מכתבים לקמונדו

1

ידידי היקר,

שוב הקדשתי מזמני לשיטוט בארכיונים. זהו בוקר של תחילת אביב, והעצים בפארק צופנים בחובם איזו מהות כבושה אך בקושי. רק עלים מעטים בינתיים, אך השבוע הבא יהיה שונה. קר ורטוב מדי לשבת זמן רב על אחד הספסלים, אבל אני בכל זאת יושב. אפילו הכלבים אינם משוטטים מסביב. ירד גשם קודם. יש מילה שמתארת את הריח של העולם אחרי הגשם: פֶּטְריכוֹר. היא נשמעת קצת צרפתית.

נדמה שכולם ממהרים לדרכם בשעה הזאת. כל אותו מרץ מתפרץ, דוחף קדימה.

אני קם ופוסע בשביל החצץ, יוצא מבעד לשערים המוזהבים הגדולים אל אָבֵנוּ רוּיְסדָאֵל ופונה שמאלה אל רוּ דֶה מוֹנְסוֹ. אני מצלצל בפעמון שבדלת בית מספר 63 ומחכה לתגובה.

אני חוזר לארכיונים. המשיכה החזקה הזאת אל החדרים הללו במרומי עליות הגג, במגורי המשרתים, החזרה הזאת מאה שנים לאחור.

2

ידידי היקר,

אני מכין ארכיון מהארכיון שלך.

אני מוצא רשימות מצאי, העתקי פחם של מסמכים, קטלוגים של מכירות פומביות, קבלות וחשבוניות, מזכרים, צוואות, מברקים, מודעות בעיתונים, איגרות תנחומים, סידורי הושבה ותפריטים, פרטיטורות, תוכניות אופרה, רישומים, רשומות בנקאיות, פנקסי ציד, תצלומים של עבודות אמנות, תצלומים של המשפחה, תצלומים של מצבות, ספרי חשבונות, פנקסי רכש.

כל מסמך על נייר מסוג אחר. לכל אחד משקל, מרקם וריח שונים. באחדים הוטבעו חותמות שמראות מתי התקבל מכתב ומתי נענה. ארכיונים יכולים להעיד עד כמה אתה קפדן, והמקום הזה מעיד בבירור על ריכוז דיסקרטי וחזק.

מדוע כל כך הרבה הועתק? מדוע העתקי פחם, כמעט חסרי משקל?

כאן בקומה החמישית בבית מספר 63 ברו דה מונסו, בין חדרי המשרתים יש חדר שקירותיו מחופים ארונות מעץ אלון. תוכניות הארכיטקט משנת 1910 מעידות שהחדר הזה היה פעם "המחסן הישן". כל ארון גדוש בספרי חשבונות, בהמוני מכתבים ובקופסאות תצלומים. חלק מספרי החשבונות מסודרים בערימות כפולות. זה עולם שלם. זאת משפחה, זה בנק, זאת שושלת.

אני רוצה לשאול אם זרקת פעם משהו.

אני מוצא מכתבים על מסעות למסעדות עם חברים אניני טעם. אני מוצא הנחיות לגננים לקראת השתילה השנתית לחידוש הצמחים בגינת הנוי, הנחיות לסוחר היינות שלך, לכורך הספרים כדי שיכרוך עבורך את גיליונות ה"גָזֵט דֶה בּוֹז־אָר" בכריכת עור אדומה מושלמת, הנחיות לאחסון פרוות, הנחיות לווטרינר, לחבתן, למוכר הפרחים. אני מוצא את התשובות שלך לסוחרים שכותבים מדי יום.

הנה פנקסי הרכש שלך. על הראשון מתנוסס הכיתוב "לפני 1907 - 22 נובמבר 1926". ועל השני "3 בינואר 1927 - 2 באוגוסט 1935". הם ללא רבב.

אני מוצא רשימות מטען, רשימות של אנשים כמטען.

אני מוצא את הרשימות של בתך. חתנך. ילדיהם.

אני מוצא שזה קשה לי.

3

ידידי היקר,

כיוון שאני אנגלי ברובי, אני רוצה לשאול אותך על מזג האוויר.

אני מבקש לברר בעניין מזג האוויר בקונסטנטינופול וביער אָלָאט - ששם אתה צד בסופי־שבוע עם קבוצת "לִיוֹן־אָלָאט" במדיהם הכחולים - ובסַן־ז'אן־קָאפּ־פֵרָה שבריוויירה ובלב ים. סוער. אני יודע שהיתה לך יכטה מפוארת למדי, אבל אני לא בטוח אם היא נרכשה מכורח מעמדך כאיל הון או לשם ההנאה. למעשה אני רוצה לדעת יותר על שיגעון המהירות שלך. כל הדהירה הזאת במכונית החדישה ביותר כשהרוח מצליפה בך, המרוץ מפריז לברלין, הכול חולף על פניך ביעף כשצרפת נעלמת בעננת אבק שמעלה מכונית הרנו לַנדוֹלֶה שלך. בשנת 1895 אתה יושב במרומי המושב בכובע, במשקפי מגן ובמעיל עור של נהגי מרוצים, שמיכה על ברכיך, ואתה מוכן להתמודד עם העולם כולו. השמש זורחת. הצל שמטילה המכונית ארוך. הכביש ריק.

אני תוהה מה מזג האוויר בציורים של גוּאָרדי שקנית כדי לתלות בפֵּטי בִּירוֹ, חדר העבודה הקטן. משיטי הגונדולות מתאמצים לחתור כנגד הרוח מול פיאצה סן מרקו. דגלונים מתנופפים. הלגונה היא אבן ברקת שמימית.

אני רוצה לדעת על חדר הפורצלן שבו, על שישה מדפים בארונות, מוצגות מערכות הכלים שלך מפורצלן סֶוורה, "סרוויס הציפורים של בּוּפוֹן". בחדר הזה אתה סועד לבדך את ארוחת הצהריים - האם אתה מביט החוצה מבעד לחלון ורואה את ענפי העצים מתנועעים קלות בגנך, ומעבר לו בפארק מונסו? אלה עצי מֵילָה שניטעו כשאביך ודודך עברו לגור כאן בשנת 1870. הם חשבו על העתיד, כמובן.

עלי המילה צצים מאוחר יחסית.

כך שואלים האנגלים לשלומו של אדם. אנחנו מדברים על מזג האוויר. ועל עצים.

אשאל שוב.

4

יקירי,

אני שם לב שאני מתקשה להחליט כיצד לפנות אליך, מֶסְיֶיה לֶה קוֹמְט - אדוני הרוזן.

כשאני מדפדף בין המכתבים מהסוחרים והקמעונאים שמבקשים את תשומת לבך, את חסותך בעניין התערוכה השנתית, מודים על שפטרת אותם ברוחב לב מתשלום החשבון, אני רואה שפונים אליך במגוון סגנונות יומרניים. אני אוהב את הברכה הקולגיאלית שמצאתי הבוקר מידיד ב"מועדון המאה", שמזמין אותך להצטרף אליו להרפתקה גסטרונומית בקרון מסעדה פרטי: "רעי היקר".

בנושאים כאלה אני מתלבט בין הרצון לא לפגוע לבין הרצון לא לבזבז זמן. "מסייה", "אדוני", היא פנייה אפשרית ומכובדת ועשויה אף להוביל ל"שֶר מסייה", "אדוני היקר".

אז לא אקרא לך מואיז. ולקרוא לך קמונדו נשמע קולני, ברכה רועמת שנשאגת מקצה הספרייה או השולחן בארוחת הערב. אני יודע שיש בינינו קרבה משפחתית מורכבת, אבל זה יכול לחכות. לכן אני כותב לך כ"ידידי".

נראה כבר איך נסתדר.

גם הפנייה בסיום המכתב מוזרה לי...