מפעל העננים של גברת לילנבלום

היא ישבה שם באמצע המדבר, עטופה בחלוק אמבטיה בצבע בורדו, החזיקה בידה כוס קוקטייל חצי מלאה. מסכן המטייל ההולנדי שנתקל בה. היה בטוח שהתייבש לגמרי בקיץ הדרומי הרותח, עומד מול פאטה מורגנה משונה במיוחד. כל כך נלחץ שמיד התקשר בטלפון הלווייני שלו וביקש חילוץ. אחר כך התיישב שלושים מטר ממנה, החזיק את בקבוק המים האחרון שנשאר לו, ושתה מדי פעם באיטיות, עד שג׳יפ החילוץ השחור הגיע.

גבר מבוגר יצא מהרכב והלך לעברה בסקרנות מהוססת, התעלם לחלוטין מההולנדי המבוהל, שלפתע הבין שבאמת היתה שם.

״גברתי, הכול בסדר?״ שאל.

היא הינהנה, נשענה לאחור בכיסא הנוח הלבן ולגמה מהמשקה האדמדם. כובע קש רחב ומשקפי שמש עגולים הסתירו את פניה.

״מה את עושה כאן?״

היא לא ענתה.

האיש הביט סביבו, מלפניו הבחין במרחק בתל קטן, ומימינו בנקיק קטן חבוי מאחורי קבוצת שיחים נמוכים.

״מה זה?״

״מרטיני,״ השיבה. ״שתיתי טובים יותר.״

הבחין בזית הירוק שנח לו בתוך הכוס. טיפות נטפו מהזכוכית. המרטיני היה קר. המחלץ המבולבל צעד עוד צעד לכיוונה, ניסה להבין.

״איך קוראים לך, גברת?״

היא הסירה את משקפי השמש והרימה את ראשה. עיניים ירוקות־אפורות הביטו בו.

153 ימים לגשם

1.
נראה שרק על עובדה אחת לא היה ויכוח — שָׂרַי לילנבלום הופיעה אחרי שלושה ימים, בלב המכתש הגדול, כמה קילומטרים מעיירת הסקי המדברית שבה התגוררה. את ההודעה על מציאתה קיבל בנה, עילי, קצת אחרי תשע בבוקר.

״מצאו אותה,״ הודיע אביו בשיחת טלפון שהעירה אותו משינה עמוקה. ״בתוך המכתש, בחלוק בורדו.״

״בורדו?״ שאל עילי בקול צרוד. ״באמת? מצאו אותה?״

״באמת בורדו ובאמת מצאו,״ אמר האב. ״לוקחים אותה למיון בסורוקה, כנראה רק התייבשות קלה, אבל עדיף לא לקחת סיכונים.״

״מה... היא בסדר?״ הוא התיישב במיטה. ״אמרה איפה היא היתה? מה קרה...״

״לא, לא. אני רק יודע שמצאו אותה. אחרי שאפגוש אותה נדע יותר.״

״יופי, יופי, יופי,״ חזר על עצמו בדבקות, ביקש לתת לידיעה שורשים בעולם. תהה אם הוא אמור לשמוח יותר. צפירת מכונית נשמעה במרחק. ״אז נסעת לפגוש אותה?״

היתה שתיקה קצרה. ״אתה ישנת, עילי, ואני הייתי חייב לצאת כמה שיותר מהר. יצאתי בכזאת סערה, אפילו גרביים שכחתי לגרוב... לא היה לי רגע לחשוב...״

״כן, לא, כן. זה טוב שיצאת ככה,״ ענה עילי, ״הכי חשוב שמצאו אותה.״

״כן, זה הכי חשוב,״ אמר האב בטון רך. ״אני גם צריך אותך בבקתה היום. מישהו צריך לוודא שהאיסלנדי לא שרף את המקום.״

״שרף?״ לעילי לקח רגע להבין שאביו חזר לספר את הבדיחות המגושמות שלו, עדות מובהקת לכך שבאמת מצאו אותה, שבאמת יש נקודה מסוימת במרחב ובזמן שאפשר לומר שבה היא נמצאת.

הוא נשכב במיטה והביט על התקרה, ניסה לדמיין את אמו במדבר בחלוק בצבע בורדו. הדמיון היה מעורפל. נזכר שכשהיה ילד הסתובב בעולם עם מחשבה משונה. שאולי יש מקומות שנוצרים רק ברגע שמבקרים בהם. שחצי שעה לפני שתיירים מגיעים לעיירה קטנה בטוסקנה, מישהו מודיע, ״קדימה חבר׳ה, להוציא מהר מהמחסן כמה בתים, כביש ויקב, הם תכף באים.״ ומהר כל הניצבים מגיעים באוטובוסים, מתמקמים בנקודות אקראיות ברחוב. הולכים בכזה ביטחון, כאילו העיירה עמדה שם מאז ומעולם. ורגע אחרי שהתיירים הולכים, הניצבים ממהרים לפרק הכול, עוברים לעיר הבאה. זכר שכשסיפר לאמו את המחשבה הזאת שלא הניחה לו, הוסיף את המילה ״אולי״ כמה פעמים, ואיך התכופפה אליו, הביטה ימינה ושמאלה ושאלה, ״איך ידעת?״ אמרה שעבדה פעם בחברה הזאת. שלוש שנים האמין בכך, עד שטען בפני ילדה אחת שאהב שפריז לא באמת קיימת, והילדה גיחכה. כך גילה שאמו שיקרה לו ושבועיים לא דיבר איתה. אבל יש רעיונות שנשתלים בתודעה, ולכן גם עכשיו, בגיל עשרים ושתיים, בכל פעם שהגיע למקום חדש, היה בוחן בקפידה, אולי אחד הבניינים קצת לא יציב, אולי אחד השלטים כתוב בשפה הלא נכונה. וכששכב במיטה אחרי שיחת הטלפון עם אביו, חלפה בראשו של עילי אפשרות משונה — שאולי את השלושה ימים האחרונים אמו בילתה בצל עיר שנדדה. החליטה להישאר שם לבדה, גם אחרי שכל הרחובות והבתים והאנשים התקפלו להם למקום אחר.

2.

שעה לאחר מכן, כשעילי התלבט אם למרוח על פרוסת לחם חמאה או ריבה, התפרצה אל הבית נעמי לילנבלום.

״היא התחרפנה לגמרי,״ הכריזה אחותו הגדולה וחיבקה אותו. אחר כך שמטה את תיק הגב והמזוודה בפינת החדר, ניגשה לכיור, מזגה לעצמה כוס מים פושרים, גמעה במהירות ואז שתתה עוד שתי כוסות. מסע של עשרים ושלוש שעות, מעמק הסיליקון עד לבית משפחת לילנבלום על הצוק שמעל המכתש הגדול, ניכר בה היטב. שערה היה אסוף ברישול, החולצה השחורה שלה היתה מקומטת, וטיפות זיעה נטפו על סוס העץ שקיעקעה לפני כמה שנים על העורף, ומאז השתדלה להסתיר מתחת לצווארונים גבוהים.

״היא לא היתה יכולה לצוץ לפני שעתיים ולתת לי להתקלח בדירה שלי בתל אביב כמו בן אדם?״ אמרה והוציאה מהמקרר גבינה לבנה ועגבנייה. ״זה יותר בריא,״ אמרה. ״עכשיו תספר לי בדיוק מה היה פה.״

הוא חתך את העגבנייה וסיפר.

״זה התחיל עם ארוחת הערב.״ זו היתה ארוחה חגיגית שהתקיימה בביתם שלושה ימים קודם לכן, כדי לציין את אחד מהישגי השיא של אמם כמורה, מקום שלישי של תלמידיה בתחרות הרובוטיקה האזורית. שישה אורחים, ביניהם ראש המועצה, הגיעו כדי לחזות בהמצאה שלה שזכתה בפרס: מטרייה אוטומטית שנפתחת רגע לפני שמתחיל הגשם. מטרייה אדומה, גדולה מעט ממטרייה רגילה, שלקצה התחתון של המקל שלה הודבקו בנייר דבק שקוף מד טמפרטורה ואנטנה קטנה. חבר השופטים ציין במפורש שמדובר בהמצאה של מֵייקר אמיתי, ואלמלא עלות הייצור הגבוהה ותקלת בטיחות קלה כתוצאה מפתיחה בלתי מתוכננת של המטרייה בחדרים שבהם הטמפרטורה היא פחות משמונה־עשרה מעלות, סביר שהיתה זוכה באחד משני המקומות הראשונים.

״נו באמת עילי, מה אתה אוכל לי את הראש על מטריות? מתי הבנתם שהיא נעלמה?״

״כשהאוכל היה מוכן עליתי לקרוא לה.״ הניח שהיא עוד בחדר העבודה שלה, לא שמה לב לשעה. כל ערב עבדה על אחת ההמצאות שלה, ועילי ואביו ידעו היטב שבשעות שבילתה שם, הזמן הפך להיות הזמן שלה, ובזמן שלה אסור לגעת. אביו אמר פעם שאם יש משרד של האו״ם שאחראי על אזורי הזמן בעולם, באחד מהמסמכים הרשמיים שלהם בטח כתוב: ״בחצי כדור הארץ הצפוני, ברחוב הערבה ארבע, בחדר השמאלי שבקומה השנייה, הזמן עובד לפי רצונה של הגברת שָׂרַי לילנבלום.״

אבל כשעילי עלה לשם ופתח את הדלת, היא לא היתה בחדר. תחילה לא חשדו, אבל אחרי חצי שעה, כשהתקשרו אליה בפעם השלישית רק כדי לגלות שהטלפון הסלולרי נותר על השידה ליד המיטה שלה, התחילו לצוץ תהיות.

״וואי וואי, רק אל תגיד לי שהוא עשה את המדיטציה המטומטמת הזאת שלו מול כולם.״

״זה בדיוק מה שהוא עשה,״ עילי ציחקק. לפני עשור אביהם נסע להשתתף בסדנת מדיטציה של שלושה ימים, ומאז ברגעי משבר יישם את תרגיל הנשימות שלמד שם, למרות שאף פעם לא היה בטוח אם קודם לוקחים שתי נשיפות ואז שאיפה, או ההפך. עילי אמר שחשב שאביו מגזים לגמרי עם החששות, ועוד רגע היא תצוץ מאחד החדרים. אבל לקראת חצות, הרבה אחרי שכל האורחים כבר הלכו ועדיין לא היה שום סימן ממנה, גם הוא הבין שמשהו חריג מתרחש, אמר שאבא שלהם כבר דאג להקפיץ את כל הנגב, ובבוקר הגיעו שוטרים ומתנדבים של יחידת החילוץ והתחילו לבצע סריקות באזור.

״יחידת חילוץ שבכל ההיסטוריה שלה לא חילצה בן אדם אחד, חשוב לציין.״

״למה את שלילית? אני בטוח שזה עניין של עשור או שניים עד שהם ימצאו את מקמרפי,״ אמר והיא צחקה. זה תמיד נראה לו פלא, איך למרות כל ההבדלים ביניהם, ההומור שלהם דומה.

״אז שלושה ימים חיפשתם אותה עד שהיא החליטה לצוץ?״

הוא הינהן.

״ולמה היא נעלמה?״

״תאמיני לי שאין לי מושג,״ עילי הרים את ידיו.

״בסדר שלך אין, אבל לשוטרים לא היה כיוון?״ נאנחה נעמי, והאנחה הזאת הרגיזה את עילי. ידע היטב את מה שחשבה ולא אמרה, שאם היא היתה שם איתם, היתה פותרת את התעלומה. ההתנשאות שלה הרגיזה אותו, ועוד יותר הרגיזה אותו המחשבה שאולי היא גם צודקת.

״בחדר עבודה שלה בדקתם?״

״נו ברור שבדקנו, נעמי, אין שם כלום.״

״מה כלום? זה לא חדר שיכול להיות בו כלום.״

״אני אומר לך, הסתכלנו מיליון פעם.״

״אולי לא מספיק טוב,״ הפטירה, ולפני שהספיק לענות עלתה בזריזות במדרגות, והוא אחריה.

קורות העץ שמהן נבנו כל הבתים בצוק היו כהות וגולמיות אבל הקירות בחדר העבודה של אמם שויפו ונצבעו בלבן, וכמוהם גם התקרה ורצפת העץ. כיאה למורה במגמת הרובוטיקה, החדר היה מלא במכשירים חשמליים שונים ומשונים, שאת רובם בנתה במו ידיה. היה שם מסך מחשב ישן ומאוורר קטן, לצד מחדד חשמלי ומיקרופון. אלא ששאר המכשירים חמקו מהגדרות ברורות. היו שם נורות חשמל, צינורות, כבלים ומראות, אבל כל החפצים היו מעורבבים, שלובים זה בזה באופן כל כך מסורבל עד שאי אפשר היה לדעת איפה חפץ אחד נגמר ואחר מתחיל. כמו בכל פעם שנכנס, עילי חש את אותם יראת כבוד וחוסר הבנה מוחלט שהרגיש בפעם היחידה בחייו שביקר במוזיאון אומנות מודרנית. אחותו סרקה את החדר ועילי חיקה את תנועתה במרחב. על השולחן הירוק עמדה מכונית צעצוע אדומה, שאליה היה קשור מטאטא מיניאטורי.

״וואי, לא שמתי לב לזה. זה היה שלי,״ הוא הושיט יד אל עבר המכונית ונדמה היה לו שעוד לפני שנגע בה המכונית החלה לנסוע בשמיניות על משטח העץ. המטאטא נע מימין לשמאל בקצב מהיר, הלוך ושוב, ניקה את השולחן אבל בעיקר זרע סביבו בלגן. נעמי המשיכה להסתובב בחדר במרץ, הצביעה על הקיר מולה, על שקע חשמלי בצורת משולש שניצב מולה בדיוק באמצעו. ״למה זה נראה ככה?״ תהתה.

עילי אמר שהוא חושב שזה שקע מיוחד שהיא בנתה בשביל מכשירים שצריכים יותר ממאתיים וארבעים וולט. ״חתיכת נס שהמתג הזה עוד לא גרם לשרפה,״ אמרה ונגעה בשלל המכשירים השונים, הפעילה את הזרוע הרובוטית שאחזה במברשת שיניים, ואיתחלה שעון מחוגים שהחל לנוע מימין לשמאל.

״אני לא בטוח אם היא היתה רוצה שנשחק ככה עם ההמצאות,״ אמר עילי.

״אז בפעם הבאה שתחשוב פעמיים לפני שהיא נעלמת,״ אמרה נעמי ולקחה מן המדף שַלט שחור.

״לא־לא, זה עוד לא מוכן!״ עילי הזדעק, אבל אחותו כבר לחצה על הכפתור. רעש בחישה בקע מהמכשיר ומטח של קוביות קרח צורבות נחת על ראשה. היא מיהרה לגונן על עצמה בכפות ידיה ועילי הסתער על השלט וכיבה את המכשיר. כשפסק המטח, הביטה נעמי למעלה אל צינור מתכת גדול שהגיח מהתקרה.

״מה נסגר איתה? מה היא בונה פה?״

״עוד אין לזה שם רשמי,״ אמר עילי וניער כמה חתיכות קרח שנדבקו לחולצתו. ״בינתיים היא קוראת לזה מזגן בינלאומי.״

״מה?״

״מזגן שאמור לשנות טמפרטורות לפי מדינות או משהו כזה, אל תשאלי אותי,״ הצביע על השלט. ליד כל כפתור היתה מדבקה קטנה של דגל. הוא זיהה את דגלי שוודיה וסין, היה גם די בטוח בנוגע למקסיקו. את השאר לא הכיר. ״אם את לוחצת, המכשיר מחולל מזג אוויר כמו באותה מדינה,״ הסביר. ״אמוּר לפחות.״

נעמי לחצה על כפתור נוסף, אבל הפעם לא קרה דבר.

״כמו שמונים אחוז מההמצאות שלה, זה עוד לא לגמרי מוכן,״ אמר וידע שמדובר ביותר מתשעים אחוז. נעמי הניחה את השלט על המדף, הצינור הרעיש שוב, אבל הפעם הרעש היה חלש ונעים יותר, ומן הצינור ניגר שובל עדין של גרגירי חול שהתפזרו להם בחדר. עילי הניח לחול להתאסף בכף ידו. ״הביאה את המדבר לתוך הבית. יפה,״ חייך.

*המשך הפרק בספר המלא*