הבן של הזונה

פרק 1

חבטה עמומה נשמעה, של גוף כבד המוטח ברצפה, ורגע לאחר מכן השתרר שקט מוחלט. ריצ'רד שכב על גבו על הרצפה, עיניו פקוחות. דם נזל מאפו, ופיו היה פתוח כאילו ביקש עוד נשימה אחת נוספת, רק לנשום. הוא לא זז, פשוט שכב כך. מת.

מריה הביטה על גופתו של ריצ'ארד, אביה החורג, וחשבה, כמה פעמים ייחלתי לכך שכשיטפס על סולם העץ הזה בדרכו לאנוס אותי, הסולם יישבר והוא ייפול. איחלתי לו מוות. ריצ'ארד היה שיכור, וסביבו הבאיש ריח עז של אלכוהול זול, זיעה וטבק. היא קיוותה שייפול ושישבור את המפרקת, ועכשיו זה קרה.

אפילו ששכב מת, הוא עדיין נראה מפחיד ומאיים. מריה עמדה מעליו, המומה ומאובנת. היא פחדה שאביה החורג עלול לקום לפתע על רגליו בשביל לקלל אותה או להכות אותה. כל שנייה שחלפה ארכה כמו נצח. נטולת רגשות, ריקנית, היא התבוננה בו.

לולו, אימה של מריה, הגיעה מחדר השינה למשמע החבטה, וכמו תמיד הייתה שיכורה. מתנדנדת מרוב שכרות הצליחה להגיע עד בעלה ששכב על הרצפה ללא תזוזה. היא החלה לצרוח על בתה, "את זונה! את הרגת את אבא שלך!"

"אני שונאת אותך!" הוסיפה לולו, "את הרגת את הבעל שלי. הוא מת! מה אעשה עכשיו בלעדיו?!" היא צעקה וצעקה עד שקולה הפך צרוד ונבחני. לולו כרעה על ברכיה, אספה את ראשו של ריצ'רד אל ירכיה ובכתה.

בכיס של חלוקה מצאה סיגריות מסוג ג'יטאן. היא הדליקה אחת, ידיה רועדות יותר מתמיד, השתעלה ושאפה את עשן הסיגריה עמוק אל תוך ריאותיה. אחר כך זחלה אל עבר בקבוק יין מלא עד מחציתו שמצאה מתחת לשולחן שבור. בלגימות ספורות כילתה את היין שנותר והשליכה את הבקבוק הריק על הרצפה. הבקבוק התגלגל והתגלגל עד שנתקל בדבר־מה ונעצר. לולו התרוממה וצנחה על הכורסה שבסלון. היא שוב בכתה, ובכל הזמן הזה מריה נותרה המומה ומאובנת, ללא מחשבות וללא רגשות בקרבה. היא הסתכלה על אביה החורג ולא משה ממקומה.

אימה הפסיקה לבכות, הסתובבה אל עבר בתה ושוב צעקה, ומריה מתבוננת בה. עיניה של לולו היו מלאות שנאה. "את זונה טיפשה, אני שונאת אותך! אף פעם לא אהבתי אותך ולא רציתי אותך! תמיד היית כמו אבן על הרגל שהכבידה עליי ומנעה ממני לזוז... ועכשיו הרגת את הבעל הטוב והאהוב שלי! הרגת אותו. הרסת את חיי!" המשיכה לצעוק ושוב הצטרדה והשתעלה. שערותיה הדקות הגיעו עד כתפיה, צבען לא ברור, בין בלונדיני לחום. היא הייתה רזה ושברירית. פניה היו נאות; אפה קטן ועיניה ירוקות, אבל את עיניה הקיפו עיגולים שחורים כמו צל ופניה היו חיוורות. המראה שלה היה זול וגס. היא הייתה לא מטופחת ותמיד שיכורה. לגופה לבשה חלוק סאטן אדום ומוכתם, מעוטר בפרחים ירוקים, והמראה שלה היה מעורר רחמים. מבטה היה ריק, עד שפגש במבטה של מריה, ואז שוב נמלאו עיניה שנאה. מריה לא יכלה לדמיין שאימה הייתה פעם פיכחת ולא שתתה, היא אהבה את אימה, לא היה לה איש מלבדה. במשך זמן רב שתקה לולו. היא ניסתה לאחוז בכוס שהייתה מונחת על השולחן, ובה כמה טיפות של יין, אולם הכוס נפלה מידה וטיפות היין שנשפכו ממנה נראו כמו כתם של דם. זעם אחז שוב בלולו והיא צעקה, "עופי מפה ועזבי את הבית הזה! אני לא רוצה לראות אותך שוב לעולם, לעולם! שלא תעזי להופיע פה!" היא חזרה על דבריה שוב ושוב, עד שגווע קולה והפך ללחישה.

מריה ניסתה להתרכז בלימודיה, עיפרון בידה והיא רכונה על מחברתה, ובה בעת שמעה את אימה, "את מבזבזת את הזמן שלך על שטויות ואת לא שומעת בקולי. אני עוד אראה לך מי האדון של הבית ולמי הזכות לדבר." מרוב שריצ'רד הכה אותה היא הייתה לחומר ביד היוצר. הוא המשיך לחבוט בה וחטף ממנה את המחברת ואת העיפרון, בעוד שלולו צופה בהם באדישות גמורה וממשיכה לעשן ולשתות.

"את רואה? את חזירה שמנה," אמר ריצ'רד לאשתו, "את רואה איך את מגדלת את הבת שלך? היא לא מכבדת אותי. אותי – לא לכבד?! אם זה ימשיך ככה אני אשלח אתכן לנמל במרסיי, שם תעבדו!"

לולו לא הגיבה, רק הנידה בראשה והסתכלה על מריה בזעם. ריצ'רד שתק ושקע בהרהורים. לפתע חיוך מרושע הופיע על פניו, ונראה כי רעיון הבזיק בראשו. הוא פתח את פיו חסר השיניים ואמר, "כבר יש לי תוכניות עבורך ועבור הילדה," והוסיף, "סמכו עליי."

הוא הפנה את מבטו אל עבר מריה ואמר לה, "את צריכה לגדול מהר יותר, לאכול יותר. את דקה ורזה מדי." לאחר השתהות קלה הוסיף, "עם איך שהיא נראית היא לא שווה סנט אחד." האם הנידה בראשה לאות שהבינה.

פעם או פעמיים בשבוע היה ריצ'רד נוסע למרסיי וחוזר עם כמה גברים, יורדי ים. כשחזר נהג לסגור את מריה בקומת הגלריה שבמעלה הסולם ולצוות עליה לכבות את הפתילייה שהפיצה אור ולישון. מריה שכבה במיטתה בחשכה ולא הצליחה להירדם. גניחותיהם של הגברים נשמעו באוזניה בעוצמה רבה. עשן הסיגריות המיתמר הגיע לחדרה וצרב את עיניה. כל אותה העת שרו הגברים, ואימה צחקה בגסות.

מאוחר יותר הייתה מריה שומעת מלמטה קולות ויכוח עזים. "לא, לא, עכשיו תורי," אמרו איש אל רעהו, "תתחיל להזיז את התחת שלך, אחרת הפרצוף המכוער שלך יצטרך צחצוח."

לולו, אימה של מריה, הייתה צוחקת שוב, ואילו ריצ'רד היה עסוק בהשלטת סדר – ראשית גבה את הכסף; ללא תשלום, איים, החגיגה תיגמר.

לילה אחד שמעה מריה קטטה. מהומה התחוללה בדירה הקטנה שלהם, והיא נבהלה עד מאוד. הגברים הכו את ריצ'רד בעוצמה רבה ולאחר מכן גנבו את כספו. לולו החלה לצעוק, "הצילו!" אבל אף אחד לא בא לעזרתה – לא היה מי שיעזור. כולם היו שיכורים והתנהגו בברבריות.

בדרך כלל ה"ביקורים" התקיימו באופן מסודר ומאורגן ונמשכו עד עלות השחר, אז היו הגברים חוזרים לעבודתם ושקט השתרר בבית. או אז היה ריצ'רד מטפס באיטיות במעלה הסולם לכיוונה של מריה, שיכור ומשתעל, ומודיע לה כי היא צריכה לקום, "ישנת מספיק, כפוית טובה! רדי למטה ותתחילי לסדר." בסלון שרר כאוס מוחלט; בקבוקים ריקים כיסו את הרצפה והמון בדלי סיגריות היו מפוזרים בכל עבר. ריח עז של נפט עמד באוויר בעקבות הפתיליות שכבו. האוויר היה סמיך כל כך עד שאפשר היה לחתוך אותו בסכין.

באחת הפעמים חשה מריה שחול ממלא את עיניה מרוב כבדות האוויר, וכל העת עמדה אימה מולה בחלוק סאטן, עיגולים שחורים מקיפים את עיניה ושפתון אדום מרוח על פרצופה. היא ניסתה בהיחבא להטמין כסף בתוך חזייתה, אולם בדיוק באותו הרגע הסתובב אליה ריצ'רד וקלט את מעשיה. כמו כלב זועם התנפל עליה בשני אגרופיו, חבט בפניה ובעט בבטנה.

היא התכווצה מרוב כאבים ונפלה על הרצפה בחבטה בעודו ממשיך לבעוט בה עוד ועוד.

"ככה זונה, את מנסה לגנוב אותי? זאת התודה שלך אליי? בזמן שאני דואג לבת שלך?!" הוא המשיך להכות אותה עד שתש כוחו והוא צנח על הכורסה.

מריה הייתה מאובנת כולה, מלאה בשנאה אליו. יותר מכול רצתה להרוג אותו, כדי שייעלם מחייהן אחת ולתמיד. אימה הייתה מוטלת על הרצפה, כמו ללא רוח חיים, וריצ'רד צעק על מריה שהתבוננה בו בזעם, "אל תסתכלי עליי! תעזרי לאימא שלך לקום ותנקי את המקום! יש לך פה שני פרנקים, לכי קני בהם לחם, ביצים, שומן חזיר, תפוחי אדמה, סיגריות ושני בקבוקי יין." הוא התרומם והלך לחדר השינה. בתוך זמן קצר נשמעו נחרותיו מתוך החדר.

מריה עזרה לאימה להתרומם וניגבה את פניה מכל הדם שכיסה אותן, בעקבות האגרופים הרבים שהוטחו בהן. שפתיה דיממו כל כך שאי אפשר היה לגעת בהן ולמחות מהן את הדם. לולו נאנקה מרוב כאב ואחזה בבטנה, במקום שבו בעט בה ריצ'רד. הנשימות שלה היו כבדות ועיניה הצטמצמו עד שכמעט נעלמו וחשכו.

מריה לא זיהתה שום רגש בעיניה של אימה. זה זמן רב הרגישה שאימה לא חשה כלפיה דבר. הנפש שלה מתה מזמן. גופה אולי עוד היה חי, אולם ליבה ונפשה עזבו אותה. צער עמוק מילא את ליבה של מריה. "אימא, בבקשה, בואי נברח מכאן. יום יבוא והוא עוד יהרוג אותך. בואי נברח למרסיי, שם נוכל לעבוד שתינו וחיינו ישתנו." לולו התרוממה ואמרה לבתה, "אל תתערבי ביני ובין ריצ'רד, הוא בעלי." אחרי כל מילה שיצאה מפיה היא נאנחה מרוב כאב, ומריה חששה שמא ריצ'רד יתעורר עצבני וימשיך במלאכתו. לולו הוסיפה, "הוא אוהב אותי, פשוט תעשי מה שהוא אומר ואז הכול יהיה בסדר. קדימה, עזרי לי לקום. אני עייפה ורוצה להגיע למיטה." היא רצתה להדליק סיגריה נוספת, אבל ידיה רעדו כל כך ושפתיה היו כה נפוחות שנאלצה לוותר.

מריה עזרה לה להתרומם, ואט־אט, מכווצת מרוב כאב, נשכבה לולו על מיטתה על יד בעלה. מריה המשיכה לשמוע את אנחותיה של אימה בעקבות כאביה שמנעו ממנה להירדם.