ענן לבן ארוך

פתיחה

תל אביב, 2019

מיה

זה היה בתחילת החורף. אני זוכרת שלבשתי סוודר כחול כי הוא היה אז הסוודר האהוב עלי, מבד כותנה נעים ומלטף. אני חושבת שטל לבש מעיל. תמיד צחקתי עליו שקר לו יותר מאשר לכולם. ואולי אני זאת שחם לה יותר מכולם? טל הביט בי בעיניו הירוקות-חומות, ובחיוך הצחור שיכול להמס אפילו את הקרח באנטרקטיקה.

זאת הייתה שעת שקיעה, ועבור מישהי שראתה לא מעט סרטים רומנטיים בחייה זה נראה לי הטיימינג המתאים. באמת? "הטיימינג המתאים?" צעק עלי ההיגיון הבריא. הוא עוזב ואת נשארת כאן.

ישבנו על גבעת הדשא מתחת לבית המלון "הילטון", חוף מוכר לזוגות אוהבים שרוצים קצת להתנתק מרעש העיר. רק שבמקרה הזה היינו חברים טובים שרצו לבלות יחד. באמת הכול בראש שלי? הוא לא מבחין שיש בינינו משהו מעבר לחברות? יכולנו להיפגש אצלו או אצלי… או להזמין עוד חבר'ה מהעבודה, אבל הוא הציע את המקום, את השעה ולא הזמין אף אחד נוסף. "הוא רצה שזה יהיה דייט בדיוק כמו שאת רצית," דיבר אלי הרגש. אבל… פקד עלי שוב ההיגיון, אולי בכל זאת תחכי שהוא יאמר לפנייך את מה שהוא מרגיש.

"רוצה?" שאל אותי טל בקול הבס האופייני שלו והגיש לי את הבקבוק האדום. "זה מיץ גת".

איך יכולתי לסרב לקול סקסי שכזה? "יאללה תביא לנסות", עניתי. "אתה כזה תימני," צחקתי.

"מה את מאחלת לעצמך השנה?" הוא שאל אותי.

אותך, חשבתי, אבל השתפנתי ועניתי, "לזרום. כל החיים אני רק רודפת, נלחמת, משיגה, מציבה מטרות. הפעם אני רק רוצה לזרום ולראות מה יגיע." מאיפה הגיעו לי השטויות האלה של הזרימה? אני באמת מאמינה בזה? איזה לזרום, אפילו טיול של אחרי צבא לא עשיתי.

"אחלה תשובה," הוא ענה לי.

השתררה שתיקה ארוכה, אבל שתיקה נוחה כזאת, בלי צורך להגיד דבר, רק להיות. כמה פעמים בחיים יוצא לנו פשוט להיות? השתיקה הזאת שינתה את צורתה לצביטות בטן רכות. ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא.

"אני צריכה לומר לך משהו..." הבטתי לעבר הים, הגלים התקרבו וחזרו, קרבו וחזרו, כאילו ידעו את רחשי ליבי. "אתה לא חייב להגיב אבל אני צריכה לומר את זה. אני יודעת שזה מאוחר מדי ואתה טס עוד מעט ובאמת שאין בזה טעם אבל..."

הוא שתק והקשיב לי. פשוט תדברי, חשבתי לעצמי. תגידי את כל מה שיש לך, כבר התחלת, זה תיכף נגמר, תיכף תוכלי לקבור את עצמך אל מול הים הזה. תוכלי לחזור הביתה ולבכות, תוכלי לחזור לחיים הרגילים שלך. אבל את בלב רכבת ההרים ולא יכולה לרדת ממנה עכשיו.

זה בדיוק כמו לעלות על הבמה. הקהל נכנס לאולם ואני יודעת שבשנייה אחת כל האורות כבים, נשמעת הודעה, "הקהל מתבקש לכבות טלפונים," ואז שקט. המילים נאמרות, הדיאלוגים מתחלפים, התפאורה משתנה. אני יוצאת בין סצנה לסצנה לנשום אוויר מאחורי הקלעים, ונכנסת מחדש אל תוך עולם אחר. אני כבר לא אני, אני הדמות שלי, אבל שונה ככל שתהיה הדמות, אני עדיין אני. התחושה הזאת, לעלות לבמה כשחקנית, היא הדבר הכי קרוב להתגלות אלוהית עבורי. האושר בשלמותו.

סיימתי את לימודי המשחק וגיליתי שהאושר הזה חמקמק. אף אחד לא מחכה לי שם בחוץ. אז עבדתי קשה, עשיתי אודישנים, התקבלתי לאנסמבלים והם התפרקו. המשכתי ליצור ומדי פעם הצטלמתי לאיזה משהו קטן. הופעתי בהצגות ילדים ושילמו לי פרוטות. עדיין עשיתי את זה. כסף? את מי זה מעניין? רדפתי אחרי האושר, אחרי האושר שחשבתי שהוא היחידי. שום דבר לא עניין אותי מלבד זה.

כדי לחיות בתל אביב, ובכלל בצורת החיים הזאת, בכל זאת הייתי צריכה כסף, אז שילבתי את האהבה שלי למשחק עם עבודה "רצינית" באולפן ללימודי עברית. האולפן נמצא ליד הים והחלטתי ללכת על זה. ושם, שם פגשתי אותו לראשונה. את טל. וכמה שהוא היה חתיך. עורו שחום, זיפים שחורים מסודרים, עיניו בהירות, חומות ירוקות, ושיניו הלבנות השתלבו באופן כמעט מושלם עם החיוך הגדול שלו.

הוא חזר לא מזמן מטיול באפריקה. הוא ישב שם באמצע השולחן וסיפר על חוויותיו, כשכל החבר'ה מהעבודה סובבים אותו, קשובים ולוגמים כל רגע ורגע. מילותיו נלגמו לרוויה במיוחד לאחר הצימאון, השעמום והשגרה היומיומית של כולם. קשה בימינו להקשיב למישהו באמת. לא רק לשמוע, אלא ממש להקשיב, אבל הוא היה אחד כזה, כשהוא דיבר כולם הקשיבו. אני הייתי עובדת חדשה שעוד לא בדיוק הרגישה שייכת. הסתכלתי מהצד ומדי פעם צחקתי למשמע הסיפורים שסיפר. הוא סִקרן אותי וידעתי שנוכל להיות חברים טובים.

הבטתי שוב אל עבר השקיעה בגבעה בהילטון. ליבי פעם חזק. "אני מרגישה משהו כלפיך," אמרתי לו כשאני מסיטה את מבטי, "ואני יודעת שזה לא רלוונטי כי אתה עוזב, אבל אני פשוט חייבת להגיד את זה. אני מבואסת מזה שאתה עוזב עכשיו. אני חושבת שהיינו יכולים להיות צוות טוב."

שתיקה קצרה שנראתה לי כמו נצח. הסתכלתי אל הים, סירבתי להביט בטל. לא האמנתי שאני עושה את זה. לא האמנתי שהמילים הללו יצאו מפי. רציתי שצונאמי ענקי יבלע אותנו עכשיו לתוכו ונשכח מכל הרגע הזה. הצצתי לעברו של טל והוא חייך אלי. אט אט הוא התקרב אלי ונישק אותי נשיקה טובה ורטובה. הפסקתי אותה באמצע והתחלתי לצחוק בקול חזק. הוא גלגל אותי על הדשא והמשכתי לנשק אותו בלהט.

"בואי איתי לניו זילנד," הוא אמר לי.

"אתה לא באמת רוצה אותי שם," עניתי לו. "אתה אוהב את החופש שלך."

"זה נכון, אבל תבואי לקצת. לחודש, חודשיים. תחשבי על זה. אני מתכוון לזה באמת." חיבקתי אותו חיבוק ענק והוא הניף אותי באוויר. סירבתי להאמין שבעוד שבוע דרכינו ייפרדו.

טל

אני זוכר את הצבע האדום על הלחיים שלה כשבאתי לנשק את שפתיה. אני זוכר גם את המבט שלה, החיוך המבויש הזה של מישהי שהרגע אמרה למישהו אחר שהיא רוצה אותו. וואו. מה זה? חשבתי. הנשיקה הזו הרגישה כמו הנשיקה הראשונה שלי, כאילו מעולם לא נישקתי אף אחת לפניה. עד לאותו הרגע משהו בי כנראה התכחש לחלוטין לרעיון הזה. צחקנו כל כך מהמבוכה. לפני שנייה היינו חברים טובים. מה קרה שם ברגע הזה, על הגבעה בהילטון, שהרגיש כל כך נכון?

את מיה הכרתי לראשונה כשחזרתי לאולפן אחרי טיול של חודש באתיופיה. "היא ממש מתוקה!" אמרה לי חברה אחרת מהאולפן ללימוד עברית.

הצחיק אותי להגדיר את עצמי "מורה", הרי מעולם לא הוסמכתי לזה או השלמתי תואר באוניברסיטה. זה היה תפקיד זמני, חוויה של עבודה חדשה שמעולם לא ניסיתי. להרוויח קצת כסף על הדרך, עד המסע הבא.

נכנסתי פנימה למשרד אחרי חודש היעדרות וכולם קפצו עלי לחבק אותי, חוץ מהמורה החדשה. "היי, אני מיה!" היא אמרה לי בחיוך מלא בשיניים לבנות. השיער השחור שלה גלש אחורה. היא הייתה קטנה, אך עיניה החומות היו גדולות וסקרניות. איזו בחורה מקסימה, חשבתי לעצמי.

היינו חבורה כזו, של מורים צעירים מכל רחבי מדינת תל אביב. התהלכנו יחפים במשרד ועשינו את הכול בדרך שלנו. לאחר העבודה המשכנו כולם מהמשרד לשבת ביחד, לדבר על החיים, לרכל על התלמידים ולצחוק במשך שעות. מיה השתלבה בחבורה הזו באופן מדהים והפכנו לחברים כמעט מיד.

אבל חברים, עבורי, היה משהו רגעי. במסעותיי בעולם, בדרום אמריקה, המזרח ואוסטרליה, פגשתי מאות ואלפי אנשים. קיבלתי כל אחד, הקשבתי בכל שיחה. התחברתי לכולם, אבל בסוף התקדמתי הלאה. המשכתי, לא נתתי לאף אחד להישאר לאורך זמן.

היעד הבא היה ניו זילנד. קיבלתי ויזה שמאפשרת לעבוד ולטייל שם במשך שנה. עוד מתנה מושלמת לעצמי. עוד מקומות לראות, עוד אנשים מרתקים לפגוש. התאריך הצפוי לטיסה היה בסוף נובמבר 2019. ידעתי שהספירה לאחור החלה, שבעוד כמה חודשים אני מפרק הכול ומתחיל מחדש. אין משהו שריגש אותי יותר מזה. זה היה הייעוד שלי.

שאלות צצו לעברי מכל עבר. כמה זמן אהיה בניו זילנד, מה אני הולך לעשות, ומה עם לימודים, ומה עם זוגיות. מה אני צריך זוגיות? עניתי להם. יש לי אותי. ידעתי מה אני רוצה, היה לי את עצמי לאהוב, והייתי רגיל לסמוך על עצמי. חלק הצליחו להבין אותי וחלק לא. מי שלא הבין אותי, לא היה טעם לנסות להסביר. לא היה לי איך.

"אתה מתרגש?" מיה שאלה אותי, שבוע לפני הטיסה שלי לניו זילנד. קבענו לשבת על גבעת דשא ירוקה שצופה על חוף הגולשים במלון הילטון והתבוננו בשקיעה. אהבתי לשבת עם מיה, אהבתי את הצורה שבה היא מקשיבה לי. הרגשתי שאני יכול לפתוח את ליבי מולה. לא היו לי הרבה חברים כאלה.

"האמת... שלא. אין לי מושג מה יהיה," עניתי לה. בטיול כזה, שאין כרטיס חזור לשום מקום, המציאות גוברת על כל דמיון או על כל תסריט אפשרי בראש. לא הייתה לי שום אפשרות להבין מה הולך לקרות לי, ולכן לא ציפיתי לכלום.

"אבל חייבת להיות לך איזו מטרה... איזה חלום. מה אתה רוצה מהטיול שלך?" היא שאלה אותי, תוך כדי שהביטה בי בעיניה המקשיבות. לא ידעתי כל כך מה לענות. איך מסבירים את הטירוף החלומי שחווים במסע שכזה? את רכבת ההרים הפנימית שיוצאת מגבול החלל והזמן? "מה שיהיה, יהיה," השבתי.

השמש ירדה לה לאיטה אל תוך הים. מאות גולשים מנסים לתפוס את אותו הגל מבלי להתנגש אחד בשני. "טל... אתה יודע, זה מבאס..." היא אמרה פתאום. הבטתי בה. הרגשתי חרדה קטנה מתגנבת לליבי.

"מה בדיוק?" השבתי. ריח מתוק של קנאביס אפף את האנשים שצפו בשמש היורדת. "זה מבאס שאתה עוזב". הזמן עצר לשנייה. מה היא אמרה לי עכשיו? חייכתי במבוכה. "אנחנו יכולים להיות צוות טוב," היא הוסיפה והסירה את מבטה ממני. ראיתי את הגלגלים רצים בראשה, קשה לה למצוא מילים, אבל משהו במילה "צוות" הרגיש כל כך מדויק.

לא הספקתי לקחת נשימה אחת ואמרתי לה, בלי לחשוב יותר מדי, "בואי לפה". נישקתי אותה, את אחת החברות הטובות שלי. לא היה בזה הרבה היגיון, הרי אני טס בעוד שבוע, אבל פשוט עשיתי את זה. איזו אמיצה! חשבתי לעצמי. להיחשף ככה בפני מישהו שעוזב. בילינו את שאר הערב הקסום הזה ביחד כאילו אני לא עוזב והיא לא נשארת, אלא אנחנו כאן, כרגע, וזה מה שחשוב.

"קח... מתנה לטיסה", אמרה, והגישה לי ספר.

"וואו, מה?! לא היית צריכה... אני לא כל כך קורא ספרים," אמרתי בחיוך נבוך. ידעתי שהיא מאד אוהבת לקרוא. היא הסמיקה. הבטתי בכריכה של הספר. "אממ... 'ארבע ההסכמות'? על מה זה?" שאלתי.

"זה ספר מדהים! קראתי אותו בחודשים האחרונים וכל מילה שם היא פנינה. יש לי הרגשה שתאהב את זה," היא אמרה.

"אולי תבואי גם לניו זילנד?" זרקתי לה. לא יודע מה עבר לי בראש. לא כל כך שלטתי על מה שאמרתי, אבל ידעתי שזה לא יקרה. התנשקנו שוב, בפעם האחרונה. "תודה על הספר," אמרתי. לא ידעתי איך להכיל את זה כל כך. הערכתי. הערכתי אותה. אבל זה לא יעזור, אני רוצה להיות לבד. רק שלא תחכה לי. מפחיד אותי שמחכים לי.

"אה ותיקח גם את זה!" הוסיפה והגישה לי מעטפה. "אח שלי, ליאור, נמצא שם בניו זילנד. זה מכתב שכתבתי לו."

היה קשה להיפרד מכולם שוב. מהמשפחה, מהחברים, מהעבודה. ידעתי שאני הולך להיות תקופה ארוכה בחו"ל. ידעתי שאני על סף אירוע משנה חיים, ושאני נכנס ללב האוקיינוס שבתוכי. ניו זילנד, לשנה שלמה. וואו. איזו זכות. מה מזג האוויר שם? זה כמו דרום אמריקה? זה כמו אוסטרליה? איפה מטיילים? לא ידעתי כלום על כלום. ידעתי שאם יש חורף קשה אני מדלג עליו וקופץ לאיזה אי טרופי, פיג'י או משהו. אני שונא חורף.

ארזתי את המוצ'ילה הנצחית שלי, דחפתי כמה בגדים בלויים שגם הם נצחיים, ויצאתי לשדה התעופה. לא יכולתי לחכות לשים את הכול מאחורי, להיפרד מה"אני" הקודם, להשיל מעליי את כל המסכות והמגננות, ולהתחיל מחדש. ריסטרט למערכת, ללכת אל מקום טרי, שבו היחיד שמכיר אותי – זה אני.

בטיסות, שארכו כמעט נצח באופן מילולי, קפצו לי המחשבות על מיה והנשיקה ההיא על הגבעה. משהו בה נגע בי, משהו שכנראה לא ראיתי ביום יום כי הייתי עסוק בטיסה שלי. אבל עדיין, לא ראיתי טעם, אין מה לחשוב על זה יותר מדי. הבטתי הלאה, לפרק הבא בחיי.

בנפרד

ניו זילנד, דצמבר, 2019

טל

נחתתי בכרייסצ'רץ', ניו זילנד. יצאתי משדה התעופה ולקחתי אוויר. סוף סוף. הרגשתי שלראשונה מזה זמן רב אני יכול לנשום. אין לו"ז, אין משימה. כל יום הוא עולם חדש. לא יכולתי לחכות כבר לצאת מגבולות העיר ולטרוף את המדינה. בשבועיים הראשונים למסע עבדתי על הוואן שקניתי. הוא היה בצבע אפור-כחלחל. שיפצתי אותו והפכתי אותו לכזה שמתאים לאדם אחד, ואולי גם לשניים. הוספתי מטבחון בחלק האחורי, מתלה קטן לגיטרה, דשא סינתטי שפרוש על הדשבורד. לא יכולתי לחכות לצאת לדרך, אבל העבודה עצמה על הוואן, שהוא הבית החדש שלי, הוסיפה בי סיפוק וגרמה לי לחייך מאוזן לאוזן. הרגשתי את הלב שלי רוקד כמו פרפר בימי האביב. חזרתי לעצמי.

בזמן העבודה על הוואן, התאכסנתי בבית חב"ד בקרייסצ'רץ' ביחד עם 40-30 איש, ישן במיטת קומתיים, כמו בטירונות שעשיתי בכפיר. באחד הימים פגשתי את ליאור, אחיה של מיה, והגשתי לו את המכתב שכתבה לו אחותו. הצעתי לו להצטרף אלי לנסיעת מבחן בוואן החדש שלי, לראות את השקיעה בהרים שמסביב. ישבנו על אחד הסלעים עם פק"ל קפה. הרגשתי את השרירים שלי מתרפים אל מול היופי הזה.

"נו, אהבת?" שאלתי אותו.

"שקיעה מטורפת אחי. ניו זילנד מדהימה," הוא השיב.

"לא, לא את השקיעה, את הוואן שלי. קראתי לו דודו" אמרתי בגאווה.

הוא היסס לשנייה. "אממ… כן." הוא לא נשמע מתלהב במיוחד, אבל הייתי גאה בעצמי, במה שלימדתי את עצמי לעשות. להיות עצמאי וחופשי.

אחרי שבועיים בבית חב"ד הגיע הזמן לצאת משם. נפרדתי מהאנשים הטובים, לקחתי נשימה עמוקה, ויצאתי לדרך. התקדמתי לפי תחושות, לפי מה שאני מרגיש באותו רגע. ימינה או שמאלה? צפונה או דרומה? בחרתי את הדרך מחדש בכל יום.

המקומות שבהם ישנתי שמטו לי את הלסת. לקום בבוקר, לפתוח את הווילון הצבעוני מחלונות הרכב, ולראות אגם כחול שוכן למרגלות גבעות ירוקות. מצאתי מחנות לילה חינמיים בדרכים, ובישלתי את האוכל שלי במטבחון האחורי שבניתי בעצמי. אני לא חוזר לשום מקום, חשבתי. זה כל מה שהייתי צריך, זה כל מה שרציתי. הנסיעות היו פשוט מרהיבות, ופשוט אי אפשר היה להפסיק להתפעל מהיופי הבלתי נגמר הזה.

שבוע לאחר היציאה לדרכים, על ערסל נעים בין שני עצי אורן, סיימתי לקרוא את הספר שמיה נתנה לי. "ארבע ההסכמות" מאת דון מיגל רואיס. כל כך נהניתי לקרוא אותו, וכל מילה נחצבה בליבי כמו יהלום של חוכמה. הספר מדבר על הסכמות שאדם יכול לעשות עם עצמו כדי לחיות את החיים ביותר קבלה וחמלה. אחת ההסכמות, "עשה כמיטב יכולתך", תפסה אותי במיוחד. כמה פעמים בחיים חשבתי שאני לא מספיק, כמה פעמים התאמצתי יתר על המידה כדי להרגיש מוערך, כדי שיאהבו אותי, כדי שיקבלו אותי כמו שאני. כדי שאעמוד בציפיות שלי אל מול עצמי. התחלתי להבין את עצמי קצת יותר, וזה הרגיש כמו תחושה חמימה של אש בלב.

הרגשתי כאילו עיניי נוצצות. לקחתי את הספר, נישקתי אותו על כריכתו ויצאתי להליכה קצרה בגבעות. השמש האירה באור חם ונעים, שכל כך החמיא להרים הירוקים. הסתכלתי מסביב, ופתאום הניצוץ שבעיניי הפך לדמעה, ועוד אחת, ועוד שתיים, וכך מצאתי את עצמי, לבד לגמרי, מתהלך במשעול הכבשים שבגבעות וממרר בבכי שיורד ממני כמו גשם זלעפות, בכי שבא לשטוף את הרעל שנשאר בתוכי, בכי משחרר שהיה צריך לרדת מזמן.

מדהים כמה ביטוי כל כך עוצמתי כמו בכי לא מתקבל ולא מקובל, בטח לא אצל גברים. בכי נחשב לחולשה, לפגיעוּת. בכי נחשב כתבוסה והרמת ידיים. אבל זה לא נכון, לא תמיד. חשוב לבכות, חשוב לפרוק. זה כמו להקיא כשאוכלים משהו מקולקל, או כמו לחייך כשעושים עבורך מעשה טוב. "אל תבכה," אמרו לי תמיד. "הכול יהיה בסדר". איך יהיה בסדר, אם לא אתן לעצמי להרגיש?

בירכתי על הרגע המאושר הזה, שבו אפשרתי לעצמי להתפרק. בירכתי את מיה שידעה לתת לי בדיוק את הספר שהייתי צריך לקרוא.

המשכתי ללכת בגבעות הירוקות. ראיתי את הכבשים מתקבצות להן ביחד, צופות באוקיינוס העצום והכחול. החיוך לא ירד מהפנים הרטובות שלי. לאן שלא הסתכלתי, התבוננתי באהבה. הכול היה כמו מרקם אחד גדול ופשוט של אהבה טהורה וזורחת. הייתי מאוהב בקיום שלי.

"אני לא צריך שום דבר!" צעקתי. הרגשתי איך הצליל מהדהד בחזרה אל תוך ליבי. חיוך רחב היה מרוח על פניי. מזג האוויר היה מושלם, בריזה קרירה נשבה על גופי, ורשרוש העלים על צמרות העצים הוסיף להרמוניה. התקדמתי לכיוון היער וקיפוד קטן הגיח מבין העצים. התבוננתי בו, והוא בי, עד שהתקרב אלי לאיטו. לא האמנתי. התכופפתי כדי ללטף אותו, והוא סמך עלי ונתן לי ללטף אותו על אפו.

הבכי שלי רק התגבר. המשכתי ומצאתי פינה אל מול האוקיינוס, ישבתי שם ופשוט הייתי אחד עם כל היופי שמסביבי. הייתי בדיוק איפה שאני צריך להיות. באותו היום התאהבתי בניו זילנד. התאהבתי בקיום עצמו, או שפשוט התאהבתי בעצמי. אין מילים אחרות לתאר. נשכבתי על האדמה אל מול הים ונרדמתי בשלווה.

באותו הערב שלחתי הודעה למיה. "תודה" עם לב ענק. מתברר שאני כן אוהב לקרוא אחרי הכול.

הקיץ הניו זילנדי הוא מקבץ של ימים ארוכים שטופי שמש, ימים שמתחילים בחמש בבוקר ונגמרים בעשר וחצי בלילה. בשלווה איטית ונינוחה נסעתי אל עבר מקומות שלא שמעתי עליהם מעולם. לא הייתה לי מטרה ספציפית, או מקום מיוחד שרציתי להגיע אליו. את היום יכולתי להעביר בנסיעות, בסתלבט מול הים, או סתם לפגוש מטיילים אחרים באקראיות ולשבת איתם סביב המדורה בערב.

יום אחד, קמתי עם צורך לעבוד קצת עם הגוף, להפעיל אותו פיזית. חיפשתי לעשות משהו חדש, וכך הגעתי להתנדב, לראשונה בחיי, עבור מזון ומגורים, כלומר ללא תמורה כספית. הגעתי לביתה של אישה מתוקה, רייצ'ל, כבת 70. נכנסתי לביתה, שהיה בלב עמק מטואקה באי הדרומי, עמק ירוק ורחב ידיים. ישר קיבלתי הרגשה ביתית. הבית היה בשתי קומות עשויות מעץ, שטיחים צבעוניים ואח עצים שחור. "כל כך יפה פה," אמרתי לה.

"חכה שתראה את הגינה…" השיבה, וביחד יצאנו החוצה, לשטח ענק עם עשרות עצי פרי, שיחי פטל וירקות שונים. "זאת לא גינה, זה פארק!" אמרתי לה. ביציאה לחצר הייתה מרפסת עץ מהממת, שצופה לנוף ההררי מסביב ולחצר כולה. כמה מדהים.

"אז אני הולכת לכמה שעות," אמרה לי. "אשמח אם תנכש קצת עשבים בגינה, אני לא מצליחה למצוא לזה זמן. יש גם כמה קישואים שאפשר ללקט," הוסיפה.

"אין בעיה רייצ'ל," אמרתי. היא הראתה לי את חדרי, יורט ענק ומקסים ממול לבית. בנוסף הציגה לי את המזווה שלה, שהיה מלא באוכל אורגני עשיר. "אתה מוזמן לאכול מה שתרצה, מתי שתרצה. קח את העבודה בקצב שלך. תודה רבה!" אמרה, ועזבה אותי לבד בביתה ביום הראשון שבו נפגשנו. הודיתי לה גם. זה בדיוק מה שרציתי. האמון שהיא נתנה בי, אדם זר שרק הגיע, נתן לי תקווה וחימם לי את הלב.

צילמתי את המקום ושלחתי למיה סרטון של פרות שהעירו אותי בבוקר. היה חשוב לי לעדכן אותה ולספר לה מה עובר עלי. הרגשתי שהיא יכולה להכיל את כל הסיפורים שאני עובר.

את חג המולד חגגתי ביחד עם רייצ'ל, והחלפנו מתנות אחד עם השנייה. אני קניתי לה ספר על בודהיזם, והיא עשתה לי ריבת בצל עשירה וטעימה. היא ידעה כמה אני אוהב אוכל, או יותר נכון, הבחינה שהמזווה שלה מתרוקן לאט לאט בזמן הקצר שאני נמצא שם. בערב חג המולד לקחה אותי לסעודה אצל חבריה.

"וואו! אולי תוסיפי לזה גם שמיים כחולים!" היא אמרה לאמילי הקטנה, הבת היחידה של חבריה, שבדיוק הראתה לה ציור שמח של בית מחייך לצד כבשים מחויכות ושמש מחייכת. אמילי צחקה והתחילה לצייר גם שמיים. "איזה חג מולד נפלא..." רייצ'ל נאנחה. הילדים שלה מפוזרים בעולם, היא לא חגגה איתם את החג המולד כבר שנים רבות.

"גם שלי," הוספתי, וכולנו צחקנו. זה הרי היה חג המולד הראשון שלי. רייצ'ל וחבריה נסחפו אל תוך ליבי. הצלחתי להרגיש בבית במקום שבו אני זר מוחלט.

הנופים מסביב לא הצליחו להשביע את רעבוני, אבל זו לא הייתה הסיבה שנדדתי עם הוואן במדינה הכי רחוקה בעולם. תמיד התרגשתי לראות טבע, וניו זילנד היא מקום קדוש לאוהבי טבע. אבל בשלב הזה הפסקתי לחפש את הדבר היפה הבא. ההר הכי גבוה, הג'ונגל הכי ירוק, הלגונה הכי שקופה... לא בשביל זה טסתי רחוק, לא הפעם. הפעם טיילתי כי חיפשתי אהבה. לאו דווקא אהבה זוגית, לא אהבה לאובייקט, אדם או חפץ. חיפשתי לקבל ולתת אהבה מהסוג הטהור, הנקי, שלא תלוי בשום דבר. אהבה שאפשרה לי להיות עירני לרגע, לכאן ועכשיו הזה, ולתת לו זמן ומקום וסבלנות. וכך, בכל רגע, מדהים או פחות, התפתח לו משהו יפה וקסום. לכל דבר הייתה סיבה.

אחרי חג המולד עזבתי את רייצ'ל כדי להמשיך במסע, והמקום שבו הלכתי לישון היה מחנה לילה מול חוף ים סוער. העננים היו אפורים, אבל מבעד לחלון הוואן יכולתי לראות את השמיים הכחולים. צפיתי בשחפים שחיפשו מנוחה קלה לפני המשך המסע שלהם על הסלעים בחוף. שריקותיהם היו לי למוזיקה.

ואני, אני הרגשתי בדיוק כמוהם. חופשי.