ספינת העבדים - היסטוריה אנושית

פרק 1
חיים, מוות ואימה בתעשיית העבדים

המסע לנבכי הגיהינום הייחודי הזה מתחיל בנוף האנושי, בסיפורים על אנשים שתעשיית העבדים עיצבה את חייהם. אחדים מהם נעשו עשירים ובעלי עוצמה, אחרים עניים וחלשים. רובם המכריע סבל מאלימות קיצונית ורבים מהם מתו בנסיבות מחרידות. אנשים מכל סוג ומין - גברים, נשים וילדים, שחורים, לבנים וכל הגוונים שביניהם, מאפריקה, מאירופה ומן האמריקות - נסחפו למערבולת הסחרחרה וההזויה של תעשיית העבדים. בתחתית הסולם ניצב פרולטריון עצום של חלכאים ונדכאים, מאות אלפי ימאים שעלו וירדו במערך התרנים, החבלים והמפרשים של ספינת העבדים במכנסיים מטונפים בזפת, ומיליוני עבדים שהשתופפו עירומים בסיפון התחתון. ובראש הסולם ניצב מעמד קטן ורם של שליטי האוקיינוס האטלנטי רבי העוצמה - סוחרים, בעלי מטעים ומנהיגים פוליטיים שישבו במיטב מחלצותיהם בקונגרס הקונטיננטלי האמריקאי ובפרלמנט הבריטי. ברשימת הדמויות של "הדרמה המופלאה ביותר" של הסחר בבני אדם נכללו גם פיראטים ולוחמים, סוחרים זעירים ושובתי רעב, רוצחים ובעלי חזון. לרוב היו כולם מוקפים כרישים.

קפטן טוֹמבָּה
בקרב חבורת השבויים הרצוצים המוחזקים במכלאה וממתינים לקנייתם על ידי סוחר עבדים בלט גבר אחד. הוא היה "גבוה ובעל מבנה חסון ומבטו עז וקשוח". הוא ראה קבוצה של גברים לבנים שסוקרים את הבראקון, מתוך "כוונה לקנות", כך חשב. כשחבריו לשבי איפשרו לקונים הפוטנציאליים לבחון את גופם, הביע הוא זלזול ובוז. ג'ון לידסטיין, "קרקר הזקן", מנהל בית החרושת לעבדים, או נקודת השילוח, באי באנְס בסיירה לאונה, הורה לגבר לקום על רגליו ו"למתוח את איבריו". הוא סירב. על עזות המצח שלו ספג מלקות אכזריות באמצעות "רצועה חותכת מעור תחש ים". הוא קיבל את המלקות בעוז, כשהוא מתכווץ מעט מן ההצלפות. אחד הצופים במעמד ציין שמעיניו ירדו "דמעה או שתיים, שאותן התאמץ להסתיר כאילו התבייש בהן".¹⁵

אותו גבר גבוה, חסון ומתריס היה קפטן טומבה, הסביר לידסטיין לאורחים, שהתרשמו מעוז רוחו והשתוקקו לשמוע את תולדותיו, כיצד נפל בשבי. הוא היה המוכתר של קבוצת כפרים, כנראה משבט בּאגא באזור ריו נוּניֶיס. הם התנגדו לסחר העבדים. קפטן טומבה הוביל את אנשיו במסע לשרפת בקתות ורצח שכניהם ששיתפו פעולה עם לידסטיין ועם סוחרי עבדים נוספים. בתגובה לכך, מתוך נחישות לשבור את התנגדותו, ארגן לידסטיין כוח משימה לֵילי ללכידת המנהיג המסוכן הזה, ששניים מתוקפיו נהרגו, אך בסופו של דבר נשבה.

קפטן טומבה נקנה לבסוף בידי קפטן ריצ'רד הרדינג והועלה לסיפון "רוברטס" מנמל בריסטול. כשהוא כבול בשלשלת, הושלך טומבה אל הסיפון התחתון ומיד החל לתכנן את בריחתו. הוא חבר ל"שלושה או ארבעה מבני ארצו החסונים ביותר" ולאישה נלקחת־לעבדות שניתן לה חופש תנועה בספינה ועל כן יכלה לדעת מתי עשויה התוכנית לצאת לפועל בהצלחה. לילה אחד גילתה אותה אישה בת־בלי־שם כי על הסיפון ישנם רק חמישה ספנים, שנרדמו כולם. מבעד לשבכה היא העבירה לקפטן טומבה פטיש, כדי לשבור בעזרתו את האזיקים, ואת "כל כלי הנשק שהצליחה למצוא".

קפטן טומבה נסך אומץ בלב האנשים בסיפון התחתון "בעזרת הסיכוי לזכות בחירותם", אבל רק אחד מהם וכן האישה שלמעלה היו מוכנים להצטרף אליו. כשנתקל בשלושה ספנים ישנים, הרג שניים מהם ב"מכה יחידה לרקותיהם". כשהרג את השלישי, הקים שאון שגרם לשני הספנים הנוספים במשמרת להתעורר וכך גם לשאר אנשי הצוות, שישנו במקום אחר. קפטן הרדינג בעצמו נטל בידו דקר, חבט בטומבה באמצעותו, הימם אותו ו"השכיב אותו פרקדן על הסיפון". אנשי הצוות כבלו את שלושת המורדים בשלשלאות.

בבוא העת להענישם, שקל קפטן הרדינג את "חוסנם וערכם" של שני הגברים המורדים והחליט שמטעמים של כדאיות כלכלית מוטב "להלקותם ולהפחידם בלבד". אחר כך בחר שלושה אחרים אשר היו מעורבים בקנוניה רק באופן שולי - אך היו גם פחותים בערכם - והשתמש בהם כדי לזרוע אימה בקרב יתר הנלקחים־לעבדות שעל כלי השיט. הוא דן אותם ל"מוות בייסורים". הוא הרג אחד מהם מיד והכריח את השניים האחרים לאכול את לבו ואת כבדו. את האישה הוא "תלה מבהונותיה, הלקה אותה וביתר אותה בסכינים, לעיני שאר העבדים עד שמתה". קפטן טומבה הובא ככל הנראה לקינגסטון, ג'מייקה, ביחד עם 189 נלקחים־לעבדות אחרים ונמכר במחיר גבוה. גורלו מרגע זה ואילך אינו ידוע.¹⁶

"קצינת התחזוקה"
במהלך "מסע הביניים הימי" קמה מנהיגוּת מבין השבויים אשר בסיפון התחתון. ספן על סיפון "נייטינגייל" סיפר את סיפורה של שבויה ששמה האמיתי אבד לעד, אבל נודעה על אותה ספינה בכינוי "קצינת התחזוקה" משום ששמרה על סדר ומשמעת בקרב חברותיה הנשים השבויות, כנראה מתוך החלטה נחושה כי על כולן לעמוד במבחן הקשה של חציית האוקיינוס. היא "נהגה להשתיק אותן כשהיו בחדרים, וגם כשהיו על הסיפון".

יום אחד בתחילת 1796 התנגשה הסמכות שנטלה לעצמה בזו של קציני הספינה. היא המרתה את פיו של הקצין השני, והוא בתגובה העניק לה "חתך או שניים" בשוט שכונה "החתול בעל תשעת הזנבות". היא נתקפה זעם על יחס זה, השיבה מלחמה והתנפלה על הקצין. הוא בתורו הדף אותה והזדרז להצליף בה עוד שלוש־ארבע פעמים. כיוון שמצאה עצמה בעמדת נחיתות והיתה מתוסכלת על ש"לא יכלה להתנקם בו", מיד "זינקה מגובה שתיים או שלוש רגליים לסיפון ונפלה מתה". כעבור כחצי שעה הושלכה גופתה מעבר לדופן, ונקרעה לגזרים בלוע הכרישים.¹⁷

שם לא ידוע
האיש עלה לסיפונה של ספינת העבדים "בּרוּק" בסוף 1783 או תחילת 1784 יחד עם כל בנות משפחתו - אשתו, שתי בנותיו ואמו - שהורשעו כולם בכישוף. האיש היה סוחר, אולי סוחר עבדים; הוא בא מכפר ששמו סוֹלטפּאן, על חוף הזהב. כנראה בן לשבט פַאנְטֶה. הוא ידע אנגלית, ואף על פי שכנראה היה זה למטה מכבודו לדבר עם הקברניט, הוא דיבר עם אנשי צוות הספינה והסביר כיצד זה נלקח להיות לעבד. הוא הסתכסך עם ראש הכפר, או ה"קאבוסיר", שהתנקם בו בכך שהאשים אותו בכישוף, הרשיע אותו ואת בני משפחתו ומכר אותם לספינה. הם נשלחו לקינגסטון, ג'מייקה.¹⁸

כשעלתה המשפחה לסיפון, הבחין רופא הספינה, תומס טרוטר, שהאיש "סובל מכל סימפטום אפשרי של דכדוך מלנכולי". הוא היה עצוב, מדוכא, המום. שאר המשפחה הציגה "כל סימן אפשרי להיותם מושפעים מכך". דכדוך, ייאוש, ואפילו "אדישות עד אובדן חושים" היו נפוצים בין הנלקחים־לעבדות כשרק עלו אל ספינת העבדים. אנשי הצוות ציפו כי מצב רוחה של המשפחה ישתפר בחלוף הזמן והעולם העשוי עץ, החדש והמוזר ייעשה מוכר יותר.

האיש סירב מיד לכל תזונה. מתחילת שביו על סיפון הספינה, הוא פשוט לא אכל. גם תגובה זו היתה נפוצה, אבל הוא הרחיק לכת יותר מאחרים. השכם בבוקר אחד, כשירדו הספנים לסיפון התחתון לבדוק את מצב השבויים, מצאו את האיש מתבוסס בדמו. הם מיהרו לקרוא לרופא. האיש ניסה לשסף את גרונו־שלו והצליח רק "לבתק את עורקי הצוואר החיצוניים". הוא איבד למעלה מחצי ליטר של דם. טרוטר תפר את הפצע וכנראה שקל להזינו בכפייה. אלא שהפצע בצוואר "הוציא מכלל אפשרות שימוש באמצעים שיאלצו אותו לאכול", אמצעים שהיו כמובן שכיחים בספינות העבדים. הוא התייחס ל"ספֶּקוּלוּם אוֹריס", המתקן המכני הארוך והדק שבו השתמשו כדי לאלץ גרונות סרבניים להיפתח ולמזוג לתוכם דייסה, ובכך יזכו לתזונה.

בליל המחרת שוב ניסה האיש להתאבד. הוא קרע את התפרים וחתך את גרונו בצדו האחר. טרוטר נקרא לטפל במקרה החירום החדש, וכשניקה את הפצע המדמם פתח האיש בשיחה איתו. הוא הכריז בפשטות ובישירות ש"לעולם לא ילך עם האנשים הלבנים". אחר כך "הביט בשמים בערגה" והשמיע כמה משפטים שאותם לא הבין טרוטר. הוא החליט לבחור במוות על פני עבדות.

הרופא הצעיר טיפל בו כמיטב יכולתו והורה על "חיפוש יסודי" במדור שבו שהו גברים אחר הכלי שבו שיסף את גרונו. הספנים לא מצאו דבר. כשבחן את האיש יותר מקרוב ומצא דם על קצות אצבעותיו "וקצוות קרועים" סביב הפצע, הסיק טרוטר שהאיש שיסף את גרונו בציפורניו.

אף על פי כן האיש שרד. ידיו נקשרו כדי "למנוע ניסיונות נוספים", אבל כל המאמצים עלו בתוהו כנגד רצונו של האיש חסר השם. טרוטר הסביר לאחר מכן ש"האיש דבק בהחלטתו ויהי מה, סירב לכל תזונה ומת מקץ שבוע או עשרה ימים לאחר מכן מתת־תזונה". גם קברניט הספינה עודכן במצב. קפטן קלמנט נובּל אמר כי האיש "הסתער והקים רעש גדול, הכה בידיים והשליך את עצמו בצורה יוצאת דופן, והראה סימנים רבים לכך שהוא מטורף".

ב-1790, כשסיפר תומס טרוטר על האיש לנציגי ועדה פרלמנטרית החוקרת את תעשיית העבדים, עורר הסיפור מגוון רחב של שאלות ופתח דיון כלשהו. חברי פרלמנט בעלי דעות התומכות בעבדות תמכו בקפטן נובל וניסו לפגוע בטרוטר, בהכחישם כי הסיפור מתאר התקוממות באמצעות התאבדות מרצון. במקביל, חברי פרלמנט המתנגדים לעבדות תמכו בטרוטר ותקפו את נובל. חבר פרלמנט אחד שאל את טרוטר, "האם אתה חושב שהאיש שניסה לשסף את גרונו במו ידיו היה מטורף?" לטרוטר לא היה ספק. הוא ענה, "לא מטורף בשום פנים ואופן; אני מאמין שלפני מותו ייתכן שפקדו אותו הזיות במידה מסוימת, אבל לדעתי הוא היה שפוי לחלוטין בשעה שעלה לסיפון". החלטתו של האיש להשתמש בציפורניו היתה הגיונית, בתגובה לכך שהגיע לספינת עבדים. ועתה אנשים רבי עוצמה, האנשים החזקים ביותר בעולם, דנו במשמעות התקוממותו.

"שרה"
כשעלתה האישה הצעירה לסיפונה של "האדיברס", ספינת עבדים מליברפול, ב-1785, בעיר אוֹלְד קָלָאבָּאר, היא לכדה מיד את תשומת לבם של כל רואיה. היא היתה יפה, חיננית וכריזמטית: "עסיסיות היתה בכל תנועותיה ואופיה הטוב קרן מעיניה". פעמיים ביום עלו לסיפון הראשי המוזיקאים האפריקאים עם כלי הנגינה שלהם לשם "הריקוד", הפעילות הגופנית של הנלקחים־לעבדות, והיא "התבלטה מכולן, כשקִפצצה על פני הסיפון האחורי, לצליליה הגסים של המנגינה האפריקאית", ציין הספן שהוכה בסנוורים, ויליאם בַּטֵרוֹורת. היא היתה הרקדנית והזמרת הטובה ביותר בספינה. "תמיד מלאת חיים! תמיד עליזה!" זו הדעה שגיבש על ההילה שהפיצה סביבה, גם תחת לחץ קיצוני של שעבוד והגליה.¹⁹

ספנים אחרים היו שותפים להתפעלותו, וגם קפטן ג'נקין אוונס, שבחר אותה וצעירה נוספת כ"מועדפות עליו" ואותן "הפלה לטובה על פני האחרות", כנראה תמורת שירותים מיניים שנכפו עליהן. על פי רוב תיעבו מלחי ספינות העבדים את חביבותיו המועדפות של הקפטן, שכן הן נדרשו להיות מלשינות. אבל הוא רחש הערכה רבה לזמרת והרקדנית הקלילה. "כל אנשי הספינה כיבדו אותה".

קפטן אוונס העניק לה את השם שרה. הוא בחר שם תנ"כי, ובכך חיבר בין האישה הנלקחת־לעבדות, שכנראה היתה דוברת איגבו, לבין אשתו היפה של אברהם. אולי הקברניט קיווה שיהיו לה עוד תכונות שיזכירו את שרה התנ"כית, אשר נותרה כנועה ונאמנה לבעלה לכל אורך המסע הארוך לארץ כנען.

עד מהרה פרצה התקוממות בקרב הגברים הנלקחים־לעבדות על סיפון "הַאדיבְּרָס". מטרתם היתה "לטבוח באנשי הספינה, ולהשתלט על כלי השיט". המרי דוכא, על משתתפיו הושתו עונשים גופניים קשים. קפטן אוונס וקצינים נוספים חשדו כי שרה ואמה (שהיתה גם היא על הסיפון) היו מעורבות בכך באופן כלשהו, אף על פי שהנשים לא הצטרפו לגברים במרד עצמו. כשנחקרו בנוקשות, ואיומים אלימים מרחפים מעל ראשיהן, הן הכחישו שידעו דבר מה, אבל "פחד או אשם היו טבועים בחוזקה בפניהן". מאוחר יותר באותו הלילה, כשהשבויים ברחבי הספינה, הן הגברים והן הנשים, הטיחו זה בזה האשמות בקולי קולות ובזעם שמקורו בתבוסה, התברר כי שרה ואמה לא רק ידעו על הקנוניה, אלא אכן היו מעורבות בה. שרה ניצלה כנראה את מעמדה כבעלת זכויות יתר וכחביבת הקפטן, ואת החירות שזכתה בה ואיפשרה לה לנוע בחופשיות, כדי לסייע בתכנון ואולי גם בהעברת כלים לגברים שהסירו באמצעותם את האזיקים מהידיים והרגליים.

שרה שרדה את מסע הביניים הימי ואף את העונש שקיבלה כנראה על מעורבותה בהתקוממות. היא נמכרה בגרנאדה, ביחד עם כמעט שלוש מאות שבויים אחרים, ב-1787. הותר לה להישאר על כלי השיט עוד זמן מה אחרי שכל האחרים הורדו, מן הסתם באישור מיוחד מקפטן אוונס. כשירדה מהספינה, נשאה איתה לחוף מסורות אפריקאיות של ריקוד, שירה והתנגדות.²⁰

נער הסיפון סמואל רובינסון
סמואל רובינסון היה כבן שלוש־עשרה כשעלה על סיפונה של "ליידי נלסון" ב-1801, כדי להפליג מליברפול אל דֶמֶרָרָה שבחוף הזהב יחד עם דודו, קפטן אלכסנדר קוֹוַאן, ועם צוות מעורב של שלושים וחמישה ימאים. הנער הסקוטי החסון יצא למסע נוסף עם דודו על סיפון "קרסנט" לחוף הזהב ולג'מייקה ב-1802. הוא ניהל יומנים של הפלגותיו והשתמש בהם כאשר החליט לכתוב את זיכרונותיו ב-1860. מטרתו המוצהרת היתה לסתור את תעמולת מתנגדי העבדות באותה התקופה. הוא הודה כי הסחר בעבדים הוא עוול, אולי חסר הצדקה אפילו, אך שמע "איך מציגים את העבדות באיי הודו המערבית באופן מוטע ומטעה מאוד, וכך גם את הזוועות של 'מסע הביניים הימי'", ולכן החליט "לגאול מאשליותיהם את האנשים שכוונותיהם טובות, שראו אולי רק צד אחד של עניין זה". כשהשלים את הדין וחשבון על חייו יכול היה להתפאר כי הוא "האדם היחיד שנותר בחיים אחרי שעבר תקופת חניכות בתעשיית העבדים".²¹

רובינסון גדל בכפר גרליסטון, לחופיה הדרום־מערביים של סקוטלנד, שם שמע נער מקומי מבוגר ממנו טווה מעשיות על הפלגה אל איי הודו המערבית. רובינסון נשבה בקסם. הוא תיאר את הנתיב שהוביל אותו אל ספינת העבדים: "תשוקה שאין לעמוד בפניה לחיים של ימאי נשאה אותי למרחקים כאלה, עד שלא היה אכפת לי כלל וכלל לאן תגיע הספינה, פרט לקרקעית הים, כל עוד אהיה על סיפונה - וגם לא היה אכפת לי באיזה מסחר היא עוסקת, כל עוד זו לא ספינת שודדים". כיוון שכל ספינה שהיא היתה טובה בעיניו, מעורבותו של דודו בסחר העבדים הכריעה את הכף.

נראה שחוויותיו של רובינסון על ספינת העבדים היו אופייניות לאלה של נער סיפון. הוא חלה במחלת ים, הספנים הוותיקים לעגו לו והציקו לו, הוא הסתבך בקטטות עם נערי הסיפון האחרים. יום אחד, כשנשלח לראש התורן, מצא את עצמו "מתנדנד בגובה 23-20 מטרים, צולל לכיוון אחד עם הנטייה של הספינה, ואחר כך, הרחק־הרחק, בכיוון הנגדי". באותו רגע, כך נזכר, "אין ספק שהרגשתי רחוק מהבית". הוא היה מבועת מהכרישים שחגו סביב ספינת העבדים, וכשהגיעה "ליידי נלסון" לנהר הריו ססטוֹס ליד סיירה לאונה, הוא ניצב נדהם למראה צי סירות הקאנו הגדול, המאויש בגברים אפריקאים עירומים: "צפיתי במופע הנפלא הזה במצב של השתאות מוחלטת. היה שווה לעשות את כל הדרך הזאת כדי לראות תמונה שכזו". נראה שלא גילה עניין רב בנלקחים־לעבדות כשהועלו אל סיפון כלי השיט, גם לא בנערים בני גילו. אחד המפגשים המשמעותיים ביותר שחווה היה עם הקברניט השיכור והעריץ ג'ון וורד מספינת העבדים "אקספדישן", שעליה נאלץ לעבוד בעבור דמי הפלגה הביתה, לאחר שספינתו הוכרזה בלתי ראויה לשיט בדמררה. יום אחד סבר וורד כי הנער לא עובד קשה מספיק, או שאינו נע מהר מספיק, ולכן החליט "לרענן אותו" במלקות מחבל בעובי חמישה סנטימטרים. כדי להימלט מזעמו של הקפטן, קפץ רובינסון מחבלי התורן האחורי אל הסיפון הראשי וקרסולו נפגע קשות, מה שהיה בעוכריו בתור ספן, לאורך זמן.

כשהשקיף רובינסון לאחור על המניעים שגרמו לצאתו לים, הוא חשב כי "גן העדן של האוקיינוס שהתגלה כה בהיר בדמיוני, עכשיו איבד כל ערך". הוא ציין את ה"עריצות האכזרית" של הקצינים (כולל דודו), את איכותם הירודה של המזון והמים, ואת הבידוד מכל "פעילות דתית או מוסרית או דוגמה אישית חיובית". כשיצא לים היה נער חסון, ועתה, בסוף הפלגת העבדים השנייה שלו הוא שאל, "מה אני עכשיו? שלד מסכן וצהבהב, הזקוק למקל הליכה כדי להזדחל ברחובות; תקוותי לזכות במקצוע שבחר לבי נקטעו באיבן, ועתידי מעורפל ולוט באפלה".

הספן ושודד הים ברתולומיאו רוברטס
ברתולומיאו רוברטס היה ולשי צעיר שהפליג כקצין שני על סיפון "פרינסס", אוניית סוחר מטיפוס "גינימאן" - כך כונו ספינות העבדים - שיצאה מלונדון לסיירה לאונה. עושה רושם שעבד זמן מה בסחר עבדים קודם לכן. הוא ידע לנווט, שכן קציני ספינות העבדים נדרשו לתפוס פיקוד במקרה שהקברניט מת, אירוע שכיח למדי. "פרינסס" נלכדה ביוני 1719 בידי האוֶול דייוויס וחבר שודדי ים פרועים, אשר שאלו את רוברטס ואת חבריו על סיפון כלי השיט שנלקח בשבי מי מהם רוצה להצטרף ל"אחווה". רוברטס היסס תחילה, ביודעו כי בשנים האחרונות הותירה הממשלה הבריטית את גוויותיהם של פיראטים שהוצאו להורג מתנדנדות באוויר בכניסה לכל אחת מערי הנמל בחוף האטלנטי. אף על פי כן החליט עד מהרה להפליג תחת הדגל השחור.²²

היתה זו החלטה הרת גורל. כשנהרג דייוויס, זמן לא רב לאחר מכן, בידי סוחרי עבדים פורטוגלים, נבחר "בארט השחור" - כך כונה רוברטס - לתפקיד קפטן ספינתו ועד מהרה הפך לשודד הים המצליח ביותר בתקופתו. הוא פיקד על קבוצה קטנה של ספינות עם כמה מאות אנשי צוות אשר לכדו למעלה מארבע מאות ספינות סוחר במהלך שלוש שנים, שיאו של "תור הזהב של הפיראטיות". שמו של רוברטס יצא למרחוק ורבים פחדו ממנו. קציני צי שיצאו לסיור וזיהו את ספינתו חזרו כלעומת שבאו. פקידים בכירים בממלכה ביצרו את חופיהם כנגד האיש שכונה "רוברטס הפיראט הגדול". הוא שיחק את התפקיד כשטייל על סיפוני ספינתו בלבוש גנדרני, במותנייה מאריג משי דמשק צבעוני, נוצה אדומה בכובעו וקיסם מוזהב בין שיניו. המוטו שלו כשודד ים היה "חיים עליזים וקצרים".

רוברטס הטיל אימה על חופי אפריקה, ו"הטיל מהומה" בקרב סוחרי העבדים שם. הוא תיעב כל כך את שיטותיהם האכזריות של רבי החובלים בתעשיית העבדים עד שהוא וצוותו יצרו טקס עקוב מדם שכונה "חלוקה צודקת", ובו חלקו מלקות איומות לכל רב חובל שספניו התלוננו על התנהגותו. ורוברטס אף העניק כמה חבטות במו ידיו. סוחרי עבדים הגיבו לאיום הזה על רווחיהם בכך ששכנעו את הפרלמנט להגביר את סיורי כוחות הצי לחופי מערב אפריקה. ספינת הוד מלכותה "סוַואלוֹ" גילתה ותקפה את רוברטס בפברואר 1722. רוברטס נותר על הסיפון כדי להנהיג את הקרב ולעודד את צוותו, אבל נפגע ממטח קטלני של רסיסי מתכת בגרונו. רעיו עמדו בשבועתם מלפני שנים והשליכו את גופתו החמושה עדיין אל המים. כלי השיט של הצי הביס את הפיראטים, לכד את אלה מביניהם ששרדו והביא אותם למבצר הסחר בעבדים במצודת כף קוסט, שם נשפטו ונתלו בהמוניהם. אחר פיזר הקפטן שַלונֶל אוגְל את הגוויות לאורך החוף האפריקאי כדי שסוחרי עבדים מקומיים יוכלו לתלותן כמסר לימאים. אוגל הקפיד במיוחד לבקר אצל מלך ויידה, שהבטיח לו 28 קילוגרמים של אבקת זהב "אם תשיג ידו את רוברטס בן הבליעל, שזיהם את חופו במשך זמן כה רב".

הספן וסוחר העבדים הזעיר ניקולס אוֹוֶן
ניקולס אוון היה רובינזון קרוזו אמיתי, ספן אירי הרפתקן שנעשה יורד ים לאחר שאביו הפזרן בזבז את כל הון המשפחה. הוא חצה את האוקיינוס האטלנטי חמש פעמים, שלוש מהן על ספינות עבדים, ועוד פעמיים שהסתיימו באסון. מסע אחד הסתיים במרד, כאשר אוון וארבעה מחבריו לצוות, שמאסו ב"ניצול המחפיר" מצד רב החובל שלהם, לקחו לידיהם את מה שכינה אוון "אותה חירות אשר לה זכאי כל אירופי". באזור כֵּף מאוּנט מדרום לסיירה לאונה, נמלטו הימאים כשהם חמושים וחיו במשך חודשים במצב של מנוסה, מתקיימים על אורז בר, צדפות והכנסת האורחים של הילידים. האסון השני הגיע כעבור שנה בערך, כשאפריקאים אחרים התגלו כידידותיים פחות, הקיפו וניתקו את ספינתו של אוון כנקמה על חטיפותיה האחרונות של ספינת עבדים הולנדית. ספינתו של אוון נבזזה, הוא נלקח בשבי ואיבד את כל רכושו - משכורת של ארבע שנות עבודה אשר ניתנה לו כולה בזהב, וסחורות שאותן תכנן למכור כדי להגדיל את שכרו. הילידים הבחינו ששבוייהם הם אנגלים ולא הולנדים ולכן חסו על חייהם. לבסוף שחררו אותם לידיו של אחד מר הול, סוחר עבדים לבן מקומי, שלקח את אוון להיות אחד מעובדיו. עד מהרה פתח לו אוון עסק משלו, התנחל בחורבותיו של מבצר סחר עבדים קטן על האי יוֹרק בנהר השֶרבְּרוֹ ועבד כמתווך. הוא קישר בין קבוצות מקומיות של אפריקאים לבין סוחרים אירופים.²³

אוון החל לכתוב יומן כדי "להציג לעולם את הסכנות הרבות בחיי יורד־הים". הדוגמה הטובה ביותר היתה חייו־שלו. הוא היה נתון לסכנות האוקיינוס כשחי ועבד על פני "כוח הטבע הזועם". סכנות אלה היו מקובלות עליו שכן הים "היה אדיש לבני אדם" - ויכול היה להרוג נסיך באותה קלות שבה הרג ימאי פשוט. הבעיה העמוקה יותר היתה "ספן שאין לו אמצעים אחרים להשגת אמצעי מחיה בעולם הזה ונאלץ להפליג בים בעבור שכר". הוא תלוי לחלוטין בכסף לשם קיומו. אוון חידד את הנקודה בעזרת השוואה: "בעיני, חייו עלובים יותר מחיי איכר עני שחי מעמל כפיו ויכול לנוח בלילה על מיטת קש בחושך, כי הספן על ראש התורן מנחם עצמו בנשיפה על אצבעותיו בליל קרה". הוא מחה נגד ההכרח "לתור את העולם כדי לגרד כסף, אותו אל אוניברסלי של בני האדם, עד שהמוות מכריע אותנו".

אוון חיפש דרך להימלט מהשעבוד למשכורת ונעשה סוחר עבדים זעיר. יכול היה לחזור לים ואפילו לחיות "בחברת נוצרים ובני עמי". במקום זאת החליט לחיות בין "עמים ברבריים שלא ידעו את האלוהים ולא הכירו בתכונותיו הטובות של האדם", כדבריו. הוא הודה שעשה זאת מבחירה: "בעיני כמה אנשים יהיה זה מוזר שאנו חיים בקרב בני אדם כמו אלה שתוארו למעלה, כשיש בידינו אפשרויות רבות כל כך לעזוב את החופים ולחזור הביתה". הדאיגה אותו האפשרות שאם יחזור הביתה, יקשקשו לשונות רעות שיקראו לו "המולאטו שבא זה עתה מגיניאה". לכן בחר במקום זה במה שהוא עצמו ראה כחיי בטלה עצלים בשוליה של האימפריה, משעבד אחרים לשלטונו חסר הרחמים של אותו "אל אוניברסלי של בני האדם". בחירתו נידונה לכישלון, כפי שהבין אוון היטב וכפי שמבהיר יומנו האומלל. הוא מת מקדחת ב-1759, חסר כול וערירי, לאחר שבמשך תקופה ארוכה "נטה מאוד למלנכוליה".

קפטן ויליאם סנֶלגרֵייב
קפטן ויליאם סנלגרייב אסף מטען של אפריקאים ב"חוף העבדים" של בנין כדי לשנע אותם לאנטיגואה, כשלהפתעתו הוזמן לביקור אצל מלך אַרְדרָה (שנקראה גם אלאדה). אכן דילמה. מצד אחד, סנלגרייב לא העז לסרב להזמנה, משום שרצה לשאת חן בעיני המלך ולקבל אספקה של עבדים בעתיד. אך מצד אחר, המלך ובני עמו נדמו בעיניו כ"קניבלים אכזרים ובהמיים". הקברניט פתר את הדילמה בהחליטו להיענות להזמנה ולקחת איתו כיתת משמר בת עשרה ספנים "חמושים היטב ברובי מוסקט ואקדחים, שמהם, כך ידעתי, אותם פראים מפחדים מאוד".²⁴

בני לווייתו חתרו בקאנו כ-400 מטרים לאורך הנהר, וכשהגיע, מצא סנלגרייב את המלך "יושב על שרפרף, בצל עץ", עם כחמישים אנשי חצר סביבו ופלוגה גדולה של לוחמים בקרבת מקום. האחרונים היו חמושים בקשתות וחצים, בחרבות ורומחים משוננים. הספנים החמושים תפסו עמדה "מנגד, במרחק כעשרים צעדים" בזמן שסנלגרייב העניק את תשורותיו למלך שבע הרצון.

עד מהרה הבחין סנלגרייב "בילד כושי קטן הקשור ברגליו לשפוד התקוע באדמה". שני כוהנים אפריקאים עמדו בסמוך אליו. היה זה "ילד נאה בן שנה וחצי לערך", אבל שרוי במצוקה, כל גופו מכוסה זבובים ומזיקים. רב החובל של ספינת העבדים כעס ושאל את המלך, "מדוע הילד קשור כך?" המלך ענה ש"הוא עומד לעלות קורבן באותו לילה לאלוהיו, אֶגבּו, לשם הצלחתו ושגשוגו". התשובה הדאיגה את סנלגרייב, והוא מיהר להורות לאחד מספניו "לשלוף את הילד מהאדמה, כדי להצילו". ברגע שעשה זאת, רץ אחד משומרי המלך לעבר הספן בחנית שלופה, ובתגובה קם סנלגרייב ושלף את אקדחו, עצר את האיש במקומו, הבהיל את המלך וחולל מהומה גדולה בקרב כל האספה.

כשהושב הסדר על כנו, התלונן סנלגרייב בפני המלך על פעולתו המאיימת של שומרו. המלך ענה שסנלגרייב עצמו "לא פעל כשורה" כשהורה לספן לתפוס את הילד, "כיוון שהוא רכושו". רב החובל תירץ זאת בכך שדתו "אוסרת בפירוש מעשה מחריד כמו הוצאתו להורג של ילד תמים". הוא הוסיף את כלל הזהב: "החוק הנשגב של הטבע האנושי, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". המחלוקת באה על פתרונה לא באמצעות חוכמת הדת, אלא דרך הוקרת המזומנים, כשהציע סנלגרייב לקנות את הילד. הוא הציע "צרור חרוזים בצבע השמים, בשווי מחצית כתר כסף לערך". המלך קיבל את הצעתו. סנלגרייב הופתע שהמחיר זול כל כך, משום שסוחרים כמו המלך היו בדרך כלל "מוכנים ביותר, בכל אירוע יוצא דופן, לנצל את מצבנו לטובתם".

שאר המפגש הוקדש לאכילה ושתייה של מזון אירופי ומשקאות שהביא סנלגרייב למלך. יין דקלים אפריקאי הוגש גם כן, אבל סנלגרייב סירב לשתותו, שכן הדעה הרווחת בין רבי חובלים של ספינות העבדים היתה שהוא עלול להיות "מורעל בעורמה". לספנים לא היו דאגות כאלה והם שתו בדבקות. בהגיע שעת הפרידה הכריז המלך כי הוא "שבע רצון עד מאוד" מהביקור, ופירוש הדבר היה שניתן לצפות לעבדים נוספים. כששטו האירופים בחזרה לספינתם בקאנו שלהם, פנה סנלגרייב לאיש צוותו ואמר שעליהם "להטיל על אישה אמהית [מבין העבדים שכבר היו על הסיפון] לטפל בילד המסכן הזה". הספן ענה ש"הוא כבר שם עין על מישהי". לאישה "היה חלב רב בשדיה".

ברגע שעלו סנלגרייב וספניו בחזרה לסיפון, ראתה אותם אותה האישה שעליה דיברו עם הילד הקטן ורצה "בהתלהבות רבה וחטפה אותו מזרועותיו של האיש הלבן שהחזיק בו". היה זה בנה של האישה. קפטן סנלגרייב קנה אותה עוד קודם לכן מבלי שידע על הקשר ביניהם. סנלגרייב ציין ש"בעיני לא היה מעולם מראה מרגש יותר מהאירוע הזה, בין אם לבנה הקטן".

המתורגמן של הספינה סיפר לאישה מה קרה, על העובדה, כפי שכתב סנלגרייב, ש"הצלתי את הילד מהעלאתו לקורבן". הסיפור עשה לו כנפיים ברחבי הספינה, בין למעלה משלוש מאות שבויים שעל הסיפון, שעד מהרה "ביטאו את תודתם לי, במחיאות כפיים ושיר ששרו בשבחי". והכרת התודה לא הסתיימה בכך, כפי שהעיר סנלגרייב: "הפרשייה עשתה לנו שירות טוב מאוד משום שיצרה אצלם דעה טובה על האדם הלבן; עד כדי כך שלא היה שום מרד בספינה שלנו, במשך המסע כולו". גמילות החסדים של סנלגרייב המשיכה גם עם הגיעם לאנטיגואה. ברגע שסיפר את הסיפור של הילד ואמו לאחד מר סטדלי, בעל עבדים, "הוא קנה את האם ובנה, והיה להם אדון טוב ומטיב".

הנה כך היה מסוגל ויליאם סנלגרייב לחשוב על האפריקאים כעל "קניבלים אכזרים ובהמיים" ובעת ובעונה אחת להחשיב עצמו לגואלם בעל המוסר ובן התרבות, נוצרי טוב בעל תכונות תרומיות שאפילו הפראים יבחינו בהן ויריעו להן. הוא היה יכול לחשוב עצמו למושיען של משפחות בעודו הורס אותן. יכול היה לדמיין סוף הומני לסיפורם של שניים בעודו מוביל מאות אחרים לגורל של עמל אין קץ במטעים ושל מוות בטרם עת. מרגע שהוצדקו מעשיו, יכול היה אפילו לצטט את כלל הזהב, שעד מהרה יהפוך למימרה המרכזית של תנועת ההתנגדות לעבדות.