הדייג 1 - הדייג העירום

1

ביום שהכרתי את הדייג העירום, הייתי צעירה בת שמונה־עשרה, בריאה, אחראית ורצינית שרק עכשיו סיימה תיכון, שופעת דעות, ואפילו בלי רעיון גדול אחד בראש. המטרה המושלמת. שמעתי על גברים כמוהו רק בדרשות בכנסייה ובשיעורי הדת שבהם לימדו אותנו על פיתויים.

אבל כשארזתי את חפציי בבוקר לא הייתי מודעת לקיומו. חבל שלא נצרתי בליבי את שעות התום האחרונות במקום להילחץ מהמחשבה שאני עומדת לראות את אימא שלי בפעם הראשונה אחרי יותר מחמש שנים. כמעט הקאתי את החביתה שלי ולפחות חתיכה אחת מהטוסט עם חמאה. חצי שנה לפני כן היא השתחררה ממתקן כליאה לנשים בנברסקה. תפסו יותר מדי שתילי מריחואנה במחסן של המספרה שלה. אבא שלי אמר שהוא לא ידע שום דבר, והשופט האמין לו.

סבתא שלי לקחה כל בגד שזרקתי למזוודה וקיפלה אותו מחדש. "את בוגרת עכשיו, טֶריס. את לא חייבת לגור איתה... או איתנו. את לא חייבת לגור עם אף אחד. את בטוחה שאת לא רוצה לשכור דירה עם כמה חברות? יש כל מיני תוכניות מיסיונריות שאת יכולה להצטרף אליהן ולטייל בעולם."

שלוש שנים קודם, הלב של אבא שלי הפסיק לפעול. פגם מולד שהוא לא ידע על קיומו. אף פעם לא היו לו בעיות עם לחץ הדם. לא כולסטרול גבוה. לא היה שום סימן עד שהוא פשוט... קרס פתאום על שולחן השרטוט שלו. אכלנו פסטה באותו ערב. עדיין לא יכולתי לראות פסטה בלי לדמוע.

הוא היה ארכיטקט גאון. סבא וסבתא שלי (ההורים שלו) קיבלו את המשמורת עליי כי אימא שלי הייתה בכלא והוריה גרו בדירה קטנה אך יקרה בבוסטון. הם היו קתולים ליברלים שטיפחו סלידה מיוחדת כלפי הוריו של אבי — קונסרבטיבים שניצלו את מאסרה של אימי ואת מותו של אבי כדי לרשום אותי לאקדמיה נוצרית דתית פרטית ביוסטון, טקסס.

"היא אימא שלי. לא ראיתי אותה חמש שנים. וזה רק סידור זמני עד שאחליט מה אני רוצה לעשות בחיים." חייכתי אל סבתא שלי בעידוד, אבל הדאגה שעל פניה העידה שהיא לא מרגישה מעודדת בכלל.

"לא הזמנת אותה לטקס הסיום שלך. מה עורר את הסקרנות שלך פתאום?"

השתעלתי, צחקתי והנדתי את הראש. "סבא שכנע אותי לא להזמין אותה. כמו שאבא היה עושה. והיא אימא שלי, לא חיה בגן חיות שמסקרנת אותי. אם היא לא מה שאני זוכרת, אם היא תהיה מבחינתי כמו אישה זרה ואני לא ארגיש שום חיבור איתה, אני חוזרת הביתה."

"טֶריס, אני דואגת שאם לא תמשיכי עכשיו לקולג', לא תעשי את זה לעולם. ואבא שלך היה רוצה שתעשי תואר."

אני זורקת זוג סנדלים וזוג כפכפים על הבגדים שהיא קיפלה לפני רגע. "סטטיסטית, אנשים שלוקחים שנת חופש בין התיכון לקולג' מצליחים יותר אחר כך בלימודים." נתון אמיתי שהכרזתי עליו השכם והערב.

לא כיף להרגיש שאין לך כיוון בחיים. במסיבת סיום התיכון שלי, כולם שאלו לאיזו אוניברסיטה אני הולכת... מה אני מתכוונת לעשות. בכל פעם התכווצתי בתוכי, ועניתי את התשובה הקבועה על התוכנית הגאונית שלי לצאת לשנת חופש. בעיניי זה היה קוד למשהו כמו "בחורה חכמה שאין לה הרבה שאיפות ומעט עד אפס כיוון בחיים". אף אחד לא אמר לי את זה, אבל ראיתי את האמת בהבעות הפנים שלהם. ראיתי אותם עורכים בראשם רשימה של כל הדברים שיכולתי לעשות, כאילו הדבר היחיד שחסר לי הוא רעיון טוב.

סבתא הניחה לרגע את ידיה על שתי לחיי וליטפה את שערי עד שידיה נחו על כתפיי. את שערי החלק והכהה ואת עיניי הכחולות קיבלתי מאימי, אבל סבתא שלי תמיד אמרה שאני דומה לאבא. הוא היה בלונדיני עם עיניים חומות. ממנו קיבלתי רק את השפתיים המלאות ואת האובססיה לתשבצים.

"אני גם חוששת שלאימא שלך לא תהיה השפעה חיובית כל־כך על החיים שלך." סבתא המשיכה לזעוף וללטף את שערי. זה היה הפחד האמיתי שלה.

"אם היא בקטע של סמים או מעשנת שלוש קופסאות ביום, אני אחזור הביתה. וכבר מצאתי כנסייה שם ואני בטוחה שיהיו בה חברים נוצריים טובים שיעזרו לי לא ליפול בכשפיה של אימא שלי." קרצתי לסבתא. זה היה רק חצי ברצינות. בשום מקום לא היה קובץ נהלים לאיחוד מחודש עם אימא שלך אחרי שנים של נתק עקב מאסר. היא תצפה שאקרא לה אימא? זה בכלל יבוא לי טבעי לקרוא לה ככה? זה היה טבעי כשהייתי בת שלוש־עשרה, ביום שראיתי אותה בפעם האחרונה והזלתי דמעות ענקיות כשהיא נלקחה באזיקים מבית המשפט. הדמעות שלה זרמו לא פחות משלי כשהיא אמרה לי בתנועות שפתיים, "אני אוהבת אותך."

אבא חיבק אותי והבטיח שבקרוב אראה אותה.

בקרוב...

זה לא קרה.

"את יכולה לחזור. תמיד. זה ברור לך, כן?"

הנהנתי וסגרתי את המזוודה. "כן. בגלל זה אמרתי לך מיליון פעם שאני אחזור הביתה אם זה לא יסתדר. וממילא חצי מהדברים שלי עוד פה. ברור שאני חוזרת. אני רק רוצה לראות איך היא עכשיו ולבדוק אם אני אוהבת את קולורדו."

עיניה של סבתא הבריקו מדמעות. "טֶריס, אני אתגעגע אלייך כל־כך. זה כמו לאבד את אבא שלך מחדש."

"אלוהים ישמור עליי."

"אני יודעת, חמודה שלי." היא נישקה אותי במצח. "בואי נקרא לסבא שיעמיס את המזוודה וניקח אותך לשדה התעופה, שלא תצטרכי להילחץ ולמהר. אני עדיין לא מאמינה שאנחנו נותנים לך לנסוע לבד."

צחקתי קצת. "אני מבוגרת לכל דבר ועניין עכשיו. הכול טוב." לא הייתי בטוחה שאני ממש מרגישה מבוגרת ממרום שמונה־עשרה שנותיי, אבל שיחקתי אותה גיבורה כי כל החברים שלי יצאו לטיולי קיץ והתכוננו ללימודים בקולג'. הם עזבו את הקן. אני רק עברתי לקן אחר. אז לפחות התעקשתי לטוס לבד כדי שאוכל להעמיד פנים שאני באמת מבוגרת לכמה שעות.

2

הייתי משקרת אם הייתי אומרת שלא פחדתי פחד מוות. כשתמרנתי בין התיקים לבין המסמכים בשלב הבידוק הביטחוני בנמל התעופה, הידיים שלי רעדו והקול שלי רעד. כל דבר שם הלחיץ אותי. גברים זרים שהסתכלו עליי. נשים שגררו זאטוטים ושלחו לכיווני מבטים שתהו אם צריך לדווח עליי למשטרת הנמל — בחורה צעירה שבטח מבריחים אותה למקום רחוק (קולורדו למשל) כדי למכור אותה בתור שפחת מין. במשך חמש שעות הפגנתי ביטחון עצמי מלאכותי. כשיצאתי לאולם קבלת הפנים בדנוור, איתרתי את אימא שלי תוך כמה שניות. שיער קצר בצבע חום כהה, כמעט שחור, כמעט נוגע בסנטר שלה, עם פוני גזור קצת קצר מדי (דעתי האישית בלבד), רזה כמו מקל. היא שלחה לי תמונות כשחידשנו את הקשר אחרי יום הולדתי השמונה־עשר, אבל במציאות היא נראתה רזה יותר.

לאם שזכרתי מבית המשפט היו קימורים. היא לא הייתה בעודף משקל, אבל נראתה בריאה וכמישהי שמקפידה על תזונה מאוזנת. אימא של אחרי הכלא נראתה כמו מישהי שאוכלת כדי לחיות ולא נגיסה אחת יותר. העצמות בלטו בלחייה, כתפיה ומותניה. עיניה השקועות, שמבען הכחול היה בגוון שמיים בסערה בשקיעה, הביטו בי בציפייה. ולא היה על פניה אפילו איפור קל שבקלים. כבעלת מספרה, תמיד היה לה שיער ארוך, כמעט עד הישבן, ותמיד מעוצב בגלים כמו של נסיכה.

לאן נעלמה מעצבת השיער? לאן נעלם האיפור? הלק בציפורניים? השיער המוקפד? תהיתי אם היא עצמה זכרה את האישה ההיא או שהיא מתה במהלך חמש השנים שלא ראיתי אותה. במהלך חמש השנים שהיא לא ראתה אותי.

"ריס!" היא תלתה על כתפה תיק בהצלב ורצה לקראתי.

ריס... לא קראו לי ככה שנים. אבא שלי וגם סבא וסבתא קראו לי תמיד טֶריס. גם החברים החדשים שלי באקדמיה הנוצרית קראו לי טֶריס.

גופי נדרך בבהלה מהזרה שהתקרבה ועמדה לחדור למרחב האישי שלי. יהיה לה אותו ריח? אותו חיבוק?

"היי," אמרתי בצרידות כשהחיבוק שלה הוציא לי את כל האוויר מהריאות וכמעט הפיל אותי לרצפה.

"בייבי שלי..." היא בכתה. עם התייפחויות והכול.

חשבתי שגם אני אבכה, אבל לא היו שום דמעות בנמצא. לחץ ומבוכה עצומה חסמו אותן לפני שעיניי הספיקו להזיל ולו דמעה אחת.

הכול היה שונה.

החיבוק שלה לא היה מנחם כמו פעם. יותר מדי עצמות ופחות מדי שומן, כנראה.

היה לה ריח של עץ ויער, לא הניחוח הפרחוני שזכרתי מהבושם שלה.

הודיתי לאל בליבי על האיחוד. שם הייתי צריכה לעצור. זה היה הדבר החשוב היחיד, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על כל הדברים שבהם היא הייתה קצת פחות ממה שזכרתי. האם בת השלוש־עשרה שהייתי פעם העריצה אותה בעיוורון? או שהגרסה הבוגרת שלי שיפוטית במידה לא הוגנת?

אל תשפוט...

פסוק שתמיד היה קשה לציית לו.

"גדלת כל־כך ועכשיו את אישה צעירה ויפהפייה." היא אחזה בכתפיי ומתחה את זרועותיה כדי להסתכל עליי.

"תודה." חייכתי.

"בואי נמצא את המזוודה שלך וניסע הביתה. הבוס החדש שלי שולח אותי ללוס אנג'לס לעבוד במספרה שלו שם ולרענן את הכישורים שלי. אני אעבוד עם אנשים שעושים איפור ושיער למפורסמים. איזה מגניב נכון?"

"אה... ממש מגניב, נראה לי. אז אני אגור בבית שלך? לבד?"

"כן ולא." עצרנו ליד המסוע לחכות למזוודה שלי. "וזה הבית של בעל הבית שלי. לא שלי. אני רק שוכרת ממנו את המרתף. זאת יחידת דיור עם כניסה נפרדת מאחורי הבית. הוא ממש נחמד. חמוד כזה. הפכנו לחברים טובים. סיפרתי לו עלייך. והוא גם מוכן לתת לך עבודה זמנית לקיץ בזמן שתחליטי מה את רוצה לעשות בהמשך."

"עבודה במה?" לכסנתי לרגע את מבטי מהמסוע אליה.

"הוא קבלן. אני לא יודעת מה את אמורה לעשות שם בדיוק, אבל ברור לי שלא תמצאי בוס יותר טוב ממנו."

"קבלן? שבונה בתים? אני לא משהו עם פטיש ומסמר." צחקתי במבוכה. הסתכלתי על התמונה הגדולה. כישוריי עם כלי עבודה היו הדבר האחרון שהדאיג אותי. אימא שלי עמדה להשאיר אותי עם גבר חמוד. כאילו, בקטע של זקן ומוזר?

היא צחקה. "אני בטוחה שיש לו עבודה משרדית בשבילך."

הנהנתי כמה פעמים וניסיתי בכל הכוח לדמיין חמוד. גורי חתולים הם חמודים. "אוקיי. כן, אני יכולה לעבוד במשרד. תודה שביקשת ממנו." מר חמוד.

היא זרקה אליי מבט וחיוך. "אין על מה. אני רוצה לעשות כל מה שאני יכולה בשבילך. אני רוצה לפצות על כל הזמן שעבר."