שלך, הנרי

פרק 1

אוגוסט 1999

הזיכרון הברור הראשון שלי בתור ילדה, הוא של כאב. זהו זיכרון מפורט, כמו לקרוא עמוד בתוך ספר שמתאר במדויק איך נראית גלימה של מלך, או כמה בוהקות אבני החן על הכתר המהודר שלו. בפעם הראשונה שהכאב הציג את עצמו בפניי, זה היה בלי שציפיתי לכך, ובהתאם הייתה גם העוצמה שהתלוותה אליו. זהו גם הזיכרון האחרון של ילדותי, כי אחרי כן היא אבדה לעד. אבל חזק יותר מהכאב הפיזי שצרב קשות כשהוכיתי, היה העלבון. כשההלם עוד אחז בי, הרגשתי אותו לראשונה, מר ושורף, כשמילא את חלל פי ואת נשמתי הצעירה. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את ההשפלה, מוחשית ופועמת בלחיי האדומה למשך שעות ארוכות.

אני זוכרת שבכל יום ראשון הייתי קמה ראשונה, מנתרת על רגליי הקטנות ורצה להעיר את תומאס ואת אמילי, אחיי הגדולים. לא יכולתי לחכות עד שאגיע אל המטבח ואעצור רק לרגע כדי לשאוף לקרבי את ריח הפנקייקים האלוהיים שאימא הכינה. היא הייתה עומדת מול המחבת הענקית ויוצקת את הבלילה המתקתקה בעיגולים מושלמים, שעד היום אני תוהה איך הצליחה לייצר ללא תבנית מותאמת. הייתי זוללת ככל שהקיבה שלי הצליחה להכיל, מה שהסתכם לרוב בשני עיגולים קטנים עמוסים ברוטב שוקולד חם ומתוק. לאחר מכן, הייתי רצה למעלה לשטוף את פניי ולהשתחל לשמלת יום ראשון שאהבתי כל־כך.

אמילי ותומאס היו נשרכים למטה בעייפות שהייתה שמורה למי שהחלו לא מזמן את גיל ההתבגרות שלהם. אמילי בת החמש־עשרה, בילתה זמן ניכר בניסיון להתנהג כמו דודה זקנה בת חמישים, ואילו תומאס בן השלוש־עשרה, ניסה להיאבק ככל יכולתו בהתפרצות ההורמונלית שלו, שהופיעה בעיקר על פניו. הייתי מחכה להם בשולחן פינת האוכל העגול בנדנוד רגליים נמרץ ובמבט מלא שקיקה בצלחת הריקה שלפניי. אהבתי את הארוחות הללו. אומנם נוכחותו של אבי שיצא מוקדם בבוקר לעבודה, נעדרה מהן, אבל למרות זאת הן היו מהנות.

מאוחר יותר הבנתי שכנראה בזכות זאת.

הוא היה איש כמורה שחלם בגדול, אבל נאלץ להסתפק במשרת כומר בעיירה הקטנטנה שבה גרנו, בצפון קרוליינה. זכרתי במעורפל מציאות שבה הוא היה רך ומלא שחוק, אבל ככל שהתבגרתי היא הלכה והיטשטשה. תווי פניו, כשהיה מביט בי, היו תמיד מתקשים, ופיו היה הוגה בעיקר דברי ביקורת על כל דבר שאמרתי ועשיתי, שלדעתו הפר כל פסוק אפשרי בספר הקדוש; דיבור בקול רם מדי, צחוק מתגלגל, קריאה להוטה בכל טקסט שלא היה הברית החדשה, כל אלו נחשבו בעיניו לבזבוז זמן שעתיד היה להוביל אותי לדרך רעה.

גם באותו הבוקר, שבו התגבש הזיכרון המר ההוא, אבא לא היה בבית, וגם בו, כמו תמיד, אימא הייתה במטבח. משהו היה שונה באוויר שהיה חם ומהביל באופן מיוחד באותו הקיץ. קפצתי וניתרתי לצלילי בריטני ספירס בסלון שהיה צמוד אל המטבח. אימא אסרה עלינו לצפות בקליפים, בעיקר כדי לרצות את אבא, אבל הבוקר לא נשמעתי לקריאתה לכבות את הטלוויזיה.

"תנמיכי, אליזבת'!" היא קראה לבסוף. עצרתי את ריקודי והבטתי לעבר המטבח. משהו בטון קולה גרם לי לכבות את הטלוויזיה. תומאס ואמילי לא ירדו עדיין ובדממה שהשתררה הבחנתי פתאום שמשהו חסר, משהו אינו כפי שהיה. לא הייתה מחבת על הכיריים וריח הפנקייקים לא נישא באוויר. חוץ מזה, היא קראה לי בשמי המלא. כולם תמיד קראו לי לילי, ואימא, שנולדה באנגליה ועברה לארצות הברית בעקבות אהבתה לאבא שאותו הכירה שם כסטודנט, הייתה קוראת לי ליליבת' ברגעים נדירים של רוך ושל חיבה. כששאלתי אותה פעם מדוע, היא סיפרה לי שזה היה שם החיבה של המלכה אליזבת', שהיה שגור בפי בני משפחתה הקרובים, ושאני הנסיכה הקטנה שלה, בבת עינה. החזקתי באמונה העיוורת הזו, שטמנה בחובה יותר מאשר את האהבה שלה אליי, אלא גם את ההבטחה שהיא תמיד תהיה שם עבורי, שהיא תמיד תגן עליי, מהכול ומפני כולם. גם האמונה הזו אבדה לי באותו היום.

"אימא?" הבטתי בה. היא ישבה בשולחן פינת האוכל ובהתה בריכוז באלבום תמונות קטן בעל כריכה ירוקה כהה שלא ראיתי מעולם. שערה האדמוני החלק והעבה, שאותו ירשתי ממנה, נשמט וקווצה ממנו נגעה בתמונה שבה היא הביטה. היה נראה כאילו היא ממש קפואה, כאילו היא מנסה לפענח סוד ואם תתרכז חזק מספיק, תצליח. היא לבשה, כמו תמיד, שמלה בעלת שרוולים שהגיעו עד מרפקיה והייתה מכופתרת עד קצה צווארה. "אימא?" הנחתי את ידי בעדינות על זרועה הבהירה, והיא בכל זאת קפצה בבהלה.

"אלוהים, אליזבת'! הבהלת אותי למוות!" היא התפרצה ברוגז. עיניה הירוקות, שגם אותן העניקה לי, ושהיו מלאות בדרך כלל בסבלנות אין קץ, היו כעוסות עכשיו. היא מיהרה לסגור את אלבום התמונות בחבטה ולכבות את הסיגריה שעישנה בחופזה במאפרה שמולה. אני זוכרת שחשבתי שזה ממש מוזר שהיא עישנה, כי היא לא נשברה ועישנה אף פעם, גם כשהייתה מתרגזת על אבא שלעולם לא פינה את הכלים מהמדיח. היא הפסיקה לעשן כשגילתה שהיא בהיריון איתך, הוא סיפר לי פעם, ולא הציתה סיגריה במשך כמעט תשע שנים תמימות.

עד עכשיו.

"למה את מעשנת?" שאלתי מייד, אך היא הסיטה את שערה בעצבנות וכלאה אותו, כפי שעשתה תמיד, בגומייה שחורה. היא הוציאה את מחבת הפנקייקים מהארון ואחריה הוציאה את המצרכים במהירות וביעילות כמעט מכנית.

"לכי תעירי את האחים שלך, אתם תאחרו למיסה," היא הפטירה, מיהרה לפנות את המאפרה מהשולחן ופתחה לרווחה את החלון במטבח כדי שהעשן ייעלם.

"אימא..." פתחתי שוב.

"לילי! בבקשה!" היא התפרצה וכמעט שמטה את אחת הצלחות אל הכיור. היא מעולם לא הרימה את קולה עליי. במאזן ההורי שזכיתי לו, היא הייתה הצד הרך והמפייס יחסית מבין שניהם. זה שלא דרש שאעמוד בציפיות הלא הגיוניות שלו בכל דקה ודקה ביום שלי.

צייתּי ועליתי להעיר אותם. ארוחת הבוקר עברה בחילופי דברים דלים ואפילו אני, שנהגתי למלא את האוויר רווי העייפות בפטפוטים על ספר ההארי פוטר האחרון שקראתי או על שיר פופ כזה או אחר, שתקתי. תומאס היה מכנה אותי בחיבה ולעיתים גם בעצבים, "כאב ראש", כי לא יכולתי לסבול דקות ארוכות מדי שנמתחו בשתיקה. הפעם לא ניסיתי להתמרד נגדה ושקעתי גם אני בדכדוך דומם.

"אנחנו חייבים ללכת היום למיסה?" תומאס הפר לבסוף את השתיקה. הרמתי אל אימא עיניים בציפייה, אך היה נראה שהיא שקעה שוב במחשבות. ידה שאחזה במזלג ניקרה בפנקייק הלא אכול שבצלחת שלה. "אימא?" הוא שאל והחליף מבטים עם אמילי. שנאתי שהם עשו את זה, שהייתה להם שפה משלהם שלא כללה ילדים שהגיל שלהם היה עדיין חד־ספרתי.

"מה?" היא ניעורה משרעפיה.

"תומאס שאל אם חייבים ללכת ל..." פתחה אמילי ולנוכח מבטה הקשה של אימא מייד השתתקה, והרימה את משקפי הראייה שגלשו במורד גשר אפה. היא שנאה אותם וחיכתה כבר ליום שאימא תרשה לה להרכיב עדשות מגע.

"כן, אתם חייבים! לכו למעלה להתארגן, תכף נצא," אמרה אימא בקול נוקשה.

"למה את מוציאה את העצבים שלך עלינו?" תומאס שוב הזדקף והיישיר אליה את מבטו. המבט הכחול שלו היה תקיף וחד. לרוב, אימא לא הייתה יכולה לעמוד בפניו, תמיד היה נדמה לי שיש לה חולשה אליו, מעין רגישות מיוחדת.

"אני לא מוציאה עליכם את העצבים שלי, תומ..." היא אמרה ולראשונה נראה היה שמשהו נסדק במבטה שהיה מנותק מהמציאות.

"זה קשור לוויכוח שהיה לך עם אבא?" התערבה אמילי, כמו שואבת עידוד מהתעוזה של תומאס. הצצתי בהם בתמיהה, מבינה שככל הנראה פספסתי אירוע מעניין אתמול בלילה, אחרי שאבא הכריח אותי לעלות לישון בשמונה, כרגיל.

"לא היה שום ויכוח, רק שיחה שלא הייתה מיועדת לאוזניים החטטניות שלכם!" היא שוב הרימה את קולה, הפעם לעברה של אמילי שהתכווצה בבושה.

"אתם אף פעם לא רבים..." תומאס לא הרפה.

אימא קמה מהר כל־כך, שהכיסא שלה חרק בעוצמה וכמעט נפל. היא נעצה בו מבט כה חד, שהוא נאלץ להשפיל את מבטו.

"יוצאים בעוד עשר דקות." היא שמה קץ לארוחת הבוקר ולשיחה, ועלתה לחדר השינה שלה ושל אבא כדי להתכונן. תומאס ואמילי שוב החליפו מבטים.

"על איזה ויכוח דיברתם?" שאלתי.

"לא עניינך, לילי, את..." אמילי פתחה ועיוותה את פרצופה לעברי.

"קטנה מדי?" קטעתי אותה בחוסר סבלנות. "אני מפצה על הגובה שלי במוח גדול במיוחד ובקליטה מהירה, עכשיו, תספרו לי במה מדובר," דרשתי. הם ידעו שאני שונאת להישאר מחוץ לדלת מועדון החברים שלהם.

"אין משהו מיוחד לספר, כאב ראש, אבא ואימא התווכחו אתמול בסלון, כשהם חשבו שכבר נרדמנו," תומאס משך בכתפיו והסיט את שערו החום לאחור. לאחרונה, הוא התעקש להאריך אותו וקיווה שזה יחמוק מעיניו הביקורתיות של אבא.

"על מה הם התווכחו?" שאלתי בקוצר רוח.

"אתה לא צריך לספר לה, היא תרוץ להלשין לאימא," אמילי נעצה בו מבט חד. הוא החזיר לה גלגול עיניים ושב להביט בי, אחותו הקטנה. כפי שהוא היה הנקודה החלשה של אימא, כך הייתי אני עבורו. לפעמים הוא היה בטוח שאני אותה התינוקת שהיה בוהה בה שעות כמו מהופנט.

"לא לגמרי שמענו הכול, אבל כן הצלחנו להבין שמישהו שאבא והיא הכירו פעם נמצא בעיר, והיה נראה שאבא לא ממש מרוצה מזה," הוא אמר.

"ולא לגמרי הבנו למה אימא אמרה לו שהוא מזמֵן את הרוע לחיים שלנו," אמרה אמילי בקול רפה וליפפה בעצבנות קווצת שיער בלונדינית על אצבעה. נעצתי מבט בפנקייק האכול למחצה שלי, והרגשתי שהחצי השני שבבטני עושה את דרכו למעלה, אל חלל הפה שלי.

"בכל אופן, זה בטח כלום," תומאס קם במהירות והציץ בדאגה בשעון, "בואו, לא כדאי שניתן לה עוד סיבות לדאוג."

הוא האיץ בנו לעשות את מה שאימא ביקשה.

ידעתי שאני מאחרת, שאבא בטח כבר על הבמה ושהוא תכף יתחיל את דרשת יום ראשון. אימא, תומאס ואמילי מיהרו לתוך הכנסייה, ואילו אני התעכבתי כדי לחפש את הספר שלי. כשרצתי אחריהם ממגרש החניה שבחלקת הדשא, נתקעתי באבן סוררת והספר התעופף מידי, היישר לתוך שלולית שנוצרה מברז השקיה שמישהו לא סגר עד הסוף.

"לא, לא..." נחרדתי ולא נתתי את דעתי לנעליים החדשות ולגרבונים הלבנים שלבשתי. דרכתי ללא היסוס בשלולית שהיה לה צבע חום בוצי ושלפתי את הספר בצער תהומי. הייתי בטוחה שהארי פוטר לא יעריך את הסירחון שעלה מהמים הדלוחים הללו.

דנדון הפעמון כבר נדם מזמן, זיהיתי בזווית עיני שתי דמויות שעולות במדרגות ומיהרתי להרים את הספר הנוטף מים, מצמידה אותו לשמלתי. התעלמתי מהבוץ שדבק בנעליי ובגרבונים שלי, הסטתי את שערי במהירות ורצתי בניסיון נואש להיכנס לפני האחרונים. רגע לפני שהצלחתי להשתחל דרך הדלתות, כוח לא ברור גרם לי כמעט למעוד שוב. עשיתי את הדבר היחידי שגופי היה יכול לו, בהיעדר נוכחות מוחית באותם הרגעים. תפסתי בכוח בזרועו של הנער שניסיתי להדוף מדרכי, ורגע לפני שהחלקתי על הבוץ שאני עצמי מרחתי על המדרגות, הוא תפס במותניי באינסטינקט בריא ומהיר.

"את בסדר?" שאלו העיניים הכחולות ביותר שראיתי מימיי, מבעד לזגוגיות משקפיים עבות. הן היו כחולות אפילו יותר משל תומאס והסיחו את דעתי מהמבטא המצחיק שהיה לו כשדיבר. אחיזתו בי הייתה חזקה מאוד.

"אתה מכאיב לי!" התפרצתי. הוא נראה המום ומבוהל והרפה ממני מהר מדי, כמעט גורם לי ליפול שוב. הגבר הגבוה שלצידו נראה קפוא ובהה בי כמעט בהלם. מיהרתי לעטות חיוך של התנצלות על פניי ולרוץ פנימה. לצערי, אבא כבר החל את הדרשה שלו ונאלץ להשתתק כשפסעתי במהירות לאורך המעברים, מתעלמת מהמבטים שאנשים שלחו לעבר בגדיי. הרמתי מבט מלא צער אל אבא שנותר חתום, ומיהרתי להתיישב ליד תומאס ולשקוע לתוך המושב שלי.

"מה עשית לעצמך, אליזבת'?" שמעתי את לחישתה הנוזפת של אימא. השפלתי את מבטי הנכלם ולא העזתי להרים אותו, גם לא כשאבא סיים ואנשים ניגשו אליו לברך אותו על הדרשה היפה שנשא.

"לא נורא, לילי," רכנה לעברי ג'יל, החברה הכי טובה שלי, ולחשה באוזני. "אימא שלי חטפה עליי עצבים הבוקר כי אבא שלי שתה כוסית אחת יותר מדי וכמעט איחרנו." אימא שלה באמת נראתה חיוורת ומתוחה. ישבנו, כרגיל, בספסל הראשון הימני, וחיכינו בסבלנות עד שאבא יתפנה לברך גם אותנו. "את חושבת שהיא תתאושש מהתמוטטות העצבים שלה?" היא קרצה אליי, וידעתי שהיא מנסה לגרום לי לחייך.

"את חושבת שאני אתאושש משלי?" צחקקתי והבטתי בזוועה בבגדיי שפעם הבהיקו מלובן וניקיון.

"את חושבת שנצליח להציל את מה שנשאר מהספר ששאלת מהספרייה רק לפני כמה ימים?" היא הביטה בספר בצער.

"את חושבת שאבא שלי ייתן לי לצאת מהחדר בשנה הקרובה אחרי הבושות ש..."

יכולנו להמשיך כך לנצח, לולא קולו הרך של אבא שנישא בקריאה שהגיעה אליי.

"אליזבת'! בואי הנה!"

"את בהיכל האלוהים, לילי, התפללי אליו," התאפקה ג'יל לא לצחוק כשקמתי בחדות ופסעתי לעבר המשפחה שלי. אבא היה נראה נינוח כתמיד, אבל המבט בעיניו היה קר ושיפוטי, ואימא, שעמדה לידו, הביטה בי כאילו המהפכה שהייתי, הייתה הדבר הכי צפוי ביום שלה. לא כמו הגבר הגבוה והנער שכמעט ריסקתי מוקדם יותר, כשמיהרתי פנימה. הגבר עמד ליד אבא ונעץ בי את אותו המבט הכמעט מופתע שנתן בי קודם.

"אני מתנצלת שהיא ככה, היא פשוט..." אימא פתחה והשתתקה, כאילו האוויר אזל לה. היא נעצה את מבטה בנעליי המטונפות.

"היא פשוט לילי, ככה היא," תומאס אמר ומשך אותי אליו בחיוך מלא חיבה. הנער בעל המשקפיים הביט בי, הוא היה גבוה בחצי ראש מתומאס ושיערתי שהוא הבן של הגבר. היו להם את אותן השפתיים, מלאות ובצבע אדמדם.

"היא נפלאה, אמנדה, וכמה שהיא דומה לך, זה מדהים," אמר הגבר במבטא אנגלי מצוחצח ופסע לעברי, התכופף ובחן את עיניי כאילו חיפש בהן משהו שתכף ימצא. "נעים מאוד, אליזבת', אני ג'ון," הוא חייך חיוך שהיה מצמרר. זו המילה שעלתה בראשי. הדרך שבה הוא הגה את שמה של אימא הייתה כאילו הוא ליטף את לחייה. אני זוכרת שחשבתי שמוזר שזה הדימוי שעלה בראשי.

"מי אתה?" פלטתי בלי לחשוב.

"אליזבת'!" אימא נחרדה. "אני מתנצלת בשמה..."

הוא עשה דבר שהדהים אותי. הוא פרץ בצחוק וקמטוטים נחרצו בצידי עיניו הכחולות שצבען היה כצבע עיניו של הנער המעט שמנמן שעמד לידו.

"אני חבר ותיק של ההורים שלך, הכרנו כשהיינו צעירים ויפים יותר, ובכן, אימא שלך נותרה יפה כפי שזכרתי אותה, ואבא שלך הוא האדם הטוב ביותר שהיה לי את הכבוד לפגוש," הוא התרומם ונתן באבא מבט מלא חיבה. השפתיים של אבא התרוממו לחיוך שלא הגיע לעיניו. "הנרי, הבן שלי, ואני, מבקרים פה קצת וחשבתי שיהיה נחמד להיפגש." הוא פרע את שערו החום־בהיר של בנו שנרתע במורת רוח.

"נעים להכיר אותך, אליזבת'," הנער, הנרי, התעשת והושיט את ידו לעברי. בזווית עיניי קלטתי את תומאס מחייך, אבל הנחתי שללחוץ את היד של המוזר הזה אולי ירכך את העונש שאקבל.

"נעים מאוד, הנרי," ריסנתי את הדחף לקוד קידה ורק חייכתי ולחצתי במהירות את ידו. הוא בהה בי לרגע ארוך ואז השפיל את מבטו במבוכה וחזר לעמוד ליד ג'ון.

"חובבת ג'יי.קיי. רולינג, אני רואה?" חייך ג'ון והביט בספר שבידיי.

"אני חושש שלילי חובבת כל פיסת נייר שיש עליה מילים," חייך אבא ופנה אליי, "ומזל שכך, היא תבלה את השבוע הקרוב בעיקר בקריאה בחדר שלה."

"בחייך, כריס, אל תהיה קשה עם הילדה, אתה זוכר מה זה להיות ילד, נכון?" צחק ג'ון ואבא נותר באותו חיוך נעים אך חסר הבעה.

"אבא היה פעם ילד?" העיר תומאס בהתחכמות וג'ון פרץ בצחוק.

"גם אני הייתי בשוק כשגיליתי את זה על אבא שלי, אבל יש תמונות שמוכיחות את זה," אמר הנרי ושני הנערים, שנראו בני אותו הגיל, פחות או יותר, חייכו זה אל זה וכמו כרתו ברית של כחולי עיניים או משהו כזה. התאפקתי לא לנחור בחוסר סבלנות ולהציע לזרז את ההוצאה לפועל של העונש שלי, כדי להפסיק לשמוע את קשקושי המבוגרים האלה, אבל המתנתי בצייתנות.

"אני אספר לכם הכול עליו כשנגיע לארוחת ערב," הכריז ג'ון לפתע. כולנו הרמנו אליו מבטים מופתעים, כלומר, אמילי, תומאס ואני, ואפילו הנרי, הבן שלו.

"נשמח מאוד לארח אתכם, ג'ון," אמרה אימא אחרי רגע ארוך ואבא חייך.

"אין דבר שישמח אותנו יותר," הוא הצטרף לדבריה. שניהם נראו כאילו הם באמת מאושרים מכך, אבל תחושת בטן חזקה אותתה לי שהם מרגישים הפוך לחלוטין.

"לילי, בואי רגע לעזור לי להביא עוד לחם קודש מהחדר האחורי?" פנה אליי אבא בארשת פנים נעימה. הנהנתי בצייתנות ומיהרתי אחרי צעדיו הגדולים והנחרצים. אחרוני האנשים עזבו את המקום והוא הנהן לעברם באותו כובד ראש שהיה בטוח ששידר קדושה ורוגע.

"חשבתי שאתה מחזיק אותו מקדימה, ב..." פתחתי בתהייה וכשהסתובבתי, משהו פגע בלחי שלי, כה מהר וחזק, ששוגרתי כמעט עד לקצה הקיר. אבא רכן מעל פניי במבט קשה, אכזרי וזר כל־כך, שהתקשיתי להפיק את הנשימה הבאה שלי. החיכוך של ידו בלחי שלי עוד לא הגיע במלואו למוח שלי, וכשזה קרה, פלטתי אנקת כאב נדהמת. זה היה מסחרר כמעט. נקודות אור, או שהיו אלו נקודות חושך, הכתימו את ראייתי לכמה רגעים.

"זו הפעם האחרונה שאת מביישת אותי ככה בלי לשאת בתוצאות, אליזבת'," הוא סינן בקול הכומר השקט והמאופק ביותר שלו. קפאתי כשהוא הושיט את ידו והסיט את קווצת שערי האדום שהתעופפה על פניי. "עכשיו קומי, נקי את הפנים שלך ואת מה שנותר מהשמלה שקניתי לך ותתנהגי בהתאם."

הוא התרומם ויצא משם, מותיר אותי להתבוסס בשרידי הרגע האחרון של ילדותי שהתנפץ תחת כף ידו העצומה.