יצאנו לדרך ממחנה הריכוז של פוֹסוֹלי שליד קארפי (אזור מוֹדֶנה) ב־22 בפברואר 1944, ברכבת שהיו בה 650 יהודים, נשים וגברים בני גילים שונים. המבוגר שבהם היה בן יותר מ־80, והצעיר שבהם היה עולל בן שלושה חודשים. רבים מהם היו חולים, מקצתם במצב חמור: קשיש בן 70, שלקה בשטף דם מוחי ימים אחדים לפני שיצאנו לדרך, הועלה בכל זאת לרכבת ומת במהלך הנסיעה.
זאת היתה רכבת עם קרונות משא לבהמות, שדלתותיהם ננעלו מבחוץ; בכל קרון נדחסו 50 בני אדם, מרביתם עם מזוודות רבות ככל האפשר, משום שמרשל גרמני שהיה מופקד על המחנה יעץ להם בארשת פנים של היגיון וחיבה להצטייד בבגדים חמים — סוודרים, שמיכות, פרוות — משום שפניהם מועדות למדינות שמזג האוויר בהן קשה יותר מזה שבארצנו. הוא אף הוסיף ואמר, בחיוך טוב לב ובקריצה אירונית, שאם למישהו מהם יש באמתחתו כסף או תכשיטים, טוב יעשה אם יביא אותם איתו, משום שאלה יועילו לו במקום שהם נוסעים אליו. רוב היוצאים לנסיעה הזאת בלעו את הפיתיון ונענו לעצה שהיתה מלכודת גסה. מתי־מעט העדיפו להפקיד את רכושם בידי אדם פרטי שהיה יכול לנוע בחופשיות במחנה. אחרים, שבעת מעצרם לא היה להם הזמן הדרוש לארוז בגדים להחלפה, יצאו לדרך כשרק בגדיהם לגופם.
הנסיעה מפוסולי לאושוויץ נמשכה בדיוק ארבעה ימים ולוותה בייסורים רבים, בעיקר בגלל הקור העז, ובייחוד בלילה; בבקרים היו צינורות המתכת שבקרונות מכוסים קרח עקב התעבות אדי המים באוויר שאותו נשמו שוכני הקרון. עינוי אחר היה הצמא, שאותו היה אפשר להרוות רק בעזרת השלג שאספנו בתחנה היחידה שבה עצרנו בכל יום. הרכבת היתה עוצרת באזור כפרי, והנוסעים הורשו לרדת מהקרונות בפיקוח הצמוד של חיילים רבים ברובים דרוכים, שהיו נכונים לפתוח באש על כל מי שיעז להתרחק.
במהלך החניות הקצרות הללו חילקו לנו מזון, קרון אחר קרון: לחם, ריבה וגבינה, אך מעולם לא מים או כל משקה אחר. הסיכויים לישון במהלך הנסיעה היו קלושים בשל גודש המזוודות והצרורות שהיו פזורים על הרצפה, ולא איפשרו לאיש למצוא לעצמו תנוחה נוחה ראויה למנוחה. כל הנוסעים נאלצו להסתפק בתנוחה שהיא הרע במיעוטו ולעשות זאת בחלל מצומצם מאוד. רצפת הקרונות תמיד היתה רטובה, ואיש לא טרח לכסות אותה אפילו במעט קש.
כשהרכבת הגיעה לאושוויץ (סביב תשע בערב ב־26 בפברואר 1944), הקרונות רוקנו מיד במהירות על ידי אנשי אס־אס רבים חמושים באקדחים ובאלות. הנוסעים אולצו להניח את המזוודות, הצרורות והשמיכות לצד הרכבת. חבורת האנשים הזאת חולקה במהירות לשלוש קבוצות: האחת של גברים צעירים שנראו בריאים, כללה 95 בני אדם; השנייה של נשים, גם הן צעירות, קבוצה קטנה של 29 נשים; וקבוצה שלישית, הגדולה מכולן, שבה ילדים, נכים וזקנים. וכך בשעה ששתי הקבוצות הראשונות הועברו לשני מחנות שונים, יש יסוד מוצק להניח שהנמנים עם הקבוצה השלישית הובלו ישירות לתאי הגזים בבירקנאו וחוסלו עוד באותו הערב.
הקבוצה הראשונה הובלה למונוביץ, ששם היה מחנה ריכוז שמבחינה אדמיניסטרטיבית היה קשור לאושוויץ ומרוחק ממנו כ־8 קילומטרים. המחנה נבנה בשנת 1942 כדי לספק כוח עבודה לבניית המרכז התעשייתי 'בּוּנה־וֶרקֶה', שהשתייך לתאגיד המפעלים הכימיים 'אי גֶה פארבֶּן'. היו בו 12,000-10,000 אסירים, למרות שהקיבולת הרשמית שלו היתה רק 8,000-7,000 איש. מרבית האסירים היו יהודים מכל מדינות אירופה, ומעטים בלבד היו פושעים גרמנים ופולנים, אסירים 'פוליטיים' פולנים ושאר 'חתרנים'.
חברת 'בונה־ורקה' עסקה בייצור גומי סינתטי, בנזין סינתטי, צבעי מאכל ועוד סוגים שונים של תוצרים משניים שמקורם בפחם, והשתרעה על פני מתחם מלבני שגודלו היה כ־35 קמ'ר. אחת הכניסות למתחם התעשייתי הזה, שהיה מוקף גדרות תיל גבוהות, היתה מרוחקת כמה מאות מטרים ממחנה הריכוז של היהודים. קרוב למתחם, בקרבת שולי אזור התעשייה האמור, ניצב מחנה ריכוז לשבויי מלחמה אנגלים, ורחוק יותר היו מחנות ריכוז לעובדים אזרחיים בני לאומים שונים. רצה המקרה ומעגל הייצור של 'בונה־ורקה' מעולם לא החל לפעול: מועד החנוכה שלו, שנקבע תחילה לאוגוסט 1944, שוּנה שוב ושוב מחמת ההפצצות האוויריות וגם בשל החבלות שביצעו בו העובדים האזרחיים הפולנים, וכך היה עד לפינוי המתחם על ידי הצבא הגרמני.
מונוביץ היה אפוא מחנה עבודה טיפוסי. מדי בוקר כל אוכלוסיית המחנה — להוציא החולים והעובדים המעטים שהופקדו על העבודות בתוך המחנה — צעדה בשורות ובסדר מופתי לצלילי תזמורת שניגנה מארשים צבאיים ושאר מנגינות, אל מקומות העבודה המרוחקים 8-7 קילומטרים לדידם של קבוצות עובדים אחדות: הם עשו את הדרך בצעדים מהירים, כמעט בריצה. מדי יום, לפני היציאה לעבודה ואחרי החזרה ממנה, היה נערך מסדר נוכחות בכיכר של המחנה שהוקצתה במיוחד לכך, ובה היה על כל האסירים לעמוד בשורות ללא כל חריגה במשך שעה עד שלוש שעות בכל מזג אוויר.
מרגע בואה למחנה הובלה הקבוצה של 95 הגברים אל ביתן החיטוי, וכל חבריה הוכרחו להתפשט ולעבור הסרת שיער קפדנית מכל הגוף: שׂער ראש, זקן וכל שיער אחר סולקו במהירות באמצעות מספריים, תערים וקוצצי שיער. לאחר מכן הם הובלו לחדרי הרחצה, ושם נכלאו עד למחרת בבוקר. האנשים הללו — עייפים, צמאים, רדומים, המומים ממה שכבר ראו ומודאגים מהעתיד הקרוב המצפה להם, חרדים בעיקר לגורל יקיריהם שמהם הופרדו בחטף ובאכזריות רק שעות ספורות קודם לכן, נפשם מעונה בתחושות מבשרות רע — נאלצו לעמוד במשך כל הלילה כשכפות רגליהם טובלות במים שהמשיכו לטפטף מהצינורות ולזרום על הרצפה. לבסוף, בשעה שש בבוקר המחרת, גופם קורצף בליזול והם הובלו למקלחת חמה. לאחר מכן ניתנו להם בגדי המחנה, והם נשלחו להתלבש בחדר גדול שנמצא בביתן אחר, כשהם נאלצים לצעוד אליו בשלג עירומים, וגופם עדיין רטוב מהמקלחת שעשו זה עתה.
הבגדים של אסירי מונוביץ בחורף כללו מקטורן אחד, זוג מכנסיים, כובע, מעיל בד מפוספס, חולצה אחת, זוג תחתוני בד וזוג גרביים, סוודר ונעליים עם סוליות עץ. נראה כי גרביים ותחתונים רבים נתפרו מטליתות של יהודים. אלה נמצאו במזוודותיהם של אחדים מאסירי המחנה, ולאות בוז נעשה בהם השימוש הזה.
כבר בחודש אפריל, שאמנם הקור בו התמתן אך עדיין לא התפוגג כליל, נלקחו מהאסירים הבגדים העשויים בד עבה — הסוודרים, המכנסיים והמקטורן — והוחלפו בבגדים זהים מבד דק יותר, גם הם בדוגמת פסים. רק בסוף אוקטובר חולקו שוב בגדי החורף. אך זה לא קרה בסתיו 1944, משום שהבגדים והמעילים העבים כבר היו במצב של בלאי קיצוני, ולא היה ניתן להשתמש בהם עוד. כך נאלצו האסירים להתמודד עם החורף של 44'–45' לבושים בבגדי בד דקים של הקיץ. רק מתי־מעט זכו למעיל גברדין קל ואף לסוודר.
היה אסור בתכלית האיסור להחזיק בגדים או תחתונים להחלפה, ולפיכך לא היה אפשר לכבס אותם: שלטונות המחנה היו מחליפים אותם מדי 30, 40 או 50 יום, על פי המצאי שהיה בידיהם וללא אפשרות בחירה מצד האסיר. התחתונים והגופיות החדשים שניתנו להם לא תמיד היו נקיים, ולמעשה רק עברו חיטוי באדים, משום שבמחנה לא היתה מכבסה. היו אלה בעיקר תחתוני בד קצרים וחולצות בד, לרוב ללא שרוולים, בעלי מראה דוחה משום ריבוי הכתמים משלל סוגים. לעתים קרובות אלה היו ממש בלויי סחבות. לפעמים במקום חולצה קיבל האסיר מקטורן או מכנסי פיג'מה ואפילו לבני נשים. החיטוי גרם לבלאי מוגבר של הבדים ונטל מהם את עמידותם. כל הביגוד הזה ייצג את החלק הפחות איכותי של הבגדים שנלקחו מאנשי המשלוחים, שכידוע המשיכו להגיע מכל רחבי אירופה למחנה המרכזי של אושוויץ. מעיל, מקטורן ומכנסיים, הן קיציים והן חורפיים, חולקו גם אם היו במצב מהוה ביותר, מלאֵי חורים ולכלוך (בוץ, שמן מכונות, צבע). על האסירים היה לדאוג בעצמם לתיקון הבגדים בלי חוט ומחט. החלפת פריטי לבוש היתה הליך מסובך למדי והתאפשרה רק כאשר כל ניסיון תיקון היה בלתי אפשרי בעליל. גרביים לא הוחלפו כלל, ואילו השגתו של זוג חדש היתה נתונה ליוזמתו של האסיר. נאסר לחלוטין להחזיק מטפחת אף או פיסת בד מכל סוג שהוא.
הנעליים יוצרו בסדנה מיוחדת במחנה עצמו; הסוליות היו מעץ ומוסמרו לאימומי עור או לחיקויי עור, בד או גומי, שנלקחו מהנעליים הגרועות ביותר שהגיעו במשלוחים השונים. נעליים במצב טוב היו מגן ראוי כנגד הקור והלחות, אך לא התאימו לחלוטין אפילו לצעידה קצרה וגרמו שפשופים ופצעים בכפות הרגליים. מי שהחזיק נעליים במידתו או שתי נעליים תואמות ראה בעצמו בר־מזל. כשהן נשחקו תיקנו אותן שוב ושוב ושוב מעבר לכל היגיון, כך שרק לעתים נדירות נראו במחנה נעליים חדשות. אלה שחולקו לאסירים בדרך כלל לא החזיקו מעמד יותר משבוע. שרוכי נעליים לא ניתנו לאסירים, ואת מקומם תפסו חבלים דקים שנעשו מנייר ממולל או מחוט חשמל, כשהיה כזה בהישג יד.
הרמה ההיגיינית־בריאותית של המחנה נראתה במבט ראשון טובה באמת: הרחובות הקטנים והשדירות שהפרידו בין ה״בלוקים' תוחזקו היטב והיו נקיים, ככל שהקרקע הבוצית איפשרה. המעטה החיצוני של הבלוקים היה עשוי עץ צבוע כראוי, ובפנים טיאטאו את הרצפה ושטפו אותה מדי בוקר. גם המיטות שהיו בנויות בשלוש 'קומות' היו מסודרות למופת, והשמיכות שעל הדרגשים מתוחות היטב וללא קמט. אך כל זה היה רק למראית עין, המהות היתה שונה לחלוטין: בבלוקים, שבאופן נורמלי היו אמורים לאכלס 170-150 איש, דחסו לא פחות מ־200, ולעתים קרובות אפילו 250 איש, וכך אירע שכמעט בכל מיטה היו צריכים לישון שני אנשים. בתנאים אלה מספר המטרים המרובעים של החדר לבטח היה פחות מהמינימום הנדרש כדי לאפשר נשימה תקינה וחמצון הדם. הדרגשים צוידו במעין שקים שהיו מלאים, מהם פחות מהם יותר, בנסורת שכמעט היתה לאבק עקב השימוש הממושך בה ובשתי שמיכות. כמו כן השמיכות הללו מעולם לא הוחלפו, ולא בוצע בהן חיטוי אלא לעתים רחוקות ובנסיבות חריגות, והן היו בדרך כלל במצב גרוע מאוד: שחוקות משימוש, קרועות ומכוסות כתמים מכל סוג שהוא. רק הדרגשים שבלטו לעין צוידו בשמיכות ראויות יותר, כמעט נקיות ולעתים אפילו יפות: אלה היו הדרגשים הנמוכים הסמוכים לדלת הכניסה.
מובן שהמיטות הללו נשמרו ל'בכירים' זוטרים של המחנה: ראשי־קבוצה ועוזריהם, עוזרים של הקאפו שהיה אחראי לבלוק כולו, או פשוט ידידים של אלה או של אחרים.
כך ניתן להסביר את הרושם שנוצר אצל מי שנכנסו לחדר כזה בפעם הראשונה וסקרו אותו במבט שטחי — כאילו מדובר במקום נקי ומסודר. בפיגומים שיצרו את המיטות קומות־קומות, בקורות העץ התומכות הללו, בלוחות העץ של הדרגשים, חיו אלפי פשפשים ופרעושים שהדירו שינה מעיני האסירים; ולא הועיל חיטוי החדרים הללו באדים של חומצת חנקן נוזלי, שבוצע מדי 4-3 חודשים, כדי להביא לחיסולם של האורחים הללו, שהמשיכו לחיות ולהתרבות כמעט באין מפריע.
ואילו כנגד הכינים נערכה מלחמה יסודית כדי למנוע את פריצתו של טיפוס הבהרות: מדי ערב עם החזרה מהעבודה, ובצורה נמרצת יותר בשעות אחר הצהריים של יום השבת (שיוחד, בין השאר, לגילוח שער הראש, הזקן ולעתים גם שיער שצמח במקומות אחרים), נערכה במחנה 'בדיקת כינים'. כל אחד מהאסירים היה צריך להתפשט ולהעביר את לבניו ובגדיו לבדיקה מדוקדקת של אנשים שמונו לכך במיוחד. ואם היו מוצאים ולו כינה אחת על חולצתו של אחד האסירים, הם היו נוטלים את כל בגדיהם של האסירים מאותו החדר ושולחים אותם לחיטוי מיידי, ואת האנשים למקלחת שקדם לה קרצוף העור בליזול. הם נאלצו להישאר עירומים במשך כל הלילה עד לשעות הבוקר הראשונות, ואז היו מביאים להם מצריף החיטוי את בגדיהם הלחים עדיין.
אך לא בוצע שום הליך שאמור להגן עליהם מפני מחלות מידבקות, שלא חסרו במחנה: טיפוס, סקרלטינה, קרמת, אבעבועות רוח, חצבת, ורדת וכדומה. וזאת בלי למנות את כל הזיהומים המידבקים בעור, כמו פטרת, סעפת, שחין. אכן, יש להתפלא שלמרות הזנחה כה חמורה של הנורמות ההיגייניות בקרב ריכוז אנושי כה גבוה, לא פרצו מגיפות שהתפשטו במהירות.
אחד הגורמים העיקריים להעברת מחלות זיהומיות היה העובדה שלשיעור ניכר של האסירים לא היו קערה וכף משלהם, וכך אירע ששלושה או ארבעה אנשים נאלצו לאכול, זה אחרי זה, מאותה הקערה ובאותה הכף, בלי שיוכלו לשטוף אותן.
המזון שניתן בכמות לא מספקת היה באיכות ירודה. הוא חוּלק בשלוש ארוחות: בבוקר, מיד אחרי היקיצה, חולקו לאסירים 350 גרם לחם ארבע פעמים בשבוע, ו־700 גרם לחם שלוש פעמים בשבוע; כלומר 500 גרם בממוצע ליום. כמות זו יכלה להניח את הדעת אם בלחם עצמו לא היה שיעור גבוה של שאריות שונות, ובהן — בצורה בולטת לעין — נסורת עץ. נוסף על כך ניתנו בבוקר 25 גרם מרגרינה ו־20 גרם נקניק או כף ריבה או כף גבינה. את המרגרינה חילקו רק שישה ימים בשבוע, ואחרי פרק זמן מסוים צימצמו את החלוקה לשלושה ימים בשבוע. בשתים־עשרה בצהריים קיבלו האסירים ליטר מרק סלק או מרק כרוב תפל לחלוטין, נטול כל תיבול, ואילו בערב אחרי תום העבודה חילקו עוד ליטר מרק, מֵימי קצת פחות, שכלל גם מעט תפוחי אדמה או לעתים אפונה או גרגירי חומוס. גם מרק זה לא כלל תוספת שומנית כלשהי. לעתים נדירות היה ניתן למצוא בו מעט סיבי בשר. באשר לשתייה, ניתן בבוקר ובערב חצי ליטר של חליטת תמצית קפה, ללא סוכר; רק בימי ראשון המתיקו אותה בסָכָרין. במונוביץ לא היו מים ראויים לשתייה. המים שזרמו במקלחות היו ראויים לשימוש חיצוני בלבד, בהיותם מי גשמים שהגיעו למחנה בלי לעבור סינון כלשהו או חיטוי, ולכן היה ראוי להתייחס אליהם בחשדנות רבה: המים הללו נראו צלולים, אך בבחינה מקרוב היה צבעם צהבהב וטעמם נע בין מתכתי לגופריתי.
האסירים הוכרחו להתקלח פעמיים־שלוש בשבוע. המקלחות הללו לא הספיקו לשמירה על הניקיון האישי, משום שכמות הסבון שחולקה היתה זעומה ביותר: פעם בחודש חילקו סבון במשקל 50 גרם מאיכות גרועה ביותר. היתה לו צורה מלבנית, הוא היה מוצק מאוד ונטול כל מרכיב שומני, והיה בו שפע חול. לפיכך הוא לא יצר קצף ונטה להתפורר בקלות, כך שאחרי שתי מקלחות התכלה לחלוטין. בתום הרחצה לא היתה כל אפשרות לשפשף את הגוף או לייבש אותו, משום שלא היו מגבות. מיד אחרי היציאה מהמקלחת היה על האסירים לרוץ עירומים — ולא משנה איזו עונה זו היתה, מה היו תנאי מזג האוויר ומה הטמפרטורה — כדי להגיע לבלוק, שבו נמצאו הבגדים.
העבודה שהרוב המכריע של האסירים ביצעו היתה מלאכת כפיים קשה למדי, שלא הלמה את מצבם הגופני של האסירים ולא את כישוריהם. רק מתי־מעט ביצעו עבודות שהיתה להן קִרבה כלשהי למקצוע או לעבודה שלהם בחייהם האזרחיים לפני המחנה. וכך איש משני החתומים מטה לא היה יכול לעבוד בבית החולים או במעבדה הכימית של 'בונה־ורקה', ושניהם נאלצו ללכת בעקבות גורל עמיתיהם למחנה ולהתמודד עם עבודות קשות מכפי כוחם; פעם לעבוד עם את ומכוש ופעם להעמיס פחם או שקי מלט וכיוצא באלה עבודות מפרכות, שהתבצעו כמובן באוויר הפתוח, בחורף ובקיץ, בשלג, בגשם, בשמש, ברוח, ללא הגנת הביגוד ההולם מפני הטמפרטורות הנמוכות ופגעי מזג האוויר. היה עלינו לבצע את כל העבודות האמורות בקצב מהיר, עם הפסקה אחת בלבד — משתים־עשרה בצהריים ועד השעה אחת — לצורך ארוחת הצהריים. ואבוי למי שנתפס עומד ללא ניע או בתנוחת מנוחה במהלך שעות העבודה.
מן התיאור הקצר שלנו את אורח החיים במחנה הריכוז מונוביץ אפשר להסיק בקלות מה היו המחלות השכיחות ביותר שבהן לקו האסירים ומה גרם להן. ניתן לחלק אותן לקבוצות הבאות:
1. מחלות הקשורות לדיסטרופיה.
2. מחלות הקשורות לדלקות קיבה ולדלקות מעיים.
3. מחלות הקשורות להיחשפות לקור.
4. מחלות זיהומיות כלליות וכאלה הקשורות לעור.
5. מחלות כירורגיות.
6. מחלות הקשורות לעבודתו של האסיר.
מחלות דיסטרופיה: למחלות אלה גרמה התזונה, שמבחינת הכמות היתה קטנה מכפי הדרוש לאדם, ומבחינת איכותה היתה נטולת שני יסודות חשובים: חסרו בה שומנים ובעיקר חלבון מן החי, להוציא אותם 25-20 גרם נקניק שניתנו לאסירים פעמיים־שלוש בשבוע. נוסף על כך חסרו ויטמינים. אפשר להבין אפוא כיצד מחסור זה במזונם של האסירים היה נקודת המוצא למחלות הדיסטרופיות הללו, שפגעו כמעט בכל האסירים החל מהשבועות הראשונים לשהותם במחנה. כל האסירים רזו במהירות, ולרבים מהם היו בצקות בעור, בעיקר ברגליים, אך גם בפָנים. אפשר לייחס לדיסטרופיות הללו גם את הקלות שבה לקו האסירים בזיהומים שונים, בראש ובראשונה זיהומים בעור, ואת נטייתם של הזיהומים הללו להפוך לתופעה כרונית; וכך גם פצעים פתוחים בעור כפות הרגליים, שנגרמו מהנעליים שלא תאמו את כף הרגל הן מבחינת הצורה והן מבחינת הגודל; כמו גם הפורונקלים שהיו שכיחים אצל האסירים וה'אולקוס קורוריס', כיבים נפוצים אף הם; וכן תחושות הצריבה למיניהן וכיוצא באלה. כל אלה לא הראו כל סימני החלמה, אלא הפכו לפצעי לחץ שיש להם יסוד שומני והפרישו מוגלה ללא הרף, לעתים עם גודש של מרקם גבישי בגוון אפור־צהבהב, שאותו לא היה ניתן להסיר אפילו במריחת כספית חנקתית. ולבסוף יש לציין כי את תופעת השלשול השכיחה, שממנה סבלו כמעט כל האסירים, יש לייחס לדיסטרופיה התזונתית. כך ניתן להסביר כיצד איבדו האסירים במהירות את כוחם, מה גם שתהליך ההיעלמות של השומן התת־עורי לווה באטרופיה הולכת וגוברת של מערכת השרירים.
בנקודה זו עלינו לשוב ולהזכיר את הוויטמינים: מכל מה שסיפרנו עד כה נראה לנו מובן מאליו כי תסמונות שקשורות במחסור בוויטמינים — ובעיקר בוויטמינים C ו־B — היו שכיחות ביותר. לעומת זאת, לא מצאנו מקרים של צפדינה או דלקת עצבית, לפחות לא על פי מאפייניהן הטיפוסיים השלמים. לפיכך אנו מניחים כי תוחלת החיים של האסירים במחנה היתה קצרה מדי, כך שלגוף לא היה הזמן הדרוש לפתח תסמינים קליניים ברורים הכרוכים במחסור בוויטמינים האמורים.
מחלות הקשורות לדלקות קיבה ולדלקות מעיים: בנקודה זו אנו מתעלמים ממחלות שהיו נפוצות אצל אסירים רבים, אבל לא היה להן קשר ישיר לצורת החיים במחנה. למשל, רמת חומציות נמוכה או גבוהה בקיבה, כיבי תריסריון, דלקת התוספתן, דלקות המעי הגס והדק ומחלות הקשורות לתפקוד הכבד. רצוננו רק להזכיר כי מחלות מעין אלה, שאסירים רבים סבלו מהן עוד לפני הגעתם למונוביץ, החריפו או שבו ותקפו את מי שכבר החלימו לפני הגיעם למחנה. כמו כן רצוננו להזכיר שוב את השלשול, הן משום היותו נפוץ מאוד והן משום דרגת החומרה שלו, שלעתים קרובות הביא במהירות למוות. ברוב המקרים הוא התפרץ לפתע, ולעתים קדמו לו הפרעות עיכול עקב אירוע מקרי שהיה הגורם המכריע, כמו חשיפה ממושכת לקור או אכילת מזון מקולקל (לעתים הלחם עצמו היה עבש) או כזה שקשה לעכלו. יש לציין בהקשר זה שרבים מן האסירים, כדי להרגיע את תחושת הרעב, אכלו קליפות של תפוחי אדמה, עלי כרוב לא מבושלים, סלק ותפוחי אדמה רקובים שאותם אספו מהזבל של המטבח. אך סביר הוא שביסוד מקרֵי השלשול החמורים עמדו גורמים אחרים רבים, ובהם שניים עיקריים שלא היו תלויים זה בזה: הפרעות עיכול כרוניות ודיסטרופיה עקב תת־תזונה. מי שלקו בכך סבלו מהתפרצויות שלשול — ממינימום של 6-5 התפרצויות ביום ועד 20 ואולי אף יותר. קדמו להן כאבי בטן עזים, והשלשול היה גדוש ריר ולעתים גם דם. בכמה מן המקרים התיאבון נשמר, אך רבים מהחולים במחנה פיתחו אנורקסיה עיקשת וסירבו להזין את עצמם: אלה היו המקרים החמורים ביותר, שעד מהרה הביאו לתוצאה הגורלית. כולם סבלו כל הזמן מצמא רב. אם המחלה עלתה על מסלול ההחלמה, הלך מספר ההתפרצויות ופחת עד כדי פעמיים־שלוש ביום, וטיב הצואה השתנה לעיסתי יותר. החולים במחלות אלה הכרוכות בשלשולים היו תמיד במצב ירוד מאוד וסבלו מהחמרה במצבם הבריאותי הכללי ומאיבוד משקל ניכר עקב מחסור בנוזלים ברקמות. תהליך הריפוי השגרתי היה דו־מסלולי: תזונתי ותרופתי. עם כניסתם לבית החולים היו החולים בצום מוחלט במשך 24 שעות, ולאחריהן הם קיבלו מזון מיוחד עד שמצבם השתפר באופן ניכר, כלומר עד שמספר היציאות שלהם התמעט, הצואה נעשתה עיסתית, וניכר בהם שיפור ברור. הדיאטה שנכפתה עליהם נמנעה ממנות הנקניק והמרק שניתנו בשתים־עשרה בצהריים; במקום לחם שחור הם קיבלו לחם לבן; ובמקום המרק של ארוחת הערב ניתנה להם סולת מתוקה, סמיכה למדי. נוסף על כך המליצו הרופאים לחולים להמעיט בשתיית נוזלים, או ליתר דיוק לא לשתות כלל. למרות זאת לא ניתנה כל הוראה להפחית להם את מנות הקפה שהוגשו בבוקר ובערב. לעומת זאת, המסלול התרופתי כלל נטילת 4-3 טבליות טאנלבין וטבליות פחם ביום. במקרים חמורים ביותר קיבלו החולים גם 5(!) טיפות של תמיסת אופיום עם כמה טיפות קַרדיאָזוֹל.
מחלות הקשורות להיחשפות לקור: החשיפה היומיומית המתמשכת לקור, ללחות ולפגעי מזג האוויר, שמפניהם האסירים היו לחלוטין לא מוגנים, מסבירה את השכיחות הרבה של מחלות ראומטיות, המשפיעות על דרכי הנשימה והמפרקים ומתבטאות בכאבים העצביים ובכוויות קור.
דלקות סמפונות, דלקות ריאות ודלקת של הסמפונות והריאות כאחד עמדו על סדר היום, אם אפשר לומר כך, גם בקיץ, אך החמירו כמובן במיוחד בחורף, בסתיו ובאביב. כל המחלות הללו טופלו בצורה בסיסית: קומפרסים קרים על בית החזה, טבליות להורדת החום, ובמקרים החמורים ביותר סולפמיד, אם כי במינונים בלתי מספיקים לחלוטין, וכן מעט קרדיאזול. ואילו נגד כאבים עצביים — לוּמבּאגו ונָשית היו השכיחים שבהם — ונגד דלקות מפרקים טופלו החולים בהקרנות חום. מי שסבלו מכוויות קור לא קיבלו כל טיפול למעֵט קטיעת האיבר הפגוע במקרים של פגיעה חמורה.
מחלות זיהומיות: השכיחות ביותר היו מחלות הכרוכות בפריחה על העור, ובעיקר סקרלטינה, אבעבועות רוח, טיפוס הבהרות ודיפתריה. פה ושם היו גם מקרים של טיפוס המעיים. מי שלקו באחת מהמחלות האלה אושפזו בביתן מבודד, אך ללא הפרדה, מבלי שתהיה חציצה אמיתית בין החולים בסוגי המחלות השונים. לפיכך חולה שהגיע לביתן עם זיהום מסוים נדבק בקלות במחלה זיהומית אחרת, מה גם שהשמיכות וקערות המרק לא חוטאו אף פעם. התרופות שניתנו כנגד סקרלטינה וטיפוס הבהרות היו ממשפחת הסולפמידים, ותמיד במינון נמוך. החולים בדיפתריה ננטשו לגורלם בשל מחסור מוחלט בנסיובים למחלתם, ולמעשה, הטיפול בהם הסתכם בגרגור תמיסת קינוזל מדוללת מאוד ובנטילת תרופה לטיפול בפטריות וכדורי פַּנפלָבין. ברור אם כך מדוע היו מאה אחוזי תמותה מדיפתריה בקרב החולים בה, ומי שהצליח לעבור את התקופה הקריטית של התפרצות המחלה, היה קורס לאחר מכן בשל דום לב או סיבוך אחר, או משום שלמחלה שלו התווספה מחלה אחרת.
ובכל האמור ביחס לעגבת, לשחפת ולמלריה, איננו יכולים לספק נתונים על שכיחותן, משום שחולי עגבת, שחפת ומלריה — אלה האחרונים גם אם החלימו מזמן והתגלו כלוקים בה רק במקרה, בעקבות הודאה לא זהירה שנידבו בעצמם — נשלחו מיד לבירקנאו, ושם חוסלו בתאי הגזים. אין להכחיש כי זו היתה שיטה רדיקלית למניעת מחלות!
בכל האמור במעטפת העור של הגוף, היו נפוצים עד מאוד זיהומים מכל הסוגים, אך בעיקר פורונקלים ומורסות מוגלתיים — שכפי שכבר אמרנו, התמשכו פרקי זמן ארוכים למדי, ואף חזרו והופיעו בו־זמנית במקומות שונים בגוף — דבללת הזקן וגזזת. פורונקלים ומורסות טופלו רק באמצעים כירורגיים — חתכים וסילוק המוגלה מן המוקדים, בהיעדר כל אפשרות ליישם שיטות ריפוי המחזקות את הגוף, חיסונים או שיטות ריפוי כימיות. רק במקרים העיקשים ביותר טופלו החולים באמצעות עירויי־דם מדמם שלהם. ואילו כנגד דבללת הזקן והגזזת לא היו תרופות ספציפיות, ובעיקר היה מחסור ביוד. היו מורחים את פניהם של החולים במשחות שהיו בהישג יד, והן היו נטולות כל יכולת ריפוי. מצד אחד, נוכח ההתפשטות המתגברת של מחלות העור הללו, החלו לנקוט פעולות מנע ואסרו על החולים לגלח את זקנם, למשל, כדי שלא יעבירו את הזיהום באמצעות התערים ומברשות קצף הגילוח, ולעומת זאת הגבירו את מאמצי הריפוי ואילצו את האנשים לעבור הקרנות אור אולטרה־סגול. החולים בדבללת הזקן במצב חמור הועברו זמנית לבית החולים של אושוויץ, כדי לעבור שם מה שנקרא תרפיית קרני רנטגן.
ובנושא העור עלינו להתייחס אף לתפוצתה של מחלת הגרדת, שבה טיפלו באמצעות מריחה יומית של משחת מיטיגל בביתן מיוחד שהוקצה לכך, ובו אושפזו החולים בערב כדי לעבור שם את הלילה, ואילו בשעות היום היה עליהם להמשיך את עבודתם כרגיל בקבוצות העבודה השונות שאליהן השתייכו. לא היתה קבוצה מיוחדת לחולי גרדת, שאליה הצטרפו חולים במחלה זו במשך תקופת מחלתם. כך שהם המשיכו לעבוד בקרב אנשים שעדיין לא נדבקו במחלה, ולפיכך ההידבקויות היו שכיחות מאוד, בעיקר בשל השימוש המשותף בכלי העבודה וההימצאות יחד בצפיפות רבה.
מחלות כירורגיות: גם במקרה זה אין אנו רוצים להתעכב על כל אותן מחלות שדרשו ניתוחים, אך לא היו קשורות בהכרח לחיים במחנה הריכוז. רצוננו רק לדווח כי לעתים קרובות בוצעו טיפולים שהיו כרוכים בכירורגיה מורכבת, בעיקר באזור הבטן, כמו המעי הדק, כיבים בתריסריון, סילוק התוספתן, הסרה חלקית של הצלעות בשל מורסות בצדר הריאה וכו'; וכן בוצעו ניתוחים אורתופדיים לשברים ולנקעים. אם מצבו הבריאותי של החולה לא הבטיח שיעמוד בטראומת הניתוח, היו מבצעים לפני הניתוח עירויי דם. הליך רפואי זה ננקט גם כדי להיאבק באנמיה, שמקורה בדימומים חמורים מכיב קיבה או בטראומות אקראיות. לצורך תרומת הדם הזאת היו פונים לאחד האסירים, כזה שהגיע לא מכבר למחנה ומצבו הכללי עדיין היה טוב. תרומת הדם היתה מעשה התנדבותי, והתורם היה זוכה בפרס של 15 ימי מנוחה בבית החולים, שבמהלכם היה מקבל תזונה מיוחדת. משום כך תרומות הדם היו מרובות תמיד.
בשום אופן לא ידוע לנו — יתרה מזאת, אנו חושבים כי ביכולתנו לשלול זאת לחלוטין — שבבית החולים של מונוביץ בוצעו ניתוחים למטרות מחקר מדעי, כמו אלה שנערכו במספר רב של מחנות ריכוז אחרים. למשל, ידוע לנו שבבית החולים של אושוויץ הוקצתה מחלקה אחת למחקר על תוצאות הסירוס שאחריו מבצעים השתלה של בלוטות הטרוסקסואליות.
בחדר הניתוח היה ציוד סביר, לפחות בכל האמור בניתוחים שהתבצעו בו. קירותיו צופו באריחים לבנים שהיה אפשר לרחוץ אותם. עמדה בו מיטת ניתוחים מתכווננת מדגם ישן במקצת אך במצב טוב בסך הכול, שאיפשרה למקם עליה את החולה בכל התנוחות העיקריות הדרושות לביצוע הניתוח. התאורה הגיעה מכמה זרקורים ניידים וממנורה גדולה שהיתה ממוקמת במרכז החדר. על אחד הקירות, מאחורי מחיצת עץ ניידת, היו כיורים שבהם זרמו מים חמים וקרים, ששימשו לקרצוף ידיהם של המנתח ועוזריו.
בנושא הכירורגיה הפלסטית (אסתטית) אנו מזכירים כי גם פריצות דיסק או מקרי בקע נותחו לבקשת החולים, וזאת לפחות עד מחצית האביב של 1944. לאחר מכן בוטלו הניתוחים מסוג זה — להוציא מקרים נדירים של בקעים — גם אם דובר בבקעים גדולים מאוד שבאמת הפריעו לעבודתו של האסיר. החלטה זו התקבלה בשל ההשערה שהחולים שביקשו לעבור ניתוח כזה עשו זאת כדי לזכות בחודש מנוחה בבית החולים.
הניתוחים השכיחים ביותר נעשו במקרים של פלֶגמוֹן — הצטברות מוגלה ברקמות — והתבצעו בביתן שיוחד לכירורגיה הפלסטית. מקרים אלה, לצד השלשולים, היו מהאלמנטים החשובים בקרב הפתולוגיות שהיו נפוצות במחנה הריכוז. ההתמגלות הופיעה בעיקר ברגליים, ונדירים המקרים שהתגלתה במקומות אחרים בגוף. בדרך כלל היה אפשר לזהות את מקורה בנגע כלשהו בעור כפות הרגליים שנגרם מהנעליים. היו אלה חיכוכים של הנעליים בעור, בתחילה רק על פני השטח ובהיקף מוגבל, שאחר כך הזדהמו והתפשטו בעודם מחלחלים גם לאזורים משניים ולשכבות עמוקות יותר, או גורמים לחלחולים גרורתיים במרחק־מה מהנגע הראשי. אך היו מקרים שבהם לא הצליחו לזהות את המקום שאליו חדרו החיידקים מחוללי הפתולוגיה. החלחול אל רקמות רכות התרחש בלי שהיה ניתן לגלות נגע עורי כלשהו בקרבתן או אפילו רחוק מהן: היה מדובר, קרוב לוודאי, באיתור חיידקים שמקורם ב'מוקד' כלשהו, ושנעו בגוף החולה עם זרימת הדם. החולים נותחו בחופזה ונעשו בהם חתכים רבים, אך ההחלמה היתה ממושכת מאוד, וגם כאשר התהליך המוגלתי היה אמור להגיע לסיומו, החתכים לא הראו כל נטייה לאיחוי. הטיפולים הרפואיים אחרי הניתוח כללו ניקוז נוזלים מהפצע שהניתוח הותיר. לא ניתן כל טיפול רפואי לחיזוק מערכות ההגנה של הגוף. הנגעים חזרו ונשנו אפוא, ובוצעו ניתוחים 'סדרתיים' אצל אותו אדם כדי לפתוח ולנקז את כיסי המוגלה, שהתפתחו באזורים המשניים של החתכים הקודמים. ואז, כשנראה שתהליך ההחלמה הגיע לשלב משביע רצון, היו המנותחים משוחררים מבית החולים, למרות שהפצעים עדיין לא התאחו לחלוטין, ונשלחים לעבודה, ואילו הטיפולים הבאים בפצעיהם התבצעו במרפאה. הגיוני שמרבית החולים ששוחררו במצב כזה חזרו להתאשפז בבית החולים, אם בשל נגעים מקומיים חוזרים או משום שנוצרו אצלם מוקדים חדשים במקומות אחרים.
גם דלקות אוזניים חמורות נפוצו מאוד וחוללו שיעור גבוה של סיבוכים באזור הזיז הפטמתי, הנמצא מאחורי האוזן. תופעות אלה נותחו דרך קבע בידי מומחי אף־אוזן־גרון.
ריפוי הזיהומים בעור התבסס על שימוש בארבע משחות בהליך סטנדרטי על פי מצב הנגע העורי. בשלב הראשון, שלב החלחול, כוסו הנגע והעור סביבו בשכבה של משחת איכטיול כדי להוריד את הנפיחות; לאחר מכן, כשהמוגלה עלתה על פני העור ומוקד הנגע נפתח, היו מורחים על תחתיתו משחה על בסיס קולרגול כדי לחטא את האזור הנגוע. כשהמוגלה נעלמה או פחתה באופן ניכר, השתמשו במשחה על בסיס פֶּלידוֹל לאיחוי הנגע, ובסוף כל הטיפול הזה השתמשו במשחה נוספת על בסיס תחמוצת אבץ כדי ליצור רקמה מחפה.
מחלות עקב עבודה: למרות השימוש במסות של בני אדם לביצוע עבודות כפיים, לא ידוע לנו על מקרים רבים במיוחד של מחלות שמקורן בעבודתו של החולה, אם נוציא מכלל זה מחלות שחייבו ניתוח בשל פציעה בעבודה, חבלה, שבר או נקע. עם זאת אנו יכולים לדווח על אודות מקרה אחד שידוע לנו.
באוגוסט 1944 הוטל על האנשים, שהיו בצוות של מה שכונה 'קומנדו כימיה', לסדר מחדש מחסן שהכיל שקים של חומר שכלל חומצה קרבולית. החל מהיום הראשון לביצוע מטלה זו דָבַק החומר האמור, שהיה דקיק כאבק, בזיעה שבפניהם ובידיהם של העובדים. כאשר איברים אלה נחשפו לשמש, התחוללה בהם פיגמנטציה עזה מלוּוָה בצריבה קשה ובהתקלפויות נרחבות של העור. והנה, למרות ששכבת העור החדשה, שנחשפה עקב כך לחלחולו של החומר המזהם הזה, היתה רגישה וכואבת מאוד, העבודה במחסן נמשכה 20 יום בלי שננקטו צעדים כלשהם להגן על העובדים. ולמרות שכל אנשי ה'קומנדו' הזה — 50 במספר — לקו במחלת העור המכאיבה הזאת, איש מהם לא אושפז בבית החולים.
* * *
אחרי שהעברנו בסך את כל המחלות הנפוצות ביותר במחנה מונוביץ ועמדנו על סיבותיהן, עלינו להתוודות שאין זה אפשרי מבחינתנו לדווח על נתונים מדויקים ועל מספרים מוחלטים ויחסיים בדבר תכיפות הופעת המחלות, משום שלאיש משנינו לא ניתנה מעולם האפשרות להיכנס לבית החולים אלא כחולים. מה שכבר כתבנו ושעוד ייכתב הם פרי התבוננות יומיומית, מיני ידיעות שקלטנו במקרה או מידע שקיבלנו בשיחותינו עם עמיתינו למחנה, עם הרופאים ועם סגל העובדים במרפאה, כאלה שהיו מכרים שלנו או שהיו לנו עמם קשרי ידידות.
בית החולים של המחנה נבנה חודשים מעטים טרם הגעתנו למונוביץ, לקראת סוף פברואר 1944. לפני מועד זה לא היה קיים במחנה שום שירות רפואי, ולחולים לא היתה כל אפשרות לזכות בטיפול. למרות זאת הם נאלצו לעבוד מדי יום ביומו, עד שקרסו מותשים במהלך העבודה. מקרים כאלה היו נפוצים, כמובן. וידוא מותו של האסיר התבצע בשיטה ייחודית: הוטל על שני אנשים — לא רופאים — חמושים בשוטים להכות במשך דקות אחדות את האדם המוטל על הקרקע. אם זה האחרון לא הגיב ולא זע, הוא נחשב מת, וגופתו הובלה מיד למשרפה. לעומת זאת, אם הוא היה נע, היתה משמעות הדבר שאינו מת, ולפיכך היו מאלצים אותו לשוב לעבודתו.
לאחר מכן יצרו את הגרעין הראשון של שירות רפואי — הקמת מרפאה שכל אחד היה יכול לפנות אליה אם הרגיש חולה. אם הרופאים לא הכירו בו כחולה, היו אנשי האס־אס מענישים אותו מיד עונשים גופניים חמורים. ואם הוא אכן הוכר כחולה שאינו יכול לעבוד, היו מעניקים לו כמה ימי מנוחה. זמן־מה לאחר מכן הוקצו בלוקים לשמש מרפאות, ואלה הלכו והתרחבו אט־אט והחלו להעניק שירותי בריאות נוספים. כך אירע שבמשך שהותנו במחנה פעלו דרך קבע המרפאות הבאות:
מרפאה לרפואה כללית;
מרפאה לכירורגיה כללית;
מרפאה למחלות אף־אוזן־גרון ולרפואת עיניים;
מעבדה לריפוי שיניים (שם בוצעו גם סתימות והליכים בסיסיים להכנת שיניים תותבות);
מרפאה כירורגית למניעת זיהומים, ובצמוד אליה מחלקת אף־אוזן־גרון;
מרפאה כירורגית לחולים שכבר סובלים מזיהומים;
מרפאה לרפואה כללית עם מחלקה למחלות עצבים ולמחלות נפש, שהיתה מצוידת במכשיר קטן לטיפול בהלם חשמלי;
מרפאה למחלות זיהומיות ולשלשולים קשים;
מרפאה למנוחה — Schonungs-Block — שבה היו מאושפזים חולי דיסטרופיה, מי שסבלו מבצקות ואחדים מן המחלימים;
מרפאה קטנה לפיזיותרפיה, עם מנורת קוורץ להקרנות אור אולטרה־סגול ומנורה להקרנות אור אינפרה־אדום;
מעבדה לבדיקות כימיות, בקטריולוגיות ונסיוביות.
לא היה שום מכשיר לצילומי רנטגן, וכאשר נדרשה בדיקה כזאת, היו שולחים את החולה לאושוויץ, ששם היו מכשירי רנטגן טובים, והחולה היה חוזר משם עם אבחנה על פי הרנטגן.
על סמך כל התיאורים האלה היה אפשר לשער כי מדובר בבית חולים קטן אמנם, אך כזה שהיו בו כמעט כל השירותים הנדרשים ושהם פעלו היטב. אך למעשה היה בו מחסור בפריטים רבים, ובהם כאלה שלא היה ניתן להשלים, כמו היעדר תרופות וכמות דלה של חומרי חיטוי וחבישה ראשונית. גרמניה כבר היתה נתונה במצב קשה באותה תקופה. מצד אחד הופעל עליה לחץ ההתקדמות שלא ניתן לבולמה של הגדודים הרוסיים החזקים, ומצד אחר היא סבלה מההפצצות היומיות מצד חילות האוויר האמיצים של האמריקנים והאנגלים. אך למרות זאת היה אפשר למצוא פתרון עם קצת רצון טוב וארגון טוב יותר של השירות הרפואי.
הדבר שהיה חסר בראש ובראשונה הוא חללי עבודה עם יכולת קיבול. למשל, לא היה בנמצא חדר המתנה עבור החולים שבאו למרפאות השונות, והם נאלצו לעמוד בחוץ עד שיגיע תורם להיכנס. כך נוצרו תורים אינסופיים בכל עונות השנה ובכל מזג אוויר, וזאת לאחר שהחולים כבר היו ממילא תשושים בתום יום העבודה הארוך ושבו למחנה רק בשעות הערב. מה גם שהמרפאות פעלו רק אחרי חזרתם של כל העובדים למחנה ובסיומו של מפקד הערב. לפני כניסתם למרפאה היה עליהם לחלוץ נעליים, והם נאלצו ללכת יחפים על רצפות שהיו — כמו במרפאה הכירורגית — מזוהמות מאוד בציוד ובחומרי חיטוי משומשים ספוגים דם ומוגלה.
בביתני המרפאות השונים היה מחסור רב במיטות: מכך נבע האילוץ שכל דרגש ישרת שני אנשים, ולא משנה באיזו מחלה הם חולים ומה דרגת חומרתה. הסיכוי להידבק היה גבוה מאוד אפוא, ולכך יש להוסיף את העובדה שבשל המחסור בביגוד למאושפזים, הם שהו עירומים בבית החולים — בכניסה לבית החולים היה כל חולה מותיר בחדר החיטוי את כל בגדיו. השמיכות והשקים שכיסו את הדרגשים היו מזוהמים, מכוסים דם ומוגלה ולעתים קרובות גם צואה, שנפלטה מגופם של חולים על סף גסיסה.
כל כללי ההיגיינה לא כובדו, מלבד המעט שכובד רק למראית עין. וכך, לדוגמה, בשל המחסור בקערות היו מחלקים את האוכל בשתי משמרות או יותר, ומי שאכלו במשמרת השנייה או השלישית נאלצו להשתמש בכלים שבקושי נשטפו במים שבדלי. בצריף המנוחה ובשאר הביתנים לא היו מים זורמים. אך בעוד המאושפזים בביתנים יכלו ללכת לחדר הרחצה — Wascheraum — להתקלח כרצונם, השוהים בצריף המנוחה יכלו לעשות זאת רק פעם אחת ביום בשעות הבוקר ונאלצו לחלוק 6 גיגיות בין 200 בני אדם. האחים שעבדו במרפאות הללו שפכו שם מדי פעם ליטר מים, שאותם הביאו מבחוץ בקערות מיוחדות לכך. לחלק זה של בית החולים הובא הלחם מחדר הטיפולים, שבו ערב קודם לכן הותירו אותו על גבי ספסל שבמשך היום שימש לחולים שרפרף להנחת כפות רגליהם בשעת הטיפול בהם. בתום הטיפולים הללו היה הספסל מזוהם בדם ובמוגלה, שאותם ניקו בחופזה בסמרטוט ספוג במים קרים.
כדי להתקבל בבית החולים כחולים שהרופאים במרפאות מכירים בהם כראויים לאשפוז, היה על האנשים הללו להתייצב שנית בבוקר המחרת, מיד לאחר היקיצה, כדי לעבור בדיקה נוספת, חפוזה ביותר, מצד הרופא שניהל את השירותים הרפואיים. אם הלה אישש את ההכרח שבאשפוז, הם היו נלקחים לחדר הרחצה, שבו גילחו את כל שֹער גופם, ולאחר שהתקלחו היו מפנים אותם למחלקה המיועדת בבית החולים. כדי להגיע אליה, הם נאלצו לצאת החוצה כשלגופם רק יריעת בד ולחצות בתנאים כאלה, בכל עונה ובכל מזג אוויר, 200-100 מטר.
בכל המחלקות הרפואיות הללו היה הרופא הראשי, שנעזר באח אחד או שניים, עורך את בדיקת הבוקר בלי לבקר את החולים במיטותיהם. לצורך כך הם נאלצו לרדת ממיטותיהם ולהתייצב אצלו, להוציא את אלה שלא יכלו לעשות זאת בשום אופן בשל מצבם החמור. בערב היו עורכים בדיקה מהירה נוספת.
בביתני הכירורגיה, שבהם הטיפולים בוצעו בבוקר — ומאחר שהאולם היה מחולק לשלושה חלקים, ושוכני כל חלק טופלו בתורם — זכה כל מאושפז לטיפול רק אחת לשלושה ימים. היו מדביקים את התחבושת ברטיות נייר, שנקרעו וניתקו אחרי שעות מעטות, ולפיכך הפצעים — בין שעברו חיטוי ובין שלא — נותרו חשופים. רק במקרים נדירים חשובים במיוחד היו מצמידים את התחבושות בפלסטרים של ממש, והדבר נעשה בחיסכון מרבי עקב המחסור הרב בהם.
טיפולי החבישה ניתנו בצמצום רב. היה מחסור בפריטים רבים, ובהם אלה הפשוטים ששימשו לטיפול שוטף, ופריטים אחרים היו בנמצא רק בקושי: מעט אספירין, מעט פּירימידין, מעט פּרוֹנטוֹסיל (הנציג היחיד מקבוצת הסולפמידים), מעט ביקרבונט ומעט צנצנות קוֹרָמין (לשיפור תפקוד הלב והנשימה) וקפאין. היה מחסור בשמן קמפור, בסטריכנין ובאופיום על כל תוצריו הנלווים, להוציא כמות קטנה של תמיסת אופיום. כן היה מחסור בבֶּלָדוֹנה ובאַטרופּין, באינסולין, בתרופות לכיוח, במלחי בּיסמוּת ומגנזיום, בפֶּפּסין ובחומצה קלורידית. החומרים המשלשלים יוצגו רק על ידי היסטידין. לעומת זאת היו כמויות נכבדות של מֶטָנמין, פחם למטרות רפואיות וטנלבינה, תרופה נגד שלשולים חמורים. כמו כן היה מחסור בבקבוקוני קלציום ובכל תכשיר שעשוי לשמש חומר ממריץ. היתה כמות נכבדה של אוויפן נתרני לשימוש תוך־ורידי ושל בקבוקוני כלוריד אתיל להרדמה: בחומר זה היו משתמשים גם לעניינים של מה בכך כמו פתיחת פורונקל.
ארון התרופות היה מתמלא — עקב הגעתן של רכבות אסירים נוספות — בכמויות שונות ובתרופות שונות ומשונות, שרבות מהן לא היו טובות לשימוש. הן הובאו במזוודות שהוחרמו מידי אלה שאך זה הגיעו למחנה הריכוז. אך באופן כללי הצריכה עלתה בהרבה על כמות התרופות שעמדו לרשות בית החולים.
סגל הרופאים גויס כולו מקרב האנשים שגורשו למחנה. הרופאים נבחרו לאחר שעברו בחינה מקדימה מקרב אלה שבכניסה למחנה הצהירו כי הם בעלי תואר אקדמי ברפואה, תוך מתן עדיפות למי ששלטו בשפות הגרמנית או הפולנית. פיצו אותם על שירותיהם המקצועיים במזון משופר ובבגדים ובנעליים טובים משל האחרים. העוזרים והאחים נבחרו, לעומת זאת, ללא שום קריטריון שנגע לעברם המקצועי. הם היו ברובם אנשים בעלי כוח פיזי רב — וזכו במינוי הזה, שכמובן היה מבוקש למדי, הודות לקשרי ידידות שלהם ולהיכרויות עם רופאים שכבר עבדו בבית החולים או עם חברי הסגל שניהל את המחנה. וכך בזמן שהרופאים הפגינו מיומנות ראויה לשמה ודרגה מסוימת של דרך ארץ, בלט סגל כוחות העזר הרפואיים בהתעלמותו או בבוז שרחש לכל נורמה של היגיינה, טיפול או אנושיות. הם הגיעו לדרגה כה נמוכה, עד שסחרו בחלק מהמרק ומהלחם שנועדו לחולים כדי לקבל תמורתם סיגריות, פריטי לבוש וכיוצא באלה. הם היו מכים את החולים בשל כל מיני אשמות קלות; הם חילקו את מוצרי המזון בצורה לא סדירה; וחולים שנמצאו אשמים בעברות החמורות ביותר, למשל בגנבת לחם מאחד מעמיתיהם למחלקה, הוטל עליהם עונש של סילוק מיידי מבית החולים וחזרה מיידית לעבודה, כשלכל זה קדם מספר מסוים של הצלפות (בדרך כלל 25) על הגב, שהונחתו בצורה נמרצת באמצעות גליל בד מחופה בגומי. סוג אחר של ענישה היה אילוץ לעמוד רבע שעה על גבי שרפרף גבוה למדי בעל מושב צר מאוד — על קצות האצבעות וברגלים כפופות, כשהאגן נשען על השוקיים, והזרועות מתוחות קדימה בגובה הכתפיים. בדרך כלל אחרי דקות מעטות היה החולה מאבד את שיווי המשקל בשל המאמץ שנדרש משריריו ובשל חולשת גופו, והיה נופל ארצה ומתגלגל על הרצפה. המראה הזה שיעשע מאוד את האחים שעבדו במרפאה והתקבצו סביבו במעגל, לועגים לו בעלבונות ובאמירות מרושעות. החולה שנפל על הקרקע היה חייב להתרומם, לעלות בחזרה על השרפרף ולשוב לעמוד בתנוחה האמורה כדי להשלים את פרק הזמן שנקבע לו. ואם אחרי הנפילות הבאות לא היה מסוגל לעשות זאת עוד, היו משלימים את הענישה במספר מסוים של מלקות.
מספר החולים שפנו לבית החולים היה גדול ביותר ועלה על יכולת הקיבול של המחלקות השונות. לפיכך כדי לפנות מקום למאושפזים חדשים, שוחרר מספר מסוים של חולים מבית החולים, אף שאלה לא החלימו לחלוטין וסבלו מחולשה כללית חמורה. למרות זאת היה עליהם לחזור לעבודתם כבר למחרת היום. ואילו אלה שסבלו ממחלות כרוניות; או ששהותם בבית החולים התארכה מעבר לחודשיים; או שחזרו בתכיפות רבה מדי לבית החולים עקב הישנות מחלתם, היו נשלחים — כפי שכבר דיווחנו על אודות חולי השחפת, העגבת והמלריה — לבירקנאו, ושם מחוסלים בתאי הגזים. גורל דומה ציפה למי שהיו ירודים מדי מבחינה גופנית, וכבר לא היו כשירים לעבודה. מדי פעם — בערך פעם בחודש — היו מבצעים במחלקות שונות של בית החולים את מה שכונה 'הסלקציה של המוזלמנים' (במונח הציורי הזה השתמשו לכנות את האנשים הכחושים באופן קיצוני), ובה בחרו את אלה שמצבם הפיזי היה המדורדר ביותר ושלחו אותם לתאי הגזים. הסלקציות הללו נערכו במהירות רבה, והאחראי לביצוען היה הרופא שניהל את השירותים הרפואיים, ושלפניו עברו, עירומים, כל המאושפזים. במבט שטחי הוא היה בוחן את מצבם הבריאותי הכללי ומחליט מיידית מה יעלה בגורלם. ימים אחדים לאחר מכן כל מי שנבחרו בסלקציה הזאת עברו בדיקה נוספת על ידי קצין רפואה של האס־אס, שהיה המנהל הכללי של כל שירותי הרפואה במחנות שהיו קשורים לאושוויץ. האמת צריכה להיאמר — בדיקות אלה היו פרטניות יותר מאלה שקדמו להן, ומצבו של כל חולה וחולה היה נידון בשיקול דעת. ואולם רק בני־מזל מעטים שנבחרו בסלקציה הקודמת הוחזרו לבית החולים להמשך טיפול, או נשלחו לביצוע עבודות קלות יותר ביחידות עבודה אחרות. מרביתם למעשה נידונו למוות. אחד מאיתנו הופיע ארבע פעמים ברשימות ה'מוזלמנים', ובכל פעם הצליח לחמוק ממוות רק משום שהיה רופא במקצועו — מהרופאים נחסך הקץ הזה בעטייה של הוראה כללית או עקב יוזמה של מפקדת מחנה מונוביץ.
באוקטובר 1944 הסלקציה כבר לא הוגבלה רק לביתנים השונים של בית החולים, אלא התרחבה לכל הבלוקים. אך זו היתה הסלקציה האחרונה, משום שאחרי מועד זה בוטל המהלך הזה ופורקו תאי הגזים של בירקנאו. למרות זאת באותו יום טראגי באוקטובר נבחרו 850 קורבנות, מהם 8 יהודים בעלי אזרחות איטלקית.
תפעול תאי הגזים והמשרפה הצמודה אליהם הופקד בידי צוות קומנדו מיוחד, שאנשיו עבדו יומם וליל בשתי משמרות. אנשי הקומנדו הזה חיו במתחם נפרד, מנותקים בקפדנות מכל מגע עם האסירים האחרים והעולם החיצון. מבגדיהם נדף ריח מבחיל; הם תמיד היו מלוכלכים ובעלי מראה פראי לחלוטין כשל חיות טרף אכזריות. הם נבחרו מקרב הפושעים הגרועים ביותר, כאלה שהורשעו בעברות אלימות ורצח חמורות ביותר.
ידוע לנו כי בפברואר 1943 חנכו בבירקנאו משרפה חדשה ותא גזים, שפעלו בצורה פונקציונלית יותר מקודמיהם. הם נחלקו לשלושה מתחמים: חדר ההמתנה, 'חדר המקלחות' והכבשנים. במרכז הכבשנים התנשאה ארובה שסביבה תשעה כבשנים, ולכל אחד ארבעה פתחים. לכל פתח היה ניתן להכניס בו־זמנית שלוש גופות. יכולת הקיבול של כל כבשן כזה היתה 2,000 גופות ביום.
הקורבנות שהוכנסו לאולם הראשון קיבלו פקודה להתפשט לחלוטין בתואנה שעליהם להתרחץ, וכדי להעניק יתר אמינות לתרמית המרושעת, ניתנו להם חתיכת סבון ומגבת. לאחר מכן הם הוכנסו ל'חדר המקלחות'. זה היה חדר גדול ובו מקלחות מדומות. על הקירות בלטו כיתובים מסוג: 'תתרחצו היטב — הניקיון הוא בריאות', 'אל תחסכו בסבון', 'אל תשכחו כאן את המגבת שלכם!' כך שהאולם אכן היה יכול להיראות כאולם רחצה ציבורי. בתקרתו השטוחה היה פתח גדול, סגור הרמטית בשלוש לוחיות מתכת שנפתחו באמצעות שסתום. מסילות חצו את אולם המקלחות לכל רוחבו והובילו ממנו אל הכבשנים. אחרי שכל האנשים נכנסו לתא הגזים, היו סוגרים את הדלתות (באמצעות לחץ אוויר), ודרך השסתום שבתקרה הוחדרה תרכובת כימית בצורת אבקה גסה בצבע אפור־תכול, שאוחסנה בקופסאות פח עם הכיתוב 'ציקלון — B להשמדת כל סוגי הטפילים' ועם התווית של בית חרושת בהמבורג. זו היתה תרכובת ציאניד, שהתאדתה כשהגיעה לטמפרטורה מסוימת. בתוך דקות מעטות מתו כל אלה שהיו סגורים בתא הגזים. אז נפתחו לרווחה הדלתות והחלונות, ואנשי הקומנדו המיוחד, מצוידים במסיכות גז, נכנסו לפעולה והעבירו את הגופות אל המשרפות.
לפני הכנסתן למשרפות גזזו אנשים, שזו היתה מלאכתם, את שערו של מי שעדיין היה לו שיער; כלומר הגופות של כל אותם האנשים שאך הגיעו באחד המשלוחים ומיד נטבחו, בלי שיעברו דרך מחנות הריכוז. אנשי הקומנדו המיוחד אף עקרו שיני זהב מבעלי שיניים כאלה. אפרם, כידוע, פוזר בשדות ובגינות הירק כחומר לדישון הקרקע.
לקראת סוף 1944 הגיעה למחנה מונוביץ ההוראה שכל הרופאים במחנה ישוחררו מעבודתם בסוגי הקומנדו השונים ויועסקו כרופאים במחלקות השונות של בית החולים. אם לא יימצאו להם משרות פנויות כרופאים — הם יעבדו כאחים. לפני שיוצבו לעבודתם החדשה, היה עליהם לרכוש ניסיון במשך חודש ימים בעבודה במחלקות השונות, רפואיות וכירורגיות, על פי סדר תורנויות מסוים ובו־זמנית ללמוד קורס תיאורטי על צורת הארגון הרפואי במחנות הריכוז, אופן פעולתו, הפתולוגיות האופייניות למחנות הללו והטיפולים שיש לבצע בחולים. ההוראות הללו יושמו בצורה שיטתית, והקורס החל בימים הראשונים של ינואר 1945. אך לקראת אמצע החודש הוא הופסק עקב המתקפה הניצחת של הצבא הרוסי על ציר קרקוב־קטוביץ'־ברסלב והנסיגה הנמהרת של הצבא הגרמני. מחנה מונוביץ, כמו כל המחנות במחוז אושוויץ, רוקן מאסיריו, והגרמנים גררו 11 אלף אסירים, שעל פי הידיעות שהגיעו אלינו כעבור זמן מפיו של אדם שניצל מכך בנס, נקטלו כמעט כולם בצרורות של תת־מקלעים ימים מעטים לאחר מכן, כשחיילי המשמר המלווה הבחינו שהם מכותרים בחיילי הצבא הרוסי, ושאין שום נתיב פתוח לנסיגה. האסירים כבר צעדו ברגל 70 קילומטרים כמעט בלי עצירה, ללא מזון להוציא זה שניתן להם לפני היציאה מהמחנה ושהסתכם בקילוגרם אחד של לחם, 75 גרם מרגרינה, 90 גרם נקניק ו־45 גרם סוכר. בהמשך העלו אותם על רכבות, שיצאו לכיוונים שונים ולא הגיעו לשום יעד ספציפי. אז בעצם בוצע הטבח האל־אנושי באלה שהצליחו להינצל מהמסע המייגע; רבים מהם — 3,000 או 4,000 — שאפס כוחם והם נעצרו בשולי הדרך, נטבחו ממש שם ביריות אקדח או במכות בקתות הרובים על ידי חיילי המשמר המלווה.
ואילו במחנה עצמו נותרו כ־1,000 אסירים בלתי כשירים, חולים או בשלבי החלמה ממחלתם, שלא היו מסוגלים ללכת ונותרו בפיקוחם של אנשי אס־אס אחדים, שקיבלו הוראה להוציא אותם להורג בירייה לפני שינטשו אותם לגורלם. איננו יודעים מדוע לא בוצעה ההוראה הזאת, אך תהיה סיבת הדבר אשר תהיה, לאי־קיומה ולו בלבד חייבים החתומים מטה את חייהם. הם, השניים האמורים, שהו בבית החולים, האחד משום שהוטל עליו להגיש שם סיוע רפואי למאושפזים, ואילו האחר החלים ממחלה. לא היה ניתן למלא את הפקודה להגיש סיוע רפואי לחולים למעֵט תמיכה מורלית, משום שסיוע חומרי ממשי היה בלתי אפשרי — הגרמנים, לפני שנטשו את המחנה, רוקנו את בית החולים מכל התרופות והמכשור הכירורגי שהיו בו. לא היו בנמצא ולו כדור אספירין אחד, זוג מלקחיים רפואיים או תחבושות.
ימים דרמטיים באו עלינו לאחר מכן. חולים רבים מתו בהיעדר טיפול רפואי, רבים מאפיסת כוחות בשל המחסור במזון נוסף על הכול. גם מים לא היו משום שהצינורות נהרסו בהפצצה אווירית בדיוק באותם ימים. רק הגילוי המקרי של מצבור תפוחי אדמה, שהוטמן באדמת שדה שגבל במחנה כדי להצילו מן הקרה, איפשר לאלה החלשים פחות להזין את עצמם ולהחזיק מעמד עד ליום שבו הרוסים, שסוף־סוף הגיעו למחנה הריכוז, חילקו מזון ביד רחבה.
לאונרדו דה בנדטי — פרימו לוי
[1946-1945]
