עכברתולים

צלמונע

ירבעם צלמונע התעורר לבוקר שמשי. סוף האביב, קיץ על מלא. הוא שמע מסוק והריח עשן ורק כשנעמד בחלון המערבי קלט שהוא בבית. ירבעם בקושי הבחין בגלי הים המתנפצים על הסלעים למרגלות הצוק שעליו צופה חלונו הרחב, הפתוח לרווחה. הוא בקושי שמע את הרחש המרגיע של רוח הים בענפי הערבה בגנו. עשן זבל חריף דקר לו באף. הוא תהה אם על אף שהנבואה ניתנה לשוטים, השרפה שצפה פרצה בעיירה שלו — רחוב צלמי ישראל, סמטה ביפו המשתפלת אל צוק הנופל לים כאילו כל היקום נופל. צפצוף גלאי עשן, דקיק וטורדני, העיק עליו והוא דאג לספרייתו בת אלפי הכרכים, שחלק ניכר ממנה הביא אבא שלו, וינפריד מנהיים, ביגיעה גדולה, בשנת 1931 מטיבינגן ועד לא רחוק מכאן, לנמל יפו. אבא שלו נהג להפליג ולספר על ההתמקחות עם הסוורים בבליל של גרמנית ואנגלית ובהרבה תנועות ידיים, על הבקשיש שנתן לסבלים ולפקידי המכס ועל הנהג העצלן שהוביל את הספרים ואת תכולת הדירה לדירה שהוא שכר בירושלים. מירושלים הכול נדד שוב לתל אביב ובחזרה ליפו.

כשירד מהספינה בחיפה נשבע וינפריד — אשר החליף את שמו העברי קלונימוס לשם יהוידע — שלא ידבר יותר גרמנית, ובטח שלא בניב וינאי, אבל הוא נאלץ שוב ושוב להשתמש בשפת ילדותו. מסתבר שהוא נשבע ולא קיים כל הזמן, סוכן חשאי מצטיין. בסופו של דבר מי באמת יכול לדבר "בשופי וניחותא", כפי שנהג לומר, עם הגנרל פלדמרשל רומל בקשר? מי יותר מתאים לתפקיד פיקודי באפריקה קורפס מיהוידע צלמונע, גבר גבוה, זקוף, עם קול רועם שמושך ומטעים כל מילה, כמו הבסבורג אמיתי שאוכל קייזרשמרן ב"דמל"? צו התנועה קרא ויהוידע הפנה את מרצו ואת הגרמניות שלו לצורכי הביטחון של היישוב — וזה התחיל לפני 1941 ונמשך, לפי השמועה, עד יום מותו. היו שאמרו עליו "מומחה לשיטות גסטפו", אבל אף אחד לא ידע באמת.

יהוידע מת מזמן ועכשיו חם מדי. התחממות גלובלית. ירבעם טיפס לספרייתו והשתיק את גלאי העשן. מהחלון ראה שהעשן השחור עולה מפח האשפה או מהחצר של ציונה אלביליה, חצר-פח. הוא נזכר בימים שחירייה הייתה מזבלה פעילה, אבל מה שקורה היום, זאת התבערה הסופנית, הדמדומים המסריחים של הצואה העולמית של האנושות כולה ובעיקר של החברה הישראלית החדשה, השקועה בדת, בכריית זהב ובשנאת חינם ונרדמת בשמירה. העשן עולה מהאגדה שהרצל רצה שירצו. "רוח העם היהודי המתחדש בארצו וריח של אוכלי חינם, של צדיק ורע לו, מורשת בן גוריון, מימון לאברכים שלא מכירים במדינה..." אמר יהוידע כל פעם שראה חרדי עם כובע שחור, ירק על הרצפה והפטיר: "מנהג הרבי ממונקאץ' לירוק כשרואים אפיקורס, לא כן?"

כשהסתכל החוצה נגולה אבן מליבו של ירבעם. לא שרפו לו את המכונית. הריח של העיירה הבוערת מוכר לו מהבוקר הגורלי שהמכונית שלו בערה. ועכשיו, השרפה אצל השכנה המשוגעת שלו, ציונה, קרובה, אבל רחוקה ממנו. בלילה הוא שמע חולדה מחטטת בספרייה שלו. להבדיל מציונה, החולדה הזאת קרובה מדי לישות שלו, אבל להבדיל מציונה שאותה הוא שונא, מהמכרסמים הוא לא מתרגש, הם כאן מאז ומתמיד...

הפרופסור אמריטוס להגות ישראל בעת החדשה, ירבעם צלמונע, רגיל לקום בשש בבוקר ולא מופתע שהזבל נשרף בשעה הקסומה הזו. אבל זה לא נוגע לו. בינו לבין ציונה חוצץ הבית המשופץ מדי של רונה המרשלג, שיצטרך להישרף לפני הבית שלו. לירבעם יותר חשוב שכרך "מורה נבוכים" שלו, המלא פתקאות ואוזניים מקופלות, נשמט מהשידה שליד מיטתו ושספל מפורצלן "מייסן", שממנו שתה תה לפני השינה, זז וכמעט נפל.

בקיצור, מצדו שהעולם יישרף. הוא ייצא להליכת הבוקר שלו וזהו! אשתו ריבה הייתה צורחת על מישהו בגלל העשן והצעקות, אבל ירבעם שמע בראש הרצאה על ההקבלה בין האידיאולוגיות הטוטליטריות והשמרניות של מרכז אירופה במאה ה-19 לבין פרשת הדרכים בין דת לחילון שציין אחד-העם. ישנה גם זיקה בין פירוק המטפיזיקה הזו לניצני האמפיריציזם הלוגי והאסכולה הווינאית. הוא הרצה בנושא הזה באוניברסיטת וינה, שבה אביו למד, באולם ספון עץ ובמבטא אוסטרי מתנגן. סבו הגיע לווינה בתור ילד גליציאנר, מנשק מזוזות עם כיפה שחורה.

הוא התלבש תוך דקה, לפי התרגולת שאביו לימד אותו, ויצא לרחוב, מת לרכילות טובה.

"אני מודיע לך, גיברת אלביליה, שאם לא תנקי את החצר את מקבלת זימון," אמר פקח עירייה צרוב שמש. "אני רציני, גיברת, ותגידי לששון שבאתי לומר לו שלום, שיתקשר למני באגף דרום העיר." מאחורי האישה, הנראית זקנה מגילה, נבחה כלבת רועים גרמנית ענקית, שראשה מבצבץ מעל הברזלים של הגדר החלודה.

"אתה תבוא לפה עוד פעם, יא בן קחבה, יחרב ביתכ. צ'מע מה אמרתי ות'חפף מפה, אינעל אבוכ. ששון יביא לך באם אמא צְ'ךָ," צעקה ציונה, אישה שחוחה בשמלה פרחונית בלויה, שלראשה מטפחת צבעונית דהויה. היא קרבה את הפרצוף לפקח וירקה על נעליו. הפקח לא יצא מגדרו. זה מקצוע מקולל. הוא מחכה לתגבורת, אבל ציונה המשיכה לגז'דר: "וועליה, לך תתקעווד, יא בן אלף שרמוטות." היא לא רוצה לנסח במילים שקולות את הקובלנות שלה, אבל זה התפקיד שלה בַכּוח. אחיה, איש העסקים ששון אשכנזי, אומר, "למה לה? יש לנו עורכי דין וגם שיטות אחרות."

צלמונע הסתכל על המתרחש בתור שעשוע אקדמי. ציונה היא בשבילו התגלמות של אי ההיגיון וחוסר הנימוקים ששולטים בהתנהלות הפרט. ציונה מדגימה אידיאולוגיה לא הגיונית וחשה שהיא מגשימה אותה. היא מוּנעת מדחפים דתיים, אמונות טפלות, "תחושות בטן", חרדות, מועקות, סמלים ריקים והערצה למנהיגים מהפנטים. מבחינתה, היא מנגחת את הממסד האשכנזי המקפח כשהיא הופכת פח זבל ברחוב... ירבעם פתח בצעדים, לא רוצה להיראות. הוא התגנב בשקט חזרה הביתה וירד במדרגות הפרטיות, הלא חוקיות, מהגן שלו לחוף של ה-Mare Nostrum. הוא את שלו יעשה מאחורי הקלעים.

הוא מיהר לברוח כשראה עוד שכן, אלבר זוארץ, מתחמם בפינה שלו. כל מצב עניינים הוא זירת אגרוף בשביל זוארץ, שבגינה שלו תלוי שק אגרוף לאימונים. לא שירבעם קוטל קנים בענייני ריב ומדון. אולי טעות לומר קוטל קנים משום שבשבילו הגיזום של כל מלוח או נר לילה מהווה עילה למסע צלב, בעצם מסע מגן-דוד כמו בשרשרת שעל הצוואר של זוארץ, מין תליון גס, עבה וסר טעם, מצופה זהב וראוותני. וצלמונע שונא תכשיטי זהב, בטח על גבר. אבל חסרה במשוואה רק ריבה, שנמצאת ברזידנסי במאלמו. ריבה תמיד מרתיחה את הקלחת. ירבעם היה קצין הנדסה שמתמחה בסילוק פצצות. ריבה, העזר כנגדו, יודעת לפוצץ ובעיקר להתפוצץ.

"לאור מה שקורה פה ברחוב קל לתהות איך הוגי הציונות לא העלו על דעתם שמספיק לרכז עשרה יהודים סביב סמטה בכדי שייזרעו זרע מחלוקת ושנאת חינם, שיביאו את חורבן בית המקדש. עודנו על פרשת דרכים. בכל נקודת ציון שעומד בה יהודי מיפן, מרוקו, צרפת או צפון אמריקה, עומדים אנו על פרשת דרכים. אין תמה שבני עמנו משתוקקים לשוב ולהיטמע במרחב האירופי שנגזל בשואה. בניכר הם לא יידרשו לאכול חרב לנצח, רק להתמודד עם הקיום המודרני מתוך עליונות מחשבתית ויזמית שהם מייחסים לעצמם. בשלב הראשון של ההתבססות בניכר לא יהיה להם צורך באידיאולוגיה ובמבנים קהילתיים-לאומיים. המאמץ יהיה ביסוס האגו והישרדות בית האב והמטען הגנטי. בהמשך הדרך תתהווה קהילייה עמית, הדורשת הנחות יסוד ומשחקי לשון," כתב צלמונע במחברתו. איש רעיונות כמוהו מושך כל קצה חוט.

צלמונע לא ידע שלילה קודם, כשטס מווינה וקרא ב"מחברת הכחולה" מאת ויטגנשטיין, שרכש בחנות הקמפוס, עשתה שיירת חולדות דרך לוליינית, הזויה כמו בציור של דאלי, על כבל חשמל המתוח מחצרה של ציונה ומעל הגינה של רונה, לבית שלו. נחשון, בנה של רונה, תיעד את התהלוכה והעלה לפייסבוק קליפ, שנצפה על ידי לא מעט. בנו הצעיר של נחשון העלה את הקליפ לטיקטוק בליווי מוזיקה סינית מגוחכת. צלמונע לא פעיל ברשתות החברתיות, סתם פייק ניוז ותעמולה, הפרזות מיותרות ושכתובים בלתי מדויקים של ידיעות, שגם הן ספק אמת. הוא העדיף להסתלק ולתת לאחרים — זוארץ, הפקחים, המשטרה — לחטט בזבל. מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים והחכמים ממנפים את דגי הרקק לצרכיהם.