה שזה לא מזיז, נינה היא כזאת, אין לה מעצורים.

שוב סיכות בבטן ונוזל חם שזולג בין הירכיים. נינה מבינה. מוקדם מדי. צעירה מדי. לא מתחשק. בת אחת־עשרה ושבועיים...היא חשבה שמקבלים בחטיבה. בין ז' לט'. היא עומדת להתחיל את כיתה ו' בעוד חודשיים... איזה בושות אם הבנות האחרות ידעו שקיבלתי מחזור, הן יחשבו שנשארתי כיתה.

היא קמה, מתעטפת במגבת קטנה ומחוספסת שמספיקה כדי להקיף את ירכיה. היא רזה מאוד. "חוט תיל" קורא לה אטיין לעתים קרובות כדי לעצבן אותה. היא מחזירה לו את הווקמן בלי מילים וצועדת למלתחת הבנות. בדרך כלל היא נכנסת לבנים כדי להתפשט ולהתלבש בתא נפרד כדי שזה יֵלך יותר מהר.

אטיין ואדריאן נשארו במרפסת. נינה הסתלקה כמו חץ מקשת, בלי להגיד מילה. שלושת אלה לא נפרדים אף פעם בלי לומר זה לזה לאן הם הולכים.

"מה יש לה?" שואל אטיין כשהקשית בקצה השפתיים.

אדריאן שם לב שהתרכיז צבע לו את הלשון בוורוד.

"לא יודע," נושף. "אולי האסתמה שלה."

באותו יום נינה לא חוזרת למרפסת. כתם חום על בגד הים שלה. היא מחליפה בגדים בזריזות, מחליקה כדור נייר טואלט לתחתונים. זה כמו שלפוחית בין הירכיים. היא עוצרת במינימרקט ובעודף שנשאר מהצ'יפס קונה תחבושות. חבילה של עשר. מהסוג הזול.

כשהיא מגיעה הביתה, פָּאולָה הכלבה שלה מסתכלת עליה במבט מוזר ומכשכשת בזנב. היא מרימה את החוטם ומסובבת לה את הגב בדרכה לפּיֵיר בּו, סבא של נינה. הוא עובד בגינה. הוא לא שם לב שהיא חזרה. היא מסתגרת בחדרה שבקומה השנייה.

חם מאוד. נינה היתה שמחה להיות עם אטיין ואדריאן בבור. זאת הבריכה הכי עמוקה: ארבעה מטרים. יש לה שלוש מקפצות: מטר אחד, שלושה מטרים וחמישה מטרים. המים בבור עמוקים מכדי להתחמם. האתגר היומי הוא לקפוץ ולהגיע לקרקעית הקפואה.

בערב אטיין מתקשר לנינה. באותו רגע גם אדריאן מנסה להשיג אותה, אבל הקו תפוס.

"למה הלכת היום בלי להגיד כלום?"

היא מהססת. חושבת על שקר. מה הטעם.

"קיבלתי מחזור."

מבחינת אטיין, מחזור מקבלות רק בנות שיש להן שדיים, שער ערווה, אימהות, נשים נשואות. לא נינה. אטיין אוסף מדבקות של כדורגל ועדיין מוצץ אצבע בחשאי.

נינה כמוהו. הוא ראה את הברביות שלה מסודרות בשורה אצלה בחדר.

אחרי שתיקה ארוכה וספקנית הוא שואל:

"סיפרת לסבא שלך?"

"לא... איזה בושות."

"מה תעשי?"

"מה אני יכולה לעשות?"

"אולי זה לא נורמלי לגיל שלך."

"מתברר שזה תלוי באמא. אם אמא שלי קיבלה בגיל הזה, זה נורמלי. אבל אין לי דרך לדעת."

"זה כואב?"

"א־הה. כמו התכווצות שרירים. וכמו התכווצויות ממרק בצל מגעיל."

"אני שמח שאני לא בת."

"אבל אתה תלך לצבא."

"אולי... אני בכל זאת שמח. את מתכוונת ללכת לרופא?"

"לא יודעת."

"רוצה שנבוא איתך?"

"אולי. אבל תחכו לי מחוץ למרפאה."

השלושה נפגשו חצי שנה לפני כן, בחצר בית הספר היסודי פַּסטֶר, ביום הראשון של כיתה ה'.

זה גיל של בלגן. גיל שבו הילדים כבר לא דומים זה לזה. גדולים וקטנים. מתבגרים ולא מתבגרים. אחדים נראים בני ארבע־עשרה, אחרים בני שמונה.

שתי כיתות ה' מתכנסות בחצר. מול כשישים תלמידים, המורים, מדאם בּלֵטוֹן ומסייה פּי, מקריאים שמות זה לצד זה.

בבוקר הזה יש מזל טוב ומזל ביש. וצריך ללמוד להבחין ביניהם.

כל ילד מתפלל בלי קול — אפילו אלו שכף רגלם מעולם לא דרכה בשיעורי דת — שמדאם בלטון היא שתקרא בשמם. למורֶה יש מוניטין רע מאוד. דורות של תלמידים לשעבר סיפרו לצעירים מהם על הטראומה. שקרן מנוול שלא חושב פעמיים לפני שהוא מחטיף, מרים ילד מהצווארון וגם שובר כיסאות על הקירות כשהוא מתעצבן. בכל שנה הוא בוחר שעיר לעזאזל ולא מרפה ממנו. בדרך כלל תלמיד גרוע. "אז כדאי ללמוד כמו שצריך, אחרת הלך עליך".

מדאם בלטון, שורה מימין. מסייה פי, שורה משמאל. הם מקריאים שמות לפי סדר האלף בית.

בשורה מימין אפשר לנחש נשיפות הקלה חשאיות. משהו בתנוחת הראש שמודה לשמים, בכתפיים שמתרופפות. אצל מי שהצטרפו לשורה משמאל מבטים של נידונים למוות.

שתיקה רועמת בבוקר הזה בבית הספר פסטר. רק קולם של שני המורים מהדהד בחצר הפנימית. בזה אחר זה נקראים התלמידים ששמם מתחיל בא'.

אדם אֵריק, השורה מימין.

אַנטַר סַנדרין, השורה משמאל.

אַנטוּנֶה פלַביוֹ, השורה מימין.

אובַּן ז'ולי, השורה משמאל.

ואז האות ב'.

בו נינה, השורה משמאל.

בּוקלייר נָדֶג', השורה מימין.

בּוליוֹ אטיין, השורה משמאל.

בּיסֶה אורלאן, השורה מימין.

בּוֹבּן אדריאן, השורה משמאל.

וכך קרה שנינה בו, אטיין בוליו ואדריאן בובן התאחדו ב-3 בספטמבר 1986. כיוון ששני הבנים נראו מבועתים, נינה נתנה להם יד וגררה אותם לשורה שלפני מסייה פי. אטיין הניח לה להוביל אותו. הוא הניח לבת להחזיק לו את היד, שזה מביש, אבל הוא לא שם לב כי גזר הדין היה כפול: הוא איבד את חברו אורלאן ביסה, והוא אצל פי. בבית הספר פסטר, מכיתה א' ועד ד', כל התלמידים רואים את החלוקה הזו לשורות כאתגר אחרון שצריך לעבור. "חטפת את פי, איזה דיכאון, גיהינום אצלו".

שלושתם ממתינים יחד עד שיגמרו את הקראת השמות.

אטיין הרבה יותר גבוה משני האחרים. יש לו תווים עדינים, שיער בלונדיני, עור בהיר כמו של ילדים בציורים ועיניים בגוון כחול־בריכה שמרשימות את כל מי שרואה אותו.

לאדריאן יש שיער חום כהה, פרוע, תלתלים סוררים, הוא צנום, יש לו עור חלבי והוא ביישן כל כך שנדמה שהוא מסתתר מאחורי עצמו.

נינה חיננית כמו איילה. גבות וריסים ארוכים שחורים מקיפים עיניים שחורות כהובנה. אחרי חודשיים של קיץ עורה שחום.

מאחורי משקפיו מסייה פי בוחן את תלמידיו העתידיים, בסיפוק כך נדמה, מחייך ומבקש מהם לבוא איתו לכיתה, ושם הוא נעמד לפני הלוח השחור.

עדיין שוררת דממה איומה. כל צעד וכל תנועה קפואים.

כל אחד בוחר לעצמו שולחן באקראי. אלו שמכירים נדבקים לצמדים. אטיין דוחף בחשאי את אדריאן בירכו כדי לעמוד ליד נינה. אדריאן נכנע לו ונעמד מאחוריה. הוא מסתכל עליה ושוכח את המורה. הוא הולך לאיבוד בשתי הצמות, בשערה שהוא חום כהה בשורשים ומובהר משמש בקצוות, בשתי הגומיות, בשביל באמצע, בכפתורי הפנינה של שמלת הקטיפה האדומה שלה, בפלומה על עורפה. יופי כפי שהוא נחזה מהגב. היא חשה במבטו ומסתובבת בגניבה כדי לשלוח אליו חיוך שובב. חיוך מעודד. יש לו חברה. הוא יוכל לחזור הביתה ולומר לאמו: "התחברתי עם ילדה אחת." הוא מקווה שנינה אוכלת בקפטריה, כמוהו.

"אתם יכולים לשבת."

מסייה פי מציג את עצמו, כותב את שמו על הלוח. המתח מתפוגג, בעצם הוא נראה נחמד, הוא כמעט מחייך, מסביר דברים בבהירות. אולי הוא השתנה, אומרים שמבוגרים יכולים להשתפר, לא?

הבוקר עובר מהר. חלוקת ספרי לימוד שצריך לעטוף עוד הערב, לא מחר.

"אני שונא דחיינות..." פוסק מסייה פי בזמן שהוא מדפדף במחברת שלו, הכרוכה עור.

דממה ספקנית משתררת בכיתה.

"אני רואה שאתם לא מכירים את פירוש המילה." מסייה פי קם, מוחק את שמו בעזרת ספוג, כותב על הלוח: דחיינות. שם עצם נקבה ומותח מתחת שלושה קווים.

"כלומר לדחות למחר מה שאפשר לעשות היום."

אחר כך הוא מבקש מכל תלמיד ותלמידה לקום בתורם, לנקוב בשמם הפרטי ולספר מה החוזקה שלהם ומה החולשה.

אף אחד לא זז.

"או־לה־לה, ישנים כאן בעמידה! צריך להעיר אתכם! טוב, נבחר באקראי."

הוא מצביע על השכנה של אדריאן. בלונדינית חיוורת מאוד. היא קמה.

"קוראים לי קרולין דסֵיין, החוזקה שלי היא קריאה, החולשה שלי היא שיש לי סחרחורות..."

קרולין מסמיקה מעט ומתיישבת.

"הבא בתור, השכן שלךְ!" קובע פי.

אדריאן קם. המצח סמוק. הידיים לחות. אימת הדיבור בפני אחרים.

"קוראים לי אדריאן בובן. החוזקה שלי היא גם קריאה... החולשה שלי... אני פוחד מנחשים."

נינה מרימה את היד. המורה מעודד אותה בניד ראש.

"קוראים לי נינה בו. החוזקה שלי היא ציור... החולשה שלי, אסתמה."

תורו של אטיין לקום.

"לא הצבעת!" צורח פי.

דממה.

"בסדר, זה היום הראשון, בדרך כלל ביום הראשון הרגל עוד לא מגרדת לי, היא התעייפה בחופשה. שב. אם אתה רוצה לדבר, תצביע. הבא בתור!"

אטיין מתיישב בזריזות בגב מכוסה זיעה קרה. ידיו רועדות.

השעה שתיים עשרה בצהריים, הפעמון מצלצל בכל הכיתות. אף אחד לא מעז לזוז. מסייה פי מבקש מהתלמידים שעדיין לא הציגו את עצמם לעשות זאת. אטיין מרים את היד כמה וכמה פעמים כדי לדבר, אבל המורה מתעלם ממנו ולבסוף שולח את כולם לאכול ארוחת צהריים.

כשהם יוצאים מהכיתה, אטיין ואדריאן מחכים לנינה ליד הדלת. כמו כדי להתקבץ מחדש. כשהיא מצטרפת אליהם, אטיין מאוכזב.

"כולם הציגו את עצמם חוץ ממני," הוא מייבב.

"איך קוראים לך בכלל?" שואלת נינה.

"אטיין בוליו. החוזקה שלי היא ספורט, החולשה שלי היא... לא יודע... אני די טוב בהכול."

"אין לך שום חיסרון?" שואלת נינה.

"לא נראה לי."

"אתה לא מפחד מכלום?" מתפלא אדריאן.

"לא."

"אפילו לא לבד ביער, בלילה?"

"נראה לי שלא. לא ניסיתי. צריך לנסות."

הם צועדים זה לצד זה בזריזות, הם נשלחו לקפטריה בעשרים דקות איחור.

נינה באמצע, אדריאן מימינהּ, אטיין משמאלהּ.

 

תלמיד: בובן, אדריאן, רח' ג'ון קנדי 25, לה קומל 71200, נולד ב-20 באפריל 1976 בפריז, צרפתי.

אב: בובן, סילבן, רח' רומא 7, פריז 75017, בנקאי, נולד ב-6 באוגוסט 1941 בפריז, צרפתי.

אם: סימוני, ז'וזפין, רח' ג'ון קנדי 25, לה קומל 71200, אחות, מטפלת בילדים, נולדה ב-7 בספטמבר 1952 בקלרמון־פראן, צרפתייה.

אפוטרופוס נוסף, כתובת, מקצוע, תאריך לידה, לאום, טלפון בבית, טלפון בעבודה.

איש קשר במקרה חירום: ז'וזפין סימוני, 03 90 67 85.

 

תלמיד: בוליו, אטיין, ז'אן, ז'וזף, רח' בואה־ד'אלנד 7, לה קומל 71200, נולד ב-22 באוקטובר 1976 בפָארָיי־לֶה־מוֹניאל, צרפתי.

אח: פּוֹל־אֵמיל, בן 19. אחות: לואיז, בת 9.

אב: בוליו, מארק, רח' בואה־ד'אלנד 7, לה קומל 71200, עובד מדינה באוטן, נולד ב-13 בנובמבר 1941 בפריז, צרפתי.

אם: בוליו לבית פֵּטי, מארי־לור, רח' בואה־ד'אלנד 7, לה קומל 71200, עובדת בבית המשפט במאסוֹן, נולדה ב-1 במרץ 1958 בלה קומל, צרפתייה.

אפוטרופוס נוסף, כתובת, מקצוע, תאריך לידה, לאום, טלפון בבית, טלפון בעבודה.

איש קשר במקרה חירום: בֶּרנָדֶט רַנקור (עובדת במשק הבית), 11 52 30 85.

 

תלמידה: בו, נינה, רח' גאז'ר 3, לה קומל 71200, נולדה ב-2 באוגוסט 1976 בקולומב, צרפתייה.

אב: לא ידוע.

אם: בו, מריון, רח' אובֶּר 3, סן־דני 93200, מקצוע לא ידוע, נולדה ב-3 ביולי 1958 בלה קומל, צרפתייה.

אפוטרופוס נוסף: פייר בו (סבא), רח' גאז'ר 3, לה קומל 71200, עובד בדואר, אלמן, נולד ב-16 במרץ 1938, צרפתי.

איש קשר במקרה חירום: פייר בו, 68 87 29 85.

המלצות נוספות