מדעי הגזע: תולדות הצילום כראיה מדעית

פתח דבר

שני דורות של מחקר "ביקורתי" של צילום וגזע הראו שוב ושוב, בתחכום רב ומנקודת מבט פוליטית, כיצד השימושים בצילום בתחומי המדע העוסקים ב"גזע" בהקשר הגרמני, האמריקאי או הבריטי היו למעשה אידיאולוגיים, תעמולתיים, מוטים ואינסטרומנטליים. ספר זה שלפניכם החל כתגובה למחקרים האלה. ספק מתוך התנגדות לעמדה הבטוחה והנוחה של נקודת מבט זו, ספק מתוך רצון לערער תחום היסטורי שהתקבע, ואולי מתוך רצון לעורר פרובוקציה, נקודת המוצא של מחקר זה היא התהייה: איזו תמונה היסטורית עולה אם לוקחים פרקים מוכתמים ואפלים אלה בהיסטוריה של הצילום ובהיסvטוריה של המדעים והרעיונות, אך במקום לבחון אותם מנקודת מבט פוליטית, מחזירים אותם לחיק ההיסטוריה של המדעים והרעיונות ומנתחים אותם בכלים המשוכללים שפותחו בענפי ההיסטוריה של המדע? השאלה שמחקר זה בוחן היא: מה היה מעמדו של צילום כראיה מדעית בחקר הגזע? הניסיון להשיב על שאלה זו מוביל למגוון רחב של הוגים, תחומי מדע וידע, הקשרים היסטוריים, הנחות מתודולוגיות ופרטיקות של צילום. הספר מתחקה אחר מעמדו המדעי של הצילום בחקר הגזע בקשת רחבה של תחומים ושל כלכלות טיעון והוכחה, הכוללת אנתרופולוגיה פיזית, תורשה וגנטיקה אנושית, אתנולוגיה ובלשנות, פנומנולוגיה, וכן את "מדעי הגזע" של המאות התשע־עשרה והעשרים. בלי לשכוח או להתעלם ולו לרגע מההיבטים הפוליטיים של היסטוריה זו, הספר חושף מפה מסועפת ומורכבת של תפיסות ושל פרקטיקות הקשורות למדע, ל"גזע" ולצילום.

ספר זה הוא פועל יוצא של שנות מחקר על ההיסטוריה של רעיונות, אך הוא יוצא לאור בשנת 2024, בנקודת זמן שבה אפילו מי שחפץ לא יכול שלא לראות קשר בין רעיונות הנשמעים בציבור לאלה הנחקרים בספר. אנו שומעים וקוראים עמדות שלקוחות עמוק מתוך ההיסטוריה של הגזענות, כגון ביטויים של צידוק, רצון והכרח להפריד בין יהודים לערבים על סמך שיוך טבעי, מובן מאליו, קבוע ובלתי נמנע. למעשה, אחרי מה שאירע ב־7 באוקטובר 2023 אי־אפשר עוד שלא לציין שרעיונות דומים נשמעים גם בקרב חלקים מהציבור הפלסטיני. עם זאת, אפשר להצביע על שתי נקודות אור. ראשית, בתגובת־הנגד של חלקים גדולים מהציבור ניתן להבחין בנוכחותו של זיכרון היסטורי עמום אבל חזק על ההקשר ההיסטורי של הרעיונות האלו, ושנית, וחשוב במיוחד בהקשר של ספר זה, בניגוד מובהק להקשרים שנחקרים בספר, לדיבור על עליונות, נחיתות או טוהר אין כיום כל גיבוי מעולם מדעי הטבע, מדעי האדם, מדעי החברה או מדעי הרוח.

השאלה מה כרוך בביקורת ההיסטוריה של צילום הגזע ליוותה אותי לכל אורך העבודה על ספר זה. לפני כמה שנים הרציתי על הנושא בכנס שנערך בלונדון, ועמיתה צעירה ביקרה אותי על היעדר ביקורת. הערתה מוצדקת מהבחינה שעבודתי אכן מתנתקת ממה שלתפיסת רבים הוא עמדה "ביקורתית" של מחקר צילום הגזע. ואולם, אני מאמין שהביקורת המסורתית הזאת מבוססת על השקפה שטחית, חלשה ובלתי מספקת. ואכן, בתחילת הפרויקט הרגשתי כמי שנכפה עליו לגשת לנושא מנקודת מבט חיצונית הנשענת על תיאוריות אנכרוניסטיות של צילום ועל עמדות המנותקות לגמרי מהאמונות המדעיות והפוליטיות של החוקרים הנדונים בספר. להשקפתי, הפרספקטיבה הזאת - המבוססת תכופות על קטגוריות מוכנות מראש ומעוצבת אגב אימוץ של נקודת מבט חיצונית ובטוחה - אינה מסוגלת לחולל שינוי בערכינו הקבועים ובהבנתנו ההיסטורית את הנושא שעל הפרק.

בחיפושיי אחר מתודולוגיה שונה בעבודה זו, החלטתי להחיל את אותם סטנדרטים של קריאה, פרשנות ובירור ההקשר על כל התפיסות המדעיות, מושגי הגזע, הפרקטיקות והדימויים הצילומיים שכלולים בספר. גישה זו אינה נרתעת מחקירה של אנשים שנתפסים בימינו כפסאודו־מדענים מפוקפקים ואנטישמים (כאלה שהקריאה בעבודותיהם לעתים מכאיבה ממש). אף שאינני מסכים איתם, אני קורא את החוקרים האלה כמו את כל שאר החוקרים שאני בוחן, כלומר, בהקשר של השיח שבתוכו פעלו: בהתאם להנחות, לאמונות, לצורת ההמחשה המדעית ולסגנון הטיעון המקובלים בזמנם. בקצרה, אני קורא אותם עם מידה של "חסד", כפי שהפילוסופים מכנים זאת. עבודתי אינה מתמקדת בתיעוד חוסר העקביות, הסתירות והחולשות של כתביהם, אלא מתחקה אחר האופן שהצילום תפקד בו במחקר הגזע ובבניית קטגוריות הגזע, וכן מנתחת את קשרי הגומלין ואת יחסי התלות, את המתיחויות ואת ההפריה ההדדית בין צילום הגזע לפרקים אחרים בהיסטוריה של המדע. אגב כך, אני חושף עד כמה תיאוריות, אמונות ורעיונות כוזבים יכולים להיות עקביים ונהירים לפי ההקשר הפנימי שלהם. בחינה רצינית של הטקסטים האלה מאפשרת לשחזר במדויק את האופן שבו הם הילכו קסם על בני זמנם ורכשו את אהדתם. מובן שמאחורי האסטרטגיה הזאת אין כל כוונה לשקם את המוניטין של מחברים אלה ושל רעיונותיהם ואמונותיהם: נהפוך הוא, באמצעות שחזור של צילום הגזע כראיה מדעית בהיסטוריה של המדע, ברצוני להרחיב את גבולות המחקר ההיסטורי הביקורתי ביחס לצילום ולמדע בכלל.

לפיכך אני רואה במתודולוגיה שלי, שמנתחת חוקרים מפוקפקים ביותר על סמך הנחות היסוד שלהם, אימוץ של נקודת מבט "פנימית". ואולם, לפרקים, כאדם המצוי על טבעת מביוס, מצאתי את עצמי בורח לניתוח "חיצוני" על בסיס הנחות היסוד של היסטוריון מאוחר יותר - בדיוק מה שניסיתי בנחישות להימנע ממנו. הסיבה לכך היא שלא תמיד אפשר להחיל את אותה אסטרטגיה של קריאה על כל המחברים השונים. לעתים דרשה ממני אסטרטגיה זו מאמץ רב, מתן "חסד" גדול במיוחד - שסימן את גבולות העמדה הביקורתית שאני מפתח בספר.

תודות

המחקר לספר זה והכתיבה שלו נמשכו למעלה משמונה שנים ועוצבו באמצעות חילופי רעיונות עם מספר גדול של חברים ועמיתים, בייחוד עם חוקרים מתחומי ההיסטוריה של המדע, ההיסטוריה היהודית, ההיסטוריה של האנטישמיות והגזענות, ההיסטוריה של הצילום, ההיסטוריה הגרמנית והסוציולוגיה של הרעיונות מהסוג הנדון בספר. אני רוצה להודות ליוג'ין שפארד, סקוט אורי, פבל מצ'ייקו, צור שלו, ארנון קרן, גור אלרואי, אלי לדרהנדלר, גרהרד וולף, אן הרינגטון, פול מנדס־פלור, תום ובר, עזרא מנדלסון, שולמית וולקוב, סטיבן אשהיים, אלי דרזנר, אריאל מירב, מירב אלמוג, שרון ליבנה, ורוניקה ליפהארדט, סנאית גיסיס, שי לביא, שי עבאדי, יוסי בן־ארצי, גיא רז, פליקס ויידמן, אניה לאוקוטר, מרסלו דסקל, פול וינדלינג, מריוס טורדה, סטפני שילר־שפרינגרום, שושנה בלום־קולקה, יהודה אלקנה, יוחאי רוזן, איירין טוקר, מרטין ריטר, דני שרירא, דניאל גרין, טניה מונץ, אורית אבוהב, דימיטרי שומסקי, מייקל מילר, מנחם ברינקר, אווה אילוז, יוליה אדני תומס, אליזבת אדוארדס, אן סטולר, ג'ונתן ג'ודיקן, פרנסואה גנה, דויד פלדמן, יוסי ציגלר, אווה הוספלד, מלאכי הכהן, עופר אשכנזי, איילת בן־ישי, אריק דובנוב, ברוך עיטם, סדריק כהן סקאלי ואמיר טייכר.

בחלקים שונים של הספר הייתה לי הזכות לעבוד עם שלושה עורכי לשון משכמם ומעלה: מיכל רז, סיימון קוק ומארי דיר. תרומתם לפיתוח הרעיונות ולהבהרת הטקסט חרגה מעריכת לשון גרידא.

קוראים שונים קראו חלקים גדולים מכתב היד, ולתגובותיהם היה תפקיד מכריע בהתגבשות הצורה והתוכן של הספר. בהקשר זה, אני אסיר תודה לסנדר גילמן, ורד מימון, מרגרט אולין, דני טרום ומיטצ'ל אש. כמו כן, ברצוני להודות לשני הקוראים החיצוניים של הספר על קריאתם הקפדנית ועל הערותיהם המפורטות והמועילות.

בין השנים 2013-2005 זכיתי כמה פעמים לחקור במחלקה מספר 2 של מכון מקס פלאנק להיסטוריה של המדע (Max-Planck-Institut für Wissenschaftsgeschichte) שבברלין. נושא המחקר, מארג השאלות שמנחות אותו והמתודולוגיה ההיסטורית־אפיסטמולוגית שלו נבעו במידה רבה מהעבודה במכון. אני מודה למחלקה על האירוח הנדיב ועל הגישה לספרייה המצוינת ולתשתיות מחקר נוספות. בעת השהייה הממושכת הראשונה שלי במכון - עדיין בבניין הישן, בקרבת פרידריכשטראסה - הכירה לי קאלי וילדר את ההיסטוריה של הצילום המדעי, בשיחות שהותירו את חותמן לטווח ארוך. כמו כן, הפקתי תועלת רבה משיחותיי עם פרננדו וידאל ועם חוקרים אחרים שביקרו במכון. אני חב תודה מיוחדת ללוריין דסטון על שאפשרה לי בנדיבותה לבחון את רעיונותיי בשיחותינו, הדריכה אותי ותמכה בי.

ברצוני להודות למכון שמעון דובנוב להיסטוריה ולתרבות יהודיות (Leibniz-Institut für jüdische Geschichte und Kultur - Simon Dubnow) שבלייפציג על שהיית מחקר מועילה מאוד בקיץ 2007, שבמהלכה עיינתי במשך חודש שלם בכתבי עת נאציים בנושא גזע השמורים בספרייה הלאומית של גרמניה. אני מכיר תודה לדן דינר על הזמנתו ועל השיחות בינינו. כמו כן, הפקתי תועלת רבה משיחותיי עם ניקולס ברג ועם סוזנה צפ.

חלק מעבודת הארכיון לספר נערכה בווינה, ואני מודה מעומק לבי למרגיט ברנר מהמחלקה האנתרופולוגית של המוזיאון לתולדות הטבע בעיר, על שחלקה עמי את הזמן ואת הידע שלה והדריכה אותי בשימוש בארכיוני המוזיאון, בארכיוני המכון האנתרופולוגי באוניברסיטת וינה ובארכיונים מוזיאליים נוספים בעיר. אני מודה גם לצוות המופקד בגרמניה על העיזבון של אויגן פישר - הממוקם כעת בדהלם - על עזרתם. בישראל עזרו לי ענת בנין, מהארכיון הציוני המרכזי, ורויטל חובב, המנהלת של אוסף התצלומים באוסף האמנות והתרבות היהודית של מוזיאון ישראל, ואני מודה להן על כך. כמו כן, אני מודה ליגאל פליקס על סבלנותו בעת סריקת החומרים לספר זה.

ב־2005, אחרי שהגשתי את עבודת הדוקטורט שלי, התחלתי לגלות עניין בנושא הצילום והגזע. עם זאת, רק אחרי שסיימתי כמה משרות פוסט־דוקטורט, ורק אחרי שזכיתי ב־2007 במלגת פולונסקי לחמש שנים במכון ון ליר בירושלים, אזרתי אומץ לגשת לנושא חדש לגמרי זה, המבוסס על חומרים ועל מתודולוגיות שלא הכרתי; פרויקט שידעתי כי, במקרה הטוב, יניב פירות רק כעבור שנים של מחקר. אני מודה מעומק לבי לגבי מוצקין על שהעניק לי את ההזדמנות הזאת, על תמיכתו המתמשכת ועל חילופי הרעיונות בשיחות עמו. אמנם זכיתי ליהנות מתנאי העבודה הנפלאים במסגרת המלגה רק למשך שנה אחת - שכן הוצעה לי משרה בתקן בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה - אבל בשלב זה כבר הייתי מחויב לפרויקט. אני מודע היטב לכך שלנוכח המשבר העמוק במדעי הרוח בישראל (ובעולם כולו), קבלת משרה עם קביעות משולה בימינו לזכייה בפיס, ולא רק במונחים סטטיסטיים. אני חב תודה עמוקה לעמיתיי מהסגל האקדמי והמנהלי בחוג, בפקולטה למדעי הרוח וברשות המחקר.

הסגל המנהלי והאקדמי במכון בוצריוס לחקר היסטוריה וחברה גרמנית בנות זמננו תרם תרומה מכרעת להתקנת כתב היד לדפוס במהדורה הראשונה של הספר באנגלית. אני רוצה להודות ללאה דרור, המנהלת האדמיניסטרטיבית של המכון, על מחויבותה ועל מאמציה. אני מודה גם לשרון ליבנה על עבודה משותפת מתמשכת, וכן לפרנצ'סקה צופים ולתלמידות הדוקטורט שלי - יוליה ורנר וטלי גור - על עבודתן השקדנית ועל עזרתן בהיבטים הטכניים של הכנת כתב היד לדפוס. אני חב תודה מיוחדת לקתרינה קונרק, שהייתה אמונה, בסיועה של נינה שרוטר, על בירור המעמד המשפטי של התצלומים ועל התהליך, המסובך לפרקים, של רכישת הזכויות להדפסתם מחדש (תיעוד התהליך הזה, המשלב היסטוריה ומשפט, היה יכול לשמש בסיס למאמר מרתק). לסיום, אני מודה לקרן אבלין ולגרד בוצריוס מקרן צייט (ZEIT-Stiftung) בהמבורג על תמיכתם המתמשכת במכון בוצריוס.

הכתיבה של ספר זה והמחקר לקראתו התאפשרו הודות לכמה מענקים נדיבים של קרן ישראל־גרמניה (2009), מכון שפילמן לצילום (2011) וקרן המדע הישראלי (2016-2012). נוסף על כך, אני חב תודה לקרן מינרבה, שמימנה כמה שהיות מחקר שלי בגרמניה בין השנים 2008-2005.

אני אסיר תודה לכל מי שנטל חלק בהכנת המהדורה העברית של הספר. הכנת התרגום העברי התבררה כמסובכת וקשה יותר מכפי שצפיתי, וצורתו הסופית לא הייתה מתאפשרת ללא עבודתם המקצועית והקפדנית של אנשים רבים. אני אסיר תודה לגיורא רוזן, עורך "קו אדום", לחברי המערכת, ולשתי חוות הדעת המקיפות והמועילות של אלון קונפינו ועופר אשכנזי. תודתי העמוקה למכון בוצריוס לחקר ההיסטוריה הגרמנית בת זמננו באוניברסיטת חיפה על תמיכתו הנדיבה שאפשרה את הוצאת המהדורה העברית לאור. היות שבאינטואיציה הישראלית ההיסטוריה של המדע לא נתפסת כחלק טבעי של חקר השואה (כפי שהדבר קיבל ביטוי, למשל, בדו"ח האקדמיה הלאומית למדעים על הנושא), אני שמח במיוחד שהגרסה העברית רואה אור בשותפות עם הוצאת יד ושם.

מלאכת תרגום הספר לעברית התבררה כאמור כמלאכה מורכבת מאוד, בין השאר בגלל תחומי הידע והשפות שהספר נוגע בהם. היה פער גדול, שבהדרגה התחוור לי יותר ויותר, בין העובדה ששפתי הראשונה היא עברית ובין יכולתי לתרום או אפילו לערוך בקרה לשונית פשוטה של תרגום הספר לעברית. אני אסיר תודה לנועה קול על תרגום הספר מאנגלית ועל פתרונותיה היצירתיים לשורה של שאלות וקשיים לשוניים ואחרים שהתעוררו במהלך התרגום. ברצוני להודות גם ליקי מנשנפרויד, שהחל במלאכת התרגום אך מסיבות אישיות נאלץ לפרוש ממנה. אני חב תודה מיוחדת לניב סבריאגו שעבר על התרגום ובאופן מקיף, מעמיק, קפדני ויצירתי ביותר איתר ליקויים, תיקן, דייק והאחיד את שפת הספר. בהקשר דומה ברצוני להודות גם לדבי אילון על עזרתה בהכנת כתב היד לדפוס. ברצוני להודת גם ליוליה לוין, המנהלת האדמיניסטרטיבית של מכון רות לחקר האנטישמיות והגזענות בת זמננו באוניברסיטת תל אביב, על עזרתה בהשגת זכויות היוצרים לתצלומים.

לסיום, אני מודה לאמי חוה מוריס ולאחי מיכאל מוריס־רייך על תמיכתם. אשתי אורית סימן־טוב וילדיי יודעים עכשיו על צילום ועל גזע הרבה יותר משהיו רוצים. אורית (שהיא צלמת) ואני הבנו עד מהרה עד כמה גדול הפער בין נקודת המבט של הצלם לזו של היסטוריון הצילום. הבחנותיה באשר להיבטים הטכניים, הפרקטיים והפרגמטיים של התצלומים היו לעתים קרובות חיוניות בשבילי, גם אם היו ברורות ומובנות מאליהן מנקודת מבטה. אני אסיר תודה על התמיכה, על העניין ועל הסבלנות האינסופית (כמעט) של אשתי ושל ילדיי. נוכחותם של אביגיל, יעל ושאול קנת הוסיפה הנאה רבה למאמציי.

הערה על הסריקה ועל השעתוק של התצלומים

ספר זה מכיל מספר רב של שעתוקי תצלומים ממגוון מקורות. שעתוק וסריקה של תצלומים בהקשר הספציפי של מחקר מדעי בנושא ה"גזע" מחדד כמה מהסוגיות המחקריות הנוגעות לכך. אינני מכיר פתרונות טובים ופשוטים לבעיות האלה.

שורר מתח בין התצלום כאובייקט חומרי לפוטנציאל המכני לשעתקו עד אין קץ. לעתים מופיע טקסט בגב התצלומים, אך הם יכולים להתקיים גם כנגטיבים, שאפשר להפיק מהם מספר בלתי מוגבל של רפרודוקציות. שאלות של סריקה ושעתוק נוגעות אפוא למאפיינים היסודיים של הצילום כמדיום. הכנה של כתב יד לדפוס מחייבת קביעה של מתכונת אחידה כלשהי, אך במתכונת אחידה כזאת מובלעת תפיסת הצילום כמדיום "שקוף" כביכול (המטשטש את ההבדל שבין הדבר שבצילום לדבר שבעולם) וכמדיום לא חומרי - תפיסה שהטקסט שלהלן מבקש לפרק באמצעות ניתוח היסטורי. המתח הזה רק מחריף לנוכח העובדה שרוב החוקרים הנדונים בספר ראו בצילום שיטה מכנית ניטרלית לייצוג ולשעתוק של המציאות.

במסגרת מחקר היסטורי העוסק בצילום הגזע כראיה מדעית, חיוני לזהות את טבעם ההטרוגני של התצלומים מבחינת איכותם החומרית, מצבם וצורת הופעתם בפני ההיסטוריון (כלומר, אם הופיעו בפרסומים או נמצאו בארכיון אך לא פורסמו). הבדלים בצורה החומרית שלהם ובאפשרויות להפיק מהם עותקים השפיעו על צורתן ועל איכותן של הרפרודוקציות שלהם בספר. מרבית התצלומים הודפסו בספרים או במאמרים בכתבי עת, שחלקם פורסמו לפני שמונים, תשעים ואף מאה שנה. בכמה מקרים, העתקי התצלומים דהו משמעותית במהלך העשור של העבודה על ספר זה. את רוב התצלומים האלה אפשר למצוא היום רק בספרים שמתוכם נסרקו. לפעמים יש הבדלים במצב התצלומים בעותקים שונים של אותה מהדורה. חלק מהתצלומים שמופיעים בספרים נמצאים גם בארכיונים. מקובל להניח שלתצלומים האלה אין "מקור", והם קיימים רק כרפרודוקציות שמוחזקות בארכיונים שונים - על גבי לוחות זכוכית, סרטי צילום, דפי נייר או כשעתוקים, ולעתים אף ביותר מצורה אחת. גם מדיניות הארכיונים - למשל במוזיאון לתולדות הטבע שבווינה או בארכיון הציוני המרכזי שבירושלים, האוסרים על החוקרים לסרוק תצלומים או נגטיבים בעצמם, אלא מאפשרים רק סריקה מקצועית בידי המוסד - משפיעה על איכות הרפרודקוציה.

סריקה ושעתוק של תצלומים כרוכים בהכרח בהחלטות טכניות ובמניפולציות דיגיטליות מגוונות, כגון מסגור, חיתוך של חלקים, שינוי הניגודיות (הקונטרסטיות), הבהירות, הצבע, הפוקוס וכיוצא באלה. פרקטיקות הסריקה והשעתוק של מחקר זה לא נועדו להדגיש במיוחד את ההיבטים החומריים של התצלומים, אך הן גם אינן מנסות לפצות עליהם או להסתיר אותם. האמביוולנטיות, ואפילו הדואליות האונטולוגית, שמאפיינות את המדיום הצילומי - שכן הוא כולל היבט חומרי, אך אי־אפשר לצמצמו להיבט הזה או להגדירו אך ורק על ידי הופעתו האמפירית או החומרית בכל מקרה נתון - אינן מצטמצמות בפועל רק למדיום הצילומי גופא, אלא הן חודרות גם אל כל ניסיון לכתוב את ההיסטוריה שלו.

הקדמה

לצילום היה תפקיד מרכזי בחלק גדול מ"ספרות הגזע" שנוצרה בתקופות של רפובליקת ויימאר ושל עליית הנאציזם. מחקר הגזע לא נפסק אחרי תבוסת גרמניה הנאצית, אך השימוש בצילום, שלא כמו בסטטיסטיקה, נעלם ממנו כמעט בין לילה אחרי 1945. בדמיון התרבותי של אמריקה ושל אירופה, צל כבד רובץ על פרק זה בהיסטוריה של הצילום, המסמל את כל מה שמושחת בהכפפת האינדיבידואליות האנושית לקטגוריות גזעיות. הרעיון שצילום יכול לשמש במחקרי גזע מעולם לא שב ועלה לאחר מכן.

גם אם האמנזיה הקולקטיבית הזאת מובנת, הזיכרון ההיסטורי אחרי 1945 מסתיר את העובדה שהצילום שימש במשך תקופה ארוכה לצורכי מחקר הגזע המדעי. ספר זה מנסה לשפוך אור חדש על זיקה זו. פרקי הספר עוקבים אחר מסלול התפתחות הצילום, החל בשנת 1876, עבור בתמורות שחלו בו בעשורים הראשונים של המאה העשרים, וכלה בגרמניה של רפובליקת ויימאר ובנאציזם שבא לאחריה. הספר מתמקד בעיקר במחברים גרמנים ויהודים, אף שגם מחברים והקשרים אחרים נבחנים בו במטרה לפתח את התמונה ההיסטורית המלאה. במובן מסוים, הספר נועד להעמיד מראה פרובוקטיבית בפני ההיסטוריה שהתקבעה מבחינה תרבותית ופוליטית. הוא מתייחס לשאלות כגון: מה היו המטרות המרכזיות של צילום הגזע המדעי? כיצד התקשרו מטרות אלה לתיאוריות גזע ולשדות מחקר אחרים? מה היה המעמד האפיסטמולוגי של צילום הגזע? אילו צורות של "תפיסה חזותית" התגלמו או הובלעו בו? והשאלה האחרונה, החשובה מכול: מה הייתה השפעתו של הצילום על מחקרי הגזע?

המחקר שלהלן יציג חוקרים שהשתמשו בצילום לקידום האג'נדה המחקרית שלהם. החוקרים האלה נבדלים מאוד מבחינת הרקע, המוצא האתני, המעמד החברתי, ההשקפות הגזעיות והתפיסה החזותית שלהם. הם החלו לפעול, לכל המאוחר, בשליש האחרון של המאה התשע־עשרה והוסיפו לפעול במהלך הקמתה של גרמניה המערבית. כמה מהם היו דמויות מפתח בהתפתחות הצילום המדעי, שהשפיעו במישרין או בעקיפין על מחקר הגזע בשנים המוקדמות של המאה העשרים: אלפונס ברטיון (Bertillon), מייסד הצילום הפורנזי למטרות זיהוי פלילי; סר פרנסיס גלטון (Galton), מייסד האאוגניקה והצילום המרוכב; ורודולף מרטין (Martin), שתרם אולי יותר מכל מדען גרמני אחר לסטנדרטיזציה של האנתרופומטריה. כמו כן, אדון כאן בקרל היינריך שטרץ (Stratz), ברדקליף סאלאמן (Salaman) ובאויגן פישר (Fischer), שהשתמש בתצלומים כתצפיות המבוססות על עקרונות רפואיים וגנטיים, ולא על סטטיסטיקה ועל מדידות. אדון גם בארתור רופין, ממנהיגי הציונות בתחילת המאה העשרים ובין מייסדיה של "ברית שלום", שהיה גם אבי הדמוגרפיה והסוציולוגיה של היהודים; בהנס פ"ק גינטר (Günther), שנחשב תיאורטיקן הגזע החשוב ביותר של גרמניה הנאצית, אבל היה מפורסם בגרמניה כבר בשנות העשרים המוקדמות והוסיף לכתוב על נושא הגזע גם אחרי המלחמה; ובלודוויג פרדיננד קלאוס (Clauß), תלמיד של אדמונד הוסרל (Husserl) ואחד מהתיאורטיקנים המובילים של הגזע בגרמניה הנאצית, ומי שמעט אחרי מותו הוכר כ"חסיד אומות עולם", אך התואר נשלל ממנו שנים אחדות לאחר מכן.

ניתוח עבודותיהם של כותבים ממגוון רחב כל כך של רקעים חושף מארג רעיוני צפוף, עתיר מתחים וסתירות, שאף על פי כן מתגלים בו כמה מאפיינים דומים ברורים - כדי להכשיר את הדיון בהם, ארחיב בעמודים הבאים על כמה רעיונות מקדימים.

אפיסטמולוגיה מעשית 

כתביהם המודרניסטיים של הוגים כגון תיאודור אדורנו (Adorno), זיגפריד קרקאואר (Kracauer) ורודולף ארנהיים (Arnheim), שביקרו בשנות העשרים את תפיסת הצילום כמדיום מתעד, נעשו מושאי מחקר בזכות עצמם ונחשבים חלק מהקנון של מחקר הצילום המודרני. לעומת זאת, מרבית הכותבים שנדונים כאן ראו בצילום מדיום תיעודי המשעתק את המציאות. עם זה, נקודת הפתיחה של הניתוח שלי אינה תוכן התצלום, אלא הצפייה שמתועדת בו, כלומר, לא "ככה זה היה", אלא "ככה מישהו צפה באובייקט מסוים בנקודת זמן מסוימת". מנקודת מבטי, ההיסטוריה של צילום הגזע מצטלבת אפוא עם ההיסטוריה של הצפייה, או בניסוח שונה: אי־אפשר להבין את המסורת התיעודית בצילום בלי להסתמך על כמה מהתובנות שפותחו במסגרת המסורות המודרניסטיות והביקורתיות.

אפיסטמולוגיה מעשית¹ מתייחסת להמשגה שנעה מפרקטיקה לתיאוריה, כלומר, היא גוזרת ומנסחת את ההנחות (התיאורטיות) האפיסטמולוגיות והאונטולוגיות שהיא מבוססת עליהן מתוך פרקטיקה מדעית. חוויתי את כוחן של כמה השפעות מעשיות כאלה ביותר מהזדמנות אחת. במהלך שנת הפוסט־דוקטורט שלי בשיקגו למשל תכננתי לערוך מחקר השוואתי קטן יחסית על היחסים בין אנתרופולוגיה תרבותית למדעי הגזע, בהתייחסות מיוחדת לעבודתו של גינטר. עיקר העניין שלי היה בהיבטים המתודולוגיים של האנתרופולוגיה הזאת, ולכן פסחתי על עמודי התצלומים בספריו של גינטר. ואולם, בעודי פוסע ברחובות שיקגו, מוקף בפסיפס חי של טיפוסים שונים, הבחנתי לפתע פתאום שאני בוחן תווים פיזיוגנומיים דקים אצל העוברים ושבים. היכולת הזאת לקלוט אפילו הבדלים דקים הפתיעה אותי. הבנתי כי אף על פי שפסחתי על התצלומים בספריו של גינטר, הם בכל זאת השפיעו על תפיסתי החזותית. אם למעלה משמונים שנה אחרי פרסומם, עדיין יש בכוחם להשפיע כך על הכרתי, אפשר רק לדמיין עד כמה השפיעו על הכרתם של אנשים בסמוך למועד פרסומם. בחינה מדוקדקת יותר של התצלומים האלה - האיכות הטכנית שלהם, הגיוון שלהם, הסידור שלהם על גבי הדף, הקורלציה שלהם לטקסט הכתוב, הזמן והמאמץ שנדרשו לאיסוף שלהם וכיוצא באלה - תראה שהם לא רק הניחו צורות מורכבות של ידע, אלא גם יצרו אותן, ושהם תפקדו כערוצים של תפיסות חזותיות עם השלכות מיידיות ואפקטיביות מבחינה חברתית. אחת המטרות שלי בספר זה היא לפרש את צורות התפיסה החזותית האלה ולהביאן לידיעתנו.

האפיסטמולוגיה המעשית קשורה לצורת ניתוח השונה מעט מזו של האפיסטמולוגיה הקלאסית - היא נעה מלמטה למעלה, מהפרקסיס לתיאוריה - והיא שונה גם מבחינת הידע האפיסטמולוגי, המטפיזי והאונטולוגי שהיא מניחה. בהקשר של תצלומי הגזע, מדובר בנקודת המפגש של ידע, פרקסיס ואמונה, של אינדיבידואליות ואינטנציונליות, וכן של מושגים, של רעיונות ושל מגבלות חברתיות ותרבותיות. ואולם, "שאלות של אפיסטמולוגיה הן גם שאלות של סדר חברתי",² ובמקרה של חוקרי הגזע, ההיבט המעשי יכול להיות מעניין יותר מההיבט האפיסטמולוגי ה"קלאסי", אף על פי שברור שהשניים קשורים לבלי הפרד. החשיבות של ניתוח המבוסס על זוויות צילום מספקת דוגמה לכך. הצלם־המעצב המודרניסטי מוהולי־נג'י (Moholy-Nagy) הוא בין הצלמים ששילבו זוויות צילום חדשות בעבודתם, כמו למשל צילום של סצנת רחוב מלמעלה, זווית שכבר מוּכּרת היטב בימינו. כתוצאה מכך, צלמים מודרניסטים זוהו על פי זוויות הצילום שלהם, ולא על פי מושאי הצילום או הפורמט הצילומי שלהם. בדומה, היה אפשר לזהות מטריצות של צילום גזע גם על פי זוויות הצילום (פרספקטיבה חזיתית, צדודית). התצלום הוא אפוא משום נקודת התחלה מצוינת לניתוח אפיסטמולוגי־מעשי. בניגוד להנחה ש"תצלומים מדברים בעד עצמם", יוצריהם נדרשים להניח הנחות רבות, חזותיות ואחרות, לגבי הידע של קהלם, אם הם רוצים להעביר בהצלחה את המסר שלהם.

מהן הפרקטיקות החזותיות של ההצגה הצילומית בספרי גזע ומהם מקורותיה? כיצד התצלומים קשורים לרעיונות טקסטואליים? הילקה תודה־ארורה (Thode-Arora) הראתה שיועצים לסרטי הרפתקאות בקולנוע הגרמני של שנות העשרים שימשו לפני כן כמנהלים של ירידי שעשועים שהציגו לראווה חיות אקזוטיות ואנשים ממקומות רחוקים.³ הידע והניסיון של היועצים האלה, שנהגו לאסוף "טיפוסים מיוחדים" (charakteristische Typen) במפנה המאה, לא היו חסרי תועלת אחרי ירידת קרנם של ירידי השעשועים האלה במהלך מלחמת העולם הראשונה; המומחים למה שנתפס "חריג להפתיע" העתיקו את פעילותם לשדה תרבותי חדש - סרטי מסע אקזוטיים.

הגם שיש חפיפה מסוימת בין השימוש בצילומי גזע לבין עיסוקם של מומחים אלה, שגם הם עסקו ב"אחר" הגזעי ואף היו חברים בחברה האנתרופולוגית הגרמנית, העיסוק שלהם נבע ממקורות אחרים. אותם מומחים, מנהלי ירידי שעשועים ויועצים לסרטי מסע אקזוטיים הבינו עד כמה חשוב ליצור "אותנטיות". בין השאר, הם השתמשו בחפצים אתניים קלים לזיהוי (טורבן "הודי" למשל) או שחזרו את עולם החי והצומח האותנטי של סביבה מסוימת - אטרקציה גדולה ביותר בעיני קהל המבקרים.⁴ חוקרי הגזע, מנגד, השתמשו בגזע כדי ליצור הקשר אותנטי שונה, כזה העומד בניגוד לזיקה למקום דווקא, כדי לבודד את הגזע ולהראות שאינו תוצר של הסביבה.

אינני בטוח שברצוני להרחיק לכת ולטעון שהצילום היה תנאי הכרחי להופעת מדעי הגזע, כפי שז'ורז' דידי־הוברמן טוען ביחס לז'אן־מרטן שרקו ולהמצאת ההיסטריה. עם זה, כפי שאראה, לצילום היה תפקיד מהותי בהופעתם של מדעים אלה.⁵ דוגמה אחת שאסביר בפירוט היא התיאוריה המנדלית, שחלחלה לשיח הגזע בתחילת המאה העשרים והביאה ליצירת צורות חדשות של צילום גזע המתייחדות בתצורה ובפריסה שלהן על הדף ובכיתוב המצורף להן. דוגמה נוספת קשורה לצורות חדשות של ראייה חזותית הקשורות קשר הדוק ל"ניסויי מחשבה" פסיכולוגיים בנוסח הגשטלט. הגישה המעשית גם מזהה את ההבדלים בין המחברים בכתיבתם על הצילום ועל שימושיו. ולטר בנימין (Benjamin) וקרקאואר כתבו על צילום, אבל השתמשו בו הרבה פחות. ספרו של בנימין היסטוריה קטנה של הצילום כולל רק תצלומים מעטים. אני דן במחברים שנמנעו כמעט לגמרי מתיאוריה של צילום אף שהשתמשו במדיום בהרחבה והציגו אלפי תצלומים בצורה שיטתית, מכוונת ומגוונת. האפיסטמולוגיה המעשית מפגינה יעילות יוצאת דופן בחשיפת הקשר ההדוק בין גזע לצילום ולתפיסה חזותית.

המשך הפרק בספר המלא