ההחלטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההחלטה
מכר
מאות
עותקים
ההחלטה
מכר
מאות
עותקים

ההחלטה

3.9 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

אלמה רוול היא שופטת־חוקרת למלחמה בטרור בבית המשפט המחוזי בפריז. בנוסף לעומס עבודה על־אנושי, אלמה מודעת שלכל החלטה שהיא מקבלת יכולות להיות השלכות דרמטיות. כשהיא נדרשת לקבוע אם לשחרר צעיר מוסלמי שחשוד בהצטרפות לדאעש, היא נקרעת בין מחויבותה לערכים הדמוקרטיים, לבין החשש לביטחון המדינה. מה שמקשה עוד יותר על ההחלטה, הוא העובדה שאלמה מנהלת רומן עם עורך דינו של החשוד. השופטת נקלעת לסבך שמאלץ אותה לבחור בין רגש לשכל, בין אמון לחשדנות, בין זכות הפרט לטובת הכלל, כאשר כל החלטה עלולה לערער את חייה ולטלטל את צרפת.  

בכתיבה רגישה, עמוקה וחדה כתער, קארין טואיל מובילה אותנו דרך זירת הקרב של המלחמה בטרור אל נבכיה האפלים של נפש האדם על כל סתירותיה, מעמידה בפנינו מראה המשקפת את מציאות חיינו, מישירה מבט אל הרוע והכאב, אבל לא מרפה מהאור והתקווה שמסתתרים בקצה המנהרה.

קארין טואיל היא סופרת, משוררת ותסריטאית צרפתייה עטורת פרסים. ספרה עניינים אנושיים זכה לשבחי הביקורת, קטף את פרס גונקור של הגימנסיות ועובד לסרט קולנוע מצליח, האשמה, בכיכובה של שרלוט גינסבורג.

"מותחן פסיכולוגי מבריק."
- L'Obs

"בדרכו של בלזק, ההחלטה הוא מופת של ספרות שהיופי והליריות שלה לא מנתקים אותה מהמציאות, אלא מסייעים לבחון אותה באור חדש."
- Journal du dimanche

"ההחלטה שולח את הקורא לשלל פרשות דרכים: בין אחריות אישית לטובת הכלל, בין האמת לשקר, בין החירות לשעבוד ובין הרע לרע במיעוטו."
- Libération

פרק ראשון

1

את באמת רוצה לראות את התמונות מהפיגוע?

במשך תקופה ארוכה, אני הייתי זו ששאלה את השאלה הזאת. בתור שופטת חוקרת למלחמה בטרור, השאלה הזאת תמיד הציבה בפניי בעיה אתית משמעותית: האם עליי להראות את תמונות הפיגועים למשפחות הקורבנות שדרשו זאת? האם זה תפקידי? בשם האמת, האם היה זה הכרחי לראות את הדברים האלה בכל מחיר? האם המחזה של גופות קטועות איברים, גולגולות מנותצות ואיברים מבותרים של ילדים היו חיוניים לחשיפת האמת? ניסיתי להניא את המשפחות מכך: רציתי להגן עליהן מפני זוועת המוות. אבל היום, שופט חוקר אחר מנסה לשכנע אותי לא לצפות בסרטון הוצאה להורג שצולם על ידי מחבל תוך שימוש במצלמה שחיבר לחזהו ביום המתקפה. אני זו שמנסים להגן עליה, אבל אני מתעקשת, אני רוצה לדעת. אולי אני צריכה לראות כדי להאמין, תחושת ההתפכחות מול האימה חזקה כל כך, שלא משנה כמה פעמים יאמרו לך שזה קרה באמת, הכול בתוכך יתקומם נגד הראיות. פרנסואה לא מדבר, לא זז. אני יודעת שבלע כדור נגד חרדה לפני שבא, הוא הציע לי גם אצלו במשרד וסירבתי, כבר בלעתי שניים במהלך הלילה שבמהלכו שכבתי מצונפת במיטה. הוא היה הראשון שביקש לראות את התמונות, אבל הוא לא השופט הראשי בתיק הזה. במקרה הכי גרוע הוא יסבול מפעימות לב מואצות, ירגיש לא טוב במשך ארבעים ושמונה שעות ואז יחזור למסעדה, לחדר הכושר, להתעלס. פרנסואה ואסר הגיע למחלקה יום לאחר הפיגועים בשארלי הבדו. זה היה אחד התיקים הראשונים שלנו, אנחנו בדרך כלל עובדים בזוגות. אנחנו הפכים משלימים, כמו שאומרים: אני השופטת האדומה, שמאלנית מדי, רכה מדי לעומת אותו גבר ימני שחוזר ואומר למקורביו שאסור לנו להיכנע לשום דבר, שאנחנו נוהגים ביד רכה מדי, שצרפת מעמידה את עצמה בסכנה. אנחנו יושבים זה לצד זה במשרדו של השופט שנבחר לדון בתיק: אריק מאקרי. הרוצח נתפס בחיים לאחר שהתחבא במשך יותר מארבעים ושמונה שעות במשרד ששכן בזירת האסון. הוא האיש שיחקור אותו. אריק הדליק את האור האדום בגמלון שעל הדלת בחוץ, המאותת שאין להפריע לו. בעבר היה זה מושא לבדיחות בינינו: אולי הוא מבלה עם עוד מאהבת, אחת מני רבות. התבדחנו הרבה — זו הייתה שיטה מוצלחת להדוף את כל האלימות שסבבה אותנו. אבל עכשיו היינו שלושתנו על סף דמעות.

אריק שואל אם נרצה לקרוא לפסיכולוגית של בית המשפט. היא זו שמכינה את משפחות הקורבנות לקראת הזוועה של מה שהן עומדות לראות ועוזרת להן לא לקרוס לחלוטין לאחר ההקרנה — כשנחשפים להלם נפשי בעוצמה כזאת, אין שום דבר שמגן עלינו מאובדן שפיות או מקריסת מערכות. אני מסרבת. פרנסואה מניד בראשו משמאל לימין. אריק שואל בפעם האחרונה ומביט לי ישר בעיניים: אלמה, את בטוחה? למה את עושה את זה לעצמך? הוא פונה אליי בלשון קרבה, כמובן. אנחנו קרובים, עובדים כבר שנים יחד. כדאי שתגני על עצמך, הוא אומר, ואני חוזרת, בנימה מתוחה מעט בקולי — אני חושבת שעוד רגע אתעלף מרוב חרדה מפני התמונות שהוא עומד להראות לי, אני רועדת כל כך (אבל אם אתמוטט, אפיל את כולם איתי) — כן, אני בטוחה. במהלך הקריירה שלי ראיתי סרטונים של הוצאות להורג, לפעמים איתו יחד: קטעים ממצלמות אבטחה, עריפות ראשים, סרטונים ממצלמות גו־פרו שחובבי ספורט אתגרי קונים כדי לתעד את עצמם ושהמחבלים הסבו למטרות מורבידיות — הם מציבים את המצלמה על החזה תוך שימוש ברתמה ומפעילים אותה בשעת מעשה. לא די להם בהרג, הם רוצים להראות כיצד רצחו, באיזו שנאה, באיזה דם קר, באיזו אלימות הם הורגים ומתקיימים. אריק מפעיל את הסרטון במילים "הנה זה בא,״ כאילו אנחנו עומדים להיכנס יחד לבניין בוער, ואני יודעת — כולנו יודעים — שמי שתישרף זאת אני.

הדבר הראשון שאני רואה הוא דמות עצומה וקפואה במקום של גבר ששפתיו פשוקות, מבטו מבועת. אני רואה את הראש שלו מתפוצץ בצרור יריות של רובה קלצ'ניקוב, את גופתו ערופת הראש מתמוטטת. פרנסואה קם ובורח מהמשרד עם יד אחת על ליבו, מוכן להקיא את נשמתו על רצפת הפרקט שעוצבה בסגנון סוף המאה. אני נשארת. תנשמי, אלמה, כל ישותי רועדת, זו לא סתם תחושה, זה אמיתי, אבל אני לא ממצמצת, למדתי למשול ברגשותיי — במהלך חקירה אסור לך לעולם לחשוף את רגשותייך. אריק לא מסתכל על המסך, הוא כבר ראה את הסרטון הזה לצורכי החקירה. אני עכשיו הצופה היחידה בדרמה הלאומית, בדרמה שלי. התמונות רועדות תחת צעדי המתנקש. הן רועדות ומעט מטושטשות. שומעים יריות, צרחות ומילים שיוצאות מפי הרוצח, שאת קולו אני מזהה מייד — כי אני מכירה אותו: אללהֻ אַכבר! הכול אפלולי, מואר קלושות על ידי קרני אור בשלל צבעים שזוהרם מוטל על פנים קפואות מבעתה. המצלמה מצלמת בגובה העיניים. הקורבנות נופלים תחת אש הקלצ'ניקוב. יש לי תחושה איומה כאילו ידי היא זו שאוחזת ברובה, כאילו אני היורה, אני זאת שהורגת.


תמליל שיחה מספר 67548 בקו 06XXXXX

 

"אני אוהב אותך, סוניה."

"אני אשתך עכשיו, חחח."

"לכל החיים."

"כן, לכל החיים."

"את מוכנה להשאיר הכול מאחור?"

"זה יהיה גן עדן!"

"נישאר קצת בטורקיה לירח הדבש, יומיים־שלושה לפני שנמשיך הלאה לסוריה."

"אתה בטוח?"

"כן, לא אוכל להירגע עד שאממש את הרצון הזה."

"אני מקווה שתטבח בכולם, אני אעודד אותך כמה שצריך, חחח."

"חחח, יפה מצידך. אני נחוש. אני בשיא. ואל תדאגי, הכול מתוכנן לנשות הלוחמים."

"אני יודעת."

"אינשאללה, נהיה מאושרים."

"לגמרי!"

"ודרך אגב, ראית את הסרטון ששלחתי לך?"

"כן, איזה מגניב כשהאח עורף לו את הראש."

 

(צוחקים.)

2

קוראים לי אלמה רוול. נולדתי בפריז בשבעה בפברואר 1967. אני בת ארבעים ותשע.

אני בתם היחידה של רובר רוול ומריאן דרואה.

אני אזרחית צרפת.

בהליכי גירושים, אם לשלושה.

אני שופטת חוקרת למלחמה בטרור.

 

לפני שלושה חודשים, במסגרת תפקידי, קיבלתי החלטה שנראתה נכונה בעיניי אבל היו לה השלכות דרמטיות. עבורי, עבור משפחתי. עבור ארצי.

אנחנו טועים לגבי אנשים. אנחנו לא יודעים עליהם דבר, או מעט מאוד. האם הם משקרים? האם הם דוברי אמת? התפקיד שלי לימד אותי שהאדם אינו גוש אחיד אלא ברייה משתנה, מעורפלת ועמומה עד מאוד, שמפלצתיותה עשויה להפתיע אותך בן רגע לא פחות מאשר אנושיותה. מדוע אנחנו הורסים את חיינו או את חיי הזולת בעיקשות שרירותית? אני לא יודעת, האמת אינה בידי, אני מחפשת אותה ללא מנוח. מטרתי היחידה היא להביא לביטויה של אותה אמת. אני כמו עיתונאית, היסטוריונית, סופרת, אני עוסקת בבנייה מחדש ושחזור, אני מנסה להבין את המגנטיות המורבידית של האלימות, את הבורות המעורפלים ביותר של המצפון, אלה שלא ניתן לחקור בלי להיפגע מהם — כל מה שנשאר לי מהשנים ההן הוא מורכבותם של בני האדם. הם בלתי צפויים, חמקמקים, פועלים כאחוזי דיבוק. לעיתים קרובות מעמדם החברתי מניע אותם לפעולה — הם מרגישים פגועים, מושפלים, במקום הלא נכון, הם מתחילים לשנוא ואז גם להרוג. אבל הם גם הורגים סתם כך, מתוך דחף, ומבחינתנו זה הדבר הגרוע מכול, חוסר היכולת להסביר את המעשה. אנחנו נוברים במחשבות, בכנותן של מילים, אנו מחפשים כוונות, צריכים לצקת היגיון — ולשם מה? שהרי בסופו של דבר אנחנו מוצאים רק ריקנות ושבריריות אנושית.

 

הצטרפתי ליחידה ללוחמה בטרור ב-2009. אני עומדת בראשה משנת 2012. בגלריה — אגף מאובטח במיוחד בהיכל המשפט של פריז — אני מנהלת צוות של אחד־עשר שופטים חוקרים. אנשים יודעים מעט מאוד על השופטים החוקרים לענייני טרור. לצד סוכני המודיעין, אנחנו אנשי ונשות הצללים. אנו אלה שמנהלים את החקירות, שמתשאלים את העצורים, את השותפים לפשע, שמקבלים את משפחות הקורבנות. איננו מטיחים אשמה, היא לא מעניינת אותנו — בשביל זה יש תובעים. התפקיד שלנו הוא האישומים: אנחנו סומכים רק על מרכיבים אובייקטיביים, כי אם אין לנו כלום, אנחנו מזינים את הפנטזיה על רדיפה פוליטית.

אנחנו עובדים בצמדים. בעניינים החשובים ביותר אנו עובדים בצוותים של שלושה, אפילו ארבעה או חמישה. השופט הראשון שמתפנה ממונה על התיק, אבל בישיבות ובקבלת החלטות אנחנו עובדים יחד. שלושה שירותי חקירה משתפים איתנו פעולה: המִנהל הכללי לביטחון פנים, תת־המִנהל למלחמה בטרור שמסונף למשטרה, והאגף למלחמה בטרור של החטיבה הפלילית, חוד החנית של החוקרים. שלוש היחידות מעורבות בתיקי הפיגועים. התפקיד שלי הוא לתאם ולנהל את פעולות השוטרים. אני שולחת ומקבלת כחמישים אימיילים ביום בהתכתבויות עם החוקרים. אנחנו מקיימים פגישות בקביעות. אנחנו מזמינים ומקבלים חוות דעת רבות של מומחים: בדיקות די־אן־איי, בדיקות הקשורות למִחשוב וכאלה הקשורות לדפוסים פסיכולוגיים שונים. אנחנו מזמנים פסיכיאטרים ומנתחי אישיות כדי לשחזר מסלולי פעולה של מחבלים.

המרכז למלחמה בטרור הוא אחד התפקידים החשופים ביותר: צריך להיות חזקים, נחושים, מעט הרפתקנים, עמידים בפני מהלומות, עם יכולת להתמודד עם אלימות (פנימית, חיצונית, פוליטית, צבאית, דתית, חברתית). אלימות שנמצאת בכל מקום ובכל זמן — שום דבר לא באמת מכין אותנו לקראתה. קודמי בתפקיד הזהיר אותי: את תישאבי לתוך האפלה הזאת, היא תזהם אותך, לא תצליחי לישון עוד. לא שיערתי בנפשי שהיא תפגע בי עד כדי כך. לפעמים אנחנו מרגישים בודדים מאוד מול הסיכון לניצול פוליטי, מניפולציות, תקיפות, סיקור תקשורתי של התיקים שלנו. כשאנחנו חוקרים תיקים חשובים כל כך כמו פיגועי 2012 ו-2015 בפרט, עול האבל הציבורי מונח על צווארנו כאבן ריחיים, ולאנשים יש ציפיות גדולות מאיתנו — גדולות מדי, כנראה, כי המשאבים שלנו מוגבלים. וכך גם כוחותינו. מדי בוקר אני מתמודדת עם מגבלות החוסן והעמידה שלי בלחצים. אני מגיעה למשרד בשמונה וחצי בבוקר ויוצאת ממנו בשבע בערב, לפחות על הנייר, כי בפועל הטרור קיים עשרים וארבע שעות ביממה. אני מכינה את החקירות שלי או כותבת את הסיכומים שלי בבית בערבים. אני חוזרת למשרד בסופי שבוע כשאני בתורנות: נראה לי שזו גם בריחה עבורי מחיי היום־יום, הימנעות מההתמודדות עם התפרקות נישואיי. ימיי עמוסים, גדושים בחקירות, ישיבות, שיחות עם חוקרים, פרקליטים, שופטים אחרים, שורה ארוכה של קבלת החלטות רגישות ואחריות — המתח תמידי וקבוע. טעות פשוטה בהליך עלולה להיות הרת גורל. בתחילת דרכי הייתי שופטת לעניינים כלליים. אם שחררתי מבריח, ידעתי שבמקרה הגרוע ביותר הוא יחזור להבריח. אבל אם אטעה כאן, אנשים עלולים להיהרג בגללי.

השגרה שלי כוללת גם משלחות — עד ארבע בשנה — לאזורי סכסוך שבהם שולט הג'יהאד, בין החיילים והסוכנים החמושים של יחידות הימ"מ והלוט"ר השונות. תרגילי אבטחה, הצורך להחליף חדרים באמצע הלילה כדי להימנע מזיהוי, עימות עם סוהרי העצורים שבאתי לחקור, טיפוסים שאני לא יודעת עליהם דבר, בלתי צפויים וחמומי מוח, מכוסים בקעקועי גולגולות, ששרים באמצע הלילה סיסמאות כמו: "צרפתים! תעזבו עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי!" סיכונים למחלה בזמן השליחות, טיפולים מניעתיים שגורמים לי להחוויר מחוסר דם, והרגע שבו, לפני שאני יוצאת, אני נושקת לילדיי בלי לחשוף בפניהם את רגשותיי, את המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה. אני מקבלת לידיי את כל הפיגועים שקורים בעולם וגבו קורבנות צרפתים, אני מבקרת בקביעות בדיקטטורות למודות טרור, תיאטראות מלחמה שבהם שולטת האנרכיה, משטרים פטריארכליים שאבד עליהם הכלח, אלה תמיד מצבים מסוכנים. אני יודעת שאני עלולה ליפול קורבן להתעללות, השפלה, ובמקרה הגרוע מכול אפילו להיחטף. בסקאלת החרדות שלי, אונס ועריפת ראש מגיעים במקום השני לאחר מות ילדיי. לעיתים קרובות חשתי פחד, אבל אחרי זמן־מה לומדים לשלוט בו.

המציאות היא שמתרגלים לאפשרות שנמות, אבל לעולם לא מתרגלים לכך שישנאו אותנו. השנאה מתעוררת ומזהמת הכול. היא שם כשאני פותחת את מכתבי האסירים [אלמה רוול, את תמותי בגיהינום], הדיווחים על האזנות הסתר לשיחות האסירים בחדרי הביקור מבעד לזכוכית המחוסמת [השופטת, הזונה הזאת]. היא שם כשאני צופה בסרטונים של הוצאות להורג או תמונות שצולמו בזירות הטבח [נחריב לכם את ארץ הכופרים שלכם], היא שם כשאני חוקרת גברים, נשים, נערים [אני לא מכיר במערכת המשפט שלכם, בחוקים שלכם, אתם כלום מבחינתי], והיא שם כשאני מקבלת מסרונים מאיימים בטלפון [האחים יזיינו לך את הצורה, חתיכת כלבה]. בסופו של דבר, הסדקים הזעירים האלה יוצרים שבר, בור שצריך למלא כך או אחרת במלל רגשי, גם אם הוא מלאכותי. אבל ככלל, אנשים לא אוהבים שופטים, הם רואים בנו את אבני היסוד של מערך ענישה, קשוחים ובעלי עוצמה מופרזת, חסידים עיוורים של החוק — הזרוע החמושה של כוחות הכפייה.

אבא שלי אהב לקרוא והיה חסיד של פוקו, שאותו נהג לצטט לעיתים קרובות: "מכוער להיענש אבל אין תהילה בלהיות המעניש." אני בתו היחידה של רובר רוול. ההיסטוריה שכחה את אבי, אך הוא היה אחד הפעילים הרדיקליים הבכירים בשמאל הפרולטרי בשנות השישים, והיה מקורב לז'אן־פול סרטר וכמעט נהיה למזכיר שלו לפני שהידרדר לסמים וכנופיות. הוא סיפר לי שסבא וסבתא שלי, לוחמי מחתרת קומוניסטים, החביאו כלי נשק ועלונים נגד הנאצים בעריסה שלו. אני חושבת שהכול נובע משם, מהרעיון שהגרוע מכול תמיד אפשרי אבל לעולם אין להיכנע ליריב. הוא פגש את אמא שלי על ספסלי אוניברסיטת הנורמל סופרייר. הם היו אחד מאותם זוגות חדורי תשוקה שהאמינו במהפכה בתקופה שבה האינטלקטואליות והמיניות השתלבו זו בזו, כשעדיין האמינו שספרות ורעיונות יכולים לשנות את העולם ושאדם צריך לחשוב מחוץ לאזור הנוחות שלו כדי שתהיה לו אפשרות לבנייה והתעלות אישית. מזעזועי ההיסטוריה הם יצרו את המערך של חייהם המשותפים.

הסיפור המשפחתי היה עשוי להיות מזהיר אלמלא אבי בחר, יום אחד כך פתאום, ללכת אחרי פייר גולדמן, בן ללוחמי רזיסטנס יהודים, שהיה לסמל מרדני בשמאל האינטלקטואלי, בחור מבריק, נלהב אך בלתי יציב. גולדמן היה משוכנע שמחויבותו כללה מאבק מזוין שעודד אותו לשאת נשק ולהצטרף ללוחמי הגרילה בוונצואלה באמצע 1968.

כשחזרו ב-1969, אבי הצטרף למעשי הפשע שלו. כעבור כמה שנים הואשם גולדמן ברציחתן של שתי רוקחות, הוא כתב את זיכרונות אפלים של יהודי פולני יליד צרפת, טקסט מסחרר שבו טען לחפותו, ושוחרר לפני שהתנקשו בחייו באמצע הרחוב... אבא שלי נעצר במהלך שוד של דירה בפריז שהייתה שייכת למנכ"ל חשוב בתקופה ההיא ונכלא למשך אחת־עשרה שנים. כולם שכחו אותו. אמא שלי לקחה אותי איתה לגור בקהילה בדרום צרפת שהורכבה מאינטלקטואלים, רובם בני בורגנים, שהיו נחושים לשנות את המבנה החברתי על ידי אימוץ אורח חיים כפרי — קהילה שאמי עזבה כעבור כמה שנים לטובת נישואים בורגניים עלובים שהוכתבו על ידי השילוש נוחות־ביטחון־היגיון עם רופא ידוע מכפר בדרום האלפים. שם גדלתי, אבודה בהרי ולגודמאר.

כשאבא שלי השתחרר מהכלא בראשית 1980, הוא היה צל אדם בלי שום קוהרנטיות פנימית — שבור, עלה נידף, ולכן אני משוכנעת שמאסר, גם אם בכוחו להביא למעין מודעות, כרוך גם בהשפעות הרסניות — מאסר חושף בִּמְרָעוֹ את האדם, וכל מי שלא היה כפוף לאותה הצרת אופקים אינו יודע חורבן מהו. הוא עבר לגור בדיור ציבורי בשמפיני־סור־מארן והידרדר לסמים קשים. אמא שלי הגבילה את הקשר שלי איתו עד שבגרתי. הוא נפטר ממנת יתר בסוף שנות התשעים. הוא היה בן חמישים וחמש בלבד. במהלך השנים המעטות שבהן התקרבתי אליו, הוא כל הזמן נזף בי על כך שהצבתי את עצמי בצד המדכא: "התפקיד שלך הוא להרגיז ולכלוא אנשים שיש להם בעיות." התיאור הזה מצמצם, כמובן. שיפוט הוא גם מעשה פוליטי.

מעבר למרכיב הכפייתי, יש משהו מרתק בעבודה שלי: השופט צולל לתוך תהום טבע האדם, אנשים שמעמידים את עצמם במצבים איומים, ואני מלווה את הנפשות הטרגיות הללו. לפניי עומדים אנשים שנמחצו על ידי הגורל, מכל שכבות האוכלוסייה; הסבל שוויוני, אל לנו לחשוב שיש כאלה שנולדים טובים מאחרים. בחיים, כל אדם עושה כל שבאפשרותו לפי מזלו ויכולותיו, וזה הכול. על שולחני מסגרתי משפט של מארי קירי: "בחיים, אין לפחד מכלום, יש להבין הכול."

אבל לפעמים לא מבינים כלום.

עוד על הספר

ההחלטה קארין טואיל

1

את באמת רוצה לראות את התמונות מהפיגוע?

במשך תקופה ארוכה, אני הייתי זו ששאלה את השאלה הזאת. בתור שופטת חוקרת למלחמה בטרור, השאלה הזאת תמיד הציבה בפניי בעיה אתית משמעותית: האם עליי להראות את תמונות הפיגועים למשפחות הקורבנות שדרשו זאת? האם זה תפקידי? בשם האמת, האם היה זה הכרחי לראות את הדברים האלה בכל מחיר? האם המחזה של גופות קטועות איברים, גולגולות מנותצות ואיברים מבותרים של ילדים היו חיוניים לחשיפת האמת? ניסיתי להניא את המשפחות מכך: רציתי להגן עליהן מפני זוועת המוות. אבל היום, שופט חוקר אחר מנסה לשכנע אותי לא לצפות בסרטון הוצאה להורג שצולם על ידי מחבל תוך שימוש במצלמה שחיבר לחזהו ביום המתקפה. אני זו שמנסים להגן עליה, אבל אני מתעקשת, אני רוצה לדעת. אולי אני צריכה לראות כדי להאמין, תחושת ההתפכחות מול האימה חזקה כל כך, שלא משנה כמה פעמים יאמרו לך שזה קרה באמת, הכול בתוכך יתקומם נגד הראיות. פרנסואה לא מדבר, לא זז. אני יודעת שבלע כדור נגד חרדה לפני שבא, הוא הציע לי גם אצלו במשרד וסירבתי, כבר בלעתי שניים במהלך הלילה שבמהלכו שכבתי מצונפת במיטה. הוא היה הראשון שביקש לראות את התמונות, אבל הוא לא השופט הראשי בתיק הזה. במקרה הכי גרוע הוא יסבול מפעימות לב מואצות, ירגיש לא טוב במשך ארבעים ושמונה שעות ואז יחזור למסעדה, לחדר הכושר, להתעלס. פרנסואה ואסר הגיע למחלקה יום לאחר הפיגועים בשארלי הבדו. זה היה אחד התיקים הראשונים שלנו, אנחנו בדרך כלל עובדים בזוגות. אנחנו הפכים משלימים, כמו שאומרים: אני השופטת האדומה, שמאלנית מדי, רכה מדי לעומת אותו גבר ימני שחוזר ואומר למקורביו שאסור לנו להיכנע לשום דבר, שאנחנו נוהגים ביד רכה מדי, שצרפת מעמידה את עצמה בסכנה. אנחנו יושבים זה לצד זה במשרדו של השופט שנבחר לדון בתיק: אריק מאקרי. הרוצח נתפס בחיים לאחר שהתחבא במשך יותר מארבעים ושמונה שעות במשרד ששכן בזירת האסון. הוא האיש שיחקור אותו. אריק הדליק את האור האדום בגמלון שעל הדלת בחוץ, המאותת שאין להפריע לו. בעבר היה זה מושא לבדיחות בינינו: אולי הוא מבלה עם עוד מאהבת, אחת מני רבות. התבדחנו הרבה — זו הייתה שיטה מוצלחת להדוף את כל האלימות שסבבה אותנו. אבל עכשיו היינו שלושתנו על סף דמעות.

אריק שואל אם נרצה לקרוא לפסיכולוגית של בית המשפט. היא זו שמכינה את משפחות הקורבנות לקראת הזוועה של מה שהן עומדות לראות ועוזרת להן לא לקרוס לחלוטין לאחר ההקרנה — כשנחשפים להלם נפשי בעוצמה כזאת, אין שום דבר שמגן עלינו מאובדן שפיות או מקריסת מערכות. אני מסרבת. פרנסואה מניד בראשו משמאל לימין. אריק שואל בפעם האחרונה ומביט לי ישר בעיניים: אלמה, את בטוחה? למה את עושה את זה לעצמך? הוא פונה אליי בלשון קרבה, כמובן. אנחנו קרובים, עובדים כבר שנים יחד. כדאי שתגני על עצמך, הוא אומר, ואני חוזרת, בנימה מתוחה מעט בקולי — אני חושבת שעוד רגע אתעלף מרוב חרדה מפני התמונות שהוא עומד להראות לי, אני רועדת כל כך (אבל אם אתמוטט, אפיל את כולם איתי) — כן, אני בטוחה. במהלך הקריירה שלי ראיתי סרטונים של הוצאות להורג, לפעמים איתו יחד: קטעים ממצלמות אבטחה, עריפות ראשים, סרטונים ממצלמות גו־פרו שחובבי ספורט אתגרי קונים כדי לתעד את עצמם ושהמחבלים הסבו למטרות מורבידיות — הם מציבים את המצלמה על החזה תוך שימוש ברתמה ומפעילים אותה בשעת מעשה. לא די להם בהרג, הם רוצים להראות כיצד רצחו, באיזו שנאה, באיזה דם קר, באיזו אלימות הם הורגים ומתקיימים. אריק מפעיל את הסרטון במילים "הנה זה בא,״ כאילו אנחנו עומדים להיכנס יחד לבניין בוער, ואני יודעת — כולנו יודעים — שמי שתישרף זאת אני.

הדבר הראשון שאני רואה הוא דמות עצומה וקפואה במקום של גבר ששפתיו פשוקות, מבטו מבועת. אני רואה את הראש שלו מתפוצץ בצרור יריות של רובה קלצ'ניקוב, את גופתו ערופת הראש מתמוטטת. פרנסואה קם ובורח מהמשרד עם יד אחת על ליבו, מוכן להקיא את נשמתו על רצפת הפרקט שעוצבה בסגנון סוף המאה. אני נשארת. תנשמי, אלמה, כל ישותי רועדת, זו לא סתם תחושה, זה אמיתי, אבל אני לא ממצמצת, למדתי למשול ברגשותיי — במהלך חקירה אסור לך לעולם לחשוף את רגשותייך. אריק לא מסתכל על המסך, הוא כבר ראה את הסרטון הזה לצורכי החקירה. אני עכשיו הצופה היחידה בדרמה הלאומית, בדרמה שלי. התמונות רועדות תחת צעדי המתנקש. הן רועדות ומעט מטושטשות. שומעים יריות, צרחות ומילים שיוצאות מפי הרוצח, שאת קולו אני מזהה מייד — כי אני מכירה אותו: אללהֻ אַכבר! הכול אפלולי, מואר קלושות על ידי קרני אור בשלל צבעים שזוהרם מוטל על פנים קפואות מבעתה. המצלמה מצלמת בגובה העיניים. הקורבנות נופלים תחת אש הקלצ'ניקוב. יש לי תחושה איומה כאילו ידי היא זו שאוחזת ברובה, כאילו אני היורה, אני זאת שהורגת.


תמליל שיחה מספר 67548 בקו 06XXXXX

 

"אני אוהב אותך, סוניה."

"אני אשתך עכשיו, חחח."

"לכל החיים."

"כן, לכל החיים."

"את מוכנה להשאיר הכול מאחור?"

"זה יהיה גן עדן!"

"נישאר קצת בטורקיה לירח הדבש, יומיים־שלושה לפני שנמשיך הלאה לסוריה."

"אתה בטוח?"

"כן, לא אוכל להירגע עד שאממש את הרצון הזה."

"אני מקווה שתטבח בכולם, אני אעודד אותך כמה שצריך, חחח."

"חחח, יפה מצידך. אני נחוש. אני בשיא. ואל תדאגי, הכול מתוכנן לנשות הלוחמים."

"אני יודעת."

"אינשאללה, נהיה מאושרים."

"לגמרי!"

"ודרך אגב, ראית את הסרטון ששלחתי לך?"

"כן, איזה מגניב כשהאח עורף לו את הראש."

 

(צוחקים.)

2

קוראים לי אלמה רוול. נולדתי בפריז בשבעה בפברואר 1967. אני בת ארבעים ותשע.

אני בתם היחידה של רובר רוול ומריאן דרואה.

אני אזרחית צרפת.

בהליכי גירושים, אם לשלושה.

אני שופטת חוקרת למלחמה בטרור.

 

לפני שלושה חודשים, במסגרת תפקידי, קיבלתי החלטה שנראתה נכונה בעיניי אבל היו לה השלכות דרמטיות. עבורי, עבור משפחתי. עבור ארצי.

אנחנו טועים לגבי אנשים. אנחנו לא יודעים עליהם דבר, או מעט מאוד. האם הם משקרים? האם הם דוברי אמת? התפקיד שלי לימד אותי שהאדם אינו גוש אחיד אלא ברייה משתנה, מעורפלת ועמומה עד מאוד, שמפלצתיותה עשויה להפתיע אותך בן רגע לא פחות מאשר אנושיותה. מדוע אנחנו הורסים את חיינו או את חיי הזולת בעיקשות שרירותית? אני לא יודעת, האמת אינה בידי, אני מחפשת אותה ללא מנוח. מטרתי היחידה היא להביא לביטויה של אותה אמת. אני כמו עיתונאית, היסטוריונית, סופרת, אני עוסקת בבנייה מחדש ושחזור, אני מנסה להבין את המגנטיות המורבידית של האלימות, את הבורות המעורפלים ביותר של המצפון, אלה שלא ניתן לחקור בלי להיפגע מהם — כל מה שנשאר לי מהשנים ההן הוא מורכבותם של בני האדם. הם בלתי צפויים, חמקמקים, פועלים כאחוזי דיבוק. לעיתים קרובות מעמדם החברתי מניע אותם לפעולה — הם מרגישים פגועים, מושפלים, במקום הלא נכון, הם מתחילים לשנוא ואז גם להרוג. אבל הם גם הורגים סתם כך, מתוך דחף, ומבחינתנו זה הדבר הגרוע מכול, חוסר היכולת להסביר את המעשה. אנחנו נוברים במחשבות, בכנותן של מילים, אנו מחפשים כוונות, צריכים לצקת היגיון — ולשם מה? שהרי בסופו של דבר אנחנו מוצאים רק ריקנות ושבריריות אנושית.

 

הצטרפתי ליחידה ללוחמה בטרור ב-2009. אני עומדת בראשה משנת 2012. בגלריה — אגף מאובטח במיוחד בהיכל המשפט של פריז — אני מנהלת צוות של אחד־עשר שופטים חוקרים. אנשים יודעים מעט מאוד על השופטים החוקרים לענייני טרור. לצד סוכני המודיעין, אנחנו אנשי ונשות הצללים. אנו אלה שמנהלים את החקירות, שמתשאלים את העצורים, את השותפים לפשע, שמקבלים את משפחות הקורבנות. איננו מטיחים אשמה, היא לא מעניינת אותנו — בשביל זה יש תובעים. התפקיד שלנו הוא האישומים: אנחנו סומכים רק על מרכיבים אובייקטיביים, כי אם אין לנו כלום, אנחנו מזינים את הפנטזיה על רדיפה פוליטית.

אנחנו עובדים בצמדים. בעניינים החשובים ביותר אנו עובדים בצוותים של שלושה, אפילו ארבעה או חמישה. השופט הראשון שמתפנה ממונה על התיק, אבל בישיבות ובקבלת החלטות אנחנו עובדים יחד. שלושה שירותי חקירה משתפים איתנו פעולה: המִנהל הכללי לביטחון פנים, תת־המִנהל למלחמה בטרור שמסונף למשטרה, והאגף למלחמה בטרור של החטיבה הפלילית, חוד החנית של החוקרים. שלוש היחידות מעורבות בתיקי הפיגועים. התפקיד שלי הוא לתאם ולנהל את פעולות השוטרים. אני שולחת ומקבלת כחמישים אימיילים ביום בהתכתבויות עם החוקרים. אנחנו מקיימים פגישות בקביעות. אנחנו מזמינים ומקבלים חוות דעת רבות של מומחים: בדיקות די־אן־איי, בדיקות הקשורות למִחשוב וכאלה הקשורות לדפוסים פסיכולוגיים שונים. אנחנו מזמנים פסיכיאטרים ומנתחי אישיות כדי לשחזר מסלולי פעולה של מחבלים.

המרכז למלחמה בטרור הוא אחד התפקידים החשופים ביותר: צריך להיות חזקים, נחושים, מעט הרפתקנים, עמידים בפני מהלומות, עם יכולת להתמודד עם אלימות (פנימית, חיצונית, פוליטית, צבאית, דתית, חברתית). אלימות שנמצאת בכל מקום ובכל זמן — שום דבר לא באמת מכין אותנו לקראתה. קודמי בתפקיד הזהיר אותי: את תישאבי לתוך האפלה הזאת, היא תזהם אותך, לא תצליחי לישון עוד. לא שיערתי בנפשי שהיא תפגע בי עד כדי כך. לפעמים אנחנו מרגישים בודדים מאוד מול הסיכון לניצול פוליטי, מניפולציות, תקיפות, סיקור תקשורתי של התיקים שלנו. כשאנחנו חוקרים תיקים חשובים כל כך כמו פיגועי 2012 ו-2015 בפרט, עול האבל הציבורי מונח על צווארנו כאבן ריחיים, ולאנשים יש ציפיות גדולות מאיתנו — גדולות מדי, כנראה, כי המשאבים שלנו מוגבלים. וכך גם כוחותינו. מדי בוקר אני מתמודדת עם מגבלות החוסן והעמידה שלי בלחצים. אני מגיעה למשרד בשמונה וחצי בבוקר ויוצאת ממנו בשבע בערב, לפחות על הנייר, כי בפועל הטרור קיים עשרים וארבע שעות ביממה. אני מכינה את החקירות שלי או כותבת את הסיכומים שלי בבית בערבים. אני חוזרת למשרד בסופי שבוע כשאני בתורנות: נראה לי שזו גם בריחה עבורי מחיי היום־יום, הימנעות מההתמודדות עם התפרקות נישואיי. ימיי עמוסים, גדושים בחקירות, ישיבות, שיחות עם חוקרים, פרקליטים, שופטים אחרים, שורה ארוכה של קבלת החלטות רגישות ואחריות — המתח תמידי וקבוע. טעות פשוטה בהליך עלולה להיות הרת גורל. בתחילת דרכי הייתי שופטת לעניינים כלליים. אם שחררתי מבריח, ידעתי שבמקרה הגרוע ביותר הוא יחזור להבריח. אבל אם אטעה כאן, אנשים עלולים להיהרג בגללי.

השגרה שלי כוללת גם משלחות — עד ארבע בשנה — לאזורי סכסוך שבהם שולט הג'יהאד, בין החיילים והסוכנים החמושים של יחידות הימ"מ והלוט"ר השונות. תרגילי אבטחה, הצורך להחליף חדרים באמצע הלילה כדי להימנע מזיהוי, עימות עם סוהרי העצורים שבאתי לחקור, טיפוסים שאני לא יודעת עליהם דבר, בלתי צפויים וחמומי מוח, מכוסים בקעקועי גולגולות, ששרים באמצע הלילה סיסמאות כמו: "צרפתים! תעזבו עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי!" סיכונים למחלה בזמן השליחות, טיפולים מניעתיים שגורמים לי להחוויר מחוסר דם, והרגע שבו, לפני שאני יוצאת, אני נושקת לילדיי בלי לחשוף בפניהם את רגשותיי, את המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה. אני מקבלת לידיי את כל הפיגועים שקורים בעולם וגבו קורבנות צרפתים, אני מבקרת בקביעות בדיקטטורות למודות טרור, תיאטראות מלחמה שבהם שולטת האנרכיה, משטרים פטריארכליים שאבד עליהם הכלח, אלה תמיד מצבים מסוכנים. אני יודעת שאני עלולה ליפול קורבן להתעללות, השפלה, ובמקרה הגרוע מכול אפילו להיחטף. בסקאלת החרדות שלי, אונס ועריפת ראש מגיעים במקום השני לאחר מות ילדיי. לעיתים קרובות חשתי פחד, אבל אחרי זמן־מה לומדים לשלוט בו.

המציאות היא שמתרגלים לאפשרות שנמות, אבל לעולם לא מתרגלים לכך שישנאו אותנו. השנאה מתעוררת ומזהמת הכול. היא שם כשאני פותחת את מכתבי האסירים [אלמה רוול, את תמותי בגיהינום], הדיווחים על האזנות הסתר לשיחות האסירים בחדרי הביקור מבעד לזכוכית המחוסמת [השופטת, הזונה הזאת]. היא שם כשאני צופה בסרטונים של הוצאות להורג או תמונות שצולמו בזירות הטבח [נחריב לכם את ארץ הכופרים שלכם], היא שם כשאני חוקרת גברים, נשים, נערים [אני לא מכיר במערכת המשפט שלכם, בחוקים שלכם, אתם כלום מבחינתי], והיא שם כשאני מקבלת מסרונים מאיימים בטלפון [האחים יזיינו לך את הצורה, חתיכת כלבה]. בסופו של דבר, הסדקים הזעירים האלה יוצרים שבר, בור שצריך למלא כך או אחרת במלל רגשי, גם אם הוא מלאכותי. אבל ככלל, אנשים לא אוהבים שופטים, הם רואים בנו את אבני היסוד של מערך ענישה, קשוחים ובעלי עוצמה מופרזת, חסידים עיוורים של החוק — הזרוע החמושה של כוחות הכפייה.

אבא שלי אהב לקרוא והיה חסיד של פוקו, שאותו נהג לצטט לעיתים קרובות: "מכוער להיענש אבל אין תהילה בלהיות המעניש." אני בתו היחידה של רובר רוול. ההיסטוריה שכחה את אבי, אך הוא היה אחד הפעילים הרדיקליים הבכירים בשמאל הפרולטרי בשנות השישים, והיה מקורב לז'אן־פול סרטר וכמעט נהיה למזכיר שלו לפני שהידרדר לסמים וכנופיות. הוא סיפר לי שסבא וסבתא שלי, לוחמי מחתרת קומוניסטים, החביאו כלי נשק ועלונים נגד הנאצים בעריסה שלו. אני חושבת שהכול נובע משם, מהרעיון שהגרוע מכול תמיד אפשרי אבל לעולם אין להיכנע ליריב. הוא פגש את אמא שלי על ספסלי אוניברסיטת הנורמל סופרייר. הם היו אחד מאותם זוגות חדורי תשוקה שהאמינו במהפכה בתקופה שבה האינטלקטואליות והמיניות השתלבו זו בזו, כשעדיין האמינו שספרות ורעיונות יכולים לשנות את העולם ושאדם צריך לחשוב מחוץ לאזור הנוחות שלו כדי שתהיה לו אפשרות לבנייה והתעלות אישית. מזעזועי ההיסטוריה הם יצרו את המערך של חייהם המשותפים.

הסיפור המשפחתי היה עשוי להיות מזהיר אלמלא אבי בחר, יום אחד כך פתאום, ללכת אחרי פייר גולדמן, בן ללוחמי רזיסטנס יהודים, שהיה לסמל מרדני בשמאל האינטלקטואלי, בחור מבריק, נלהב אך בלתי יציב. גולדמן היה משוכנע שמחויבותו כללה מאבק מזוין שעודד אותו לשאת נשק ולהצטרף ללוחמי הגרילה בוונצואלה באמצע 1968.

כשחזרו ב-1969, אבי הצטרף למעשי הפשע שלו. כעבור כמה שנים הואשם גולדמן ברציחתן של שתי רוקחות, הוא כתב את זיכרונות אפלים של יהודי פולני יליד צרפת, טקסט מסחרר שבו טען לחפותו, ושוחרר לפני שהתנקשו בחייו באמצע הרחוב... אבא שלי נעצר במהלך שוד של דירה בפריז שהייתה שייכת למנכ"ל חשוב בתקופה ההיא ונכלא למשך אחת־עשרה שנים. כולם שכחו אותו. אמא שלי לקחה אותי איתה לגור בקהילה בדרום צרפת שהורכבה מאינטלקטואלים, רובם בני בורגנים, שהיו נחושים לשנות את המבנה החברתי על ידי אימוץ אורח חיים כפרי — קהילה שאמי עזבה כעבור כמה שנים לטובת נישואים בורגניים עלובים שהוכתבו על ידי השילוש נוחות־ביטחון־היגיון עם רופא ידוע מכפר בדרום האלפים. שם גדלתי, אבודה בהרי ולגודמאר.

כשאבא שלי השתחרר מהכלא בראשית 1980, הוא היה צל אדם בלי שום קוהרנטיות פנימית — שבור, עלה נידף, ולכן אני משוכנעת שמאסר, גם אם בכוחו להביא למעין מודעות, כרוך גם בהשפעות הרסניות — מאסר חושף בִּמְרָעוֹ את האדם, וכל מי שלא היה כפוף לאותה הצרת אופקים אינו יודע חורבן מהו. הוא עבר לגור בדיור ציבורי בשמפיני־סור־מארן והידרדר לסמים קשים. אמא שלי הגבילה את הקשר שלי איתו עד שבגרתי. הוא נפטר ממנת יתר בסוף שנות התשעים. הוא היה בן חמישים וחמש בלבד. במהלך השנים המעטות שבהן התקרבתי אליו, הוא כל הזמן נזף בי על כך שהצבתי את עצמי בצד המדכא: "התפקיד שלך הוא להרגיז ולכלוא אנשים שיש להם בעיות." התיאור הזה מצמצם, כמובן. שיפוט הוא גם מעשה פוליטי.

מעבר למרכיב הכפייתי, יש משהו מרתק בעבודה שלי: השופט צולל לתוך תהום טבע האדם, אנשים שמעמידים את עצמם במצבים איומים, ואני מלווה את הנפשות הטרגיות הללו. לפניי עומדים אנשים שנמחצו על ידי הגורל, מכל שכבות האוכלוסייה; הסבל שוויוני, אל לנו לחשוב שיש כאלה שנולדים טובים מאחרים. בחיים, כל אדם עושה כל שבאפשרותו לפי מזלו ויכולותיו, וזה הכול. על שולחני מסגרתי משפט של מארי קירי: "בחיים, אין לפחד מכלום, יש להבין הכול."

אבל לפעמים לא מבינים כלום.