פרולוג

קתרין
נעתי בכיסא הפלסטיק באי־נוחות, לחיי השמאלית פעמה בכאב והחזקתי בידיי את נעלי העקב הגבוהות.
"הנה." טום הושיט לי כוס מים ולקחתי אותה בחיוך נבוך.
"תודה."
"את בטוחה שאת לא רוצה קרח בשביל הלחי שלך?"
"אני בסדר," מיהרתי לומר, המבוכה שלי הייתה גרועה מהכאב. ידעתי שזה היה רעיון גרוע לתת לסמנתה להיות אחראית למסיבת הרווקות, אבל גם בחלומות הכי פרועים שלי לא דמיינתי שהערב יסתיים בקטטה ובליווי משטרתי לתחנה.
"אני לא בטוח שתוכלי להגיד את זה אחרי שהוא יגיע לכאן."
פניי בערו ונאבקתי בדחף לגנוח בתסכול. "לא היית צריך להתקשר אליו."
טום צחק. "אני אוהב שהראש שלי מחובר לגוף שלי, קתרין. וזה היה משתנה אם הוא היה מגלה שלא התקשרתי אליו ברגע שהבנתי את מי באתי לעצור."
"בסוף הם החליטו לא להגיש תלונה, לא היית חייב לעצור אותי," התגוננתי. "יכולת פשוט לתת לי ללכת כמו כולם."
"קיבלתי הוראות מלמעלה." הוא קרץ לי. לעולם לא אשכח את המבט המשועשע על פניה של סמנתה כשטום הכניס אותי לניידת. אני אגרום לה לשלם על זה.
"יש לי טפסים שאני צריך לטפל בהם לפני סוף המשמרת אז אם את לא צריכה ממני כלום, אני אגש לשולחן שלי."
"אני בסדר, תודה." הוא נפרד ממני בחיוך. השענתי את ראשי על הקיר מאחוריי, עצמתי עיניים ועברתי בראשי על האנשים ברשימת החיסול שלי.
האידיוט עם בת הזוג שהחליט למשש את סמנתה בהחלט הרוויח לעצמו מקום. אם הוא היה מבין מה זה 'לא', לא הייתי צריכה לחבוט בו. החבר המטומטם שלו שסטר לי הצטרף אליו. גם סמנתה ברשימה. אם היא לא הייתה מתעקשת ללכת למועדון המפוקפק הזה כדי לעשות דווקא לאקס שלה, לא הייתי מוצאת את עצמי בסיטואציה הזאת. אבל המקום הראשון שמור לו.
איך הוא העז להגיד לטום לקחת אותי לתחנה כאילו אני פושעת?! וכשדרשתי מטום לתת לי לדבר איתו הוא סירב לקחת את הטלפון או לענות לשיחות מהנייד האישי שלי. חתיכת אידיוט שוביניסט! כשאני אראה אותו אני...
"קתרין." נדרכתי. הקול הגברי היה מוכר לי כל כך שהייתי מזהה אותו בכל מצב. פקחתי את עיניי ורוח הלחימה שלי התנדפה ברגע שמבטינו נפגשו. עיניו הכהות בערו בכעס, לסתו הייתה חשוקה וחזהו עלה וירד במהירות כאילו הוא רץ.
סרקתי אותו בזריזות. חולצת הטי השחורה שלבש הדגישה את כתפיו הרחבות והייתה רופפת באזור חזהו השרירי, מכנסי הג'ינס הבלויים הדגישו את ירכיו העבות והאקדח על מותניו רק הוסיף למראה המושך שלו.
לעזאזל, האם מתישהו המראה שלו יפסיק לגרום לליבי לפעום במהירות? שאלתי את עצמי.
"היי." קולי יצא גבוה מהרגיל וכמו טיפשה נופפתי בידי לשלום.
"היי?" הוא חזר אחריי והתקרב לקראתי. הפעם היה תורו לסרוק אותי, אבל לא היה זכר לתשוקה בעיניו, רק כעס. הסטתי את שערי הצידה בדיסקרטיות, ניסיתי להסתיר את הסימן על פניי.
הוא לא אמר מילה כשרכן קדימה ולמרות הסיטואציה המתוחה לא יכולתי להתאפק ונשמתי נשימה עמוקה. הריח שלו תקף את חושיי. שילוב של וניל, ניחוח חריף שעד היום לא הצלחתי לזהות, ומשהו שהיה מיוחד לגבריאל.
קפאתי במקומי כשהוא הצמיד את פניו לשלי, הוא היה קרוב כל כך שיכולתי לספור את ריסיו. נשכתי את שפתי כדי להחניק את צליל הכאב כשהרגשתי את ידו הגדולה על לחיי. הוא הסיט בעדינות את שערי הארוך ושמעתי את נשימתו החדה כשראה את הסימן האדום.
"מי עשה את זה?" צמרמורת חלפה בגבי לשמע הנימה האלימה בקולו.
"תאמין לי אם אגיד שנפלתי?" שאלתי בתקווה.
"אל תתחכמי, קתרין. אני לא במצב רוח מתאים לשטויות שלך."
"אני בסדר, זו רק מכה קטנה."
"הפנים שלך נפוחות."
"אל תגזים, גבריאל. זו סך הכול הייתה סטירה קטנה."
"סטירה?" הטמפרטורה בחדר כאילו צנחה בשתי מעלות. "מישהו סטר לך?"
"בעטתי לו בביצים," אמרתי. "אני חושבת שבשורה התחתונה אני עשיתי יותר נזק," אמרתי בחיוך וקיוויתי שזה יקל את המתח, אבל לפי המבט הרצחני של גבריאל זה לא עבד.
"הוא פה?"
"מי?"
"אל תעמידי פני טיפשה, קתרין."
נעצתי בו מבט רושף. "איך קראת לי?" הנחתי את הנעליים על הרצפה ונעמדתי, נאלצתי להטות את ראשי לאחור כדי שאוכל להביט בעיניו. "אתה הסיבה שגררו אותי לתחנת המשטרה ואתה מרשה לעצמך לקרוא לי בשמות?"
ידו הגדולה נכרכה סביב מותניי והוא משך אותי אליו בעדינות, ידו השנייה אחזה ברכות בפניי החבולות. "זה לא יעבוד."
"מה לא יעבוד?" הייתי גאה בקולי היציב.
"הניסיון הקטן שלך להסיח את דעתי. עכשיו תעני לי."
"הוא לא פה."
"טום לא עצר אותו?" משהו באופן שאמר את זה גרם לי לחשוש לעתידו של טום.
"הוא לא ידע, אמרתי לו שנפלתי. הוא לא אשם."
"לכל הרוחות, קתרין."
"אתה יכול לשחרר אותי? אנשים מסתכלים ומשכתי מספיק תשומת לב ליום אחד." הוא הביט מסביב, רוב האנשים בתחנה מיהרו להסיט מבט ולהעמיד פנים שהם עסוקים במשהו אחר, אבל אחרים, אמיצים במיוחד, המשיכו להסתכל עלינו בשילוב של סקרנות ושעשוע.
"שיסתכלו, אלה ההשלכות לכך שאת מתנהגת בחוסר אחריות." שנאתי כשהוא דיבר אליי בטון הזה. הטון שמשתמשים בו כשמדברים אל ילד קטן.
"אל תדבר אליי ככה, אני לא ילדה קטנה."
"אז אולי אל תתנהגי כמו ילדה."
"לא עשיתי שום דבר לא בסדר, סך הכול יצאתי עם חברות." הוא שוב סקר אותי במבטו והרים גבה אחת עבה. הוא לא אמר מילה, אבל זיהיתי את המבט השופט. "לך לעזאזל, גבריאל." הדפתי אותו לאחור, ידעתי שהצלחתי להשתחרר רק כי הוא הניח לי. "אני בת עשרים ושבע, אני יודעת שאתה וגרייסון עדיין חושבים שאני בת שתים עשרה, אבל אני לא. עכשיו אני מתכוונת ללכת הביתה לבד אלא אם אתה מתכוון לעצור אותי, אדוני הבלש."
הוא לא אמר מילה וזה רק הכעיס אותי יותר.
עקפתי אותו וצעדתי אל מחוץ לתחנה. למרות המבוכה יישרתי את גבי וסירבתי להשפיל את ראשי. רק כשיצאתי לרחוב הבנתי שאני עדיין יחפה ושהשארתי את הנעליים שלי בתחנה.
לרגע שקלתי לחזור ולקחת אותן, אבל ביטלתי מהר את המחשבה הזאת. אין מצב שאעמוד בבושה הזאת. יכולתי להזמין אובר, אבל לא רציתי להמשיך לעמוד ליד הכניסה וכל אחד יוכל לראות אותי. רק יכולתי לדמיין איך נראיתי עומדת בכניסה לתחנת המשטרה בשיער פרוע, יחפה, איפור מרוח ושמלת מיני מקומטת.
"פאק!" קיללתי והתקדמתי בצעד מהוסס. לא הספקתי להתרחק והונפתי באוויר, זרוע שרירית נכרכה סביב ברכיי והשנייה מאחורי גבי. צווחתי בבהלה, אבל לא הייתי צריכה להסתכל כדי לדעת מי זה. "אמרתי לך שאני אלך הביתה לבד."
"אני יודע."
סירבתי להביט בו, דמעות של מבוכה צרבו את עיניי. שנים ניסיתי לגרום לו להבחין בי, אבל נראה שבכל פעם שהצלחתי זה היה בגלל הסיבות הלא נכונות.
לא אמרנו מילה כשהוא צעד לרכב שלו, שמעתי את המנעול ואז הוא פתח עבורי את הדלת. התיישבתי, אבל במקום לסגור את הדלת הוא התכופף והטה את ראשי לאחור, השאיר אותי בלי ברירה מלבד להסתכל בפניו.
"נמש," הרוך בקולו רק החמיר את המצב והתאפקתי לא לבכות. הייתי נבוכה, עייפה וכואבת.
"אני רוצה ללכת הביתה, גבריאל."
"לא התכוונתי להכעיס אותך, רק רציתי לוודא שאת מוגנת. בגלל זה ביקשתי מטום להביא אותך לתחנה."
"קח אותי הביתה, בבקשה."
"אל תבכי, נמש. אף פעם לא יכולתי לסבול לראות אותך בוכה."
"גבריאל," השתתקתי כשהוא מחה בעדינות את הדמעות שלי ובפעם השנייה הלילה הייתי קרובה אליו כל כך. הפנים שלו מזמן נחרטו בזיכרוני ובליבי, ולפני שהבנתי מה אני עושה שפתיי רפרפו על שלו והופתעתי מעד כמה רכות הן היו. ידיי רעדו כשכרכתי אותן סביב צווארו ופי ניסה לשדל את שלו לנוע, ללא הצלחה. גבריאל היה נוקשה כמו פסל תחת מגעי. הוא אפילו הפסיק לנשום. באותו רגע ידעתי, גבריאל וסט לעולם לא יאהב אותי בחזרה.
הפסקתי לנשק אותו, אך לא התרחקתי, הנחתי את מצחי על שלו והרשיתי לעצמי עוד כמה רגעים איתו.
"קתרין..."
"באמת לא ידעת?" לחשתי.
"ידעתי מה?"
"על הרגשות שלי, גבריאל. באמת לא ידעת שאהבתי אותך מגיל ארבע עשרה?" השתיקה שלו הייתה התשובה שלי ושפתיי נמתחו לחיוך עצוב. "ברור שידעת. שום דבר לא יכול לחמוק ממך. נכון, אדוני הבלש?" שנאתי את המרירות בקולי ועוד יותר שנאתי שהיא מכוונת כלפיו אף שהוא לא עשה דבר לא בסדר.
"אני מצטער."
"על כך שאתה לא אוהב אותי?"
"אני אוהב אותך, קתרין. פשוט..."
"לא כמו שאני רוצה," השלמתי עבורו. שחררתי אותו ואילצתי את עצמי להביט בעיניו. האשמה שראיתי שם ריסקה אותי כי ידעתי. גבריאל וסט הוא מסוג הגברים שתמיד יקבלו על עצמם את האשמה, לא משנה מה. "זה בסדר. פשוט קח אותי הביתה."
"נמש."
"מספיק, גבריאל. אני עייפה, כאובה ונבוכה. כל מה שאני רוצה זה להגיע לדירה שלי, להתקלח וללכת לישון."
ידעתי שהוא רוצה לומר משהו נוסף, הבנתי את זה מחריקת השיניים שלו, אבל הוא לא דיבר. הוא סגר את דלת הנוסע והלך למושב הנהג. לאורך כל הנסיעה לא הסטתי את עיניי מהנוף המתחלף. כשהגענו לבניין הדירות שלי היססתי לפני שפתחתי את הדלת.
"מחר אנחנו נעמיד פנים שכלום לא קרה, אוקיי?"
"אני לא חושב שזה רעיון טוב."
"נראה שלא, אבל זה מה שאני רוצה."
הוא נאנח וידעתי בלי להסתכל עליו שהוא העביר יד בשערו הארוך.
"אם זה מה שאת רוצה."
"אני מבטיחה לך שנהיה בסדר. זה ייקח לי זמן ואולי קצת העמדות פנים, אבל בסוף אנחנו נהיה בסדר, גבריאל. אתה והמשפחה שלך חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ואני לא ארשה למשהו טיפשי כמו אהבה חד־צדדית להרוס את זה." אילצתי את עצמי להסתכל עליו מעבר לכתפי ולחייך. קמט הדאגה בין גבותיו קרא לי. רציתי להושיט יד ולהעלים אותו, אך עצרתי את עצמי. "לילה טוב, גבריאל." יצאתי מהרכב לפני שהייתה לו הזדמנות לענות.
סגרתי אחריי את דלת הדירה שלי והנחתי לדמעות לזלוג.
נשארתי ערה כל הלילה, בכיתי על אהבת ילדות ועל תקוות מטופשות וכשהשמש זרחה נדרתי נדר. אני אפסיק לאהוב את גבריאל וסט.
פרק 1

קתרין
כעבור חודש
נשמתי נשימה עמוקה ונאבקתי בדחף לזרוק משהו. סקיילר וג'ולי ישבו אצלי במשרד וצרחו זו על זו. חשבתי שאם אפטר את שתיהן אצליח להיפטר ממשולש האהבה המטופש הזה, אבל נראה שטעיתי. הן היו נחושות להמשיך להיות קוץ בישבן שלי.
"בנות," ניסיתי לגבור על קולן הצווחני, אבל הן התעלמו ממני.
"למה את לא יכולה להבין רמז? הוא לא רוצה אותך." סקיילר נעצה מבט מלוכלך בבלונדינית היפהפייה שמולה.
"זה לא מה שהוא אמר אתמול בלילה כשהוא צעק את השם שלי."
הלסת שלי נשמטה.
"את משקרת! הוא היה במסעדה אתמול. קתרין ביקשה ממנו להישאר לעזור עם לקוח מיוחד. קתרין, תגידי לה שהשקרים שלה פתטיים." עיסיתי את גשר אפי. לא ידעתי את מי רציתי לרצוח יותר, את המלצרית ואת המארחת שפיטרתי או את השף המטומטם שחשב שהוא יכול לשחק בשתיהן והן לא יבינו את זה.
"קתרין!" ג'ולי צרחה.
"אל תצעקי!" חבטתי בשולחן בעוצמה ושתי הבנות קפצו לאחור. ממש לא היו לי אנרגיות להתמודד עם הדרמה הזאת. "ג'ולי, אין לי מושג איפה מריו היה אתמול בלילה, אבל הוא לא היה כאן." היא פתחה את פיה למחות.
"שלא תחשבי אפילו להאשים אותי שאני משקרת. זה לא יסתיים טוב."
"אבל," קולה נשבר ודמעות נאגרו בעיניה. הרגשתי את הכעס שלי נעלם, לא יכולתי שלא להזדהות עם האישה הבוכייה. לב שבור זה דבר איום.
"אני מצטערת, אבל מריו שיקר לך. הוא שיקר לשתיכן." הבטתי בסקיילר. "אתן נלחמות כבר חודשים על גבר שמשחק בכן והמלחמות שלכן הביאו לפיטורים של שתיכן, האם הוא באמת שווה את זה?"
"הוא אוהב אותי," ג'ולי לחשה וסקיילר נדה בראשה לשלילה. נאנחתי בתשישות, שתיהן סירבו לראות את האמת ולא משנה כמה הזדהיתי עם הכאב שלהן, לא יכולתי להרשות לזה לפגוע בעסק שלי.
"ניסיתי להיות נחמדה עם שתיכן, אבל נראה שזה לא עובד. אני לא רוצה לראות אף אחת מכן במסעדה שוב. אם אצטרך, אני אתקשר למשטרה להתלונן על הסגת גבול, אני מובנת?"
"את לא יכולה לעשות את זה." סקיילר קפצה על רגליה, ידיה שלובות ופניה התעוותו בכעס. "אני אפיץ בכל מדיה חברתית שבעלת המסעדה 'סעודת המלך' מאיימת על הלקוחות שלה."
חייכתי ונשענתי לאחור על כיסא העור הרך. "את חושבת שאת מאיימת עליי?"
"זה לא איום."
"מעולה כי אני לא מפחדת. את חופשייה לפרסם כל מה שתרצי, אבל כדאי מאוד שתהיי מוכנה להוכיח בבית משפט שאת דוברת אמת."
הצבע עזב את פניה. "בית משפט?" היא הגניבה מבט בג'ולי, אבל המלצרית לשעבר סירבה לפגוש את עיניה. זה היה ברור שהיא לא רצתה להיות טיפשה כמו סקיילר.
"אני חושבת ששתינו יודעות שכמה תגובות רעות ממך לא יפגעו בעסק שלי, אבל אני לא אוהבת שמנסים להפחיד אותי, סקיילר. אני אגרור אותך לבית משפט רק כדי ללמד אותך לקח."
"אני רק רוצה לראות אותו." כתפיה השתופפו בתבוסה ובפעם הראשונה מרגע ששתיהן נכנסו אליי למשרד היא נראתה באמת ובתמים עצובה.
"את תוכלי לראות אותו כמה שתרצי מחוץ לשעות העבודה שלו." שתיהן עמדו לומר משהו. "תחסכו את זה ממני. אני לא רוצה לשמוע." נעמדתי, הלכתי לדלת המשרד ופתחתי אותה. "הגיע הזמן שלכן לעזוב. אני לא רוצה להתקשר למשטרה ולהביך אתכן, אבל אעשה את זה אם לא תהיה לי ברירה."
הן מלמלו משהו, אך יצאו מהמשרד. הלכתי בעקבותיהן ורק כשהן היו מחוץ למסעדה הסתובבתי וצעדתי היישר למטבח. הטבחים התרוצצו בין העמדות, ריח התבלינים והאוכל גרם לבטני לקרקר, אבל התעלמתי מהרעב. תשומת ליבי הייתה נתונה לשף החדש.
"מריו."
"לא כרגע." הוא אפילו לא הרים את עיניו מהווק.
"ברט!" צעקתי כדי שישמעו אותי מעל ההמולה במטבח. השף הראשי הכיר אותי טוב מספיק כדי לדעת מתי הגעתי לגבול שלי. הוא העביר את המנה שלו לסו־שף שלו ונעמד לצידי.
"כן?"
"תמשיך, בבקשה, את מה שמריו עושה. הוא ואני צריכים לדבר."
השף השחצן הסתכל עליי. "אמרתי לא כרגע." המבטא האיטלקי היה ברור בקולו הגבוה.
"ואני אמרתי שכן. אז או שתבוא איתי למשרד או שאצעק עליך כאן מול כולם. הבחירה שלך." פניו היו אדומות ולא יכולתי להבין אם זה מהמבוכה, מהכעס או מהחום של המטבח.
"אין בעיה, איכות המנות של האורחים שלך היא שתיפגע."
התעלמתי מהעקיצה וחייכתי.
"אל תדאג, ברט הוא השף הכי טוב שלי. האיכות של כל מנה שהוא נוגע בה רק משתפרת." עיניו הכחולות הבזיקו בזעם, הוא זרק את המגבת שלו על הרצפה ויצא בסערה מהמטבח. כל הצוות הסתכל עליו ואז עליי.
"ילדים והתקפי הזעם שלהם." השארתי את החיוך המתוק על פניי והרמתי את המגבת כדי שאף אחד לא יחליק.
ברט גיחך. "תיזכרי שזה התפקיד שלי לצעוק על אנשים."
"רק כשהם במטבח. בכל חלק אחר במסעדה הם שלי." נתתי לו את המגבת המלוכלכת והלכתי למשרד. בכוונה לא מיהרתי והתעכבתי עם המארחת. אם מריו חשב שהיציאה הדרמטית שלו תשפיע עליי, הוא טעה.
כשנכנסתי למשרד המרווח, השף הצעיר פסע במקום כמו חיה בכלוב. ברגע שהוא שמע שנכנסתי תשומת ליבו התמקדה בי.
"מי את חושבת —"
"אני אעצור אותך כאן," קטעתי אותו. "כי אם התכוונת לשאול מי אני, תן לי להזכיר לך. אני הבוסית שלך." התקרבתי אליו ואף שהוא היה גבוה ממני בשלושים סנטימטרים לפחות לא הנחתי לזה להרתיע אותי. "אני זו שחותמת לך על המשכורת בסוף החודש ואני זו שמחליטה אם תמשיך לעבוד כאן או לא."
"את לא תפטרי אותי." הוא נשמע משוכנע כל כך וכמעט צחקתי.
"אתה יודע כמה הגישו מועמדות למשרה שלך?"
"ולקחת אותי כי אני הטוב ביותר."
"עם כל הצרות שאתה מביא איתך הטוב ביותר כבר לא מספיק." שילבתי את ידיי וניסיתי להישאר שלווה. "לחיים האישים שלך אין מקום במסעדה שלי. אתה רוצה לבגוד בבת הזוג שלך? אתה רוצה לשחק בשתי נשים ולשבור להן את הלב? זה לא ענייני."
"אז מה הבעיה?"
"הבעיה מתחילה כשאתה משתמש בי ובמסעדה שלי ככיסוי. הבעיה מתחילה כששתיהן מופיעות פה ועושות מהומות. פיטרתי שתי עובדות טובות בגלל הדרמה שלכם, אבל בחרתי להשאיר אותך. ההחלטה הזאת יכולה להשתנות מהר יותר משאתה יכול למצמץ. את הכביסה המלוכלכת שלך תשאיר בבית. אני ברורה?" כשפניו האדימו לא היה לי ספק שזה מכעס. "שאלתי שאלה, מריו."
"ברור," הוא ענה מבעד לשיניים חשוקות.
"יופי," אמרתי. הוא עקף אותי, חיכיתי עד שהוא פתח את הדלת, "מריו," קראתי בשמו.
"מה?" התעלמתי מהטון התוקפני ועניתי בקול רם מספיק כדי שמי שבחוץ יוכל לשמוע.
"כשאני אומרת לך להיכנס אליי למשרד אתה עושה את זה. בפעם הבאה שתגיד לי 'לא עכשיו' כשאני פונה אליך, במקום למצוא את עצמך במשרד שלי אתה תמצא את עצמך ברחוב. עכשיו אתה חופשי לצאת."
הוא מלמל משהו באיטלקית. האיטלקית שלי חלודה, אבל זיהיתי את המילה זונה. כמעט צחקתי. תינוק בכיין.
הוא לא העז לטרוק את הדלת, אבל לא היה לי ספק שהוא רצה. התיישבתי על הכיסא שלי, פתחתי את המחשב והתחלתי לעבוד על ההזמנות של החודש. חצי שעה אחר כך נשמעו דפיקות על הדלת שלי. אוליביה נכנסה לחדר, חיוך מהוסס על פניה. היא רק התחילה לעבוד כאן השבוע.
"מצטערת להפריע לך, קתרין. יש פה שלושה גברים שרוצים שולחן, אבל הם לא הזמינו מקום מראש."
הייתה לי תחושה שאני יודעת מי הם.
"תני לי לנחש. שלושתם נאים באופן מעצבן להחריד?" היא הסמיקה וצחקתי. "זה בסדר, אוליביה. אני אטפל בהם." יצאתי מהמשרד והיא בעקבותיי. ציפיתי לראות את אקסל, פיטר ונואה, אבל בהחלט לא ציפיתי לראות אותו. כמעט מעדתי כשהבחנתי בו עומד ליד האחים למשפחת וסט.
גבריאל היה עסוק בנייד שלו, שערו השטני פרוע, חולצת הטי השחורה הייתה רופפת על כתפיו הרחבות והזיפים שכיסו את לסתו המרובעת היו ארוכים מהרגיל.
הוא נראה עייף, אך נאה כמו תמיד. לעזאזל איתו. ליבי פעם במהירות מדאיגה וזיכרון אותו לילה האדים את לחיי, אך הכרחתי את עצמי לחייך. הבטחתי לעצמי שלא אתנהג כמו נערה שבורת לב והתכוונתי לעמוד בהבטחה שלי.
"שמעתי שיש פה אורחים שמתעקשים לקבל שולחן אף שאין להם הזמנה."
שלושה זוגות עיניים התמקדו בי.
"אני שמעתי שיש להם קשר עם הבעלים של המסעדה," נואה אמר.
שילבתי את ידיי. "וזה נותן להם זכות להתעלם מרשימת ההמתנה הארוכה מאוד שלי?"
זווית פיו התעקלה לחיוך זחוח, חיוך שידעתי ששבר עשרות לבבות בעבר. "בנסיבות רגילות לא היינו מעיזים לחשוב על זה, אבל זה מצב חירום."
הרמתי גבה בתהייה. "ומה מצב החירום?"
"אני גווע ברעב." הוא לקח את ידי ונשק למפרקי אצבעותיי. "את לא תיתני לי לגווע, נכון, קתרין שלי?"
ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל לא הצלחתי להתאפק ופרצתי בצחוק.
"זה תלוי באיזה יום אתה שואל."
"את שוברת לי את הלב." הוא אחז בחזהו בדרמטיות ואקסל נאנח.
"תחסכי מאיתנו את ההצגה העלובה הזאת, מתוקה, ותגידי לי שיש לך שולחן בשבילנו." חבר הילדות של אחי הגדול משך אותי לחיבוק ונשק לראשי. עצמתי את עיניי וגופי נרגע. הכרתי את אקסל מאז גיל חמש, ומאז הוא נוכח בחיי, אולי אפילו יותר מאחי הגדול.
"תמיד יש לי שולחן עבורך, אקסל. אתה יודע את זה."
"ובשבילי לא?" נואה שאל בתדהמה וחייכתי.
"זה תלוי אם באת לבד או עם הבחורה התורנית."
"את תמנעי ממני ארוחה כי את מקנאה?"
נחרתי בצחוק. "מקנאה? יותר נכון מרחמת. זה כמו לצפות בתאונת דרכים בלי להיות מסוגלת להסיט מבט. אני יודעת בוודאות ששבוע אחר כך תגיע לכאן עם מישהי אחרת."
"אני לא מבין מה הבעיה, אני מגדיל את קהל הסועדים שלך."
"תסתום כבר." החסרתי פעימה כשגבריאל דיבר. לא דיברתי איתו מאותו לילה, לפני חודש, ולפני כן כל מה שעשינו היה לריב, אך למרות כל מה שקרה התגעגעתי לצליל המחוספס. נשמתי עמוק והכרחתי את עצמי לפנות אליו. תהיתי אם שלושת הגברים הבחינו בתנוחת גופי שהשתנתה ונהייתה נוקשה יותר או שהחיוך שלי נהיה מאולץ.
"אל תשתיק אותו, גבריאל. הוא הגבר המשעשע ביותר שנכנס למקום הזה כל השבוע." משהו חלף בעיניו הבהירות. רגש כלשהו שפחדתי לפענח. "ומובן שיש לי שולחן עבורכם." פניתי לאקסל. "בואו אחריי." הובלתי אותם לשולחן שהשארתי תמיד ריק עבור אקסל והמשפחה שלו. "אתם יודעים מה אתם רוצים לאכול או שאשלח אליכם מלצרית מאוחר יותר לקחת את ההזמנה שלכם?"
"את לא תשבי איתנו?" אקסל שאל. ניסיתי להגניב מבט אל עבר גבריאל, לא רציתי להפריע לו עם בני דודו וחששתי שהנוכחות שלי תגרום לו להרגיש לא בנוח. דקירת אכזבה תקפה אותי כשמצאתי אותו מתכתב בנייד שלו, אדיש כמו תמיד. רציתי לחבוט בעצמי. צריך שיהיה לו אכפת ממני כדי שהוא ירגיש לא בנוח ודי ברור שזה לא המצב. תזכרי שהוא אכזב אותך, קתרין. תזכרי שביקשת ממנו עזרה והוא סירב! "קתרין?" אקסל החזיר את תשומת ליבי אליו והנהנתי.
"אשמח להצטרף אליכם."
נואה קם במהירות ולפני שהייתה לי הזדמנות להתיישב ליד אקסל הוא משך עבורי את הכיסא ליד גבריאל. הוא קד באופן מוגזם. "גברתי."
"חנון," הקנטתי אותו, אך נשקתי ללחיו לפני שהתיישבתי. גופי היה דרוך כמו קפיץ וניסיתי ליצור בינינו מרחק בלי להיות ברורה, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. יכולתי להישבע שהרגשתי את חום גופו של גבריאל מבעד לחולצת הטי שלו.
"איך ההכנות לחתונה?" שאלתי את אקסל כדי להסיח את הדעת.
פניו אורו. "מתקדמות, נשארו רק עוד חודשיים עד שאזכה לקרוא לה אשתי."
"אני עדיין בהלם שפיטר התחתן לפניך. והוא פגש את הופ הרבה אחרי שאתה ואדלינה התחלתם לצאת."
"הטינקרבל שלי רצתה את חתונת החלומות שלה." אקסל משך בכתפו.
"ומה שטינקרבל שלך רוצה היא מקבלת?" שאלתי.
"ללא ספק."
אלוהים, כמה רציתי את מה שיש להם.
"אני מוקף בשפוטים. קודם אתה ואז פיטר, עכשיו אפילו לוק. כולכם מניחים לנשים להוביל אתכם מהביצים. פאק!" הצעקה של נואה הצליחה למשוך אלינו תשומת לב. הוא שפשף את רגלו מתחת לשולחן ונעץ מבט זועם בגבריאל. "למה בעטת בי?"
"תשמור על הפה שלך."
"שמעת אותי אומר דברים גרועים מאלה." מבטו של נואה עבר ממנו אליי ואז חזרה לבן דודו.
"בעטת בו בגללי? אם כן, לא היית צריך. שמעתי דברים גרועים יותר מ'ביצים'." התעצבנתי עליו שהוא מתייחס אליי כמו לילדה.
"בעטתי בו כי הוא עלה לי על העצבים."
"מניאק." נואה זרק עליו מפית וגבריאל תפס אותה בקלות.
"סליחה, קתרין." סאמי התקרבה אלינו. "אתם מוכנים להזמין?"
הסתכלתי על שלושת הגברים. אף אחד מהם אפילו לא פתח את התפריט, אבל לא היה לי ספק שהם ידעו מה הם רוצים. הם הוכיחו לי שאני צודקת כשמסרו לה את ההזמנה שלהם.
"סאמי, תוודאי שאת המנה שלי ברט יכין."
"כמובן." היא מיהרה למטבח.
"למה דווקא ברט?" אקסל שאל.
גיחכתי. "יכול להיות שעצבנתי קצת את אחד השפים שלי. אני לא לחלוטין בטוחה שהוא לא יירק לי באוכל." ברגע שהמילים יצאו מפי התחרטתי עליהם. האווירה סביבנו השתנתה ונהייתה מתוחה יותר.
"מי מהם?" נואה שאל, קולו היה רגוע והוא נשען לאחור בנינוחות, אבל גדלתי איתו וידעתי שזו רק העמדת פנים.
"זה לא משנה, טיפלתי בזה ואני לא באמת חושבת שהוא יעשה משהו לאוכל שלי. אם היה לי ספק קטן, הוא היה מפוטר. אני לא יכולה להרשות לעצמי להעסיק אנשים שיזהמו אוכל."
"רק שאלתי מי זה היה."
"זה לא עניינך, אם אקח ללב בכל פעם שגבר יקרא לי זונה, אני אחטוף התקף לב לפני שימלאו לי שלושים."
"זונה?" נרתעתי מטון קולו התקיף של אקסל. שיט, רק המשכתי לחפור למריו קבר עמוק יותר.
"זה אחד המקצועות הכי ותיקים שיש," אמרתי בניסיון להפיג את המתח.
"מי —"
"מספיק," קטעתי את שני האחים. "אני ילדה גדולה ואני מנהלת לבד את המסעדה בהצלחה כבר שש שנים. אני לא צריכה שתתערבו בכל פעם שגבר מגודל חוטף התמוטטות עצבים. אני ברורה?"
"אתה לא מתכוון לומר כלום?" נואה פנה לגבריאל. לא מצא חן בעיניי שעצרתי את נשימתי בציפייה לתשובה שלו.
"אני רוצה לחשוב שאם הוא יחצה גבול, יהיה לה מספיק היגיון בריא לפנות אלינו ולבקש עזרה." ליבי הגביר את קצבו כשהוא פנה אליי ומבטינו נפגשו. "היא אמורה לדעת שאנחנו תמיד נהיה לצידה."
לעזאזל איתו, איך אני אמורה להתגבר עליו ככה? "כי זה מה שאחים גדולים עושים, נכון?" המילים הותירו טעם מר בפי, אבל הן היו תזכורת שהייתי חייבת לתת לעצמי.
גבריאל צמצם את עיניו, מבטו החודר בחן אותי בריכוז. "זה מה שמשפחה עושה," הוא הסכים לבסוף.
"חבל שאכפת להם רק כשזה מישהו שקרוב אליהם." לא יכולתי להתאפק מלעקוץ אותו. עדיין הייתי מרירה כי הוא סירב לעזור לחוליה. משהו חלף בעיניו, לרגע יכולתי להישבע שזה היה כאב, אבל אז סאמי הגיעה עם המנות והפריעה לרגע המוזר.
היא הניחה לפניי את הצלחת. "מריו וברט רבו מי יכין את המנה שלך, אבל אל תדאגי, ברט ניצח."
"אז מריו, אה?"
כמעט גנחתי בתסכול ונעצתי מבט חודר בנואה. "שלא תעז." במקום לענות הוא לגם מהקולה שלו. "תודה, סאמי," הודיתי לבחורה הצעירה והיא עזבה את השולחן. מייד ניתבתי בחזרה את השיחה להכנות לחתונה ולמועדון החדש שנואה תכנן לפתוח בניו יורק. הוא התכוון לטוס לשם השבוע לבדוק את המיקום. הטלפון שלי רטט בהודעה נכנסת, גופי נדרך ובהיסוס פתחתי אותה:
- את חושבת שאם לא תעני לי, אני איעלם? אני לא אעזוב עד שתיתני לי את מה שאני רוצה. דם געש באוזניי באימה.
"מה קרה?"
מיהרתי להפוך את הנייד כדי שגבריאל לא יוכל לראות את הצג. הוא רכן לעברי, כתפו השתפשפה בשלי ולא העזתי להרים את ראשי. ידעתי שמבט אחד בהבעת פניי והוא ידע ללא ספק שמשהו לא בסדר.
קולי נשבר וכחכחתי בגרוני. "מקרה חירום במטבח." נעמדתי במהירות. "תסלחו לי." עזבתי את שלושת הגברים ואילצתי את עצמי ללכת באיטיות לכיוון המטבח ולא לרוץ כמו שרציתי. אך לא עצרתי כשהגעתי, חלפתי על פני השפים שלי והמשכתי לצעוד עד שהגעתי לשירותים. התזתי מים קרים על פניי ונשענתי בידיים רועדות על השיש.
'זונה, אמרתי לך מה יקרה אם תפלרטטי עם אחרים, מה חשבת לעצמך, שאני לא אגלה?'
קולו היה רועם בראשי, הגב שלי שרף כאילו צריבת החגורה על עורי התרחשה אתמול.
"בן של זונה," קיללתי בקול, הוצאתי את הנייד ולפני שחסמתי את המספר החדש שלחתי לו הודעה:
- אתה מסתמך יותר מדי על הפחד שלי, ראסל. בפעם הקודמת הנחתי לך לחמוק מעונש כדי להגן עליהם, לא עליך. אל תנסה אותי שוב. תחזור לחור בגיהינום שחיית בו בשנתיים האחרונות ותשכח ממני.