קיצור תולדות האנושות

פרק ראשון: פרק 1

בראשית

לפני כ־13.5 מיליארד שנים הופיעו חומר ואנרגיה במפץ הגדול. מכאן ואילך תהליך השתנותם של חומר ואנרגיה נקרא "פיזיקה".

כ־300 אלף שנים אחרי הופעתם החלו חומר ואנרגיה להיקשר זה לזה במבנים מורכבים במיוחד, אשר נקראים "אטומים" ו"מולקולות". תהליך השתנותם של האטומים והמולקולות נקרא "כימיה".

כ־10 מיליארד שנים אחרי הופעתם של ראשוני האטומים והמולקולות, בכוכב הלכת ארץ, החלו אטומים ומולקולות להיקשר זה לזה במבנים מורכבים במיוחד, אשר נקראים "אורגניזמים" או "יצורים חיים". תהליך השתנותם של האורגניזמים נקרא "ביולוגיה".

כ־3.8 מיליארד שנים אחרי הופעת האורגניזמים הראשונים — כלומר לפני בערך 70,000 שנה — אורגניזמים השייכים למין הומו סאפיינס החלו להיקשר זה לזה במבנים מורכבים במיוחד, אשר נקראים "תרבויות". תהליך השתנותן של התרבויות נקרא "היסטוריה".

שלושה דברים חשובים קרו במהלך ההיסטוריה: המהפכה הלשונית, שהחלה לפני כ־70,000 שנה ויצרה את ההיסטוריה; המהפכה החקלאית, שהחלה לפני כ־10,000 שנה והאיצה את ההיסטוריה; והמהפכה המדעית, שהחלה לפני כ־500 שנה ואולי תביא את ההיסטוריה לקִצה. ספר זה ינסה לסקור בקצרה את שלוש המהפכות הללו, ואת ההשלכות מרחיקות הלכת שהיו להן על בני האדם ועל יתר יושבי כוכב הלכת ארץ.

***

בני אדם היו קיימים שנים רבות לפני תחילת ההיסטוריה. ליתר דיוק, 2.5 מיליון שנים. אולם לאורך כמעט כל השנים הללו, תולדותיהם של בני האדם היו רק עוד פרק בדברי ימי הביולוגיה. הם נולדו, אכלו, ישנו, רבו, השלימו, ברחו, רדפו, התרגזו, נרגעו, שיחקו, השתעממו, הזדווגו, ילדו, חלו, הזדקנו ומתו במשך דורות אין־קץ. והמריבות שלהם, הרגלי האכילה שלהם, טכניקות החיזור שלהם והמשחקים שלהם עוצבו על ידי אינסטינקטים ביולוגיים דומים לאלה שעיצבו את הרגלי האכילה ואת חיי החברה של קופים, פילים וזאבים.

הדבר החשוב ביותר שיש לדעת על אותם בני אדם קדמונים הוא שלא היתה להם שום חשיבות מיוחדת. תפקידם בטבע לא היה גדול מזה של גורילות, גחליליות, דרורים או סוסוני־ים. שכניהם בסוואנה ובג'ונגל — הצבועים, הג'ירפות, הזברות וקופי הבבון — לא חלקו להם כבוד מיוחד, וגם לא חששו מהם באורח יוצא דופן. הם היו חיה אחת מנִּי רבות, ודבר לא הצביע על כך שחיה זו הולכת להשתלט על העולם.

ביולוגים מסווגים בעלי חיים ל"מינים". בעלי חיים שייכים לאותו מין, אם הם נוטים לקיים זה עם זה יחסי מין, אשר מביאים ללידתם של צאצאים פוריים. סוסים וחמורים, שעל־פי־רוב אינם נוטים לקיים יחסי מין זה עם זה, ובכל מקרה אינם מסוגלים להעמיד יחד צאצאים פוריים, אינם בני אותו מין. בולדוגים וקוקר ספניאלים, לעומת זאת, שייכים למין אחד, "כלב הבית". ביולוגים מקבצים מינים דומים שהתפתחו בתהליך אבולוציוני ממקור משותף תחת הכותרת "סוג". כך למשל האריה, הטיגריס, הנמר והיגואר הם מינים שונים של הסוג "פנתר". לכולם יש סבתא משותפת שחיה לפני כ־4-2 מיליון שנה. סוגים שונים שהתפתחו בתהליך אבולוציוני ממקור משותף מקובצים בתורם תחת הכותרת "משפחה". כך למשל הסוגים פנתר, חתול, קרקל, פומה ועוד כמה סוגים פחות מוכרים משויכים ל"משפחת החתוליים". הסבתא־רבתא המשותפת של כולם — מן הקטן שבחתלתולי הבית ועד לגדול שבאריות — חיה לפני כ־25 מיליון שנה.

כמו לחתול ולאריה, גם לאדם יש משפחה. עובדה בנאלית זו היתה אחד הסודות הכמוסים ביותר בהיסטוריה וגם היום רבים מתקשים להאמין בכך. זה אלפי שנים מסתובב האדם בעולם ומספר לכל מי שמוכן להקשיב שהוא יתום גלמוד. אין לו שום קרובי משפחה, שום בני דודים, שום אחים ואחיות, ואפילו לא הורים. האמת היא שיש לאדם משפחה גדולה וצעקנית במיוחד הנקראת משפחת קופי־האדם. בני המשפחה הזו שעדיין חיים הם השימפנזים, הגורילות, האורנג־אוטאנים והגיבונים. אם נחזור כשישה מיליון שנים אחורנית, נמצא את הסבתא המשותפת לנו ולשימפנזים. מבת אחת שלה התפתחו השימפנזים — ומבת שנייה, אנחנו.

סוד כמוס עוד יותר הוא שאין אנו מין האדם היחיד. יש לנו לא רק הרבה בני דודים, אלא גם לא מעט אחים ואחיות. את השם "אדם" (בלטינית: הומו), ניכס לעצמו המין שלנו — הומו סאפיינס — אבל השם "אדם" מציין בעצם סוג שלם של בעלי חיים, שכלל מינים רבים אחרים בנוסף על הומו סאפיינס. הסוג אדם התפתח לראשונה במזרח אפריקה לפני כ־2.5 מיליון שנים, מסוג קדום יותר של קופי־אדם, שנקרא בפי המדענים אוסטרלופיתקוס (משמעות השם אוסטרלופיתקוס היא "קוף־אדם דרומי"). לפני כשני מיליון שנה יצאו בני אדם ממכורתם במזרח אפריקה, והחלו להתפשט על פני אזורים נרחבים של צפון אפריקה, אירופה ואסיה. בכל אזור שבו בני האדם חיו הם היו נתונים ללחצים סביבתיים שונים, ולכן החלו לעבור תהליכים אבולוציוניים שונים, שתרמו להתפתחותם של עוד ועוד מיני אדם בעלי שמות מרשימים.

כך למשל באירופה ובמערב אסיה התפתח מין אדם שנקרא הומו ניאנדרתלנזיס, שמשמעות שמו בלטינית היא "האדם מעמק ניאנדר", או בקיצור "ניאנדרתל" (הוא נקרא כך כי עצמות הניאנדרתלים הראשונות התגלו על ידי ארכיאולוגים בעמק ניאנדר שבגרמניה). הניאנדרתלים התאימו במיוחד לאקלים הקר יחסית של יבשת אירופה, והיו חסונים ושריריים יותר מאנשים בני ימינו. באי יאווה שבאינדונזיה התפתח הומו סולואנזיס (האדם מעמק סולו), שהיה מותאם לאקלים הטרופי של אותו אי. על אי אחר באינדונזיה — האי הקטן פלורס — התפתח הומו פלורסיינזיס הגמדי, שגובהו היה כמטר אחד בלבד, ומשקלו כ־25 קילוגרם. מידותיו הזעירות היו מותאמות היטב לחיים באי קטן ומבודד בעל משאבים מוגבלים. במרחבים הפתוחים של אסיה התפתחו הומו ארקטוס (האדם הזקוף), שהיתמר לגובה של כ־1.80 מטר (הרבה יותר מגובהם הממוצע של אנשים מודרניים), והומו דניסובה המסתורי, ששרידיו התגלו במערה בהרי אלטאי המושלגים. בזמן שמינים אלה התפתחו באירופה ובאסיה, באפריקה התפתחו מיני אדם אחרים, כגון הומו האביליס (האדם המיומן) שגובהו היה כ־1.50 מטר לכל היותר; הומו ארגסטר (האדם העובד), שגובהו הממוצע היה 1.90 מטר; הומו רודולפנזיס (האדם מאגם רודולף); הומו רודזינזיס (האדם מרודזיה) — ובסופו של דבר גם המין שלנו, הומו סאפיינס, שפירוש שמו הוא "האדם הנבון" (והלא כל כך צנוע). חלק מהמינים הללו היו ענקים וחלקם גמדים, חלקם אוכלי בשר וחלקם בעלי נטיות צמחוניות, חלקם המשיכו לגור באפריקה ואחרים יצאו לשוטט בעולם, אבל כולם כאחד הם "בני אדם".

1. מימין לשמאל: שחזורים מודרניים של הומו רודולפנזיס (חי במזרח אפריקה לפני כ־2 מיליון שנה), הומו ארקטוס (חי באסיה מלפני כ־2 מיליון שנה ועד לפני כ־50 אלף שנה), והומו ניאנדרתלנזיס (חי באירופה ובמערב אסיה מלפני כ־500 אלף שנה ועד לפני כ־30 אלף שנה). כולם בני אדם.

***

אנשים שיודעים שבעבר התקיימו מיני אדם שונים נוטים לעתים לסדר אותם בקו ישר, כאילו בכל רגע נתון התקיים בכדור הארץ רק מין אחד של אדם, וכל מין התפתח בתורו למין "טוב יותר", עד שלבסוף נוצר הומו סאפיינס. לפי גישה זו, כל מיני האדם האחרים הם רק "מודלים מוקדמים" של הומו סאפיינס. זה לא מדויק. האמת היא שבכל רגע נתון מלפני כשני מיליון שנה ועד לפני כעשרת אלפים שנה התקיימו בעולם בו־זמנית כמה מינים שונים של בני אדם, אשר התפתחו בכיוונים שונים ומשונים. כפי שכיום מתקיימים בעולם זה לצד זה האריה, הטיגריס, הנמר והיגואר, אשר מתפתחים בכיוונים שונים, כך לפני מאה אלף שנה התקיימו בעולם זה לצד זה לפחות שישה מיני אדם. מיני האדם השונים נטו, על פי רוב, לחיות באזורים גיאוגרפיים נבדלים, אך יש עדויות לכך שלעתים שני מיני אדם שונים חלקו את אותה כברת ארץ (כפי שאריות ונמרים חולקים לעתים את אותו האזור). המצב הנוכחי, שבכל כדור הארץ קיים רק מין אחד של אדם — הומו סאפיינס, הוא יוצא דופן, שלא לומר חשוד. כפי שנראה בהמשך, להומו סאפיינס יש סיבות טובות להסתיר את העובדה שפעם היו לו אחים.

חלק מבני משפחתו של הומו סאפיינס

למרות ההבדלים ביניהם, כל מיני האדם השונים — מהומו פלורסיינזיס הגמדי ועד הומו ארקטוס התמיר, חלקו כמה מאפיינים ביולוגיים ייחודיים, אשר הבדילו אותם מהשימפנזים ומהגורילות, ומגדירים אותם כ"בני אדם":

ראשית, לבני האדם היה מוח גדול בצורה יוצאת דופן. כבר מוחם של בני האדם הראשונים, לפני כ־2.5 מיליון שנה, היה גדול יחסית למשקל גופם, ו"עיוות" זה הלך והתעצם עם חלוף השנים. מוחו של הומו סאפיינס גדול בערך פי שבעה ממה שאפשר היה לצפות בהשוואה ליונקים אחרים (גודלו של המוח הממוצע של יונקים השוקלים 55 ק"ג הוא 180 סמ"ק. גודל מוח ממוצע של פרט הומו סאפיינס השוקל 55 ק"ג הוא 1,400-1,200 סמ"ק). זוהי תופעה שחוקרים מתקשים להסביר, שכן המוח הגדול הקשה על חייהם של בני האדם, ותועלתו אינה ברורה מאליה. מוח גדול מכביד על השרירים והשלד, וצורך הרבה אנרגיה. אצל אדם בן ימינו משקל המוח הוא, בממוצע, רק 2 אחוזים ממשקל הגוף. אך בזמן מנוחה המוח צורך כ־25 אחוז מהאנרגיה שהגוף מייצר (לשם השוואה, אצל קופי־אדם המוח צורך רק 8 אחוזים מהאנרגיה בשעת מנוחה). כדי לספק את רעבונו של המוח לאנרגיה, האדם צריך לחפש מזון ללא הרף במקום להתנמנם בשמש, וצריך גם לצמצם את מסת השריר שלו (פחות שרירים, פירושו שאפשר להפנות יותר אנרגיה למוח במקום לשרירים). זו אחת הסיבות לכך שבני האדם חלשים הרבה יותר משימפנזים או מגורילות. במקרה של קטטה, שימפנזה השוקל 70 קילו יקרע לגזרים אדם מודרני השוקל 70 קילו כאילו היה בובת סמרטוטים.

אם לא די בכך, הרי שבני האדם גם הלכו זקופים על שתיים, דבר שהפך את ראשם המגודל למשקולת מכבידה עוד יותר. הגב ועמוד השדרה, שהתפתחו במשך מיליוני שנות אבולוציה ביצור הולך־על־ארבע ובעל ראש קטן, התקשו לעמוד במעמסה. עד היום משלמת האנושות בכאבי גב וצוואר על ראשה הזקוף וטרוד המחשבות.

לא רק הזכרים הלכו זקוף, אלא גם הנקבות, ולכן פתח הרחם היה חייב להיות צר יחסית. הוסיפו לזה את הראש המגודל, והרי לכם בעיה קשה ביותר: איך ללדת צאצאים בעלי ראש גדול במיוחד, דרך פתח רחם צר במיוחד? הפתרון לבעיה זו היה ללדת את הצאצאים בשלב מוקדם ככל האפשר, כשמוחם עדיין קטן יחסית והם "אפויים למחצה". כתוצאה מכך רבות מהמערכות החיוניות מתפתחות רק אחרי הלידה לרמה המאפשרת תפקוד עצמאי.

האם ראיתם פעם בסרט טבע כיצד זברה ממליטה צאצא קטן, שתוך כמה דקות נעמד על הרגליים ומתחיל ללכת ולקפץ? בבון או שימפנזה שזה עתה נולד יהיה מסוגל לנוע בתוך כמה שעות, ובתוך שבועות מספר כבר יוכל לנקות את עצמו, לגלות מודעות לסכנות, לשחק עם קופים אחרים וכיוצא באלה. לתינוק של אדם בן ימינו לוקח כשנתיים להדביק את הפער בינו לבין תינוק של שימפנזה. לכן, במשך שנים אחדות תלוי תינוק אנושי לחלוטין בסיועם של פרטים בוגרים. לעובדה זו יש השלכות מכריעות, והיא תרמה הן לבעיות של המין האנושי והן לכישוריו יוצאי הדופן. ראשית, הואיל וצאצאי האדם זקוקים ליותר שנים של טיפול מאשר צאצאים של כל חיה אחרת, הדבר מחייב יצירת מבנים משפחתיים וחברתיים מתוחכמים במיוחד, שבמסגרתם פרטים רבים משתפים פעולה זה עם זה. שנית, הואיל וחלק כה גדול מההתפתחות מתרחש רק לאחר הלידה, בני אדם יכולים לעבור תהליכי לימוד וחִִברות יותר מורכבים מכל חיה אחרת. רוב בעלי החיים יוצאים מהרחם ככלי צרוף ומוכן כמעט לגמרי, ואם ננסה לעצב אותם כרצוננו, אנחנו רק נשרוט או נשבור אותם. תינוקות האדם יוצאים, כאמור, מהרחם "אפויים למחצה", ולכן ניתן ללוש ולעצב אותם במידה רבה של חופש, לפני שצורתם הסופית מתקבעת. זה מה שמאפשר לאנשים בני ימינו לחנך את ילדיהם להיות נוצרים או בודהיסטים; קפיטליסטים או סוציאליסטים; תוקפנים או שוחרי שלום.

מאפיין ביולוגי נוסף שהיה קשור בהליכה הזקופה הוא מבנה הידיים הייחודי של בני האדם. כשהגפיים הקדמיות של בני האדם שוחררו מהמלאכה הגסה של הליכה, התפתח ריכוז יוצא דופן של עצבים וקצות עצבים באזור כף היד והאצבעות. תודות לריכוז עצבי זה יכלו בני האדם לבצע מלאכות עדינות בידיהם, ובפרט לייצר כלים. העדויות הראשונות לייצור כלי אבן הן מלפני כ־2.5 מיליון שנה, והן סימן ההיכר המובהק ביותר שבאמצעותו מבחינים ארכיאולוגים בין בני־אדם קדמונים לבין קופי־אדם אחרים.

מלוא הפוטנציאל של מאפיינים ביולוגיים אלו התגלה רק בימי הומו סאפיינס, אך הם התפתחו עקב בצד אגודל במשך מיליוני שנות אבולוציה קודם לכן, והם ירושתנו החשובה ביותר מאבותינו הקדומים. בזכותם יש לנו כיום יכולת ליצור כלים ולהשתמש בהם, יכולת ליצור מבנים חברתיים מתוחכמים, ויכולת לעבור תהליכים מורכבים של לימוד וחִברות.

***

אנחנו נוטים לחשוב שמוח גדול, שימוש בכלים, יכולת למידה ומבנים חברתיים מורכבים הם יתרונות עצומים, ואין פלא שהם הפכו את האדם לחיה החזקה והחשובה ביותר על פני כדור הארץ — נזר הבריאה. האמת היא שמיני האדם נהנו במידה כזו או אחרת מכל המאפיינים הללו במשך למעלה משני מיליון שנה, ובכל זאת נותרו יצורים חלשים ושוליים. להומו האביליס ולהומו ארקטוס היה מוח גדול יחסית, מגוון כלים, ויכולות לימוד ושיתוף פעולה טובות יותר מלמרבית בעלי החיים האחרים, אך למרות זאת הם חיו בחשש מתמיד מפני הטורפים הגדולים; הם לא היו מסוגלים לצוד בעלי חיים גדולים; והם ניזונו בעיקר מליקוט צמחים, איסוף חרקים, ציד חיות קטנות ואכילת שיירי חיות שנטרפו בידי חיות אחרות או שמתו מסיבות שונות ומשונות.

אחד השימושים העיקריים של כלי האבן שלהם היה פיצוח עצמות והוצאת מח העצם מהן. יש חוקרים הסבורים שזו היתה התמחותו הייחודית הראשונית של האדם. כמו שציפורי נקר מתמחות בשליפת חרקים מגזעי עצים קשים, וכמו שדגי נקאי מתמחים בניקוי שיניהם של כרישים, כך בני האדם הראשונים התמחו באכילת מח עצם. מדוע דווקא מח עצם? ובכן, אחרי שהאריה שצד את הצבי אכל את מיטב הבשר, ואחרי שהצבועים, התנים ויתר אוכלי הנבלות כירסמו וליקקו מה שהאריה השאיר, רק אז העזו בני האדם להתגנב בחשאי אל הפגר — ומה שנשאר להם לאכול הסתכם פחות או יותר במח העצם...

אחת העובדות המהותיות ביותר להבנת ההיסטוריה והפסיכולוגיה שלנו היא שמבחינה ביולוגית האדם עמד במשך מרבית שנות קיומו איפשהו באמצע שרשרת המזון בטבע, ולא בראשה. במשך מיליוני שנה ליקט וצד האדם למיניו השונים בעיקר יצורים קטנים ממנו, בשעה שהוא עצמו ניצוד על ידי הטורפים הגדולים. רק לפני כ־400 אלף שנה החלו מיני אדם שונים לצוד חיות גדולות בצורה סדירה, ורק במאה אלף השנים האחרונות — עם עלייתו לגדולה של הומו סאפיינס — זינק האדם אל ראש שרשרת המזון. קפיצה נחשונית זו מאמצע השרשרת אל ראשה היתה בעלת השלכות מרחיקות לכת. כשהאדם מצא עצמו לפתע בראש שרשרת המזון, זה היה לגביו מקום בלתי מוכר, שהוא מעולם לא הוכשר לו. בעלי חיים אחרים שעומדים בפסגת שרשראות המזון, למשל האריות והכרישים, הוכשרו למעמדם זה במשך מיליוני שנים של התאמה אבולוציונית הדרגתית. האדם הוקפץ לתפקיד זה בבת אחת, בלי הכנה מוקדמת. הרבה מאוד מההיסטוריה האנושית, החל במלחמות הרצחניות בין אנשים וכלה ביחסו האלים של האדם לסביבתו, נעוץ בצעד מהפכני זה. המין האנושי היום איננו להקת זאבים שפיתחה טנקים ופצצות אטומיות, אלא עדר כבשים שתאונה אבולוציונית הנחיתה לידיו טנקים ופצצות אטומיות. וזה לאין שיעור מסוכן יותר.

אדוני האש

צעד משמעותי ראשון בדרך אל פסגת שרשרת המזון היה ביוּתה של האש. יש ויכוח נוקב לגבי השאלה מתי, היכן וכיצד בויתה האש. העדויות הראשונות שניתן לפרשן כאינדיקציה לשימוש אנושי באש הן מלפני כ־1.5 מיליון שנים, אבל יש חוקרים הדוחים מכול וכול את הפרשנות הזו. יש עדויות מוצקות יותר לשימוש באש מלפני כ־800 אלף שנה (מאזור גשר בנות יעקב שבעמק הירדן), אך גם הן נתונות לפרשנויות שונות. עדויות חד־משמעיות לשליטה אנושית באש, ליכולת הדלקת אש, ולשימוש יומיומי באש יש רק מלפני כ־300-200 אלף שנה.

השליטה באש הועילה לבני האדם בכמה דרכים. האש סיפקה אור בשעות החשכה וחום בימי הקור. האש סיפקה הגנה מסוימת מפני טורפים מסוכנים. ניתן היה להשיג מזון על ידי שרֵֵפה מכוונת של שטחי יער וסוואנה, וליקוט צמחים ובעלי חיים שנלכדו בלהבות. אפשר היה ליצור סביבה נוחה יותר לתנועת בני אדם על ידי שרפת צמחייה סבוכה שהוחלפה במרבדי עשב. האש גם הקלה את ההכנה של כלים שונים, כגון מקלות עץ מחודדים. אולם חשיבותה הגדולה ביותר של האש היתה שבזכותה יכלו בני האדם להתחיל לבשל.

בישול הוא עניין משמעותי הרבה יותר ממה שרובנו משערים. הבישול פתח בפני בני האדם מדפים שלמים בסופרמרקט של הטבע, שעד אז היו חסומים בפניהם. ישנם סוגי מזונות רבים שמערכת העיכול האנושית אינה מסוגלת לעכל בצורתם הטבעית, אך ניתן לעכלם לאחר בישול. מרבית המזונות הבסיסיים של ימינו הם כאלה: חיטה, אורז, תירס, תפוחי אדמה. בישול הקל מאוד גם את עיכולם של המזונות המסורתיים של האדם, כגון פירות, אגוזים, חרקים ונבלות, שכן בישול מפחית באופן ניכר את המאמץ המכאני הכרוך בלעיסת המזון, ואת המאמץ הדרוש כדי לעכל את המזון בקיבה ובמעיים. מוערך ששימפנזים מבלים חמש שעות כל יום בלעיסה, בשעה שבני אדם שהסתמכו על בישול יכלו להסתפק בשעה אחת. בישול גם תרם לבריאותם של בני האדם בכך שהוא פירק חומרים רעילים שמזונות רבים מכילים, והרג חיידקים וטפילים שקיננו במזון.

כך איפשר הבישול לבני האדם לאכול יותר סוגי מזון, להפיק יותר קלוריות מכל גרם של מזון, ובו־בזמן להקדיש פחות זמן לאכילה ולהסתפק בשיניים קטנות ובמעיים קצרים יחסית. חוקרים רבים סבורים שיש קשר הדוק בין התחלת הבישול, התקצרות המעיים, וגידולו של המוח האנושי. גם המעיים וגם המוח הם צרכני אנרגיה מאסיביים. אי לכך מעיים גדולים ומוח גדול מתקשים להתקיים זה לצד זה. כשהבישול קיצר את המעיים והוריד את צריכת האנרגיה שלהם, הוא פתח מבלי משים את הפתח לגידול מהיר בנפחו של המוח. הבישול הפך למנהג יומיומי בערך לפני 300-200 אלף שנה. הומו סאפיינס בעל המוח המגודל במיוחד התפתח בערך לפני 200-100 אלף שנה. לא מעט חוקרים מקשרים בין שתי התופעות, וטוענים שאנו חייבים את מוחנו הגדול ואת עצם קיום המין שלנו להמצאת הבישול.1

גם אם המוח המודרני איננו תולדה ישירה של המצאת הבישול, אין ספק שביות האש היה אחד הצעדים החשובים בסיפור צבירת הכוח של האנושות, שהבדיל את האדם מכל יתר בעלי החיים. כוחם של כמעט כל בעלי החיים האחרים על פני כדור הארץ מותנה בגוף שלהם: מסת השרירים, מבנה השלד, מוטת הכנפיים, גודל השיניים, סוג הארס. אמנם בעלי חיים רבים רותמים לצורכיהם את האנרגיה של כוחות הטבע — זרמי המים, הרוחות, קרני השמש, אך שליטתם על מקור האנרגיה מוגבלת ביותר, ויכולתם להשתמש באנרגיה זו היא תמיד פרופורציונית לגוף שלהם. הנשר למשל דואה באמצעות משבי אוויר חם. הוא מזהה היכן אוויר חם מסתחרר ועולה מן הקרקע, ואז פורש את כנפיו הענקיות ומאפשר לאוויר החם להרים אותו אל על. אבל הנשר אינו יכול ליזום משב רוח או להפסיקו בהתאם לרצונו, ואם הנשר ירצה להתחיל להשתמש ברוח כדי לשאת משאות של טונות רבים, תהיה לו בעיה רצינית.

כשהאדם ביית את האש הוא השיג שליטה באנרגיה צייתנית יחסית, גמישה להפליא ובלתי מוגבלת. בניגוד לנשר, האדם יכול לבחור היכן ומתי להצית אש. האדם יכול להגדיל אותה, להקטין אותה, ולכבות אותה כרצונו. האדם יכול לרתום את האש לשימושים חדשים ומגוונים, מבלי שיצטרך לעבור לשם כך שינוי אבולוציוני כלשהו. חשוב מכול, היחס בין כוחו הפיזי של האדם לבין יכולתו לנצל את האש הוא רופף ביותר. באמצעות האש יכול פרט בודד ששוקל שישים קילוגרם לשרוף בכוונה תחילה ותוך שעות מספר יער ענק ובו עשרות אלפי עצים וחיות גדולות, וכן מיליוני צמחים קטנים וחרקים.

ביות האש היה תמרור לעתיד. אדוני האש כבר לא היו מוגבלים על ידי מסת השרירים הקטנה שלהם, ציפורניהם השבירות ושיניהם הקהות. הם פסעו פסיעה גדולה וגסה בדרך אל הפצצה האטומית.

הומו סאפיינס כובש את העולם

כמו לגבי רוב השאלות החשובות של ההיסטוריה, גם לגבי מועד ומקום הופעתו של מין האדם שאנו שייכים אליו — הומו סאפיינס — יש ויכוחים סוערים. זהו נושא סבוך למדי, המתבטא למשל בהבחנות שעושים חוקרים בין שלבים שונים של הומו סאפיינס — הומו פרה־סאפיינס שחי לפני 400-200 אלף שנה, הומו סאפיינס, הומו סאפיינס־סאפיינס, ועוד כמה גיבורים. מה שחשוב לדעת הוא שרוב החוקרים מסכימים שבני אדם הזהים לנו מבחינה אנטומית חיו במזרח אפריקה כבר לפני כ־200-100 אלף שנה; שהומו סאפיינס יצא מאפריקה למזרח התיכון לפני כ־70-60 אלף שנה; ושמשם נפוץ הומו סאפיינס במהירות על פני כל אפרו־אסיה (ראו מפה בעמוד ממול).

רבים נוטים לבלבל בין הופעת הסוג "אדם", שאירעה במזרח אפריקה לפני כ־2.5 מיליון שנה, לבין הופעתו של המין "הומו סאפיינס", שאירעה באותו מקום לפני כ־200-100 אלף שנה. אלו הם שני מאורעות שונים לגמרי. כשהומו סאפיינס התפתח במזרח אפריקה, רוב אפרו־אסיה כבר היתה מיושבת על ידי בני אדם. מה קרה לבני האדם הללו?

יש שתי תיאוריות שונות. לפי "תיאוריית המיזוג", כשהומו סאפיינס יצא מאפריקה והתפשט ברחבי העולם, הוא הזדווג לפחות עם חלק מאוכלוסיות האדם האחרות, והמין האנושי כיום הוא תוצר של מזיגה זו. לפי "תיאוריית ההחלפה", כשהומו סאפיינס יצא מאפריקה, ההבדלים בינו לבין יתר בני האדם היו כה גדולים, שלא התקיימו שום מגעים מיניים פוריים בין המהגרים החדשים מאפריקה לבין המקומיים. הללו נעלמו מבלי להותיר אחריהם שריד ופליט, והמין האנושי כיום הוא אפריקני למהדרין.

הוויכוח בין שתי התיאוריות הוא חריף, בין השאר בשל ההשלכות הפוליטיות שלו. אם צודקת תיאוריית ההחלפה, כל הדנ"א של כל בני האדם בימינו מקורו בהורים משותפים שחיו באפריקה לפני כ־70,000 שנה בלבד. מבחינה אבולוציונית זהו פרק זמן קצר למדי, ולכן אין זה סביר שישנם כיום הבדלים גנטיים משמעותיים בין תושבי אפריקה, אירופה, אסיה ואוסטרליה. אולם אם צודקת תיאוריית המיזוג, ייתכן שישנם הבדלים גנטיים בין אפריקנים, אירופים, אסיאתים ואבוריג'נים אוסטרלים, הבדלים שהולכים אחורה מאות אלפי שנים — די והותר זמן כדי לספק קרקע פורייה לתיאוריות גזעניות.

ממצאים ארכיאולוגיים וגנטיים מטים את המטוטלת האקדמית פעם לצד תיאוריה זו ופעם לצד תיאוריה זו. סלע המחלוקת העיקרי הוא הניאנדרתלים. הללו היו בני אדם שחיו באירופה ובמערב אסיה מלפני כחצי מיליון שנה ועד לפני כ־30 אלף שנה. הניאנדרתלים היו מותאמים היטב לאקלים הקר של עידני הקרח באזורים אלה. ("עידן קרח" איננו מצב שבו כל כדור הארץ מכוסה בקרח. זוהי תקופה שבה הטמפרטורות הממוצעות בכדור הארץ יורדות בכ־10-5 מעלות צלזיוס, קרחונים מתפשטים, ופני הים יורדים — אולם מרבית שטחי היבשת נשארים חופשיים מקרח. עידני הקרח האחרונים היו לפני 190,000-130,000 שנים ולפני 75,000-15,000 שנים.) הניאנדרתלים היו בעלי מסת שרירים וכוח פיזי גדולים באופן ניכר מהומו סאפיינס. הם גם היו בעלי קיבולת מוח שווה לפחות לזו של אנשים מודרניים, וייתכן שקיבולת מוחם היתה אף גדולה יותר. ידוע שהם השתמשו בכלים ובאש, הם היו ציידים מיומנים, ותילי תילים של תיאוריות נבנו על ממצאים ארכיאולוגיים שמצביעים לכאורה על כך שהניאנדרתלים קברו את מתיהם ודאגו לחולים ולנכים לפני שהומו סאפיינס החל לעשות זאת. (על מה מתבססת ההשערה שבני אדם קדמונים דאגו לנכים? ארכיאולוגים גילו שרידי שלדים של אנשים שסבלו מנכויות די קשות, אך חיו שנים ארוכות עם הנכויות האלה. ההסבר הטוב ביותר לכך הוא שאנשים אחרים דאגו להם וסייעו להם לשרוד.) מה שוודאי יותר הוא שלמרות מוחם הגדול, כוחם הפיזי הרב והתאמתם לאקלים הקר, הניאנדרתלים נעלמו בהדרגה עם התפשטותו של הומו סאפיינס. העדות האחרונה לקיום ניאנדרתלים היא כמה עצמות מספרד מלפני כ־30 אלף שנה. אתמול בערב, במונחים אבולוציוניים.

2. שחזור של ילד ניאנדרתלי שעצמותיו התגלו בחפירות ארכיאולוגיות. השחזור נעשה באמצעות שיטות מתקדמות של הדמיה ממוחשבת. שחזורים כאלה פתוחים תמיד לביקורות רבות, ואינם בהכרח מהימנים.

לפי תיאוריית המיזוג, כשהומו סאפיינס התפשט לאזורי המחיה של הניאנדרתלים, זכרי הומו סאפיינס הזדווגו עם נקבות ניאנדרתליות ולהפך, עד ששתי האוכלוסיות נטמעו זו בזו. אם כך, הניאנדרתלים לא נעלמו. כולנו ניאנדרתלים. לפי תיאוריית ההחלפה, בין ניאנדרתלים לסאפיינסים היו הבדלים כה גדולים במבנה האנטומי, בהרגלי החיזור והרבייה, באורך ההיריון ואפילו בריח הגוף, שזכרים ונקבות של הומו סאפיינס לא גילו שום עניין בהזדווגות עם ניאנדרתלים וניאנדרתליות, ולהפך. אפילו אם פה ושם היו מגעים מיניים, מגעים אלו לא הביאו ללידתם של צאצאים פוריים.

מחקרים גנטיים עדכניים, ובפרט "פרויקט מיפוי הגנום הניאנדרתלי", מצביעים על כך שהאמת היא כנראה באמצע. יש עדויות גנטיות לכך שאירופים ואסיאתים בני ימינו נושאים אי אילו גנים ממקור ניאנדרתלי. אולם המדובר הוא בחלק כה קטן מהגנום, שקשה לדבר על "מיזוג" בין סאפיינסים לניאנדרתלים. ככל הנראה ההבדלים בין סאפיינסים לניאנדרתלים לא היו גדולים מספיק כדי למנוע לחלוטין מגעים מיניים פוריים, אך כן היו גדולים מספיק כדי להבטיח שמגעים אלו יהיו נדירים ושהאוכלוסיות לא יתמזגו.

אם הניאנדרתלים לא התמזגו עם הומו סאפיינס, מדוע הם נעלמו? גם על כך יש שתי תיאוריות שונות.

מדעני "בית הלל" טוענים שהניאנדרתלים נכחדו באופן טבעי, שכן הומו סאפיינס התחרה איתם בהצלחה יתרה על אותם מקורות מזון. לדוגמה, חבורת הומו סאפיינס הגיעה לעמק באיטליה שבו חיו ניאנדרתלים מקדמת דנא, והחלה לצוד את האיילים והסוסים וללקט את התותים והאגוזים שהיו מזונם המסורתי של הניאנדרתלים. המהגרים החדשים צדו וליקטו ביעילות רבה יותר מאשר התושבים הוותיקים, ולכן עמד לרשותם יותר ויותר מזון, בשעה שהניאנדרתלים התקשו להזין את עצמם. ככל שעברו השנים הסאפיינסים התרבו, ואילו הניאנדרתלים הלכו והתמעטו עד שלבסוף נעלמו כליל.

"בית שמאי" סבורים שהתחרות לא היתה כה שלווה, ושהומו סאפיינס גירש בכוח את הניאנדרתלים מאזורי המחיה הפוריים ביותר, או אף הרג בהם במו ידיו. היה זה הטיהור האתני הראשון וגם היסודי ביותר, שלא הותיר אחריו כל עקבות מלבד אגדות טיבטיות על יטי איש השלג. מי שבקיא בדברי ימיו של הומו סאפיינס, ובפרט באופן שבו נוהגות זו בזו קבוצות הומו סאפיינס הנבדלות רק בדברים טפלים כגון צבע עור או טקסים דתיים, אינו יכול שלא לנטות לכיוון בית שמאי.

מרתק לחשוב כיצד היתה ההיסטוריה האנושית נראית לו שרדו הניאנדרתלים — או אחד ממיני האדם האחרים — לצדו של הומו סאפיינס. כיצד היו נראות החברה, הדת, והתרבות בעולם שבו חיים כמה מיני אדם שונים? כיצד למשל היה נראה התנ"ך? האם ספר בראשית היה מספר שהניאנדרתלים הם צאצאי אדם וחווה, או שמא הם נבראו בנפרד? כיצד היו נראות הנצרות והאסלאם? האם ישו מת גם למען חטאיהם של הניאנדרתלים? האם הקוראן היה מקצה לניאנדרתלים מקום בגן עדן? כיצד היו נראות האימפריה הרומית או סין הקיסרית? האם ניאנדרתלים היו יכולים להיות בעלי קרקע, להעיד בבית משפט, לשרת בצבא? וכיצד היתה נראית מדינת ישראל של היום?

במיוחד מרתק לחשוב מה כל זה היה עושה לתפיסה העצמית של הומו סאפיינס. ב־30 אלף השנים האחרונות הומו סאפיינס כה התרגל למצב שהוא מין האדם היחיד בכדור הארץ, שקשה לנו לתפוס את הרעיון שיכולים להיות בני אדם ממין אחר. היעדרם של אחים ואחיות הקל עלינו להאמין שאנו נזר הבריאה, ושבינינו לבין יתר עולם החי מפרידה תהום. כשדארווין העלה את האפשרות שבני אדם הם בסך הכול מין נוסף של בעל חיים, הדבר חולל סערה. עד היום רוב אוכלוסיית העולם, ובכלל זה רוב אוכלוסיית העולם המערבי, מסרב להכיר בכך. אילו שרדו הניאנדרתלים, האם עדיין היה יכול הומו סאפיינס לראות את עצמו כיצור שבינו ובין יתר עולם החי פעורה תהום בלתי ניתנת לגישור? ואולי מסיבה זו בדיוק חיסלו אבות־אבותינו את הניאנדרתלים? הם היו דומים לנו מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהם, אך שונים מאיתנו מכדי שאפשר יהיה לסבול את קיומם.

***

בין שהומו סאפיינס השמיד את יתר מיני האדם ובין שלא, יש כאמור הסכמה גורפת על כך שבני אדם הזהים לנו מבחינה אנטומית הופיעו במזרח אפריקה לפני כ־200-100 אלף שנה, ועל כך שהמודל החדש של האדם יישב בהצלחה את המזרח התיכון לפני כ־70-60 אלף שנה והתפשט משם לכל רחבי אירואסיה. לפני כ־60 אלף שנה הגיע הומו סאפיינס למזרח אסיה, ולפני כ־45 אלף שנה לאירופה. עד כאן הומו סאפיינס רק הלך בעקבות נתיבי ההתפשטות של מיני האדם שקדמו לו. אך לפני כ־45 אלף שנה הציב הומו סאפיינס את כף רגלו במקום שבו אף אדם לא דרך קודם לכן — ביבשת אוסטרליה. לפני כ־15 אלף שנה יישב הומו סאפיינס יבשת חדשה גדולה הרבה יותר — אמריקה. מעריכים שלפני פרוץ המהפכה החקלאית, בשנת 10000 לפני הספירה, כבר היו כל שטחי היבשת הגדולים של כדור הארץ מיושבים בכ־5 עד 8 מיליון פרטי הומו סאפיינס, להוציא את אנטרקטיקה, גרינלנד וניו זילנד.2

בד בבד נעלמו יתר מיני האדם שחיו על פני כדור הארץ. השרידים המאוחרים ביותר של הומו סולואנזיס מתוארכים ללפני כ־50 אלף שנה, הומו דניסובה נכחד לפני כ־40 אלף שנה, הניאנדרתלים נכחדו לפני כ־30 אלף שנה, ואחרון הגמדים נעלם מן האי פלורס לפני בערך 12 אלף שנה. הם השאירו אחריהם קצת עצמות, כמה כלי אבן, מקטעים ספורים בדנ"א שלנו, והרבה סימני שאלה.

מה היה סוד ההצלחה של הומו סאפיינס? כיצד הצליח ליישב בזמן קצר כל כך אזורים כה רחוקים ושונים זה מזה מבחינה אקולוגית? וכיצד הצליח הומו סאפיינס להכחיד את יתר מיני האדם, ובפרט את הניאנדרתלים מגודלי הגוף והראש? מבול של מילים נשפך בניסיון לענות על השאלה הזאת, והתשובה שאליה הגיעו החוקרים היא — מילים. שפתו הייחודית של הומו סאפיינס היא שהפכה אותו לכובש העולם.