לקחי ההיסטוריה

מבוא

 

 

על סף סיום לימודיו ניצב ההיסטוריון בפני שאלות אחדות: איזו תועלת הפקת מלימודיך? האם יגעת ומצאת אך ורק את השעשוע שבסיפור עלייתם ונפילתם של עמים ורעיונות ובשינון "מעשיות תוגה על מלכים שמתו"?¹ האם למדת על טבע האדם משהו שסתם אדם ברחוב יכול ללמוד גם בלי לפתוח ספר? האם הבהירה לך ההיסטוריה משהו על קיומנו הנוכחי, הנחתה אותך להבין את החלטותינו ואת עמדותינו, והעניקה לך את היכולת להישמר מפני זעזועי ההפתעה או תהפוכות השינוי? האם רצף אירועי העבר גילה לך תבניות סדורות, שבזכותן תדע לצפות את צעדיה של האנושות או את גורלן לעתיד לבוא של מדינות? הייתכן שאחרי ככלות הכול, "להיסטוריה אין שום פשר",1 לא נוכל ללמוד ממנה דבר, וכל העבר העצום כולו אינו אלא הקדמה יגעה של הטעויות שנגזר על העתיד לעשות על במה גדולה יותר, בקנה מידה גדול יותר?

 

לפעמים נדמה לנו שכך הוא, וריבוא ספקות מסתערים עלינו. ראשית חוכמה, האם באמת יודעים אנו מה היה העבר, מה בדיוק קרה, או שמא ההיסטוריה היא "בדותה" שאיננה "מוסכמת" על הכול? הידע שלנו על כל אירוע מן העבר לעולם אינו שלם, וקרוב לוודאי שהוא לא מדויק, נסתר מאחורי ענן של עדויות אמביוולנטיות והיסטוריונים מוטים, ואולי גם מעוות מכוח עמדתנו הפטריוטית או הדתית. "רוב ההיסטוריה היא ניחוש, וכל היתר הוא דעה קדומה".2 גם ההיסטוריון השואף להתעלות מעל העדפתו לארצו, לגזעו, לדתו או למעמדו, מסגיר את נטייתו החשאית מעצם החומרים שבהם בחר לעסוק ומהניואנסים בשמות התואר שבהם בחר להשתמש. "ההיסטוריון נוטה תמיד לפשט דברים, נחפז תמיד לבחור קומץ נוח לשליטה של עובדות ופנים מתוך המון הנפשות והאירועים, שאת ריבויָם המורכב אין הוא מסוגל כלל להקיף או להבין".3 גם הקצב המואץ של השינוי מקשה עלינו יותר מתמיד ללמוד מן העבר על העתיד. ב־1909 טען שרל פֶּגי, כי "מימי ישו השתנה העולם פחות מכפי שהשתנה בשלושים השנים האחרונות";4 ודוקטור צעיר לפיזיקה יוסיף ויאמר אולי שתחום הידע שלו השתנה מאז 1909 יותר מכפי שהשתנה בכל התקופה המתועדת קודם לכן. מדי שנה — ובעת מלחמה בכל חודש, לפעמים — צצים המצאה חדשה, שיטה חדשה או מצב חדש הכופים עלינו לשנות את התנהגותנו ואת תפיסותינו. זאת ועוד, דומה כי להתנהגות המתכות ובני האדם חדר גורם של מקריות, ואולי של חופש. שוב אין אנו בטוחים כי האטומים, ועוד פחות מכך האורגניזמים, יגיבו בעתיד כפי שנדמה לנו כי הגיבו בעבר. גם האלקטרונים, בדומה לאלוהיו של ויליאם קוֹפֶּר, פועלים בדרכים נסתרות להראות את נפלאותיהם, וגחמה קטנה של אופי או נסיבות עלולה לשבש משוואות לאומיות, כפי שקרה כשאלכסנדר הגדול השתכר עד מוות והניח לאימפריה שלו להתפורר (323 לפנה"ס), או כשפרידריך הגדול ניצל מאסון בזכות עלייתו לשלטון של צאר שהיה מאוהב עד שיגעון בדרכי הפרוסים (1762).

 

מובן כי ההיסטוריוגרפיה איננה מדע. היא יכולה להיות אך ורק עיסוק, אמנות ופילוסופיה — עיסוק של בירור העובדות, אמנות של גיבוש סדר בעל משמעות מתוך בליל החומרים, פילוסופיה של חיפוש נקודת מבט והארה. "ההווה הוא העבר שנגלל לצורך פעולה, ואילו העבר הוא ההווה הנחשף למען נחדור אל צפונותיו"5 — כך לפחות אנו מאמינים ומקווים. בפילוסופיה אנו מנסים לראות את החלק לאורו של השלם; ב"פילוסופיה של ההיסטוריה" אנו מנסים לראות את אותו הרגע לאור העבר. אנו יודעים שבשני המקרים זוהי שאיפה בלתי מציאותית לשלמות, שכן פרספקטיבה שלמה היא אשליה אופטית. איננו מכירים את תולדות האדם בשלמותן — ייתכן מאוד שציוויליזציות רבות התקיימו עוד לפני הציוויליזציה השוּמֶרית או המצרית. זה עתה התחלנו לחפור! עלינו לפעול מתוך ידיעה חלקית ולהסתפק לעת עתה בסבירויות. בהיסטוריה, כמו במדע ובפוליטיקה, שולטת היחסיות ויש לחשוד בכל נוסחה. "ההיסטוריה מלגלגת על כל ניסיון לאלצה לזרום לתוך תבניות תיאורטיות או ערוצים הגיוניים. היא סותרת את הכללותינו, פורעת את כל כללינו; ההיסטוריה היא בארוֹק".6 במסגרת האילוצים הללו נוכל אולי ללמוד מן ההיסטוריה לשאת באורך רוח את המציאות ולכבד זה את רעיונות־השווא של זה.

 

האדם איננו אלא רגע בזמן האסטרונומי, אורח חולף על פני האדמה, נֶבֶג של מינו, נצר של גזעו, צירוף של גוף, אופי ומחשבה, בן למשפחה ולקהילה, מאמין או ספקן, יחידה בכלכלה, אולי אזרח במדינה או חייל בצבא, ולפיכך, תחת הכותרות המתאימות — אסטרונומיה, גיאולוגיה, גיאוגרפיה, ביולוגיה, אתנולוגיה, פסיכולוגיה, מוסר, דת, כלכלה, פוליטיקה ומלחמה — נוכל אולי לשאול מה יש לה להיסטוריה לומר על טבעו של האדם, על התנהגותו וסיכוייו. זהו מבצע מסוכן, ורק שוטה ינסה לדחוס מאה מאות שנים לתוך מאה עמודים של מסקנות הפכפכות. אנחנו ממשיכים.

 

1 ויליאם שקספיר, "המלך ריצ'רד השני", תרגם מאנגלית שמעון זנדבנק, עם עובד, 1988.