צילום

אין מילים.

זוהי המחשבה-התחושה שעלתה בי - כה מצמררת, כה "שחורה", כה מדכדכת - בעת שצעדתי בשביליו המדכאים להחריד של מחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה בחודש מאי לשנת 2023.

פשוט - אין מילים.

המצלמה שלי בידי ואני מצלם את המקום הנוראי הזה, הבלתי-נתפש מעצם קיומו, מעצם הווייתו, בו נעשו פשעים מזוויעים כנגד האנושות, כנגד בני אדם בשר ודם, חפים מפשע.

וכן. אני רואה הכל. אני מצלם הכל. אני מתעד הכל. אני יודע שאני שם. במקום עצמו. ברגע ההוא בזמן. ועדיין, גופי כמו מסרב להכיר בעובדה הזו: הוא מצטמרר, ונפשי מתקדרת, ואני, אינני מאמין.

בתיעוד זה אני מביא את הדרך האישית שלי שבה אני רואה את מחנה הריכוז מאוטהאוזן - יש שיאמרו, בדרכי הייחודית: האמנותית מאוד, ה"אחרת".

כולי תקווה שבדרכי הצנועה בניתי-יצרתי עוד נדבך של הנצחה, הנכחה ותיעוד לזוועות השואה ככלל, ובפרט לתיעודו של מחנה הריכוז הזה, וזאת למען הדורות הבאים, וכדי שאיש - לעולם - לא ישכח.

ספרה של אורית בולגרו מציע מבט פרשני בשתי עבודות מהדהדות, עצומות בהיקפן, אשר כל אחת מהן נקראה בשם "אטלס" בידי יוצרה. האחת, "אטלס מְנֶמוֹזִינֶה" (1924–1929), פרי רוחו של אבי וארבורג (1866-1929), מהאבות המייסדים של התרבות החזותית. האחרת היא ראי אפל של קודמתה ובת-שיח לה, "אטלס" (1962–) של גרהרד ריכטר (יליד גרמניה המזרחית, 1932), מהאמנים רבי ההשפעה על האמנות העכשווית.

"אטלס מנמוזינה" הוא מקבץ של 63 לוחות שכל אחד מהם נושא הקבץ ייחודי של דימויים – רפרודוקציות של ציורים ורישומים, תצלומי אובייקטים, גזירי עיתון, דיאגרמות ועוד. המפעל הזה נחשב בעיני וארבורג מעבדה ניסויית ומגרש משחקים גם יחד; באמצעותו הוא ביקש להציג את תפיסתו הרחבה ביחס למהותה של התרבות האירופית – בין "אלכסנדריה" ל"אתונה", בין אי רציונליות לרציונליות כפי שהם משתקפים מתוך שרידתם של דימויים. זו פעולה רבת-מעוף ארכיאולוגית ואוצרותית; המחברת בוחנת אותה הן בכללה והן מבעד לניתוח פרטני של לוחות נבחרים.

בדיאלוג קלידוסקופי עם עבודה מכוננת זו מצוי פרויקט ה"אטלס" המונומנטלי של גרהרד ריכטר. גם ריכטר מעמיד מערכות הקבצים של דימויים כהצטברות פתוחה ואגרנית, נטולת טקסט, הבוחנת את שרידת הדימוי בעולם פוסט-קפיטליסטי. ה"אטלס" כולל כ-800 לוחות הנושאים כ-6,000 דימוים: תצלומים ממלחמת העולם השנייה, תצלומי תיירות ופנאי, תצלומי משפחה, פורנוגרפיה, דיוקנאות ועיבודים חוזרים של יצירותיו. זהו קוסמוס שלם של קיטש ומוות: החפצת הזיכרון, טבע ותרבות, ביוגרפיה והיסטוריה. לצד פרשנות לפרויקט כולו, המחברת מציעה קריאה מקרוב של לוחות נבחרים.

הקדמה

הפרטיזנים היהודים ליוו אותי - ברוחם - במהלך כל מסעי בלובליאנה, סלובניה, אשר ערכתי בחודש מאי לשנת 2023.
הנחישות של אותם פרטיזנים עזי-רוח, ההיצמדות מעוררת ההשראה שלהם לחיים, לחימת-הגרילה שלהם בגרמנים ובמשתפי הפעולה הרצחניים והחמושים היטב שלהם.
כל זה ועוד עבר במחשבותיי בעת צילום רחובותיה של לובליאנה אשר בסלובניה - על הגרפיטי הזועם שלה, על נקודות הציון המוכרות שבה, ועל אנשיה.

*

כיהודי, ישראלי והומוסקסואל, אני מוצא גאווה - אם תרצו, משולשת - להביא ספר תיעודי זה לעולם - למען הדורות הבאים, למען תיעוד השואה ככלל, למען יהדות סלובניה בפרט - ומעל הכל, למען הפרטיזנים היהודים שלה שנלחמו ככל יכולתם, בחירוף נפש בלתי נתפש, בל-יתואר, בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה - למען חופש, אמת וצדק, כל אותם ערכים מקודשים כל כך, אשר בעת ההיא, הלכה למעשה, לא היו קיימים עבורם.

אימהוּת: חוויה טבעית, פשוטה, כמעט מובנת מאליה אך גם מסתורית, סבוכה ולעתים אף מרוקנת ומתישה. מה עומד בלב הקשר האנושי הבסיסי ביותר בחיינו? מה הופך את האימהות לחוויה מורכבת כל כך?

תמר מור-סלע, אם לשלושה, עוסקת בשאלת האימהות מאז היתה לאם. בספר זה היא מביאה את סיפוריהן של עשרים ושלוש אמהוֹת. מסיפוריהן המגוונים משתקפת תמונה רבת־פנים ומשמעותית של חוויית האימהוּת ושל תהליך התהוותה וצמיחתה.

בספר להיות אמא מובאים מונולוגים של נשים במגוון גילאים ומצבי חיים. הסיפורים נולדים מן הרגעים הקטנים, היומיומיים, שכל אם מכירה, ונוגעים גם ברגעים הגדולים, המכוננים, של חוויית האימהוּת. מן הסיפורים עולה עוצמתם של האהבה האימהית ושל כוחות המרפא והנחמה שהיא נושאת עמה, מאז ומתמיד.

את הסיפורים מלווים תצלומיה של הצלמת הוותיקה עליזה אורבך, המאירה את האימהוּת באור ייחודי ומציגה מבט אישי ומרגש על הרגעים הקטנים-גדולים של חיינו.

תמר מור-סלע היא אמא מתהווה לשלושה, בוגרת גל"צ, עיתונאית ויוצרת.

קירותיה של קרואטיה - על כל חלקיה: הן עריה, הן עיירותיה, הן כפריה - מלאים בגרפיטי.

גרפיטי של מחאה. גרפיטי של התרסה. גרפיטי של אכזבה. של מיאוס. של תקווה. של אהבה.

בביקורי במדינה המיוחדת הזאת בחודש מאי של שנת 2023, מצאתי את עצמי מתאהב באמנות הגרפיטי אשר בה - ובאמני הגרפיטי העלומים, הכמעט-תמיד לא חתומים מבחירה, ועם זאת הכל כך נוכחים בגוף עבודתם: אמנים יצירתיים מאוד, זועמים, חכמים ומתוחכמים - ובחרתי באופן אינסטינקטיבי לתעד את עבודות האמנות הללו - לפני שהן נמחקות, מושחתות לעד על ידי אותו הממסד בדיוק אשר נגדו הן יוצאות.

עשיתי זאת למען ההיסטוריה, למען האמנות ולמען אמנות התיעוד, וכדי להשאיר אותה כך כמה שיותר בחיים, למען הדורות הבאים - אם תרצו, למען יראו וייראו.

ואם לא במרחב הציבורי - כי הרי הן יימחקו במוקדם או במאוחר - אזי בספר.

כולי תקווה שמשהו מן הזעם של האמנים - אותם אמני רחוב קרואטיים מצטיינים, נשכניים, הכואבים את מצבם - שמשהו מן הכאב האמיתי שלהם ומהרצון העז שלהם לשנות משהו, להביע קול - לרוב מושתק ומובדל-מבודל מן החברה - באמצעות אמנות הגרפיטי הכה נערצת עליי, יזכה להכרה, או לכל הפחות לקיום ארוך יותר בזכות תיעודי.

***

39,000 יהודים חיו בקרואטיה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בכלל, והשואה בפרט.

כמעט כולם (30,000 בקירוב) נרצחו על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם (בקרואטיה, משטר הבובות הפאשיסטי שהונהג על ידי משטר "האוסטאשה" - התנועה הלאומנית הקרואטית).

בביקורי שם חיפשתי זיכרונות מהמקומות, מהריחות, מהטעמים, מהמסורת ומהפולקלור היהודיים שהיו.

תרתי במרץ אחר הנכחה - ולו מסוימת - לקיומם ולהשפעתם על המדינה.

לאכזבתי, מצאתי מעט מאוד "זיכרונות יהודיים". מעט מאוד הנכחה לקיומם של יהודי קרואטיה.

ועדיין, בכל זאת, מצאתי לנכון לתעד את המעט - המשמעותי כל כך הזה.

***

כמו כן, מצאתי קורלציה מושלמת בין הזעם של אמני הגרפיטי הקרואטיים לבין זעמי שלי עצמי על מיעוט ההנכחה וההנצחה של שואת יהודי קרואטיה - והפרטיזנים היהודיים שלה - ועל כן, אני מוצא בכך שילוב אידיאלי לכרוך בספר צילומים אחד את השניים: והרי הן הגרפיטי הזועם והמאוכזב עד זרא מן המציאות של שנת 2023 בקרואטיה, הן תיעוד השואה הזעום, המעומעם כל כך, במדינה זו, נגעו ללבי - כל אחד באופן אחר, כמובן, ובעומקים שונים - ועוררו בי את הזעם הפרטיזני, המחתרתי, שלי עצמי, לתיעוד שני נושאים אלו.

***

השואה לעולם לא תישכח - ובכלל זה, כמובן, שואת יהודי קרואטיה.

אף צבע על אף קיר לא ימחק אותה לעולם.

מונומנט אחד של מזוודות דחוסות בתחנת רכבת זאגרבית איננו מספק אותי.

"לעזאזל! אני רוצה עוד!", זעמתי.

"לעצור את הכל!" רציתי לרסס על חזית קיר בניין העירייה של זאגרב, "יהודי קרואטיה ייזכרו לעד!".

אבל לא היה בידי תרסיס צבע. לא ידעתי אפילו היכן קונים ספריי. אינני יודע לדבר קרואטית. ועל כן, נראיתי כעוד תימהוני זועם, חסר שפה - אולי בדיוק כמו אותם אמני גרפיטי מצוינים, אך בה-בעת, עלומי שם.

כל שהיה בידי היה המצלמה שלי. אם תרצו, העיניים הדיגיטליות שלי. וכל מה שיכולתי לעשות כדי להביס את הזעם, לשככו, להמשיך קדימה והלאה היה: לצלם! לצלם! לצלם!

לתעד את הרגע שלי עצמי בזמן.

כיהודי. כאמן. כאיש-של-מילים - אם בספר, אם על קיר.

לפני שגם אני איעלם.

"הכול התחיל מבירה! כי אף סיפור טוב מעולם לא התחיל ממישהו שאכל סלט…" כך מתחיל הספר. אבל רגע, מה בכלל הקשר בין בירה ובין צילום?

הספר ייקח אתכם למסע קונספטואלי מרתק שבו נשווה בין שני עולמות תוכן: עולם האוכל ועולם הצילום.
בעזרת אנלוגיות פשוטות נראה איך אינטואיציות קולינריות יום־יומיות שיש לכולנו יעזרו להפנים מונחים מורכבים בצילום, ובסופו של דבר – יהפכו אותנו לצלמים טובים יותר.

קחו טעימה: דמיינו את צילום הנוף הבא – עץ מצד ימין, אגם מצד שמאל, נחל באמצע, שיח מלפנים, סלע מאחור, דשא בצד, הרים ברקע, שמש שוקעת, עננים, בית ש"נתקע" באמצע, כביש שיוצא ממנו לעבר האופק... האם אין הדבר דומה למסעדת "אכול כפי יכולתך" שהחוויה בה רק תגרום לכם לכאב בטן ולחרטה עצומה בסגנון – "למה עשיתי את זה לעצמי"?

ויקטור זיסלין הוא צלם מסעות, טבע ותרבויות, והמייסד והבעלים של "פוטוטיפס" – בית הספר לצילום חווייתי, שבמסגרתו הוא מנחה צלמים ומוביל מסעות צילום בארץ ובעולם. ויקטור בעל תואר ראשון בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל מהטכניון, ובעל תואר שני בהנדסה מכנית מאוניברסיטת תל אביב.
זהו ספרו הראשון.

"אלבום הבכורה שלי, שהתחיל כאוסף תמונות מעוררות מחשבה, התפתח בתהליך הכתיבה לכלול גם תוספת היסטורית משפחתית מעניינת. אני מזמין אתכם לקרוא על מורכבות החיים בימיה הראשונים של המדינה, ובהמשך לדלג איתי בין הנגב הקסום, דרך אפריקה, אנטארקטיקה, איסלנד, ואי הפסחא, ולהציץ בבעלי החיים והאנשים, כפי שנלכדו לרגע בעדשת המצלמה. אני מרשה לעצמי להניח כי לפעמים יירשם חיוך קטן, בליווי הרגשת הזדהות והנאה." - שלום גרין

"קרוב לתום העשור השמיני לחייו, מכנס שלום גרין מהגיגיו המעשירים ומלווה אותם בצילומים מרהיבים מעדשות מצלמותיו. או אולי ההיפך: משתף במבחר מרהיב מצילומיו ומעטר אותם בטקסט מעשיר. במילים פשוטות, בהומור דק כחוט השני, ובדמעות עצב, לוקח אותנו גרין למסע בנתיבי חייו ומסעותיו: מילדותו בחולון ובבצרה, דרך התחנכותו בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ושירותו הצבאי במודיעין, ועד טיוליו המרתקים ברחבי תבל. בעיניים מפוקחות הוא בוחן מראות והתרחשויות, התנהגויות ומחוות של אדם, חי ואפילו צומח."תחושת הענווה שמנחיל המדבר", כותב גרין וללא ספק משלב בגישתו את מורשת בית ספרו המתומצתת בסיסמתו: "והצנע לכת". זכות גדולה מוענקת לנו הקוראים להציץ ל"מגירות חייו" ולהתלוות לקליידוסקופ של תיעוד והתבוננות." - תא"ל (מיל') רון כתרי, בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה, לשעבר מנכ"ל בית הספר הריאלי ודובר צה"ל.

"היכולת המיוחדת לראות, לגעת, לחוש, הרגישות לטבע ולטבע האדם, הרצון להנציח את הרגע, הכישרון, כל אלה חברו לעינו המתבוננת ולליבו הפתוח של שלום גרין, והתוצאה: מרגשת מעניינת ומעשירה." - אורנה בן-עמי, יוצרת ופסלת ישראלית המתמחה בברזל.

עמודי ספר זה הם צירוף מרתק, מרגש ומחזק של שלום גרין (בשביל כולנו הוא גרין, בספר אנו נחשפים עד כמה הוא כמהּ לשלום...). "תמונה שווה אלף מילים" - זו קלישה בשימוש של אנשי תקשורת. בספר זה אנו נוכחים בעוצמתה. תודה שלום, על כי נתת לנו הצצה לעומק אישיותך ולעושר חוויותיך. - תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד, ראש ארגון מורשת ההגנה, לעבר קצין מודיעין בכיר ודובר צה"ל.

"עדשה ומחשבה, ספרו של שלום גרין, הוא בעל מבנה נדיר – שילוב בין טקסט אוטוביוגרפי ובין תמונות מרהיבות שאף הן חלק מתולדות חייו של הכותב והמצלם. גרין מתאר בכישרון רב ומלווה במסמכים ישנים את ההיסטוריה הענפה של שלושה דורות במשפחתו. לאחר מכן הוא עובר לאירוע המעצב של חייו: בהיותו ילד שגדל בחולון קיבל מכתב המזמין אותו למבחני קבלה לפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה. החיים בפנימייה עיצבו את אישיותו ואת עתידו. השירות הצבאי, השתתפותו במלחמות ישראל והניסיון העסקי הרב שרכש הושפעו מהערכים שרכש בפנימייה. 
בספר שלושה פרקים של תמונות המצולמות ביד אָמן ומעוררות התפעלות והשראה: טיולים בעולם, דיוקנאות של אנשים שנקרו בדרכו וצילומי טבע עוצרי נשימה. שלום גרין מצמיד את הגיגיו והערותיו לתמונות שקלטה עדשת מצלמתו.
הספר הוא תעודת כבוד גם לאיש וגם לתקופה, תקופה שבה המילה ציונות לא הייתה נתונה במירכאות, אלא הוצבה כנר לרגליהם של אנשים ונשים רבים בארץ המופלאה והכאובה שלנו. בלב רגיש, בנשמה יתרה ובשפה נגישה, מוגש ספר זה לכל מי שמדינת ישראל יקרה לליבו." - ד"ר יוסי בן-דב, המנהל הכללי של ביה"ס הריאלי העברי בחיפה.

מסע חובק עולם משתקף מבעד לעדשת המצלמה של המחבר, ומציג לקורא רגעים עוצרי נשימה של יפי הטבע בהדרו. על גבי התמונות שולבו אמירותיו של 'רופא הנשמות’ רבי נחמן מברסלב והקשרן לכל תמונה. 
הספר מגיש לקורא ניסיון ללכוד את החיים ברגעים הפשוטים, ולהאיר לקורא את היופי הנשקף מבעד לעדשת המצלמה.

רגע לפני שהעולם מתפרק לרסיסים מצטלבים שלושה סיפורים בין צמתי השכונות היהודיות ההולכות ונבנות בחיפה. 

חיים החייכן, בלהה הביישנית ואליהו המופנם שמצלמה על כתפו. שלושתם מתגעגעים למשפחות שהשאירו מאחור וגאים על חייהם החדשים, אך סוד מן העבר ואהבות חדשות מתערבים ביניהם ומבלבלים סדרי חיים… 

מרה וכואבת אהבתם של גיטה, דור עשירי מצפת ואדוארד הקצין הבריטי. הילדה רותה רואה הכול ומנסה להבין את העולם המבלבל, המשתנה סביבה. 

כל סיפור מסופר בשפה שונה ומאיר את חיי העולים על רקע רחובותיה ונופיה של חיפה המחברים בין הדמויות בשלושת הסיפורים.

מדעי הגזע: תולדות הצילום כראָיה מדעית חוקר את הפונקציה המשתנה של הצילום משנות השבעים של המאה התשע־עשרה ועד שנות הארבעים של המאה העשרים בתחום "מדע הגזע", מה שרבים מחשיבים כיום כפרדיגמה בהא הידיעה של הפסבדו־מדע.

עמוס מוריס־רייך בוחן את הדרכים שבהן הצילום אִפשר לא רק צורות חדשות של תיעוד אלא גם צורות חדשות של תפיסה ודמיון. תוך ויתור על העדשה הפוליטית שדרכה אנו נוהגים להביט לאחור על מדע הגזע, הוא בוחן אותו במקום זאת לאור ההיסטוריה של המדע ומשתמש בצילום כדי להבין כיצד מוגדר מדע, כיצד מופקות ראיות וכיצד הן מובנות, ובאילו אופנים המדע מעצב את הדמיון – והדמיון את המדע. 

אלבום דרום הנו ספר התצלומים הראשון שרואה אור בעקבות אירועי ה-7.10.

למעלה ממאה צלמים משתתפים באסופה זו המביאה את סיפורו של הנגב המערבי בתמונות: היישובים, התושבים, האירועים, החל בתחילת ימי ההתיישבות עם הקמת המדינה ומלחמת העצמאות עד לימים אלה של השבת הארורה בשמחת תורה, השבעה באוקטובר, והמלחמה שבעקבותיה.

הצלמים, חלקם מציגים בספר בפעם הראשונה, רבים אחרים ותיקים, מוכרים וידועים, עמוסי תערוכות וקטלוגים לאורך שנות הקריירה שלהם.

בין שעריו של הספר נחשף סיפורו של הנגב המערבי מאז עלו היישובים הראשונים על הקרקע בשנות החמישים ועד היום. לצד תצלומים היסטוריים שצולמו באופקים, בשדרות, בניר עוז, בנחל עוז, בבארי ובעוד עשרות אתרים בימי קום המדינה, משתקפים האתגרים הייחודיים עימם התמודדו תושבי "העוטף" בעיקר מאז ראשית שנות האלפיים, עת החלו נוחתים קסאמים באזור. החיים לצד הגדר, ה"גבול" עם עזה, הולידו אתגרים בלתי פוסקים ששיאם באירועי השבעה באוקטובר.

המחברת, פרופ' דנה אריאלי, צלמת בעצמה ועוסקת שנים במחקר ובצילום של תרבות זיכרון. מחקריה מתמקדים באמנות וטראומה, בעיקר בגרמניה ובישראל. פרופ' אריאלי מרצה בפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון ובמכון מנדל.

כמה ימים לאחר השבת הארורה, החלה אריאלי בפרסום בפייסבוק של צילומים מהנגב המערבי. אלבום דרום שמו של העמוד. כל אחד מן הצלמים המשתתפים בספר שלח אל המחברת תיק עבודות שמתייחס אל הנגב המערבי והיא העלתה אותם, אחד אחד, במשך מעל מאה ימים לעמוד בפייסבוק. ספר זה מביא את היצירות כשלצידן תיאוריהם של הצלמים על הנסיבות בהן צולמו.

בין דפיו של אלבום התצלומים הייחודי הזה נכרכו סיפורים בלתי נתפסים על לוחמים צעירים שנפלו, חטופים ומשפחותיהם, סיפוריהם של האנשים שנאלצו להיות עקורים בארצם, אתרים שנפגעו בעקבות האירועים, ההתגייסות האזרחית והרקע לכל אלה.

"התצלום הוא סוד אודות סוד. ככל שהוא מספר לך יותר, כך אתה יודע פחות”.                                                               
דיאן ארבוס, צלמת.

הספר דיוקן אישה מתחיל בתצלום פניה של אישה, שזה עתה נכנסה בשעריו המבעיתים של מחנה ההשמדה אושוויץ. השנה היא 1942, וצלם המחנה אינו מביט באסירה יותר מכמה שניות, לפני שהוא עובר לבאה בתור. 

50 שנה מאוחר יותר, צלם ישראלי פוגש באקראי את תצלום האישה. הוא אינו יכול להסיר את מבטו ממנה, והופך אותה למושא יצירתו ואהבתו. הוא אינו חדל מלהתבונן בה. במשך שנים הוא מקדיש לה תערוכות, שירים ומכתבים.

מי היא אותה אישה? האם מִסְפר האסירה ושמה המופיעים תחת דיוקנה ישפכו אור על גורלה או יעצימו את הסוד שהיא אוצרת בקרבה? פרופסור יואל יערי יוצא למסע גילוי מסעיר ומרתק, אך גם מטלטל ומזעזע. מוראות מלחמת העולם השנייה מפורטים בספרו בעזרת עשרות דמויות, תאריכים, עדויות  – ודיוקן אחד. כל אלה נשזרים לסיפורן האמיתי של שלוש קשריות: נשים גיבורות ואמיצות, שחירפו נפשן כדי להעביר ידיעות, מסמכים וכלי נשק מגטו אחד למשנהו, סייעו רבות בכל מוקדי ההתנגדות היהודיים, אך מעולם לא זכו להכרה הראויה להן.

יואל יערי הוא פרופסור אמריטוס לחקר המוח בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2015 החל לחקור גם נושאים היסטוריים, תוך התמקדות בסיפורי התנגדות של נשים יהודיות בתקופת השואה.

דגנרט הוא רומן מהיר קצב ומתעתע, המספר על החיים בישראל בתקופת ״אינתיפאדת הסכינים״, דרך דמותו של סמי בן שושן, צלם טלוויזיה, המבין כי פרק מסוים בחייו הגיע אל קיצו.

במסגרת עבודתו ליווה סמי את האירועים המרכזיים בישראל מאחורי העדשה, אבל כעת, כשהתחרות עם הרשתות החברתיות על מהירות התגובה נעשתה בלתי אפשרית, כשהפיצוצים הגדולים פינו את מקומם ל"טרור הבודדים", הוא משתוקק לשינוי משמעותי בעמדתו ויוצא לעשות את הדבר שכל ישראלי חושב עליו אבל לא מעז להודות בו.

הספר נפתח בערב ראש השנה, כשבנו יוני, בתו גאיה ובחור נוסף, הוד, מגיעים אל סמי לארוחת החג. במקביל, נחנך בכיכר רבין ״מיצג השנה״ – שעון חול ענק שאמור לסמל את השנה וללוות אותה. שני האירועים האלה, הנפרדים זה מזה, יתלכדו בסופו של דבר, ויניעו את חזרתו של סמי אל החיים. סמי יחבור להוד, והשניים יצאו ללילה בלתי נשכח בתל אביב הנמצאת בתנופת התחדשות.

דגנרט אינו מספר רק על פער הדורות וההתנגשות ביניהם, אלא מציג חיפוש אחר המקום שבו העבר, ההווה והעתיד נפגשים. הרומן מתאר בתעוזה רבה את חולייה של התקשורת הממסדית ואת צדדיה האפלים של תקשורת ההמונים, את כוחה המחייה וההרסני של התשוקה, את הגבריות הישראלית ואת "יהדות השרירים" במלוא עליבותן, את שברו רווי האלימות של החלום הישראלי ואת עריצותו חסרת הרחמים של הזמן.

ביד בטוחה, בשפה חושנית, מצחיקה וסוחפת, מתווה דגנרט את חוויית ההתעוררות, את תחושת התקווה, שאינן שונות כל כך מאלה שחווים כיום לנוכח התנהלות השלטון – דורו של סמי, ודורו של הוד, הצעיר ממנו – בסיפור שכולו פריצת גבולות המהוגנות.

ספר תערוכה ייחודי שיצרה יוליה ספקטור, בשיתוף פעולה עם הצלם אלברט אדוט, המלווה את תערוכת צילום אור - How Does it Look When it Feels. 
הספר מתעד את מסע הריפוי של יוליה באמצעות חיבור פנימי ואהבה עצמית, מפוסט טראומה מורכבת בעקבות טראומות שחוותה, כולל פגיעה מינית מתמשכת בילדות, דרך צילומים, טקסטים, שירים ואיורים מקוריים.
במפגש עם צילום שאינו כולל הסברים או הקשרים אישיים וטקסטים שמתארים את החוויה הפנימית, הקורא יכול להרגיש, לחוות ולפגוש את עצמו.ה, מבפנים. משהו יכול לנוע ולהתחבר, להפוך למודע וקרוב יותר. נפתחת האפשרות להכיר מחדש בחלקים פנימיים שהוכחשו והוסתרו, לעיתים במשך שנים ארוכות, לחבר ולשקם את מה שנותק, לכדי שלם.
 
בתוך ריפוי של טראומה חשוב לייצר שביל, משהו רציף שמחבר את הנקודות. 
זכרונות טראומטיים הנשמרים בתודעה כרסיסים, כשברי זיכרון וחוויות תחושתיות מפוזרות, ללא הגיון ותמונה ברורה, יוצרים סבל פנימי רב, פוגעים בהגדרת הזהות והערך העצמי, מייצרים כאוס, מתח וניסיון בלתי פוסק ליצור סדר והגיון. 
חוויית חיים זו מנציחה את חוסר האונים, האשמה והבושה ומשאירה את הטראומה חיה, ומשוחזרת במהלך החיים.
כשאנחנו מסכימים להרגיש באמת את מה שמתקיים בתוכנו בעוצמה כזו או אחרת, בכל הרבדים, אנחנו זוכים להכיר את עצמנו מחדש, ממקום כנה וחומל. 
בספרה יוליה מבקשת להעניק השראה, לעורר מודעות ולהציג אפשרות לדרך ריפוי שלמה, שמאפשרת להתעלות ולראות מעבר לנסיבות העבר והטראומות, להתפתח, להתחבר לכוחות פנימיים אשר נותקו אי שם וליצור מציאות מטיבה ובריאה יותר, עבורינו ועבור הדורות הבאים אחרינו. 

"הַנִּיחִי לַנְּשִׁימָה לְהֵעָתֵק / אַךְ אַל תִּהְיִי מֻפְתַּעַת אִם זֶה יֵעָלֵם": המבט הכפול הזה – המוקסם אבל מפוכח, המתמסר לטוב וליפה וגם מודע לחלוף, הפקוח אל החוץ בעודו קשוב פנימה – מאפיין את שיריה של דפנה שן, כהד לאור־צל בתצלומים המלווים אותם. 
"בֵּין מַעֲקֶה לְמוּעָקָה מַפְרִיד קַו דַּק מְאֹד" – זה הקו שהשירים האלה מהלכים עליו. מכאובים עתיקים ועכשוויים, מפצעי הילדוּת הנטושה בקיבוץ והכמיהה הילדית אל חום האם ועד חרדות האימהוּת, הטבע על העונות והסכנות והצמיחה והקמילה שבו, בעלי חיים קרובים ורחוקים, צמא מתמיד ליופי, לאהבה ולמוגנוּת. כל אלה עוברים דרך העדשה הרגישה, הממשית והמטפורית, ויוצרים פסיפס רב־צבעים, במוזיקה מובהקת שאפיינה גם את ספר הביכורים, ״בצד הלא נכון של הלילה״, והעמיקה בספר הנוכחי. 
"בְּטֶרֶם שָׂפָה, בְּטֶרֶם זִכָּרוֹן / יָדַעְתִּי / טַעֲמוֹ שֶׁל חֹשֶׁךְ", אבל החושך, גם אם היה נקודת ההתחלה, לעולם אינו סוף פסוק: "וְשַׁבְתִּי לְהַמְתִּין לְאוֹר / וְלַאֲוִיר". 
          טל ניצן, עורכת הספר.

דפנה שן היא משוררת, צלמת וקלינאית תקשורת. נולדה בקיבוץ רמת יוחנן ומתגוררת בישובי גדרות. הלוואי הייתה לי קונכיה הוא ספרה השני. קדם לו הספר "בצד הלא נכון של הלילה".

"ההגדרה המקומית" מדברת על 95% גן עדן ו5% גיהינום... ואני ארשה לעצמי להוסיף שגם חמשת האחוזים מלווים על פי רוב בחיבוק חם ואוהב של עם ישראל היושב בארצו ומעבר לים.
החיים אינם שייכים רק לכמה אלפי המתיישבים באזור, אלא מצטרפים אליהם, המטיילים, עובדי החקלאות, בעלי החיים על הארץ ובשמיים, הצמחייה, פינות החמד ועוד יצירי הטבע, האדם ואלוהים.
המצלמה היא הדרך שלי להראות לעולם את הדרך שבה אנו חיים על הגבול, והעדשה יכולה לשקף נאמנה את היופי שבחיים על הגבול."

הקדמה זו לספר משקפת באופן נפלא את הגדרת החיים על הגבול של זהר ובני משפחתו. גבול רצועת עזה, המורכב מ95% גן עדן, משתקף בצילומיו הנפלאים של זהר ומהווה הצצה נדירה לחיים על הגבול. דרך הנופים, בני משפחתו, בעלי החיים ועוד מראה לנו זוהר כמה נפלאה הארץ שלנו וכמה נפלא דווקא שטח זה, שלעיתים אנו נמנעים מלבקר בו, עד כמה הוא קסום ומדהים.

על הסופר
זהר נולד בקיבוץ נאות מרדכי בגליל העליון לתוך תקופת מלחמת ששת הימים. בן להורים עולים מארגנטינה ואח לארבעה אחים ואחיות. גדל בכרמיאל, בוגר בית הספר לקציני ים בעכו ואת שירותו הצבאי עשה כלוחם וחבר גרעין "גפסנית" בקיבוץ ייט"ב בבקעת הירדן.בשנת 1988 התחתן עם נירה, חברת הגרעין והקים איתה את משפחתו המונה כיום שלושה ילדים ושני נכדים.משנת 1998 הוא מתגורר בעוטף עזה. כשש שנים בקיבוץ עין השלושה ומאז שנת 2004 בקיבוץ כפר עזה. משחר ילדותו (למען הדיוק מגיל 7), הוא מזוהה עם המצלמה וככל שעברו השנים פיתח את אהבתו אליה. כל שנותיו תיעד במצלמותיו. החל ממצלמות הפילם ועד למצלמות הדיגיטליות של ימינו. את הפרויקט "חיים על הגבול" צילם כחלק מקבוצת צלמים, "גבולות התודעה", בהובלת הצלמים יובל טבול ודניאל צ'צ'יק ב"אנאלוג", מרכז שהוקם במטרה לפתוח את אפשרות הפעולה העכשווית בתחום האומנות האנלוגית לקהלים חדשים וליוצרים עכשוויים.
"חיים על הגבול" מבקש לספר סיפור חם, אוהב ורגיש של אותם אנשים החיים בגבול של מדינת ישראל עם רצועת עזה. הספר אינו מתעלם מהתקופות שבהן נדרשים התושבים להתנהלות מיוחדת אך בוחר לתאר את חיי היום יום אשר גורמים לאותם אנשים להישאר בחבל הארץ היפה כל כך.
"חיים על הגבול" הוא מתנת תושבי העוטף למדינת ישראל וארץ ישראל ומוקדש באהבה לכל אוהבי הארץ הזו!

"מה יקרה אם נעז לקלף מעלינו חלק משכבות הזהות שבונות אותנו? מי נהיה אם נצליח לעמעם את תחושת השייכות שלנו לעם, למדינה, או לדת, ולהיות קודם כל ומעל הכל - רק בני אדם?" 
כך שואל במהלך חיפוש אחר זהותו גיבור הספר, עיתונאי וצלם עיתונות ישראלי, המנהל עם צלמת אמריקאית רומן מרגש, שבמהלכו הם חווים מסע מייסר ומענג, לגילוי נקודות של אור סביבם.
זהו רומן שעוסק במרכבי הזהות של בני אדם. כמה מהם נולדים כחלק מבשרנו, וכמה נערמים בדרך כשכבות על האישיות שלנו. ברגעי הגילוי של זהותם הוא שואל אותה את השאלה שבלב הסיפור הזה - "האם תעודת הזהות שלנו, חשובה לנו יותר מהנשמה שלנו?"
זהו ספרו השני של יוסי קורן. הספר הראשון – המלחמה שבפנים - עוסק בצלקות שנותרות בנשמתו של אדם בעקבות מלחמה ובהשפעתן של אלה על מערכות היחסים עם העולם שסביבו. 
על הספר הראשון, כתב גיא הורוביץ במדור "גלריה" של עיתון ה"ארץ" - "קורן הוא אומן של מילים שכתב רומן מפתיע ברעננותו ובשלותו. הוא מתגלה כמספר מרתק ורגיש, חד הבחנה ורהוט".

"הם באים בשניים. כל כך רוצים ולא מצליחים. היא וכפות ידיה היודעות עשייה על האובניים, גופה המלא, שערה העבות, עיניים גדולות באפור בהיר תחת הגבות. הוא ומבטו וגופו האומרים ייסורים, ידיו רזות, כלי דם בולטים, ציפורניים כסוסות, רגליים שלא מוצאות מנוח".
בקרוב, בעזרת צילומים ותמונות בחדר המפגשים, ייטיבו את חייהם יחד.

הספר עוסק בצילום ובטיפול. פוטותרפיה. הוא מיועד למטפלות ומטפלים, מנחי קבוצות, צלמות וצלמים, ולכל מי שמתעניין בחיי הנפש והרוח של האדם באשר הוא. יש בספר הזמנה לעסוק בטבע האנושי ובידע הפסיכולוגי המצטבר על אודות הטבע הזה. יש בו הסבר תאורטי ודוגמאות לכך שהצילום והתמונות יכולים לסייע במפגש של האדם עם עצמו. יש כאן הזמנה להתעמק במה שבחוץ, בספר, כמו גם להתבונן פנימה לתוך עצמך. פרקי התאוריה הם חלק מהמחשבות המקצועיות של המטפל, והשאר - סיפורים מחדר המפגשים, בשילוב של שני אמצעי הבעה אמנותיים - צילום ומילים.

ד"ר צביקה תורן. פסיכולוג. מקשיב ומתבונן. ומצלם. בָּעַיִן וּבְעֵינִית המצלמה. באמתחתו שנים רבות של מפגשים עם תאוריות ומעשים, שנים רבות של ניהול שירות פסיכולוגי, הוראה במוסדות אקדמיים והנחיית קבוצות בכנסים מקצועיים. הספר הוא תוצאה של למידה רבת שנים ממורים טובים ושל למידה אינסופית מאלה המזמינים אותו להתלוות לחייהם לזמן מה.

"ספרו של נינו הרמן "הר הרוח" הוא ספר אמן המשלב בין שתי אמנויות: כתיבה וצילום, לכדי יצירה אחת שלמה. נינו הוא קודם כל צלם. הייתה לו קריירה מרהיבה כצלם עיתונות, וממנה המשיך אל הצילום האמנותי בהצלחה רבה. תצלומי הטבע בהר הרוח הם פן נוסף ביצירתו, פן נפשי שבו הוא שב אל זירת הכאב הגדול של חייו, מקום שמסמל אובדן ושאלה, ולצד זה, מקום שהוא גם הדרך הביתה במובן הקונקרטי ביותר. הר הרוח הוא בדרך לנטף, היישוב שנינו גר בו ושותף בהקמתו. הכתיבה הגיעה בשלב מאוחר יותר בחייו. אחרי מות בנו יאיר, היא הייתה נחוצה לו ככלי ביטוי נוסף. השירים בספר הם דלת פנימה - אל התהליך העמוק של עיבוד האבל, שאולי תמונות בלבד אינן יכולות לו.
נינו הרמן הוא אדם מאמין במובן הרוחני. השירה שלו מבטאת זאת היטב, ולאורה אפשר לראות את עיני הרוח גם בתצלומיו.
הספר 'הר הרוח' נוגע בעומק הכאב, אך אינו ספר שכול. הוא גם ספר הלל לחיים ולטבע. זו דרכו של נינו להתמיר את הכאב ליופי." (הדס גלעד, עורכת הספר)

קורט וונגוט צמח מתוך ספרות המדע הבדיוני שהתפתחה בארצות הברית אחרי מלחמת העולם השניה. הוא השתמש במד"ב ככלי לתיאור מוראות המלחמה והאבסורד שבחיי היומיום. הציניות, ההומור השחור והדיבור בגובה העיניים, כמו גם הרעיונות האנטי-מלחמתיים הפכו אותו במהרה לכוכב עולה בקרב הצעירים בשנות השישים והשבעים. 

בגיליון הזה נכנס לעולמו של וונגוט, ונעסוק בנושאים כמו רצון חופשי ודטרמיניזם, העתיד האקולוגי, מלחמת העולם ומלחמה בכלל, סאטירה על המולדת וגם – מסע בזמן וחטיפה על ידי חיזרים.

כרגיל, הגיליון מגוון מאוד, וכולל סיפורים קצרים ופרגמנטים, שירה ושירה מאויירת, קומיקס ואיורים, מאמרים ומסות, וכמובן תצלומים.

משתתפים, לפי סדר הא"ב:
חן אדלסבורג, ארז ג. אליהו, הדר אלפסי, יעקב בן נתן, הילית ברקמן, יצחק גוילי, נחמה גולן, יונתן דורי, גלי הראל, Randy Winth, רינה ז'אן ברוך, עמרי חולון, יוסף חי אור, ארנון חלבי, אילונה טרויאנוב, לובה טשרנוב, ספיר כהן, נעם מדני, יואב מהקריות, אווה (חווה) מילס, אהוד נויהאוז, נטע נציב, אריאל נשרי, ליאורה סומק, רוני סומק, מולי פלג, קטרינה קובה, אופיר קורן, משה רחמוט, מקס שטנר, מתי שמואלוף, בן שמואלי.
כריכה: אריאל נשרי

בתור הזהב של הסוציאל–דמוקרטיה, הקשר הגורדי בין אדריכלות מודרנית ומבני ציבור התבסס על התשתית הכלכלית והחברתית של מדינת הרווחה. ברגע שתהליכי ההפרטה החלו לסדוק את התשתית הזאת — גם האדריכלות, עמלה על מתן צורה לספֵירה הציבורית, נקלעה לעמדה בעייתית. בישראל של היום, בתקופה של אי–הסכמה בסיסית לגבי משמעותה של המדינה בחיי האזרחים,  המרחב הציבורי האחיד של מדינת הרווחה נדמה כשריד מאובן של עולם שהיה ואיננו עוד. על רקע זה, הפרויקט האדריכלי הרוויזיוניסטי של אסף לרמן אינו ציטוט, ואף לא מחווה במובנה הרגיל, כיוון שהמקור אינו בניין קיים זה או אחר אלא מכלול של ערכים מבניים וחברתיים. לרמן מציע לשאוב מן הרגעים המכוננים של האדריכלות הישראלית ולהנחית גרסה מעודכנת של הישן בלב המאפליה של החדש.

אסף לרמן הוא אדריכל יליד תל אביב, בוגר בית הספר לאדריכלות AA בלונדון. גוף העבודה של אסף ממוקד במרחב הציבורי ובנסיון להטעין את המרחב ברלוונטיות חדשה אל נוכח מגמת ההפרטה אשר מאיימת על עצם קיומו. במסגרת זו לרמן חתום על התערבות ועידכון של מספר מהפרויקטים האיקוניים ביותר בישראל, ועל כך הוא זכה בהכרה רבה בארץ ובעולם. בין עבודותיו נמנים חידוש היכל הספורט ביד אליהו, ת"א, חידוש בנין העיריה בת"א, חידוש הספרייה באוניברסיטת חיפה, ומרכז תאו בהרצליה.

 דן הנדל הוא כותב ואוצר שעבודתו מתמקדת בתערוכות מבוססות מחקר, תוך תשומת לב מיוחדת לרעיונות, דמויות ופרקטיקות שאינם נחקרים דיים, המשפיעים על סביבות בנויות עכשוויות. הוא מבקר האדריכלות של מהדורת סוף השבוע של עיתון "הארץ". 

שירים קצרים באנגלית בליווי צילומים אשר לא תמיד מתחרזים או כפופים לפורמט מסוים על מנת ליצור תהליך מחשבה רפלקטיבי אצל הקורא.

ספר זה מציג ממבחר תמונותיי אותן צילמתי במסעותיי בארץ ובעולם לצורכי לימוד, הנאה, הדרכה והסבר לכל סובבי. כדי להעצים חווית המראה, הוספתי לתמונות מייצגות הסברים קצרים אודות הכוחות הטבעיים הפועלים בעולמנו ומקשטים נופיו בשלל צבעים וצורות, לעינינו המשתאות.
הספר נועד למסד זיכרון משותף לכולנו, כולל נכדינו המתוקים. אמצעי להכרות חזותית עם מקומות ואתרים בהם פסעתי וחוויתי. עידוד לצאת מדלת אמותינו, מהמסכים ודפי האינטרנט, לחוש, לנשום ולהבין את המציאות הטבעית סביבנו.

ספר צילומים מאת דורון בראונשטיין

פרשנוף – פרשה ונוף מן המעוף, 
דרשות קצרות על פרשות השבוע וצילומי נוף פנורמיים של יישובים שצולמו באמצעות רחפן.
לכל פרשה רעיון וצילום אווירי של יישוב בארץ ישראל הקשורים לאותה פרשה. הצילומים מלווים בדברי הסבר, מה ניתן לראות בתמונה, קצת היסטוריה והקשר המיוחד של המקום לאותה פרשה.
הצילומים מתמקדים ביישובים ביהודה ושומרון כדי להכיר לקורא יישובים, אשר לעתים נדמה כי הם רחוקים מן העין ורחוקים מן הלב, להראות את יופיים ואת הנוף הנשקף בסביבתם. 
בכל דרשה ניתן למצוא תובנות חדשניות ומעניינות בנושאים כגון, חינוך, התייחסות לחיים, משפחה, הבעיה הדמוגרפית, אמונה באלוקים ועוד. הדרשות מכילות מגוון של ציטוטים מחכמי הדורות, מעוררות למחשבה מעמיקה בכל מיני תחומי חיים הקשורים לחיינו, ואף מי שלא אמון על ספרי הקודש, ימצא בהן טעם.
קצת עליי, מהנדס מחשבים בחברת היי-טק, אוהב לעסוק בתורה ולטייל בכל רחבי ארץ ישראל. בספר זה הבאתי לידי ביטוי שתי אהבות אלה.

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן׃ וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן׃ וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר 
(דברים ל"ד, א-ג).
התצפית של משה רבנו ערב מותו על כל חבלי ארץ ישראל הייתה כנראה ביום של ראות טובה וצלולה. הגיאוגרפים עשויים להתלבט אם אכן ניתן לראות מהר נבו את דן, את הנגב ואת "הים האחרון". אך לכל איש אשר רוח בו, ברור כי התצפית היא פרי הראות הרוחנית הטובה והצלולה של משה על הארץ שאליה כה רצה להגיע. התורה שהוריד משה מהר סיני ניתנה במדבר אך היא נטועה עמוק בנופי ארץ ישראל. גם הספר שלפנינו ראשיתו בתורה- בפרשות השבוע, אך הוא מרחף מעל ארץ ישראל עם תצפיות בימים של ראות טובה ובעיקר עם עין טובה למעשה ההתיישבות בהר המרכזי.
בתצלומי הרחפן המרהיבים שלו הצליח יוסי מרצבך לחבר בין פרשות השבוע לבין ההתיישבות, על רקע נופי ההר המרכזי של ארץ ישראל, מחבל יתיר בדרום, עד סביבות עמק דותן בצפון, בבחינת "תמונה נאה של ההתיישבות, מרחיבה דעתו של אדם".
ד"ר דורון שר-אבי, ראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית הרצוג

פורטפוליו של הצלמת גנית אורין שעבדה כצלמת עתונות וכצלמת אמנותית.
הפורטפוליו כולל צילומים בשחור לבן מתקופת לימודי הצילום, עבודה כצלמת עתונות בצפון לפני ואחרי נסיגת צה"ל מלבנון, צילומי חדשות וצילומי מגזין ואופנה ועבודה כצלמת אמנותית שכללה בין היתר צילומים של הצגות תיאטרון, צילומים עבור ספרים וכן צילומים בחו"ל. בנוסף, שני פרויקטים אמנותיים שהוצגו בתערוכות בנושא אנורקסיה נרבוזה ועירום.

זהו ספר הגרפיטי הישראלי הראשון. דרור גרין צילם ותיעד בשנת 1990 את כתובות-הקיר ברחבי ישראל, ותיעד את התרבות העברית, את המתחים הלאומיים, הדתיים והפוליטיים של סוף המאה-העשרים, ואת התהליכים שרידדו את השפה העברית. 
לצילומים צירף המחבר טקסטים ביקורתיים-משועשעים עם נופך ביקורתי-פוליטי, אך מסיבות מסחריות בחר המו"ל, עודד מודן, למחוק את הצילומים ולמכור את הספר כספר צילומים בלבד. המהדורה החדשה החזירה לקורא את הטקסט המקורי. 
ד"ר דרור גרין פרסם כארבעים ספרים לילדים, למבוגרים וגם לאנשי מקצוע בתחום הטיפול הנפשי,  וביניהם 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'אימון רגשי', 'בחזרה לצוות 4' וגם סדרת 'הקוסמת הקטנה' לילדים. הוא ניהל את 'קוגיטו', בית-ספר לפסיכותרפיה, והוא מנהל את 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, שם הוא עורך סדנאות לקבוצות, לזוגות ולהלומי-קרב. 

ההגדרה הקולעת ביותר שמצאתי לסיפורים הקצרצרים של דורית ויסמן, הכלולים בלאחת והיחידה, היא ."Snapshot" התרגום המקובל של "Snapshot" לעברית הוא "תצלום" או "תמונה" אבל התרגום הזה מאבד את רובדי המשמעות שיש למילה באנגלית. לפועל "Snap" יש מגוון של משמעותיות וביניהן: שָׁבַר או נִשׁבַּר, פֻּצַּח, גָּעַר, הרים קול, נָבַח, הִתְפָּרֵץ. כלומר, זהו פועל שמתייחס לפעולות חדות, פתאומיות, חזקות ואלימות. "Snapshot" הוא, אם כן, לא סתם צילום אלא הוא צילום שחותך או שובר, באופן שיש בו אלימות מסוימת, רגע מתוך רצף החיים. הרגעים שדורית חותכת מהחיים הם, רוב הזמן, לא רגעים רגועים. אלה הם רגעים שיש בהם נגיעה ביסודות העזים של החיים: ארוס ותנטוס, סקס ומוות. פגישה מקרית בעבודה עם המאהבת (לשעבר) של בן זוגה של המספרת, מפגשים אינטימיים עם נשים, שיעורי נגינה עם מורה לפסנתר שמעוררים במספרת תחושות ארוטיות, השבועות האחרונים לחייה של אמא שלה במוסד גריאטרי, ביקור אצל המשורר אורי ברנשטיין זמן קצר לפני מותו, יומנו של הדוד שהתאבד בקפיצה מגשר "שער הזהב" בסן פרנסיסקו (לא יומן מקורי אלא יומן שדורית חיברה) - כל אלו הם "Snapshots" שהמעבר ביניהן הוא לא הדפדוף המוכר והנינוח באלבום תמונות משפחתי אלא הוא מסע טורד מנוחה במעין אלבום תמונות אלטרנטיבי - שמתעד את אחורי הקלעים של מה שמוצג בדרך כלל באלבום המשפחתי. בין בסיפורים משובצים צילומים שדורית צילמה וכך, אל ה"Snapshots" המילוליים מתלווים תצלומים ויזואליים שמעצימים את החוויה של דפדוף באלבום תמונות ומוסיפים לה עוד רובד של צורה וצבע שמגשר בין הרגעים שנחתכו מתוך רצף החיים ושוזר אותם מחדש על החוט העדין והחמקמק של הנרטיב הרציף שאנחנו חווים, או אולי מדמיינים שאנחנו חווים, מלידה עד מוות.  
יובל יבנה

הוצאת "כהל" היא קולקטיב של אמנים ממדיומים שונים (סופרים ומשוררים, מוזיקאים ואמנים פלסטיים) המשתפים פעולה בהוצאה לאור של היצירות שלהם.

הספר אלגברה של צילום הוא מבוא אישי לצילום, הנסמך על דימויים ורשמים שנותרו לאורך שנים של עיסוק במורכבות היחסים בין תמונה ומציאות, צילום ומטאפורה. העבודה בזמן, מולו ובתוכו, מותירה עקבות של פעולה
ומבני מציאות שהמצלמה יוצרת, מהקמרה אובסקורה של ימי־הביניים ועד למכונות־חיים כסמרטפון, אינסטגרם, זיהוי פנים ברחוב וקולונוסקופיה.

על מה הספר? על חיכוך חיובי בין מושגים, ועל כישורי ההוראה של הצילום; על הסמנטיקה של הדימוי החזותי והיחסים בין דימוי וטקסט; על "אמת“ ועל הפערים בין התופעה לבין הדבר כשהוא לעצמו; על המצלמה כטקסט
מדעי וכמכונה, שבכוחה לדוג פיסה קטנה של זמן אל־אישי וא־היסטורי; על תביעתו של היחיד לאוטונומיה, ותלותו בהקשר החברתי־היסטורי; על ריגוש אישי בנוף מסונתז של אדם־מכונה; על גבוה ונמוך ככלים המגרדים
את פני השטח, פוצעים אותו ומייצרים בו סדקים; על השטח שמפעיל את האירוע, בעוד הצילום מפעיל את הזמן; על הכפירה באור בתנאים של ערפל ובהירּות; על צילום מוזמן ועל צילום בנסיבות פוליטיות; על טכנולוגיה
מתיישנת, שמשחררת את האובייקט מחוקי הסחורה; על טראומה ללא תקנה; על העדינות שנעלמה ועל היצירה כהתנגדות. אבי גנור (יליד 1950) - אמן צלם. פעיל באמנות ובצילום מ-1974.

בספר פורץ דרך זה ריצ'רד דאייר בוחן את ייצוגם של לבנים בקולנוע, בטלוויזיה ובתרבות החזותית המערביים. הוא חוקר הבניות של לו בן על רקע הנצרות והקולוניאליזם; את התפקיד שהגזע ממלא בטכנולוגיות של צילום וקולנוע כחלק מ"תרבות של אור" רחבה; את גבריות השרירים הלבנה בסרטי פעולה מטרזן והרקולס עד קונן הברברי ורמבו; את המגבלות החברתיות שנשים לבנות מתמודדות עימן; ואת הזיקה בין מוות ובין לובן בסרטי אימה ודיסטופיות מדע בדיוני כמו בלייד ראנר והנוסע השמיני.
רבים בעבר הראו את התפקיד המכריע שדימויים של שחורים ואסיאתיים ממלאים בארגונו של העולם המערבי, ועד ספר זה כמעט לא זכתה הקטגוריה "לבנים" לניתוח.
כמו שמצוין בהקדמה של מקסים סרבול, מחקרו של דאייר תורם תרומה מכרעת להבנת משטרי הייצוג בתקופתנו. הוא חושף את מנגנוני התרבות שיצרו את עליונות הלבנים וחיזקו אותה, ובתוך כך הפכו את הלבנים למסמנים של מה ש"רגיל", "ניטרלי" ו"אוניברסלי".
ריצ'רד דאייר הוא פרופסור אמריטוס בקינגס קולג', לונדון, עמית באוניברסיטת סנט אנדרוז וחבר האקדמיה הבריטית. לצד ספר זה, הוא נודע במחקרים פורצי דרך בלימודי קולנוע על כוכבים, על מוזיקה ועל תרבות ההומואים, הלסביות והקווירים.