אבי לניר

הספר הזה מוקדש לאמא שלי,
שהיתה שם ביום סיום המלחמה,
אחזה אותי בידה,
ואת נורית נשאה עליה.
ומאז, חמישים שנה, היתה שם עבורי
בחוכמה ובנאמנות אין קץ.
אם לא היא, לא הייתי כאן היום.

נׂעם לניר

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם
בְּרַגְלַי
עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

אברהם חלפי

אוקטובר הוא האכזר שבירֵחים 

אבי לניר — בן, אח, בעל, אבא, טייס קרב עם פחד גבהים.

מפקד טייסת 101 במלחמת יום כיפור. שותף סוד בחיל האוויר.

נפל בשבי הסורי ב-13.10.73.

מת במהלך עינויים בחקירה, מבלי שהסגיר דבר.

במותו לא אמר דבר שחייו לא אמרו תחילה.

הגוף הובס. רוח האדם ניצחה.

זה הסיפור שלו.

הסיפור נרקם על בסיס חומרים שנאספו משלל מקורות: מפגשים וראיונות אישיים; סיפורי משפחת לניר ומשפחת חיל האוויר, חברים ועמיתים; דוחות, תחקירים, תמלילי קשר וראיונות צבאיים; פרסומים וכתבות באמצעי התקשורת ובאינטרנט; מסמכים ועדויות ממגוון ארכיונים ושאר בָּמות; מידע פתוח לכול מאתרים וגופים רלוונטיים.

פעם שאלו תלמידים רב ירושלמי אחד, לאֵילו קברי צדיקים הוא ממליץ לעלות. לקברים שבהר הרצל, הוא ענה.

יעל ינאי

הדיאלוג המרכזי של חיי הוא עם אבא שלי. כל חיי אני עובד בשימור הזיכרון הזה. מנסה להיאחז בזיכרונות טרום־מלחמה. שנינו יחד באמבטיה... מטוסים ממריאים... בילויים של אב ובן... שיחות קצרות... טיסה ביחד.

היו הרבה ימים שבהם אבא שלי מת.

ביום האחרון של המלחמה. מיד אחרי הפסקת האש הגיעו ל'נעורים' הטייסים, אבות של הילדים האחרים ששרדו את אותה מלחמה. התכנסנו בחדר האוכל. שִֹמחה והתרגשות. אנחנו היינו עצובים, מודאגים. צעדנו לשם, שלושתנו. נורית על הידיים של אמא שלי, אני אוחז בידיה של אמא.

וביום שהגיעו הרשימות, ואבא שלי לא הופיע בהן.

וביום שעזבנו את חצור, 12 באוגוסט 1974. עזבנו משפחה קטנה, אמא־ילד־ילדה, מאוד עצובה. הכניסה לבית חדש, שלא היו בו זיכרונות מאבא, היתה קשה ומורכבת. ישבתי מול הבית והשלכתי עליו אבנים.

מאז ועד היום אני מחפש אותו. את הזיכרון, את המגע.

כשקיבל את עיטור העוז, אמא שלי ביקשה שהטקס יתנהל בחשאי. לא הסכמתי. אמרתי לה אז, הוא לא היה רק הבעל שלך, הוא גם היה אבא שלי. ואבא שלי היה גיבור, חשוב לי שידעו את זה...

* * *

איתן הבר הכיר את אבא שלי ואהב אותו מאוד, כתב עליו הרבה. בשנת 2000 נפגשתי איתו. אמרתי לו, אבא שלי נמחק מהזיכרון, איך מתקנים את זה? הוא ענה, כדי להַשֹריד זיכרון צריך שלושה דברים — המון עיתונות, סרט וספר. עשינו המון עיתונות. עשינו סרט. עשינו ספר מחקר על המשפחה. התחלנו אז גם את הספר האישי הזה. נדרשו לו עשרים ושלוש שנה לבוא לעולם.

ולכל אורך הדרך — דיאלוג מתמשך אינסופי שלי עם אבא שלי.

נֹעם לניר

שְמוֹר מרחק ממרחקים

שבת, 13.10, 10:15. היום השמיני למלחמה
 

ליל נדודים. בבוקר מיכל לניר מתקשרת לבסיס חיל האוויר בחצור ומבקשת לדבר עם מפקד הטייסת.

"שיחה בתפקיד?" שואלת המרכזנית. עקב פטפוטים של טייסים בשיחות טלפון שכללו גם מידע מסווג, חלה הוראה חד־משמעית: אין להעביר שיחות פרטיות. רק בתפקיד.

מיכל מאשרת. זאת שיחה בתפקיד. היא לא חושפת את זהותה — אשתו של מפקד הטייסת, אבי לניר. גם לא את תחושת הבטן המאיימת, את החרדה המתערבלת.

המרכזנית מעבירה את השיחה לפנינה, פקידת המבצעים. עד לפני שנה, תלמידה של מיכל בבית הספר בבאר טוביה.

"פנינה, אפשר לדבר עם אבי?"

"אלך לקרוא לו."

מיכל לא רוצה להישאר על הקו. היא מרגישה נורא בגלל השקר. היא מבקשת מפנינה למסור לאבי שיתקשר דחוף.

שלוש־עשרה שנים מיכל ואבי יחד. עברו את מלחמת ששת הימים, את מלחמת ההתשה. גם אז פחדה, אבל האמינה שאבי עם האופטימיות והיכולות שלו, יֵצא בשלום מכל מצב. הפעם לא.

שבת, 6.10. שבוע קודם לכן 

עם פרוץ המלחמה, ולקול צופרי האזעקה שמחרידים את שלוות יום הכיפורים, מפַנים את כל משפחות הטייסים מבסיס חצור שליד גדרה לבית ההארחה של המשטרה 'נעורים' שבשרון.

מיכל לא מספיקה להיפרד מאבי. הוא נשאב כל כולו לענייני הטייסת והמלחמה, טיסות ותדריכים, טלפונים וישיבות מטה. התמודדות תובענית. מאז המעבר ל'נעורים' הם מקיימים רק שיחות חטופות פה ושם. הוא תמיד שואל מה עם נֹעם ונורית. לא מרחיב על עצמו

בחצור נשארים רק הלוחמים. בסרט של שמונה שניות שצולם ביום השני למלחמה, נראה אבי עומד בסרבל פתוח מאחורי קבוצת טייסים. חצי חיוך מרחף על פניו, כמו מנסה לבזוק ביטחון על כל העגמומיות והחששות. הוא עוד לא יודע שבאותו היום נהרג אחיה הקטן של מיכל, שרוליק ברזילי, חייל סדיר ומפקד טנק בגדוד 77 חטיבה 7, בעמק הבכא שברמת הגולן. ושאחריו ייפול בקרב מעֵבֶר לתעלה גם בן דודהּ, קצין חימוש בצנחנים, אריק פולונסקי־לביא — שנקרא על שם דודו שנרצח.

מיכל גם היא עדיין חַפָּה מידיעה, משוחררת ממועקת הבשורה.

אבל באוויר ריח של פורענות.

שישי בלילה, 12.10 

נשות הטייסים ב'נעורים' עולות להסעה לבסיס בחצור למפגש עם הבעלים. מיכל, בודדה כמו חיה במלכודת, עולה איתן. נֹעם, עוד לא בן שבע, מתחנן להצטרף.

מצטערים, אסור.

בדירה שלהם בשיכון הטייסים, הזמן כמו עמד מלכת. לא מעט טייסים, בעיקר טייסי מילואים, ישנו בה במהלך המלחמה. רצפה דביקה. בית מלוכלך. במקרר אוכל מעופש. בכיור ערימות כלים.

אחרי כמה דקות אבי מגיע. סחוט. מותש. "למה לא הבאת את נֹעם?" הוא שואל מיד.

"כי אף ילד לא בא..."

"נֹעם זה לא אף ילד..."

התחלה לא משהו. לא ככה דמיינה מיכל את המפגש האינטימי בעיצומה של מלחמה. ומשם זה רק מידרדר. מיכל אומרת שהיא צריכה להביא לאסתר חברתה משהו מהבית שלה.

"אז בשביל מה באת בכלל?" התשובה הדוקרת של אבי.

כל המתח והעומס והתסכול והחששות והמועקה והאחריות וגורל המדינה וכורח־המציאוּת שבעולם, על כתפי הבחור הצעיר שהוא, רק בן 33, משתחררים כמו בסיר לחץ.

זאת הפרידה האחרונה שלהם.

מבלי דעת.

רק לעיתים נדירות אנחנו מבינים איזושהי התרחשות תוך כדי התרחשותה: זה החיבוק האחרון שלי מהגבר שלי. זה המבט האחרון שלי על האיש האהוב שלי. זה שובל הריח האחרון שלה.

זה נגמר.

מיכל חוזרת מחצור גמורה. היא לא נרדמת. באחת בלילה היא דופקת על דלת חברתה הטובה אסתר, אשתו של מנחם עיני, שבעלה שבוי במצרים בעת ההיא זה שלוש וחצי שנים. "מחר יהיה אסון..." היא אומרת לה. ושוב, "מחר יהיה אסון."

10 שעות אחר כך אש משתוללת בשמים, סמוך לקו הגבול הצפוני אך עדיין בשטח ישראל. הטיסה ה-23 של אבי לניר מאז תחילת המלחמה. המיראז' שלו נפגע. הוא לוחץ על ידית המפלֵט וצונח בשלום. כוחות של גדוד 9 בשטח רואים אותו. הוא נוחת, ניתק מהמצנח ומתחיל לרוץ. קצין האג"מ, רפי נוי, מנסה לארגן כוח חילוץ. 35 דקות חולפות מרגע שרגליו של אבי לניר פוגשות בקרקע עד שהוא עומד אל מול הסורים שמתקרבים אליו.

שבת, 13.10, 10:40 

אבי לא מתקשר חזרה. מיכל מתקשרת שוב לבסיס. השיחה מגיעה לפנינה שמיד מתנצלת, "אוי... שכחתי... הוא יצא לטיסה."

מיכל מאבדת שליטה. היא מתפוצצת על פקידת המבצעים. נואשת לדבר עם אבי, כאילו זו שאלה של חיים או מוות, מיכל שואגת עליה. "יש לך מושג מה עשית עכשיו? את עוד תצטערי על זה..." היא טורקת את הטלפון.

"בחיים לא צרחתי ככה, אבל הרגשתי שאם הייתי מדברת איתו, אולי הוא לא היה עולה לטיסה ההיא."

זה לא נכון שאף פעם לא מאוחר מדי.

שבת, 13.10, 11:45 

מיכל מתקשרת שוב לטייסת, מבקשת לדבר עם אבי.

"הוא עוד בטיסה," עונים לה.

היא מסתכלת בשעון. חלפה יותר משעה מאז שהמריא. הדלק כבר היה אמור להיגמר.