דרורי ואן פה

1

 

דרורֵי וָאן פֶּה: זכרים, נקבות וגוזלים, כולם, כולם עד אחד, כל משפחות הדרורים מרובות־הנפשות בהמוניהן, כל הלהקות על צאצאיהן המכונפים, חוסלו והושמדו כליל ביום האחרון של חודש לִי. הדבר התבצע בשלהי האביב, ליתר דיוק בראשית הקיץ, ביום הנוח ביותר, כאשר – בהתבסס על תנאים שנבחנו היטב ונסיבות בדוקות לאשורן – אפשר היה להסיק שבקִנים לא נותרו עוד ביצים מוּפְרות וכי גוזלים שלמדו לעוף, בעוזבם את מקומות מחבואם מתחת לקורות הבניינים ובחיק ענפי העצים, כבר גדלו מכפי שיוכלו להסתתר. כל זה, כל אותה מלאכה רחבת היקף, וכפי שעוד נראה גם לא קלה וכלל לא פשוטה, התבצעה תוך יום אחד ויחידי, אפילו פחות מאשר יום שלם, בפרק זמן שבסוף החודש הנ”ל בוָאן פֶּה הסתכם בקצת יותר מארבע עשרה שעות. בזכות הרושם שהותיר המבצע, שההכנות לביצועו דרשו מיומנות גבוהה וכושר ארגון מעולה, היה חיסול הדרורים בוָאן פֶּה למופת לשאר המקומות שבחבל סין שׁיאֶן, ואפילו במחוזות סמוכים, קרובים ורחוקים: הוֹ הְיַאנְג, פוּ צ’וֹאָה, קוֹנג הוֹנג ואחרים.

 

כמעט לכל מהלכיו של מבצע חשוב ומעניין זה נמצא תיעוד בכתובים – כיצד החל וכיצד הסתיים – ועל סמך הפרטים שנאספו לא קשה לתאר אותו בשלמותו, מתחילתו ועד סופו. בכל הקשור במבצע זה נוהלו פרוטוקולים רשמיים, נשתמרו מאמרים וידיעות בעיתונות, רוב משתתפיו עודם בחיים, בארכיונים קיימות עדויות רבות המתייחסות אליו – ועם זאת, אף על פי שמאז לא עבר זמן רב יחסית, אלה שביקשו להעלות על הכתב את תולדותיה של תוכנית החיסול וניסו להתחקות אחר שורשיה ולתאר את תחילתה לא יכלו על נקלה לקבוע את מקורם של הרעיון ושל ההחלטה להוציאו אל הפועל; מה קדם לחיסול ובמיוחד מה גרם לאנשים להחליט לתמוך בו. ובכלל, ידוע כי זיכרונות, בדומה לצבעים, נוטים להחוויר, וכי הם נמהלים ומחלחלים זה אל זה, בולעים ואפילו טורפים זה את זה. כל יום חולף מכסה על הזיכרונות מן העבר ברובד חדש של רשמים וזיכרונות טריים, ואכן כעבור זמן מה קשה לקבוע מה אירע קודם ומה לאחר מכן. לעתים קרובות אף יותר קורה כי דברים שאירעו מאוחר יותר מכסים במידה כזאת על מה שקדם להם עד שנראה כאילו מה שקדם להם לא היה ולא נברא, צלל בתהום הנשייה, עטוף בצעיף אגדי – שלמרבה הפלא, דווקא מתוך שאיפה להסביר אירועים והתרחשויות ולקרבם להבנתנו – נמצא מכסה על האירועים הללו בהעטותו עליהם את ערפל הדמיון ואת אצטלת המורשת.

 

ידוע, למשל, שעל ציפורים מסוימות אלה כמעט תמיד רווחו בקרב הבריות כמה דעות קדומות, והיות שמקורן ומוצאן אינם ברורים, נראה כאילו התקיימו מאז ומתמיד, ואפילו כאילו באו לעולם עם הולדת נציגן הראשון של בריות מסוגן. הילדים השתעשעו מאז וּמתמיד בקלעי אבנים שטיווחוּ לעבר הדרורים, ואפילו אנשים מבוגרים נהגו ליָדות בהם אבנים, במיוחד באין רואים. האיכרים היו מפחידים אותם בדחלילים ומגרשים בקשקשנים, ואילו הצַפָּרים, כשנלכדו הדרורים במקרה במלכודות שפיזרו או הסתבכו ברשתותיהם, היו כועסים, מקללים ולבסוף מושכים בצווארם ומולקים את ראשיהם. ערך הדרורים בשוק נמוך. כולם רואים בהם ציפורים מן הסוג הפשוט, מגזע נחות והמוני, מלוכלכות, מכוערות, פטפטניות, גרגרניות שאינן יודעות שובעה ואנוכיות, חושניות, לא מוסריות ומופקרות מבחינה מינית, ונוסף על כך גם חסרות תועלת ומזיקות. אפילו כמה משמותיהן בשפות שונות לא תמיד נשמעים טוב. בסרבית, למשל: vrabac, đivđan, bravac, pipac, svrabacי[1] – מילים בעלות הקשר שלילי, והוא הדין גם בשפות אחרות, וכל הפתגמים והמשלים (כמו על ציפור ביד ושתיים על העץ), כל הידיעות, הדעות, האמונות והמסורות הקשורות בהן לא נשמעות טוב ולא תורמות לדמותן.

 

ואכן, כל הנתונים והמאפיינים הללו, האמונות, הדעות ועולם המושגים הכרוך בהן, המתייחס תמיד לדבר־מה שלילי ומביש ולעולם לא למשהו חיובי ונעים, מן הדין שיכינו את הקרקע לאירועים העתידיים כפי שחריש עמוק ודישון יסודי מטייבים את הקרקע ומשמשים תנאי ליבול מבורך. ואולם כדי שהתבואה תעלה יפה לא די בהכנות; היבול אינו בא לעולם הודות לתנאי גידולו אלא נובט מן הזֶרע שנזרע – או, אם תרצו, מידו של האדם שטמן אותו באדמה. מידיו של מי נבט זרע השנאה הראשון, בראשו של מי נבט לראשונה רעיון השמדת הדרורים וחיסולם הסופי, אצבעותיו של מי התניעו ראשונות את מנגנון ההשמדה שכּוּוַן לעבר “הפתרון הסופי לשאלת דרורי ואן פֶּה” – כל זה אינו ברור לגמרי. ואם כי מדובר על אירוע שהוא כמעט בן זמננו, לא כל הדעות ביחס אליו עולות בקנה אחד ולא כל הפרטים תואמים.

 

ובכלל, אולי צודקים הטוענים שבנסיבות כאלה ודומותיהן אין חשיבות לראשונוּת, ובוודאי שאין היא מכריעה במשקלה. כשהשמש מייבשת את חלקת העשב עד שהיא מאבדת כל זכר ללחלוחית, ידוע שמן הסתם באחד הימים יעלה השטח באש. לא חשוב אפוא מי בדיוק הדליק את הגפרור שהצית את השרֵפה: הרועה שהתרשל בכיבוי המדורה או עובר־אורח מקרי שהשליך את בדל הסיגריה לפני שכבתה. כשאש תופת כזאת מתלקחת, זה נראה כמעט לא ייאמן ואף בלתי אפשרי שיד אדם חלושה הבעירה אותה, וחֶלקהּ במה שנעשה נדמה חסר חשיבות בהשוואה לממדי התוצאה הסופית. האוּמנם חשובה צעקתו המקרית של מישהו שם למעלה, על פסגת ההר, שהפילה ארצה את האבק השלגי, שבהידרדרו גדל תחילה לכדור שלג ובהמשך הפך למפולת שלגים אדירה, שקברה תחתיה בתים על יושביהם וכפרים שלמים במישור שלמרגלות ההר? האוּמנם חשוב מי היה הראשון שמתוך שני צבאות ערוכים זה אל מול זה שחרר את החץ או ירה את הכדור שגרר את ירי כלי הנשק האחרים והביא להתלקחות הקרב ולשאון כל כלי המשחית, גדולים וקטנים? המנהגים משתנים לעינינו, ובעוד שבעבר פרצו קרבות גדולים רק כדי שאלה שחוללו אותם יזכו לתשומת לב ושמם ייזכר לדורות, בימינו אלה אוהבים מחרחרי המלחמות לעשות זאת באלמוניות, כמעט בחשאי, על ידי לחיצה על כפתור באופן כמעט בלתי מורגש. אנשים הכירו בכך שהתוצאות חשובות מן הסיבה, שהרי כשהתוצאות קיימות כבר, לרוב ניטלה מן הגורם כל חשיבותו והוא נעשה מִשני לחלוטין. ולמרות שעקבות הניכרים לעין מעידים בבירור רב יותר ויותר מתי אירעו המלחמות ועד להיכן הובילו, פחות ופחות אנו רוצים לדעת איך ולמה החלו בהן. כך או אחרת, אלה הם פני הדברים גם בנוגע למבצע חיסולם והשמדתם של דרורי ואן פֶּה, שבו ידובר בהמשך. ובכלל, מקורם וכור־מחצבתם של כל האירועים הכבירים והתופעות המשמעותיות נותר תמיד עלום כלשהו, כדבר שנועד להתקיים בתוקף צו הגורל, כפי שלעתים קרובות גם אבהותו של אדם אינה ודאית לגמרי, אינה בטוחה ואינה ניתנת להוכחה, עד שהיא נקבעת יותר על פי הדמיון ודברי שכנים ומכרים מאשר על סמך הוכחות בדוקות וחותכות. והואיל ובני זמננו הם אנשים שמהלך ההיסטוריה איננו זר להם, עלינו לסמוך גם בעניין זה על דעותיהם, עד כמה שהן שונות ונבדלות זו מזו.

 

כך למשל טענו שאת המבצע יזם ובאופן אישי גם החל בו קוּנְג פֶּה, ראש מועצת וָאן פֶּה, שלדברי הבריות מלבד הסיבות שנזכרו לעיל, השכנוע מראש ובדיעבד, היה לו גם מניע אישי מיוחד להתחיל במרדף: בהיותו ילד, כשהיה מכוֵון את הרוגטקה שלו לעבר הדרורים, לא כדי לצוד אותם לשם הפקת תועלת, כדרך החתולים, אלא כדי להשתעשע ברציחתם כשאר רעיו הנערים, מתח את הגומי בחזקה עד שאבן הקלע פגעה בקיר וממנו ניתרה בחזרה ופגעה היישר במצחו. כזכֶר לאותו מאורע נותרה על מצחו חבורה גדולה, שאותה נהג להסתיר בקְווּצַת שערו השחור השמוטה לו על מצחו, ונותר גם הכינוי שהודבק לו: אִי יֶן (חד קרן), שנבצר ממנו להסתירו. ארבעים שנה חיכה, כך אומרים, וכשנבחר לבסוף לראשות המועצה השתמש בזכויות ובאפשרויות שמעמדו הקנה לו כדי לנקום בדרורים הזדוניים, עד שבכל רחבי העיר לא יישאר גם אחד מהם שיוכל לצייץ או להשמיע קול שוועה וּנְהי על בני מינו המושמדים. זה הדבר שאירע על פי אחת מן הגירסאות.

 

בגירסה אחרת נטען שביצוע המשימה החל בשר הכלכלה ובאחראי המופקד על מחסן מצרכי היסוד מטעם רשויות העיר, טי צ’אנג השמן, שבמשך שנים גנב מן היבול המאוחסן במאגרים העירוניים והארציים, שמהם היו הוא ובני משפחתו גורעים לאט אך בהתמדה מצרכים וממהרים למוכרם לסוחרי העיר, ומחמת הגרעון הצטמצמה ערֵמת המלאי עד שכמעט אי אפשר היה להבחין בה. הוא חשש כי בסופו של דבר ייתפס כפושע מסוכן וראשו יֵיערף בפומבי בכיכר העיר בחרבו המעוקלת של התליין המקומי, ואז עלה בדעתו לזקוף את האשמה בגין הנזק הכולל לחובתן של להקות הדרורים, בהאשימו אותם שבמקוריהם ניקרו את גרגרי החיטה וכך רוקנו את הררי הדגן שאוחסן בעליות הגג, או בשדות שהתבואה נפרשׂה בהם לייבוש. במהומה שעורר טי צ’אנג השמן ובצעקות שבקעו מפיו – עבריין מבוהל שכמוהו – נזכר גם ציוץ להקות הציפורים הפטפטניות, ודבר זה עשה את דרכו אל אוזניהם של תושבי העיר ואל נציגיהם ברשויות המקומיות; בראותם את היקף הנזק שנגרם גמרו אומר, כדי לגונן על עצמם ועל הגינותו של טי צ’אנג, להעניש את האשֵמים ולהוציא אל הפועל את תוכנית המבצע שנועד לשים קץ לנזקי הדרורים.

 

הסיפור השלישי, האמין מכולם בהיותו גם הנוסח האצילי והרשמי, מתייחס להוּ סין, מזכיר המועצה המקומית.

 

מספרים עליו שישב בגינת ביתו לפוש לאחר עבודה מאומצת וארוחה צנועה. היה זה בשלהי האביב, השמש זרחה – והוּ סין היה עשוי להרגיש ממש טוב, מלוטף בקרני החמה, מוקף בניחוחות שהפיצו הפרחים ועצי הפרי העומדים בפריחתם, אלמלא העיקו עליו מחשבותיו על מצוקת התושבים. מאז נבחר קוּנג פֶּה לראש הוועד המנהל והוא עצמו למזכיר, התממשו במקום כמה וכמה מהלכים חיוביים שהניבו הישגים נאים: שופצה חומת העיר העתיקה והוקמו בה מגדלים חדשים; תותחים ישנים וחדשים הוצבו על הסוללות, ורבים מבנייני הציבור עוטרו בסיסמאות שנכתבו באדום ובזהב בכתיבה תמה. בימות החגים קושטה העיר בדגלים, וברחובותיה נעו שיירות מלוות בנגנים ובמתופפים. כמו כן נרכשו חביות שמהן נהגו פועלי הניקיון להתיז בימי הקיץ הלוהטים מים על הרחובות המאובקים, וגם שתי עגלות שבהן גררו הקברנים את פגריהם של בעלי חיים שגוועו ברחוב. פחת מספר החולדות, הפשפשים, היתושים והזבובים, ובאמצעות נאומים, הרצאות וקורסים השׂביעו המנהיגים את רעב התושבים להשכלה ואת תשוקתם להרבות דעת. אך למרות כל אלה לא שככו מדקרות הרעב הגופני בקרב התושבים. הרעב העמיק כה לחלחל בנקבוביות העיר עד שאפילו הוא עצמו, הוּ סין החכם, לא ידע איך ובאיזה אופן יפתור את הבעיה. כל מה שמיוצר בעיר – צעיפי משי, נעליים מעורו של תְּאו המים, רהיטים מעשה מקלעת של קני החזרן, כלי חרס, סכינים, מַגָּלים ופרסות ברזל, מראות ותכשיטים משובצים אבני ירקן ואודם – כל אלה נמכרים כדי לרכוש דגנים ואורז, ובכל זאת אין הם מצליחים לאגור מזון בכמות מספקת. האיכרים מצטדקים באומרם שהם מביאים את כל מה שיש להם, אפילו יותר מכפי יכולתם, אך העיר היא דרקון שאינו יודע שובעה; כל מה שמרוקנים אל הלוע שלו שוקע בתוכו כאילו היה שק ללא תחתית. “אתם מתרבים יותר מדי”, התלוננו, “ומספרכם גדל והולך. אם סיפקנו את צורכי חלקכם, הם כבר הוכפלו ושולשו. אנחנו לא מסוגלים להדביק את קצב הצריכה שלכם!”

 

גם הוּ סין הפיקח ידע היטב שהדברים נכונים. שוב אין בעיר די תבואה, ועליו לצמצם את ההקצאה למאפיות – ודווקא היום, בשובו הביתה, נתקל בילדים היושבים בפתחי בתיהם ומלווים בעיניהם הרעבות את כיכר הלחם שנשא תחת זרועו. הוא לא החזיק מעמד, חזר על עקבותיו והושיט לכל ילד פיסת לחם שבצע מן הכיכר. הוא ידע: מה שנותר לא יספיק לו ולמשפחתו; הוא ייאלץ לשקר לאשתו ולומר לה שזה מה שקיבל, ואף לוותר על חלקו, אבל אין הוא יכול לנהוג אחרת. עיני הילדים הלטושות ופיותיהם הפעורים לרווחה, כמו מקורי גוזלים מורעבים, לא חדלו לרדוף אותו. באמת, מספרנו חייב להצטמצם; צריך שייוולדו פחות מבני עמנו, חשב. זכותם של האיכרים להוליד ילדים גדולה משלנו: בעבודתם ובזיעת אפם הם מאכילים ומשקים גם אותנו, תושבי העיר. אבל איך לקפח את הסיפוק שאנשים נוהים אחריו, שהרי ילדים הם שמחת חייו ונחמתו של כל אדם? ואיך הוא אמור להמליץ על כך לבני עירו בעוד הוא עצמו אוהב את שלושת ילדיו, מה עוד שהוא ואשתו עודם צעירים ועשויים להעמיד עוד כמה צאצאים?

 

הוא פקח את עיניו. מבטו נתקל בשולחן שעליו ניצבה צלחת ובה מנת לחם קטנה, שנועדה לארוחת הערב ולארוחת הצהריים של יום המחרת. אלא שגם זו נעלמה כהרף עין; די היה שעצם את עיניו וחזר ופקח אותן – ובצלחת הלחם נראה דרור זללן מלקט את אחרוני הפירורים. במרחק מה, על השביל, נשאו אחיו הדרורים במקוריהם את שיירי הלחם. הם מן הסתם אכלו לשובע ובבטניהם התפוחות השתופפו כבר על הענפים, משם הסתכלו בו במבט חצוף ומתגרה, וכל הנזק הזה נגרם ממש כהרף עין על ידי קומץ מהם, כמו שאומרים: לפני שהספיק למצמץ!

 

שום נזק ושום רעה אינם מתחוללים סתם כך, ורק הכסילים מגיבים בזעם וייאוש. הו סין חיכה עד שהדרור יסיים ללקט את הפירורים האחרונים שבצלחת ואז, שקוע בשרעפיו, נכנס לאִטו הביתה. בארוחת הערב של אותו יום עלתה על שולחנו רק דייסה חמה, ולמחרת, בעודו שרוע בכיסא נוח בגינת ביתו, שוב נמצאה בצלחת ההגשה שעל השולחן פיסת לחם שנמדדה במדויק ונחלקה לשישה חלקים. הוא העמיד פני ישֵן, אך עיניו נותרו פקוחות למחצה. מבעד לריסיו התבונן בנעשה. עיניו סונוורו מבוהק קרני השמש על פני הציפוי החלק של צלחת החרס. מן הענף הסמוך צנחו כמה עלי כותרת לבנים. דבורה שחגה באוויר בהַאֲבָקָתהּ את הפרחים, שעלי הכותרת הוליכו אותה שולל, התקרבה אליהם ובמשך זמן מה נשמעה מזמזמת במעופה סביב השולחן. אותה שעה גלש למטה דרור מן הענף הסמוך, נעמד על השביל והחל להתקרב אל השולחן, מנתר בדילוגים קצרים מגוחכים ומניע את ראשו ימינה ושמאלה. לבסוף הרהיב עוז לקפוץ על הספסל ומשם על השולחן. בעָמדו בקצהו התנודד קמעה, ייצב את עצמו בכנפיו, ניתר עוד פעמיים־שלוש וטיפס על קערת הלחם. הוא הסתכל באיש הישן, רכן קדימה וניקר בבשר הלחם. תחילה תלש חתיכה ובלע אותה, והו סין החכם מיהר לסובב באותו רגע את שעון החול שאחז בידו; אז החל חללו התחתון להתמלא. הדרור ניקר בזהירות עוד כמה פעמים כשהוא מסתכל באיש השרוע בכיסא הנוח, ולאחר מכן טיפס בחוצפה על הלחם ובהכותו בו בתנועות מקור עזות החל למלוק ממנו פיסות. מיד אחר כך, כאילו רק ציפתה לָאות, ירדה מן הענפים כל להקת הדרורים. עתה לא פחדו עוד כי אם התעלמו מקרבת האיש הישן. הם היכו בלחם בקצב אחיד, כמו פטישים על גבי הסדן, חובטים זה בזה במקוריהם ומכים ברגליהם. את פיסות הלחם שמרטו נשאו הצידה ובלעו אותן ביושבם על הענף. הדרור האחרון אסף את כל הפירורים שנותרו בצלחת וגם הוא פרח לו. הו סין פקח את עיניו. במשך שישה רגעים בלבד זללו עשרה דרורים את שש מנות הלחם.

 

גם בימים הבאים המשיך הו סין במחקריו המשונים ובעריכת הניסויים שלו. הוא פנה אל אחד הסוחרים, ומספרים שתמורת כל חסכונותיו קנה ממנו שק חיטה. הסוחר הסתכל בו בתדהמה מהולה בחשדנות. הוא שאל את עצמו האם הו סין החכם מבקש להעמידו בניסיון ולהלשין עליו לשלטונות על כי הוא סוחר בתבואה גנובה, או שאולי הוא יודע שמחיר הקמח עומד להאמיר והוא צובר לעצמו מטמונים? את שתי השאלות קרא הו סין בעיניו של הסוחר, אך לא אבה לענות עליהן. דומם עמס את השק על גבו החלוש וכך, ברגליו העקומות, צלע לאִטו לעבר הבית. ביום הראשון פרס לדרורים עשר מנות חיטה. הם אכלו הכול! למחרת היום הכפיל את הכמות. לא נשאר אפילו גרגיר חיטה אחד! אשתו, שהתבוננה בדאגה במעשיו של בעלה, החרישה רק מכיוון שנתנה אמון בתבונתו וחשבה כי מה שהוא עושה מהווה חלק מטקס דתי כלשהו, וכי זו הדרך הטובה ביותר לזכות בגמול נאה תמורת ההשקעה. ביום השישי התרוקן כל השק כולו, והו סין לא הצליח לקבוע סופית איזו כמות של חיטה מסוגלים הדרורים לנקר במשך שבוע ימים. נראה היה שלבטן שלהם אין תחתית.

 

אז לבש הו סין בגדים נקיים, רחץ את רגליו, נעל את סנדליו החדשים וכך, צולע בשל רגלו השמאלית הפיסחת, שם את פניו אל משרדו של ראש מועצת ואן פֶּה. על גבי גליון נייר ערך חישובים מדויקים. דרור אחד מסוגל במשך שעה אחת לאכול מנת לחם אחת, והיות שאורכו של יום אחד הוא בממוצע שתים עשרה שעות, במשך יום אחד מסוגל הדרור לנקר בדיוק כך וכך מנות של חיטה. עשרה דרורים כפול עשר. מאה, כלומר אלף דרורים כפול מאה, הרי זה אלף פעמים יותר. וכן הלאה. מאות אלפים ואולי גם מיליוני הדרורים – מי יודע כמה מהם מצויים בוָאן פֶּה – מסוגלים לאכול מאות אלפי ואפילו מיליוני מנות חיטה, יותר ממחצית הכמות שצורכת העיר על כלל תושביה ואפילו יותר ממה שמייצר מחוז סין שיאן כולו, המכלכל את העיר. יוצא שהתושבים חולקים את מזונם עם הדרורים, והשאלה ניצבה עתה לפניו ברורה לחלוטין: הם, או אנחנו? לאלה וגם לאלה לא היה עוד מקום על פני האדמה.

 

מזכיר המועצה המקומית הו סין נדם, מצפה שהד דבריו ישכך. “אשר לי”, אמר וקד בפני ראש מועצת ואן פה, “על אף האהבה שאני רוחש לציפורים, אני נאלץ לבחור בבריאותם ובאושרם של תושבינו”. כבר למחרת היום הוזמן להופיע שנית בפני ראש המועצה.

[1] vrabac – אורב; bravac – חזיר מסורס, וגם: מטומטם; pipac – מַשְׁמְשָׁן; svrabac – מתגרד. [חזרה]