ההפוגה

ההפשרה

בימים הראשונים של ינואר 1945, תחת הלחץ של הצבא האדום המתקרב, פינו הגרמנים בחיפזון רב את אגן המכרות של שְׁלֶזיה. במקומות אחרים, בתנאים דומים, הם לא היססו להשמיד באש ובנשק את הלאגרים על יושביהם, ואילו במחוז של אַוּשוויץ הם פעלו אחרת: הוראות מגבוה (שהכתיב ככל הנראה היטלר־עצמו) כפו "לחַלֵץ" בכל מחיר כל אדם כשיר לעבודה. לכן פונו כל האסירים הבריאים, בתנאים מחרידים, לבּוּכֶנוואלד ולמַטהאוּזן, ואילו החולים ננטשו לנפשם. מסימנים שונים מותר להסיק שהכוונה הגרמנית המקורית היתה לא להשאיר במחנות הריכוז אף אדם חי; אבל התקפה אווירית כבדה בלילה, וההתקדמות הרוסית המהירה, דחקו את הגרמנים לשנות את דעתם ולפתוח בבריחה מבלי להשלים את חובתם ואת מלאכתם.
במרפאת הלאגר של בּוּנָה־מוֹנוֹביץ נשארנו שמונה־מאות. מאלה מתו כחמש־מאות ממחלתם, מקור ומרעב, לפני שהגיעו הרוסים, ועוד מאתיים מתו למרות הסיעוד בימים הראשונים שלאחר בואם.

כיתת הסיור הרוסית הראשונה נצפתה במחנה לקראת הצהריים של 27 בינואר 1945. שארל ואני היינו הראשונים שהבחנו בה: בדיוק העברנו לקבר־אחים את גופתו של שׁוֹמוֹדי, ראשון המתים מחברינו לחדר.2 הפכנו את האלונקה אל השלג המזוהם, שכן הקבר כבר היה מלא, וקבורה אחרת לא התאפשרה: שארל הסיר את הבֶּרט שלו, כמחווה לחיים ולמתים.

אלה היו ארבעה חיילים צעירים על סוסים, שהתקדמו בזהירות, עם מקלעים שלופים, לאורך הכביש שתחם את המחנה. כאשר הגיעו לגדרות של התיל הדוקרני עצרו להתבונן, החליפו ביניהם מלים קצרות וביישניות, ושלחו מבטים, שנכרכה בהם מבוכה מוזרה, בגוויות המרקיבות, בצריפים המתפרקים, ובנו המעטים החיים.

הם נראו לנו גשמיים וממשיים באורח נס, מרחפים ותלויים (הכביש היה גבוה מהמחנה) מעל סוסיהם העצומים בין האפור של השלג לאפור של השמיים, דוממים תחת משבי הרוח הלחה המאיימת של ההפשרה.

נראָה לנו, וכך היה, שהאַיִן מלא המוות שבו חגנו עשרה ימים כמו כוכבים כבויים מצא לעצמו מרכז מוצק, גרעין מעובה: ארבעה אנשים חמושים, אבל לא חמושים נגדנו; ארבעה שליחי שלום, בעלי פנים גסות וילדותיות תחת כובעי פרווה כבדים.

הם לא בירכו אותנו, לא חייכו: היה נראה שמעֵבר לרחמים מעיק עליהם ריסון נבוך, שסכר את פיותיהם וריתק את עיניהם אל נוף המוות. זו היתה אותה בושה שהכרנו היטב, אשר היתה מציפה אותנו אחרי הסלקציות, בכל פעם שהיינו עדים לעוול או היינו קורבן לו: בושה שהגרמנים לא הכירו, כזאת שחש שוחר־צדק לנוכח עוול שביצעו אחרים, עוול אשר קיומו מנקר בו כי הוכנס באופן בלתי־הפיך לעולם הדברים הקיימים, ואילו רצונו הטוב שלו אפסי או זניח, ואין בו שום ערך לצורך הגנה.

וכך גם שעת השחרור נשמעה מבחינתנו חמורה וסגורה, ומילאה את הנפשות בעת ובעונה אחת בשמחה ובתחושת כלימה מייסרת, שבגינה רצינו לשטוף את מצפוננו ואת זיכרונותינו מן הזוהמה ששכנה בהם; וגם בכאב, כי הרגשנו שהדבר אינו יכול לקרות, שלעולם לא יוכל להתחולל דבר שיהיה די טוב וטהור על־מנת למחוק את עברנו, וכי סימני העלבון יישארו לעד בתוכנו, ובזיכרונותיהם של מי שהיו עדים, ובמקומות שבהם קרו הדברים, ובסיפורים שנעשה מהם, שכן - וזאת זכות היתר המחרידה של דורנו ושל העם שלי - איש מעולם לא היה מסוגל לתפוס טוב יותר מאיתנו את טבעו חסר־המרפא של העלבון המתפשט כמחלה מידבקת. מטופש לחשוב שהצדק האנושי יכחיד אותו. הוא מקור בלתי־נדלה של רוע: הוא מרסק את גופם ואת נפשם של השקועים, מכבה אותם ומבזה אותם; שב ועולה כחרפה אצל המדכאים, מונצח כשנאה בקרב הניצולים, ונובט באלפי אופנים, נגד רצונם של כולם, כצימאון לנקמה, כקריסה מוסרית, כהכחשה, כתשישות, כוויתור.

הדברים הללו, שלא הובחנו היטב באותו זמן, והרוב חשו בהם רק כגל פתאומי של עייפות קטלנית, ליוו את חדוות השחרור. לכן רק מעטים מאיתנו רצו לקראת המושיעים, ומעטים כרעו בתפילה. שארל ואני נעצרנו על רגלינו על שפת הבור הגדוש איברים משחירים־מכחילים, ואילו אחרים הפילו את גדר התיל הדוקרני; אחר־כך חזרנו עם האלונקה הריקה, להביא את החדשות לחברינו.

כל שאר היום לא התרחש כלום, דבר שלא הפתיע אותנו והיינו רגילים לו זה זמן רב. את הדרגש בחדר שלנו של שׁוֹמוֹדי המת תפס מיד טילֶה הזקן, לזוועתם הגלויה של שני שותפי הצרפתים.

טילֶה, ככל שידעתי אז, היה "משולש אדום", כלומר אסיר פוליטי גרמני, והיה אחד מוותיקי הלאגר; בתור כזה השתייך בזכות לאצולת המחנה, לא עבד בעבודת כפיים (לפחות לא בשנים האחרונות), וקיבל מוצרי מזון ובגדים מהבית. מאותן סיבות עצמן היו הפוליטיים הגרמנים רק לעתים נדירות ביותר אורחי המרפאה, וחוץ מזה גם נהנו בה מכל־מיני זכויות יתר: בראש ובראשונה, להינצל מהסלקציות. מאחר שברגע השחרור הוא היה הגרמני היחיד, הטילו עליו האֶס־אֶס הבורחים את תפקיד הקאפו של בלוק 20, הבלוק שאליו השתייכו, מלבד חדר החולים המידבקים שלנו, גם אגפי השחפת והדיזנטריה.

מאחר שהיה גרמני, התייחס בכובד ראש למינוי הארעי הזה. בעשרת הימים שהפרידו בין עזיבת האֶס־אֶס להגעת הרוסים, בשעה שכל אחד לחם את הקרב האחרון שלו נגד הרעב, הכפור והמחלה, ערך טילֶה ביקורות קפדניות של אחוזתו החדשה, בדק את מצב הרצפות והמֶסטינגים, ואת מספר השמיכות (אחת לכל שוהה, לא משנה אם חי או מת). באחד מביקוריו בחדרנו אפילו שיבח את ארתור על הסדר והניקיון שידע לשמור; ארתור, שלא הבין גרמנית, ופחות מכך את הדיאלקט הסקסוני של טילֶה, ענה לו "vieux dégoûtant" וגם "putain de boche";‏3 ואף־על־פי־כן, מאותו יום והלאה, תוך ניצול ברור לרעה של סמכותו, אימץ לעצמו טילֶה את ההרגל להגיע מדי ערב לחדרנו כדי להשתמש בדלי עם המושב שהותקן בו: היחיד בכל המחנה שתוחזק באופן סדיר, והיחיד שהיה ממוקם קרוב לתנור.

עד אותו יום היה טילֶה הזקן זר מבחינתי, ולכן אויב; ונוסף לכך היה בעל שררה, ולכן אויב מסוכן. בעבור אנשים כמוני, כלומר בעבור כלל הלאגר, לא היו דקויות אחרות: במשך כל השנה הארוכה מאוד שביליתי בלאגר לא היתה בי אף־פעם סקרנות, וגם לא הזדמן לי לחקור את המבנה המסובך של ההיררכיה של המחנה. הבניין האפל של הכוח הזדוני התנשא כולו מעלינו, ומבטנו הופנה לקרקע. אבל אותו טילֶה, מיליטנט זקן שהתחשל במאות מאבקים למען מפלגתו הקומוניסטית, ובתוך מפלגתו, והתאבן בעשר שנים של חיים אכזריים ושנויים־במחלוקת בלאגר, היה בכל־זאת חברִי ואיש סודי בליל החירות הראשון שלי.

במשך כל היום היינו עסוקים מכדי שיהיה לנו זמן להתייחס למאורע שאכן חשנו שהוא מסמן נקודה מכרעת בכל הקיום שלנו; ואולי באופן בלתי־מודע השתדלנו להיות עסוקים בדיוק כדי שלא יהיה לנו זמן, כי נוכח החירות הרגשנו אבודים, מרוקנים, מנוּונים, בלתי־כשירים למלא את תפקידנו.

אבל הגיע הלילה, החברים החולים שקעו בשינה, וגם שארל וארתור שקעו בשנת ישרים מאחר שהיו בלאגר רק חודש ועדיין לא ספגו את הרעל: רק אני, אף שהייתי תשוש, לא הצלחתי לישון, בגלל עצם ההתאמצות ובגלל המחלה. כל איברי דאבו, הדם פעם בעוויתות בגולגולתי, והרגשתי שהחום פולש לתוכי. אבל לא רק זה: כאילו התמוטטה סוללה בדיוק בשעה שנראָה שכל האיומים הצטמצמו והתקווה לחזור לחיים חדלה להיות רוח עוועים - בדיוק עכשיו השתלט עלי כאב חדש ורחב יותר, שקודם היה קבור, שקודם הגלו אותו אל שוליה של התודעה כאבים אחרים, דוחקים יותר, כאב הגלות, כאב הבית הרחוק, הבדידות, החברים האבודים, הנעורים האבודים, וכאב המון הגוויות מסביב.

בשנה שלי בבּוּנה ראיתי איך נעלמים ארבע־חמישיות מחברי, אבל אף־פעם לא חוויתי את הנוכחות הקונקרטית של המוות, של המצור שלו, את נשימתו המטונפת במרחק צעד אחד, מחוץ לחלון, על הדרגש הסמוך, בעורקַי שלי־עצמי. לכן שכבתי בנמנום חולני, מלא מחשבות הרות מוות.

אבל עד מהרה הבחנתי שעוד מישהו ער. על נשימותיהם הכבדות של הישנים גברה לעתים התנשמות כבדה צרודה ולא־סדירה, שנקטעה בהתקפי שיעול ובאנחות וגניחות כבושות. טילֶה בכה, בכי כואב וחסר־בושה של זקן, בלתי־נסבל כמו עירום של קשיש. אולי הבחין, באפלה, בכמה תנועות שלי; והבדידות, שעד לאותו יום שנינו חיפשנו אותה, מסיבות שונות, העיקה עליו כפי שהעיקה עלי, שכן באמצע הלילה שאל אותי, "אתה ער?" ובלי להמתין לתשובה טיפס במאמץ גדול עד לדרגש שלי, והתיישב בסמכותיות לידי.

לא היה קל להבין אותו, לא רק מסיבות של שפה, אלא גם כי המחשבות שישבו בחזה שלנו באותו לילה ארוך היו ללא גבול, היו נפלאות ואיומות, אבל בעיקר מבלבלות. אמרתי לו שאני סובל מגעגועים; והוא הפסיק לבכות ואמר לי: "עשר שנים, עשר שנים!": ואחרי עשר שנים של שתיקה החל לשיר בשביב קול צווחני, גרוטסקי ולעתים חגיגי, את האינטרנציונל, ואני נותרתי מוטרד, חשדני ומרוגש.

הבוקר הביא לנו את סימני החירות הראשונים. הגיעו (היה ברור שבפקודת הרוסים) כעשרים אזרחים פולנים, גברים ונשים, שהתעסקו בלי יותר מדי התלהבות בהשלטת סדר וניקיון בין הצריפים ובפינוי הגופות. לקראת הצהריים הגיע ילד מבוהל, עם פרה שמשך אחריו באפסר; הוא גרם לנו להבין שהיא עבורנו, וכי הרוסים שלחו אותה, ואז נטש את הבהמה וברח במהירות הבזק. איני יכול לומר איך, אבל החיה האומללה נשחטה תוך דקות, רוקנה מקרביה, בותרה, ונתחיה התפזרו בכל פינות המחנה שבהן הסתתרו שורדים.
החל מיום המחרת ראינו בחורות פולניות נוספות סובבות במחנה, חיוורות מחמלה ומגועל: הן ניקו את החולים וטיפלו כמיטב יכולתן בפצעים. הן גם הדליקו במרכז המחנה מדורה ענקית שהוזנה בשברי הצריפים ההרוסים, ועליה בישלו את המרק בכלים מזדמנים. לבסוף, ביום השלישי, נראתה נכנסת למחנה עגלה על ארבעה גלגלים, שנהג בה בעליזות יַנקְל, הֶפטְלינג:4 הוא היה יהודי רוסי צעיר, אולי הרוסי היחיד בין הניצולים, ולכן קיבל באופן טבעי את תפקיד המתורגמן ואיש הקשר הרשמי עם המפקדים הסובייטים. בין צליפות השוט המהדהדות הכריז שמשימתו היא להעביר ללאגר המרכזי של אַוּשוויץ, שכבר הפך למחנה בידוד עצום, את כל החיים שבינינו, בקבוצות קטנות של שלושים־ארבעים ביום, ולהתחיל בחולים הקשים ביותר.

בינתיים התחילה ההפשרה, שחששנו ממנה ימים רבים, וככל שנעלם השלג נעשה המחנה בִּיצה מטונפת. הגוויות והזבל הפכו את האוויר הערפילי והלח לבלתי־נָשִׁים. גם המוות לא חדל לקצור: החולים מתו בעשרות על דרגשיהם הקרים, ומתו פה־ושם בדרכים הבוציות, כאילו הִכה בהם ברק, הניצולים הגרגרנים ביותר, שהלכו בעיניים עצומות אחרי הצו התקיף של הרעב הקדמוני שלנו ומילאו את כרסם במנות הבשר שהרוסים, אשר עדיין נלחמו בחזית הלא־רחוקה, סיפקו למחנה באופן בלתי־סדיר: לעתים מעט, לעתים כלום, ולעתים בשפע מטורף.

אבל את כל מה שהתרחש סביבי קלטתי רק במקוטע ובעמימות. נראה שהעייפות והמחלה, כמו חיות אכזריות וחורשות רע, ארבו לרגע שבו אתפשט מכל הגנה כדי להתנפל עלי מהגב. שכבתי קודח ומטושטש, מודע רק למחצה, שארל סעד אותי באחווה, והתעניתי מצמא ומכאבי מִפרקים חריפים. לא היו לא רופאים ולא תרופות. כאב לי גם הגרון, ומחצית מפָּנַי התנפחה: העור נעשה אדום ומחוספס וצרב לי כמו כווייה; ייתכן שסבלתי מכמה מחלות בעת ובעונה אחת. כשהגיע תורי לעלות לעגלה של ינקל כבר לא הייתי מסוגל לעמוד על רגלי.

שארל וארתור הניפו אותי אל העגלה יחד עם מטען הגוססים שלא הרגשתי מאוד שונה מהם. ירד גשם והשמיים היו נמוכים וכהים. בזמן שצעדם האטי של הסוסים של ינקל גרר אותי לעבר החירות הרחוקה־רחוקה, ריפרפתי בעיני בפעם האחרונה על הצריפים שבהם סבלתי והתבגרתי, על רחבת המסדרים שבה עדיין ניצבו, זה לצד זה, הגרדום ועץ חג־מולד ענקי; ועל שער העבדות, שמעליו עוד היה ניתן לקרוא, עכשיו לשווא, את שלוש המלים הלעגניות: Arbeit Macht Frei- "העבודה משחררת".

המחנה הגדול

בבּוּנָה לא ידעו הרבה על "המחנה הגדול", על אַוּשוויץ עצמה: ההֶפטלינגים שעברו ממחנה למחנה היו מעטים, לא דברנים (שום הֶפטלינג לא היה כזה), ולא האמינו להם בקלות.
כשחצתה עגלתו של ינקל את הסף המפורסם נותרנו דְהוּמים. בּוּנָה־מונוביץ, על שנים־עשר אלף תושביו, היה כפר לעומת הכרך האינסופי שאליו נכנסנו. לא "בלוקים" מעץ בני קומה אחת, אלא אינספור בניינים מרובעים מאבן אפורה, בני שלוש קומות, כולם זהים זה לזה; רחובות מרוצפים עברו ביניהם, ישרים ומאונכים, עד קצה טווח העין. הכל היה נטוש, דומֵם, מעוך תחת השמיים הנמוכים, מלא בוץ, גשם ועזובה.

גם כאן, כמו בכל תפנית במסע הארוך כל־כך שלנו, התקבלנו להפתעתנו ברחצה, בזמן שנזקקנו לדברים כה רבים אחרים. אבל זו לא היתה רחצה משפילה, רחצה גרוטסקית־שטנית־קדושה, רחצה שהיא מיסה של פולחן השטן כמו זו האחרת שסימנה את ירידתנו אל היקום של מחנות הריכוז, וזו גם לא היתה רחצה שימושית, מחטאת, טכנית מאוד, כמו הרחצה של המעבר, חודשים רבים מאוחר יותר, לידי האמריקאים: אלא רחצה בסגנון הרוסי, במידה אנושית, מאולתרת, רחצה־בקירוב.

אין לי כוונה להטיל ספק בכך שבתנאים שבהם היינו התבקשה לנו רחצה: אכן, היא היתה נחוצה ולא בלתי־רצויה. אבל ברחצה הזאת, ובכל אחת מאותן שלוש רחצות החרותות בזיכרון, היה קל להכיר, מאחורי ההיבט הקונקרטי כפשוטו, צל סמלי גדול, שאיפה בלתי־מודעת של הסמכות החדשה שבכל אחת מן הפעמים ספגה אותנו לתחומה, להפשיט אותנו משרידי חיינו הקודמים, לעשות מאיתנו אנשים חדשים המצייתים לדגמים שלה, להטביע בנו את חותמה.

פָּרקו אותנו מהעגלה הזרועות החסונות של שתי אחיות סובייטיות: "פּוֹ מָלוּ, פּוֹ מָלוּ!" ("לאט, לאט!") אלה היו המלים הרוסיות הראשונות ששמעתי. שתי הבחורות היו נמרצות ומנוסות, הן הובילו אותנו לאחד ממתקני הלאגר שהוחזר בזריזות לשימוש, הפשיטו אותנו, סימנו לנו לשכב על שׂבכת עץ שכיסתה את הרצפה, ובידיים חומלות, אבל בלי יותר מדי גינונים, סיבנו אותנו, קרצפו, עיסו וניגבו, מכף רגל ועד ראש.

המבצע עבר חלק ובמהירות עם כולנו, פרט לאיזו מחאה מוסרית־יעקובינית של ארתור, שהכריז כי הוא "לִיבְּרֶה סיטוּאָיָה" (אזרח חופשי), וכי מגע הידיים הנשיות בעורו העירום עמד בתת־הכרתו בקונפליקט עם טאבו קדמוני. אבל מכשול חמור צץ כאשר הגיע תורו של האחרון בקבוצה.

איש מאיתנו לא ידע מי הוא, כי לא היה מסוגל לדבר. הוא היה רוח־רפאים, אישון קירח, מפותל כמו בורג, שלדי, מקופל בהתכווצות איומה של כל השרירים: הורידו אותו מהעגלה כמו־שהוא, כגוש חסר־חיים, וכעת שכב על הקרקע על צדו, מכוּפף ונוקשה, בתנוחה נואשת של התגוננות, בברכיים לחוצות אל מצחו, במרפקים מהודקים אל מותניו, וכפות ידיו כיתדות, והאצבעות מכוּונות אל הכתפיים. האחיות הרוסיות, אובדות־עצות, ניסו לשווא להשכיב אותו על הגב, דבר שהוציא ממנו צווחות חדות של עכבר: יתר על כן, זה היה מאמץ חסר־טעם, היה אפשר למתוח את איבריו בכוח, אבל ברגע שעזבו אותם הם קפצו בחזרה לתנוחה ההתחלתית. האחיות גמרו אומר ולקחו אותו אל מתחת למקלחת כמות־שהוא; ומאחר שהיו להן פקודות חד־משמעיות הן רחצו גם אותו כמיטב יכולתן, כפו ספוג וסבון לתוך הסבך העצי של הגוף הזה, ולבסוף שטפו אותו בזהירות, שפכו עליו כמה דליים של מים פושרים.

שארל ואני, עירומים ומהבילים, צפינו במחזה ברחמים ובאימה. כשזרוע אחת שלו היתה פשוטה נחשף לרגע המספר המקועקע: הוא היה 200,000, אחד מאלה שהגיעו מהרי הווֹז'. "אלוהים אדירים, הוא צרפתי!" אמר שארל, והסתובב בשתיקה אל הקיר.

סיפקו לנו חולצה ותחתונים, והוליכו אותנו אל סַפָּר רוסי כדי שבפעם האחרונה בקריירה שלנו יגלחו כליל את שערנו. הספר היה ענק כהה, בעל עיניים פראיות ואחוזות דיבוק: הוא עסק במלאכתו באלימות חסרת־התחשבות, ומסיבות עלומות מבחינתי היה תלוי תת־מקלע על כתפו. "איטליאנו מוסוליני", אמר לי שטוף שנאה, ולשני הצרפתים אמר: "פְרַנסֶה לאוואל";5 ניתן להסיק מכך כמה מעט תורמים מושגים כלליים להבנת מקרים פרטיים.
כאן נפרדנו: שארל וארתור, שהחלימו ומצבם היה טוב יחסית, הצטרפו לקבוצת צרפתים ונעלמו מהאופק שלי.6 אני, שהייתי חולה, נלקחתי למרפאה, נבדקתי בזריזות, ונשלחתי בדחיפות ל"אגף מחלות מידבקות" חדש.

אותה מרפאה היתה כזאת על־פי הכוונה, וגם משום שלמעשה היתה גדושה בחולים (הגרמנים הבורחים אכן השאירו במונוביץ, באַוּשוויץ ובבירקנאו רק את החולים הקשים ביותר, והרוסים אספו את כולם למחנה הגדול): אבל היא לא היתה, ולא היתה יכולה להיות, מקום טיפולי, כי היו בה רק כמה עשרות רופאים, שרובם היו חולים בעצמם, ולא היו בה כלל תרופות וחומרי חיטוי, בשעה שלפחות שלושה־רבעים מתוך חמש־מאות השוהים במחנה נזקקו לטיפול.

המקום שהוקצה לנו היה אולם אפל עצום, מלא עד תקרתו בסבל ובאנחות. עבור כשמונה־מאות חולים לא היה שם אלא רופא אחד במשמרת, ואף לא אחות אחת: החולים עצמם היו חייבים לספק את הצרכים הדחופים ביותר שלהם, ואת אלה של חבריהם שהיו במצב קשה יותר. ביליתי שם לילה אחד בלבד, שאני זוכר אותו כסיוט; בבוקר היה אפשר למנות בתריסרים את הגוויות שהיו על הדרגשים או היו זנוחות ומרקיבות על הרצפה.

ביום המחרת הועברתי למקום קטן יותר שהכיל רק עשרים דרגשים: שכבתי על אחד מהם שלושה או ארבעה ימים, עם חום גבוה מאוד, בהכרה רק לסירוגין, באי־יכולת לאכול ובצמא מענה אכזרי.

ביום החמישי נעלם החום: הרגשתי קל כענן, מורעב וקפוא, אבל ראשי היה צלול, עיני ואוזני כמו התחדדו בחופשה הכפויה, והייתי מסוגל לחדש את הקשר עם העולם.

במשך אותם ימים מעטים התחולל סביבי שינוי עצום. זו היתה אבחת המגל הגדולה האחרונה, סגירת החשבונות: הגוססים מתו, ואצל כל האחרים חזרו החיים לזרום ולרגוש. מחוץ לחלונות, למרות השלג הכבד, כבר לא היו רחובות המחנה הקודרים שוממים, אלא רחשו הלוך־ושוב נמרץ, מבולבל ורעשני, שנראה כמטרה בפני עצמה. עד שעת ערב מאוחרת הידהדו צעקות עליזות או נרגזות, קריאות, זמרה. ועם זאת, תשומת־לבי, ותשומת־לבם של שכנַי למיטה, הצליחו רק לעתים רחוקות להתחמק מהנוכחות הכפייתית, מהכוח הקטלני של הצהרתו של הקטן וחסר־הישע ביותר בינינו, התם ביותר, של ילד, של הוּרבִּינֶק.

הוּרבִּינֶק היה לא־כלום, ילדו של המוות, ילד של אַוּשוויץ. הוא נראה כבן שלוש, איש לא ידע עליו דבר, והוא לא ידע לְדַבֵּר ולא היה לו שֵׁם: את השם המוזר הזה, הוּרבִּינֶק, אנחנו נתנו לו, אולי אחת הנשים, שפירשה באמצעות ההברות הללו אחד מן הקולות הבלתי־ברורים שפלט הקטן מדי פעם. הוא היה משותק מהמותניים ומטה, והיו לו רגליים מנוּונות, דקות כמקלות; אבל עיניו, אבודות בפנים משולשות וכחושות, זרחו חיות להחריד, מלאות דרישה, התעקשות, רצון להשתולל, לשבור את קבר האילמוּת. המלים שחסרו לו, שאיש לא דאג ללמד אותו, הצורך במלים, תבעו במבטו בדחיפות נפיצה: זה היה מבט פראי ואנושי בעת ובעונה אחת, אפילו בוגר ושופט, שאיש מאיתנו לא ידע להיענות לו, כי היה טעון כל־כך בכוח ובכאב.

איש פרט להֶנֶק: הוא היה שכני למיטה, נער הונגרי חסון ומלבלב בן חמש־עשרה. הֶנֶק בילה מחצית מימיו ליד הדרגש של הורבינק. הוא היה אימהי יותר מאשר אבהי: וסביר מאוד שאילו היו חיינו המשותפים והארעיים נמשכים יותר מחודש היה הורבינק לומד מהֶנֶק לדבר; בלי ספק יותר מאשר מהבחורות הפולניות העדינות מדי והריקניות מדי, ששיכרו אותו בליטופים ובנשיקות, אבל ברחו מקִרבה עמוקה אתו.

ואילו הֶנֶק, רגוע ועיקש, ישב ליד הספינקס הקטן מחוּסן מן העצב העז שהוקרן ממנו; הביא לו אוכל, סידר את השמיכות שלו, ניקה אותו בידיים אמונות בלי להיגעל; ודיבר אליו, כמובן בהונגרית, בקול אטי וסבלני. אחרי שבוע הודיע הֶנֶק ברצינות, אבל בלי צל של יוהרה, שהורבינק "אמר מלה". איזו מלה? הוא לא ידע, מלה קשה, לא בהונגרית: משהו כמו "מַסקְלוֹ", "מָטיסְקְלוֹ". בלילה הטינו אוזן: זה היה נכון, מפינתו של הורבינק הגיעו מדי פעם צליל, מלה. למען האמת לא תמיד בדיוק אותו צליל, אבל בלי ספק נהגתה מלה; או נכון יותר, נהגו מלים שונות מעט, גרסאות ניסיוניות סביב נושא, שורש, אולי שם.

כל עוד היתה בו רוח חיים המשיך הורבינק בניסיונותיו העיקשים. בימים הבאים האזנו כולנו בדממה, משתוקקים להבין, והיו בינינו דוברים של כל השפות האירופיות: אבל המלה של הורבינק נותרה סודית. לא, לָבֶטח לא היה בה מסר, ולא גילוי: אולי היתה שמו, אם נתן לו גורלו אי־פעם שם; אולי (לפי אחת ההשערות שלנו) רצה לומר "לאכול" או "לחם"; או אולי "בשר" בבוהמית, כפי שטען בלוויית נימוקים טובים אחד מאיתנו, שידע את השפה הזאת.

הורבינק, שהיה בן שלוש, ואולי נולד באַוּשוויץ ולא ראה מעולם עץ; הורבינק שנלחם כמו גבר, עד נשימתו האחרונה, כדי לכבוש לעצמו את הכניסה לעולם האנשים שכוח חייתי סילק אותו ממנו; הורבינק, חסר־השם שאַמַת ידו הזעירה היתה מסומנת בקעקוע של אַוּשוויץ; הורבינק זה מת בתחילת מארס 1945, חופשי אבל לא נגאל. לא נשאר ממנו כלום: מעידות עליו המלים שלי כאן.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא