חיית שכחה

כבר הרבה זמן אני חיה בפריז. הרבה יותר מהצפוי.

אני זוכרת שחברה שהגיעה לביקור מישראל שאלה אותי עם חיוך על השפתיים:

״אז פריז היא העיר שלך עכשיו?״ השאלה שלה צלצלה לי לא טוב. לא הבנתי את עניין השייכות. איך עיר בכלל שייכת? המטרופולין הזאת שמכילה מיליוני בני אדם ומתפרשת על פני עשרות קילומטרים, היא יצור הטרוקליטי חסר צורה. היא ההוכחה שאת לא שייכת.

כל יום את חולפת על פניהם, פרצופים אנונימיים שיורדים ומטפסים במעלה הרחוב, באוטובוס, במטרו. חולקת איתם נסיעה ליעדים לא ידועים, מעל לאדמה ומתחתיה. הצרפתית שלכם מהדהדת באוויר בקקופוניה של מבטאים עיקשים, עד גיחוך לפעמים; אות לסירובכם להיפרד משפת אימכם, להיות פה אבל לקרקר למרחקים בקריאות אנושות.

רבים אצלי בשכונה הם צאצאי קולוניאליזם נכחד. מהגרים מצפון ומרכז אפריקה, אסיה ודרום אמריקה. פריז לא שייכת לי, לא להם, לא לאף אחד. אולי רק לאלה החולשים עליה ממְרום מגדלי העסקים, היכן "שיישבו את כוחם", כמאמר המקומיים.

מזווית הראייה שלנו, הולכי הרגל, כל המרחב הזה חסר היגיון. רחוב ועוד רחוב, ועוד רחוב, ימינה שמאלה ופנייה, שדרות, מכוניות, אנשים וכלבים, חנויות, אוטובוסים עוצרים נעים, רוכבי אופניים, פחי אשפה, סופרמרקטים, תחנות אוטובוס, כבישים, מסלולים. שוק, דואר, חנויות למכירת עיתונים וטבק, תחנות האופניים של העירייה, פירות וירקות מעוכים, לועות המטרו, עליות וירידות, דוכנים קמים ונופלים, מים זורמים, עלים יבשים, שברי זכוכית, פתחי ביובים, שארי רהיטים מבוקעים הממתינים לאיסוף, קרעי בדים, עכברושים רצים למחסה במעבה השיחים. משאיות לפירוק סחורה, שולחנות בתי קפה על המדרכות, יושבי בתי הקפה, המעשנים.

בעצם, באתי לכאן כדי להיות לא שייכת. כך היה גם בישראל. רק ששם, לאי־השייכות לא הייתה משמעות. היא לא מומשה, נשארה איפשהו בתודעה שלי כאינטואיציה, כידיעה עמומה שלא הצלחתי לרדת לעומקה. אולי בגלל אותה עמדה שבה אני נמצאת עכשיו, נזקקתי לעוד מרחב. ההתבוננות הפכה להתמכרות, הפנטה אותי. אז הדרתי את רגליי.

מה את עושה עם העיר הזאת שאת חלק ממנה? מה את אמורה להכיל ממנה? מה ההכרח להיות חלק ממנה?

המחשבות שלי חולפות מבעד לשמשות האוטובוס שנוסע בשדרת Barbès, עורק תנועה עמוס במיוחד ברובע ה־18. נוסע על פני הולכי רגל הפוסעים על המדרכות ונוסעים שממתינים בתחנות האוטובוס: נשים אפריקאיות לבושות בצבעים ססגוניים נושאות עגלות עמוסות בתינוקות ובסלים מהשוק. הריחות שעולים באפי למראה ענפי הסלרי המציצים מן העגלה של האישה, מושכים את תשומת ליבי, אך נידפים במהרה.

אני מתמהמהת אל מול הגברים חסרי המעש הנתלים על מעקות המדרכות, מתבטלים בכניסה לחנויות למכירת טלפונים סלולריים, מעשנים בחבורות, צועקים, רבים, מצחקקים, מדברים דרך מכשירים, מחליפים חומרים נרקוטיים בתנועת ידיים מהירה. ניידת משטרה בפינה מול המטרו חוסמת את מעבר החצייה. שני השוטרים ששעונים עליה מתבוננים בנעשה ולא עושים דבר.

בלונדינית צבועת שיער שרועה על המדרכה על קרטון מלוכלך. איש לא ניגש אליה. היא חלק מהמשא היום־יומי שנושאות המדרכות האלה. העירייה הסירה את מרבית הספסלים בעיר כדי שחסרי הבית לא יתמקמו, שלא יבלו שם ביום וישנו בהם בלילה, או להיפך. היא שוכבת שם בין ״קוויק״, חנות הבורגרים, ו״טאטי״ רשת הבגדים הזולים. אנשים חולפים. שמיים אפורים כמים דלוחים, מזוהמים.

אישה ניגשת אליה. מנסה לברר אם היא חיה או מתה: שולפת מכיסה את הנייד שלה, חוככת בדעתה אם עליה להתקשר לכוחות ההצלה או להמשיך לגחון מעליה באיתור אחר אותות חיים.

דרך מכוניות שעומדות בפקקים, ברמזורים, אני מסתכלת מבעד לשמשות הפתוחות. בוחנת את הדגמים של המכוניות מפנים ומבחוץ, את הג'י־פי־אס, לרוב גבר במושב הנהג. לידו אישה מתעסקת עם המכשיר שלה, מתבוננת במראה שמולה או מפטפטת עם הגבר. אנשי עסקים חולפים במכוניות פאר. גברים רכובים על אופנועים מאובזרים משוחחים דרך אוזניות ברמזור. הכול מתמקד בצומת הזה של הרובע ה־18. מול הגאר־דוּ־נוֹר.

הרבה חסרי בית וקבצני רחוב מאכלסים את הרובע הזה. ב־Goutte d'Or, מתקיימות אספות קבועות של ערבים בכיכר. אני לא מבינה מה הם עושים שם בהמוניהם לקראת ערב בצפיפות חסרת פשר. כשאני במכונית תקועה בפקק (״תקוקה״, כפי שאומרת אחותי), סמוך לכיכר הזאת מתחת לגשר, אני מתבוננת ארוכות מבעד לשמשה, מנסה לפענח מה פשר ההתארגנות. אני מבחינה בשולחנות עץ, מוכרי שווארמה ומאפים. בת זוגי מציינת שזהו ערב הרמדאן. המקום הזה תמיד גואה באנשים ומזוהם בכביש, מי ביוב זורמים, שחור, מעופש, ובכל שעה הם גודשים את סביבות הכניסה למטרו בַּארְבֶּס. קו 2.

רשת הסלולרים ״ליקהמוביל״ השתלטה פה על המסחר. חנות מכוערת עד אימה עם שילוט שמזכיר בית מרקחת עם כיתוב בצבעי ירוק וכחול. כל כך הרבה אנשים מבלים בחנויות האלה. בחזיתות שלהן תלויים בריסטולים בצבעים שונים, ועליהם כל המבצעים האפשריים מופיעים בכתב יד. מה הם עושים שם כל היום? כמה מנויים אפשר לעשות ביורו אחד בחודש? כמה פעמים אפשר להחליף נייד? כמה כרטיסי סים אפשר להתקין? ראיתי כאלה בדבלין ולאחרונה גם באמסטרדם, אבל בכמות הרבה פחות מפחידה. מעורר קבס. גועל. אני לא יודעת מה מעורר בי בחילה בשילוט הזה. הצבעים, השם, או שמא הגרפיקה של האותיות. הרשת. מה זה ״ליקהמוביל״? נשמע כמו שם של מעבדת תרופות על גלגלים.

ביררתי יותר על החברה: מדובר בישות פורטוגזית שמושבה באנגליה המעניקה שירותי אינטרנט וטלפונים ניידים בין־לאומיים באמצעות כרטיסי טעינה. היא עושה חיל בשכונות המהגרים שנזקקות לשירותיה.

אם הולכים צפונה בצידו השמאלי של הכביש, יש אין ספור חנויות של שמלות כלה וחליפות חתן. החנויות ניצבות זו לצד זו כאילו אין די באחת או שתיים לאירועים מסוג זה, אלא בסדרה ארוכה של חלונות ראווה המאירים שמלות בצבעים שונים: זהב, כחול, אדום, גוונים זוהרים ומנצנצים. איום ונורא. אני לא יודעת מה מושך אותי בהן. למה אני מתבוננת כך בבובות האימום שלובשות את השמלות האלה? כמה אנשים מתחתנים בשנה? איך מצליחים להתפרנס רבבות המוכרים? ואיך אפשר להחזיק ככה חנות? היום הבחנתי בכמה שמות של חנויות. שמה של הראשונה ״אימפריית החתן״, השנייה קרויה ״התחתנו!״ ואחר כך, לאורך השדרה, ״המחותנים״, לצידה ״פריז חתונה״ ואז "אימפריית החתונה!״.

במדרכה ממול ניצבת חנות תכשיטים שגובלת בעוד חנות תכשיטים, וביניהן חנויות כולבו שבחזיתותיהן ערמות של מזוודות בשלל גדלים ומינים. השדרה כולה בנויה כך — טלפונים ניידים, מזוודות ותכשיטים, טלפונים ניידים, מזוודות ותכשיטים, באותה סכמה המכפילה את עצמה עד פינת רחוב Ordener (כמובן, יש ביניהן כמה קיוסקים למכירת שווארמה וקבב, אבל זה המודל המכתיב את המקצב).

האוטובוס חולף מתחת לגשר.

הקולנוע החדש בפינה, ״לוקסור״, מציג לרוב סרטים עצמאיים d'art et essai. עיצבו אותו בסגנון בית הקולנוע הישן שנחנך לראשונה ב־1921 ועבר מאז גלגולים שונים ומשונים. מבית קולנוע שהקרין סרטים אילמים צרפתיים ואמריקאיים, הפך עם השנים לבית קולנוע לסרטים ״אקזוטיים״, כמכונה אז. זאת אומרת, סרטים למהגרים הודים, מצרים, אלג'ירים, וגם פורנו רך. בשנות ה־70, הסרט האלג'ירי היחיד שזכה אי פעם בדקל הזהב (הפרס הראשון בפסטיבל קאן) — ושמו "כרוניקה של שנים על גחלים" — היה גאוות השכונה. בשנות ה־80, דיסקוטק הקהילה הקווירית הגדול ביותר בפריז תופס את מקומו של ה"לוקסור" והופך לגאוות העיר. עם מותו של בעל המועדון, המבנה ננטש לחלוטין עד תחילת שנות האלפיים כאשר לחץ של תושבי השכונה על העירייה אילץ אותה לרכוש את המקום ולהשיבו לייעודו המקורי. הפעם, כבית קולנוע לסרטי איכות אומנותיים ואקספרימנטליים. בית הקולנוע מעוטר בסמלים הירוגליפיים בחזיתו ובתוך האולמות, ושוכן בפינת הרחובות Magenta ו־La Chapelle. מעבר לרחוב פתחו בראסרי מעוצב בסגנון רטרו עם רחבת ריקודים בקומה השנייה. בנו אותו אחרי שהחנות הקודמת נשרפה במהלך הלילה. עוד חנות לשמלות וחליפות חתונות. צבע תכלכל (מה יש בצבע הזה שעושה אותו רטרו?) מייפה את שלט הכניסה שעליו כתוב La Brasserie Barbès בכתב מסולסל של עט נובע (מה מעורר בך ״תכלת וכתב מסולסל״? וקפה־בראסרי דו־קומתי שבקומתו העליונה רחבת ריקודים עם מרפסת למעשנים? למה זה דומה? ניו יורק, פריז, שנות החמישים? בייבי בום?)

מתכנני העיר מנסים למשוך אוכלוסייה בורגנית ונהנתנית לשכונה העלובה ביותר בפריז. אני לא רואה אותה ברחוב על המדרכות, רק דרך חלונות הבראסרי. השמשות אטומות למדי למרות מבנה הזכוכית הבוהק בשמש. הבירה עולה שמונה, הקפה — ארבעה יורו.

המשך הפרק זמין בספר המלא