מיד, כבר במבט ראשון, מזוהה ספר הביכורים של אמילי מואטי, פובליציסטית ופעילה חברתית, כחומר אקטואלי מאוד: על הכריכה ציור של נערה יושבת על מיטה סתורה ופניה מחוקים, ואף שלא נראות עליה חבלות, כותרת הרומן היא 'סימנים כחולים' – רמז למעשה אלימות, למכות כה עזות, עד שנותר מהן חותם שלא יימחה במהרה. צירוף התמונה והשם מאותת אפוא על אלימות מינית. והרי אלימות מינית היא עניין בוער מאוד בשנים האחרונות: נשים שסבלו מפגיעה מבקשות כעת למחוק מעליהן את המחיקה, את הבושה ואת קידוד שמותיהן וטשטוש דמותן, ולדבר בגלוי – לספר בפרוטרוט, לפעמים תוך ציון שמות מלא, בעיקר ברשתות החברתיות ובתקשורת – על הנזק שנעשה להן.
הספרות, לעומת זאת, היא אמנות של השהיה, של מבט מן הצד ועיבוד נתונים אמנותי. ואמנם, אף ש'סימנים כחולים' הוא עוד גפרור למדורת השיח העכשווי, כולו מבט מושהה, איטי ורפטטיבי, על מעשה אונס שהתרחש בפריז לפני כ-20 שנה. קורבן המעשה היא איריס, ישראלית שעקרה לפריז, והתוקף הוא גבר יפה תואר, בעליו של מועדון סטריפטיז מקומי. זהו "מאורע מחולל" קלאסי: מקרה שנכפה על הגיבור בתחילת הסיפור ומניע אותו לפעול. הספר כתוב בגוף שלישי, כך שקורותיה של איריס מתוארות בריחוק מה, בלי האפקט החזיתי, הממלכד, של סיפור בגוף ראשון. זו בחירה ראויה להערכה: בניגוד לשמו הכמעט סקסי, אין ב'סימנים כחולים' שמץ של סקסיות או סנסציה, ולרוב הוא איטי ומפרך. העברית של מואטי מעובדת מאוד, גבוהה במקצת, בפירוש לא שפתה של איריס, שמתוארת כאן כצעירה לא משכילה במיוחד, ממעטת בדיבור, לא מתוחכמת. כך שלא קיים כאן בשום אופן טעם הלוואי המציצני שעולה לפעמים בהאזנה לווידויים על פגיעות מיניות.
ואולם, אותו אירוע מחולל – שמרגע התרחשותו יפעיל את איריס באופן כה עז עד שתצא לרצוח את התוקף – הוא רגע ספרותי פגום. על מנת שבדיה תחרוג מן הממד הסכמטי ותחולל את הקסם הספרותי הגדול – כלומר, תפיח חיים של ממש בגיבור שכל כולו מילים על נייר, עד שהקורא ידבק בו בטוב וברע, יתעניין בו ובמעשיו, יזכור אותו ימים ואף שנים אחרי שהספר ייסגר – על הבדיה הזאת להיות משכנעת, צלולה וחיונית. במיוחד במסגרת ריאליסטית, שלא נועדה לתעתע בקורא אלא להשליך אותו אל תוך עולם מציאותי לכאורה. אלא שסיפור האונס ב'סימנים כחולים' הוא תבניתי, שטוח ולא משכנע ולו לרגע. בהמשך הרומן איריס תגלה שהיא הרה, תצא להרוג את אבי ילדה הכפוי, תודה במעשיה ותישלח לכלא. אבל הגיבורה של מואטי כה כחושה רגשית ופסיכולוגית, כה דלת שומן ספרותי, ומניעיה כל כך סתומים וחלולים, שהקורא אינו מסוגל לזהות בה דמות ממשית וחיה. ומכאן שכל ההתרחשות לא קורמת עור וגידים ולא מעוררת בקורא שום דחף רגשי.
גם הצד הרעיוני של הספר לוקה בחסר. תפיסת העולם של איריס היא דיכוטומית ושטחית: בעיניה בני אדם מתחלקים לטובים ולרעים (שוב ושוב היא מצוטטת כך בספר), וכן גם המעשים האנושיים כולם. ייתכן שמואטי בחלה כאן בגישה הרלטיביסטית, שמספקת הנחות לאנסים ומחמירה עם קורבנותיהם. זה טוב ויפה, אבל במקרה כזה הייתה נדרשת גישה חלופית מעניינת, מפותחת, עזת מבע, שתתריס נגד הנורמה הספרותית המעגלת את דמויותיה. כמעט אין כאן רבדים סמויים שיכולים לענג את הקורא אינטלקטואלית. לרגע, כשהבליח בסיפור שיר של ג'וני האלידיי, כוכב פופ צרפתי נערץ שזוכה מאונס, עלתה בי תקווה שהבחירה בו אינה מקרית ומרמזת על הסלחנות של החברה הצרפתית לאנסים (קולות הנגד ל-# MeToo הגיעו בעיקר מצד כוכבות צרפתיות). אבל הספר אינו מרובד בעיקרו, ואזכורו של האלידיי נותר אפוא סתמי.
הרגעים היחידים שמציעים לחלוחית ספרותית הם הפרקים שבהם חוזרת מואטי אל ילדותה ונעוריה של איריס בשכונת מגורים ענייה בישראל. איריס הילדה נוגעת ללב פתאום; דרמה עזה, המצופפת בתוכה דמויות מרתקות מהמשפחה ומיושבי השכונה, מתעוררת לעיני הקורא ומציתה בו מחשבה ועניין. הדמויות חיות, מגיבות זו לזו, מתגבשות לכדי עולם בשרני ופועם.
מואטי היא כותבת מוכשרת – יש לה שפה מובחנת משלה והיא שולטת בה היטב. נהוג לזלזל היום במיטיבי-כתוב, כאילו מעלת השפה היא שולית, קטנונית ומיושנת. אבל על רקע ריבוי הספרים שיוצאים כאן היום ושפתם עקרה ומכוערת, זה לא מובן מאליו. יש לקוות שבספרה הבא מואטי תנצל את כישרונה לכתיבת סיפורת אחרת, כזו שיש בה ליבה מוצקה, עם נפח רעיוני ורגשי. במילים אחרות, ספרות טובה.
עוד 3 סיפורי אונס:
סיפור קטן ומלוכלך > רוני גלבפיש
נערה עם קעקוע דרקון > סטיג לרסון
מחוּללת > מוכתאר מאי
ענת עינהר
בתמונה: 'אונס' של אדגר דגה, 1868-69
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
ענת עינהר 7 לילות 27/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
