הספר הראשון שהצלחתי לקרוא מאז ה 7/10.
שלושה וחצי חודשים שאני לא מסוגלת לקרוא, עד שפתחתי את העמוד הראשון של ״מוטת כנפיים״ ולא הנחתי עד העמוד האחרון.
צללתי פנימה אל תוך עלילה נעימה ולא מאיימת, למרות שיש ברקע סיפור לא פשוט, ישנה תחושה שהסופרת שומרת וממש מגינה על הקורא. עוטפת אותו במילים המשולבות בכתיבה איכותית ועריכה מעולה.
עלילה מיוחדת, ישראלית שורשית של ארץ ישראל היפה של פעם, וחוצלארצית.
התחושה היא שתמי לאונר אפשרה לי להציץ פנימה אל ילדותה, לקחה משם פיסות חיים קטנות והפכה אותן לספר כל כך יפה ומיוחד, עם דמויות שקל להזדהות איתן, להרגיש את כאבן וכמיהתן, ממש כמו בסרט נע לנגד עיניי.
זהו ספר ביכורים ראשון של הסופרת, מחכה לספר הבא.