קוטקה

חתול

היא נהגה לקרוא לי קוֹטְקָה, שזה אומר חתול או חתולה בבולגרית. לפעמים היתה מבטאת את המילה ברוך אין־סופי, ולפעמים סיננה אותה מבין שיניה, בפה קפוץ. מוזר, אין לי כמעט שום זיכרון ויזואלי ממנה, אבל את צליל הקול שלה אני זוכרת באופן חי וברור, ואת האופן שבו ביטאה "קוטקה" אני זוכרת כאילו היה זה אתמול.

באחת הפעמים היחידות שבאה להשכיב אותי, ממש לפני שעזבה, התיישבה לידי וחיבקה אותי, הגלים הרכים של השיער שלה כיסו חלק מהפנים ומהכתפיים שלי. "את חתול. נולדת חתול," קבעה כמציינת עובדה, "חתול תמיד נופל על הרגליים. לא משנה מאיזה גובה תזרקי אותו, הוא תמיד ייפול על הרגליים. זה מאבא שלך, זה לא ממני."

אבא שלי באמת כונה החתול בפנימייה לקציני ים בעכו, לטענתו בזכות תספורת גרועה במיוחד שאיתה הגיע בשנה הראשונה ללימודים שלו. נראה לי שכולם שם קיבלו כינויים, רובם של חיות, לא יצירתיים במיוחד. בין החברים הטובים של אבא היו "סְנֵיְיק", "קיפוד", "דובון", ורק הִלל, שאלוהים יודע למה דווקא הוא, שדמה כל כך לינשוף, לא קיבל כינוי.

"את יותר קוטקה מאבא שלך," היא המשיכה אז, "אבל הבעיה היא שלְכי תחפשי נחמה בחתול. לכי תתכרבלי עם חתול. הוא מוכן לקבל ממך אהבה רק כשהוא רוצה אותה. לא כמו כלבים שמתחננים שמישהו יאהב אותם והולכים שבי אחרי כל אחד שייתן להם טיפה תשומת לב. אז לילה טוב, קוטקה," אמרה והשתחררה מהחיבוק.

"אמא, אפשר חתול?" שאלתי.

"אני שונאת חתולים," היא ענתה.

צ׳רלי, שחורה מִשְחור ולבנת גרביים, מהדסת לעברי כשאני שופכת לתוך הקערה שלה מזון חתולים יקר. היא מתמתחת ומלכסנת מבט לעברי, מתעלמת לחלוטין מקערת המזון ומזנקת אל השיש המבריק. אלון שונא כשהיא עושה את זה. רוב המשפחות שגרות כאן מגדלות חתולים. בסופו של דבר, רק הם מצליחים להרחיק עכברים ונחשים שבאים מהשדות שמסביב לכפר, כך שהרגליים של צ׳רלי על השיש הן מחיר קטן שאנו משלמים עבור הגנה מנחשי צפע, ואלון מבין היטב בשיקולי עלות־תועלת. ובכל זאת, החתולה משגעת אותו. לפני שמונה שנים, כשרק הבאנו אותה, הוא התעקש שצ׳רלי תחיה בחוץ, בחצר הבית, אבל שלושת הילדים לחצו, ובפני עלמה הוא לא היה מסוגל לעמוד. אלא שכבר ביום השני צ'רלי מצאה את דרכה אל חדר השינה שלנו באישון לילה, ובחרה להניח את ישבנה השמנמן דווקא על חזהו של אלון. העניין הסתיים כשאלון קם נרגז, זרק אותה מהחדר וסגר את דלת חדר השינה. צ׳רלי נשארה מעבר לדלת הסגורה. זה היה הלילה הראשון מאז נולדו הילדים שסגרנו את דלת חדר השינה. אלון רטן: "יש יתרונות בחתולה הזאת," והוסיף שבאמת הגיע הזמן לחזור לעצמנו ושהיוגה עושה לי רק טוב.

אבא שלי, שהיה איש מעשי גדול ממדים, נהג לתרגל יוגה בכל בוקר. הוא נחשף ליוגה אי־שם בתחילת הקריירה שלו בצי הסוחר הישראלי דרך אחד הימאים ההודים שהיה איתו על הסיפון. אבא אימץ את היוגה כפרקטיקה פשוטה ומעשית לשיפור חיי היומיום שלו. היה לו ספר מאויר, ובו תנוחות שונות עם הסבר קצר. בכל בוקר הוא פתח בתרגול של כמה דקות בחצר הקטנה של הבית. כשכאבה לי הבטן, הוא היה מנחה אותי לעשות תנוחת מחרשה, ולקראת שיעורי מתמטיקה שהעביר לי דרש שאעשה עמידת נר כדי לשפר את הריכוז. חשבתי שיוגה היא הדבר הכי פחות סקסי שאפשר לחשוב עליו, ואני מוצאת עצמי מהרהרת בזה לפחות פעמיים בשבוע, כשישבנים חטובים ארוזים בבדים מבריקים מתרוממים למנח ההפוך המחמיא כל כך בכל סוף שיעור. הבטן השטוחה שלא מגלה דבר על כמעט ארבעים שנות קיומה, הכפכפים היקרים שלתוכם מוחלקות כפות רגליים מטופחות, מדף העץ האינדונזי עם פסל הבודהה הקטן שבקערות הקוקוס המעוצבות, המכיל לשעה וחצי את כל צרורות המפתחות של רכבי היוקרה, שמרשרשים כמו סוכריות כשהם נאספים בתום כל שיעור. מעניין מה אבא היה חושב על זה אילו היה היום בחיים. מה היה חושב על החיים שלי? על אלון? על משפחתו? על מי שהפכתי להיות?

צלצול נשמע באינטרקום. על המסך הקטן שבקיר מופיעה דמות שליח עם מעטפה חומה בידו. אני נותנת לו להיכנס.

"אָבִיָה הוכברג?" שואל השליח ומחתים אותי על קבלת המעטפה.

אני פותחת את המעטפה, ומתוך בליל המילים הפורמליות והמונחים המשפטיים, השם שלה קופץ לעיניי מן הכתוב. פילוח עז וצורב דוקר בכלוב הצלעות שלי, ובתוכו אני מרגישה שהכול צונח מטה במהירות.

דישי אשכנזי אמנם ילדה אותי לפני שלושים ותשע שנים, אבל היא לא נשארה מספיק זמן כדי שאדע עליה יותר מכמה פרטים בסיסיים. עכשיו, כך מתברר לי מצו הירושה שנמצא במעטפה, היא הורישה לי דירה קטנה בירושלים.

דלת

עמוס התכונן להיכנס למיטה. הוא כיוון שעון, קיפל את הסדין ששימש כשמיכה שלושים סנטימטרים כלפי חוץ, כנהוג במסדרים צבאיים, הכין את בגדיו למחר על השרפרף שליד המיטה לפי סדר הלבישה: בגד ים, מכנסי כותנה קצרצרים כחולים, חולצת פיקה שידעה ימים טובים יותר, והניח לצד השרפרף נעלי התעמלות דהויות. כששמע את פעמון הדלת, ציפה לראות את אחת הידידות של השותף שלו, או את צ׳יצ׳יליה הזקנה מהקומה העליונה שכשהלילה מתחיל לרדת, לפעמים מחפשת חבְרה באמתלה כלשהי. אבל דווקא היא עמדה שם.

"חזרתְ," אמר, ולא שאל לאן נעלמה כל הזמן הזה.

היא משכה כתפיים. "זה לא משמח אותך?"

"מפתיע," ענה בפשטות והוסיף, "אני בדיוק מתכונן לשינה," ובכל זאת החווה בידו הזמנה להיכנס פנימה, אבל היא עוד נשארה לעמוד על המפתן וענתה, "רק תשע. מוקדם לישון. אפילו בשבילך."

"אני יודע, אבל אני מתחיל מחר מאוד מוקדם, לפני חמש בבוקר. אני בונה עכשיו, ואם לא מתחילים לפני הזריחה אי אפשר לעמוד ביעדים."

היא הביטה בו נבוכה. "מה הכוונה בונה עכשיו? אתה רב חובל..."

"קניתי אדמה, דִישִי," אמר, "חיפשתי מקום קרוב לים, נסעתי באוטו מראש הנקרה ועד עזה. איפשהו בין תל אביב לחיפה, ממש ליד חדרה, ראיתי שבונים יישוב חדש, קיסריה, ליד העיר העתיקה. את לא מאמינה כמה יפה שם. יישוב
פרטי של משפחת רוטשילד. אבל אני הרי לא רוטשילד," חייך, "ולא היה לי מספיק כסף לקנות גם אדמה וגם לבנות עליה בית, אז החלטתי לבנות אותו בעצמי. אני רוצה גם בריכה."

"בריכה," חזרה אחריו משועשעת, מחליקה בקלילות את רגלה לתוך מבואת הסלון ונכנסת, מזיזה את היד הדובית שלו שנשענה על המשקוף. הוא הסתכל עליה כשנכנסה אל החדר וחשב לעצמו שלמרות שניתן בקלות למנות סך מרשים של נתונים מושכים במראה שלה, זו דווקא התנועה שלה. משהו בדרך שהיא זזה היה רק שלה, כל כך שלה עד שקשה שלא לרצות להפוך את זה שלך.

"בריכה בצורת לגונה. בן דוד שלי הוא אדריכל, כך שעם התוכנית הסתדרתי ועכשיו אני בונה את השלד."

"זה הדבר הכי משונה ששמעתי," אמרה ולא הורידה ממנו לרגע את מבטה, מחפשת רמז לכך שהוא מהתל בה. אבל עמוס לא היה אחד כזה. חוש ההומור שלו לא סתר את מחויבותו הכפייתית לאמת.

"איך אתה יודע מה בדיוק לעשות? אתה יודע לבנות שלד?" שאלה ספק בהתרסה ספק בסקרנות, והתיישבה על הספה הפשוטה שבסלון, משכלת את הרגליים הארוכות השחומות בישיבה מזרחית, זורקת לצדה את התיק הגדול שהביאה.

"בחופשות שלי מקציני ים, כשכל החבר׳ה היו חוזרים הביתה או יורדים לאילת, אני העדפתי לעבוד. הרווחתי טוב בבנייה, וערבית היתה לי מיפו," עמוס קרץ לעברה. "אז בכל בוקר אני קונה כיכר לחם ושמנת, מביא את הפתילייה, הסיר והמטחנה של הקפה ולובש בגד ים באתר הבנייה, כי אם אני כבר שם, אז למה לא להשתזף."

"אני אצטרף אליך," אמרה ועדיין לא הסירה את מבטה מעמוס.

"לעבודה בבניין?" הוא דמיין את האישה השברירית שלפניו בלב אתר הבנייה שהקים, בין עשרות הפועלים הערבים והקבלנים שעמלו במרץ על בניית שכונה שתיים בקיסריה.

"כן. תלמד אותי מה לעשות. תאמין או לא, אפילו יש לי פה בתיק בגד ים. קיוויתי לשכנע אותך לבלות איתי מחר בחוף, ועכשיו אני מקווה שתלמד אותי איך מניחים בלוקים."

"לאט־לאט עם הבלוקים." חייך. "קודם אנחנו צריכים להניח את היסודות."

הוא הזמין אותה אל חדרו והיא הלכה אחריו. הם לא דיברו על העבר, גם לא על העתיד. כשעמוס הסיר את הסדין העליון, הוא סימן לדישי להיכנס אל המיטה, אחר כך נכנס בעצמו תחת הסדין. הם הביטו אחד בשנייה לכמה דקות שקטות, ואז עמוס נשק קלות למצחה והסתובב בגבו אליה, מחויב לשנת הלילה שתיכנן. היא נלחצה אליו, שואבת את כל חומו, מחבקת אותו בידיים הדקיקות הארוכות שלה, ובדיוק כשהתמקמה הרגישה את כפות הידיים העצומות של עמוס מניחות את שתי כפות ידיה על חזהו, מהדקות את אחיזתה. הם לא שכבו באותו לילה. עמוס נרדם די מהר, דישי עוד נאבקה בערנותה, נהנית מכובד גופו של עמוס שנשען על גופה הדק. הכול אחרת עם עמוס, חשבה ואז הוסיפה בלבה, וטוב שכך. מעט אחר כך נרדמה גם היא.

למחרת ארז עמוס קפה, פתילייה ושמנת, ויחד עם דישי נסעו צפונה לקיסריה בפרייבט הקטנה. כשהגיעו, התפשטו ונותרו בבגדי הים שלהם, וכך העמידו את הכלונסאות של שלד הבית. שנתיים אחר כך, בחצר אותו הבית, סביב בריכה קטנה בצורת לגונה ועצים צעירים שרק נשתלו, הם עמדו תחת חופה צנועה לצד כמה חברים טובים ובני משפחה של עמוס. על דלת הכניסה של הבית קבעו שלט: "הבית של עמוס ודישי אשכנזי".

נחש

בחצר הבית שלנו עומד הסטודיו. הוא כמעט נסתר בין הצמחייה הטרופית שגדלה שם. הסטודיו כולו חלונות שקופים, וגם הדלת שלו שקופה, והוא מזכיר חדר ספא מעוצב באתר נופש. זהו מקום העבודה הפרטי שלי, אבל מאז חופשת הלידה הראשונה אני לא עובדת, לפחות לא למחייתי.

למעשה, כל הבית שלנו בנוי כאילו היה אתר נופש. כמה מוזר שהוא נראה כזה, בעיקר משום שאלון, שתיכנן אותו, כל הזמן עובד, בקושי עוזב את המשרד שלו. אלון לא באמת צריך לעבוד, מעולם לא היה צריך בגלל משפחתו. הוריו גרים בקצה השני של הכפר, אבל לנו נדמה שמרחק טיסה ארוכה מפריד בינינו. בֵּיתם הוא מיצג מושלם של אלגנטיות מאופקת, על ספות השמנת הבוהקות שבו, השטיחים האפגניים הבהירים והשידות העתיקות שמשתלבות בהרמוניה בורגנית נטולת חנופה או השתדלות. ביתם משקף גם את אישיותם. להורים של אלון יש שורשים יֵקיים עמוקים ודבר אינו מעושה בהם. אולי זה גם מה שמפחיד אותי אצלם, אם כי תמיד נמשכתי אל חוסר הנגישות שלהם.

למן ההתחלה הסתדרתי מצוין במיוחד עם דוקטור ראובן הוכברג, אבא של אלון, שנחשב לאדם לא נחמד, חכם ושנון. ראובן הוא אדם של מילים כפי שהוא אדם של מספרים. המילים שלו שמורות לניתוחים פוליטיים או עסקיים, להיסטוריה, לכלכלה, ובעצם לכל נושא שיחה אפשרי, וכמעט אף פעם הן לא מסגירות עניינים אישיים ורגשיים. המסלול האקדמי של ראובן נקטע כשאביו נפטר בתחילת שנות השמונים והוריש לו חברת ביטוח מצליחה למדי בְּימים שבהם המשק סער, האינפלציה השתוללה והביאה לקריסתן של לא מעט חברות אחרות שטבעו בכאוס. בשביל ראובן זה היה דווקא מצע אידיאלי לקבל החלטות מבריקות, לנתח ולהוכיח באופן מרשים רעיונות שניסח באקדמיה, שהתבררו יעילים גם בזירה העסקית. ראובן התגלה כמנהל טבעי, ובתוך פחות משני עשורים הצליח לבסס לעצמו מעמד מכובד שהבטיח עתיד לשלושה דורות של משפחת הוכברג.

הרקע שלי בעיתונות מצא חן בעיני ראובן, בעיקר מפני שלא דיברתי הרבה, וזה נתפס בעיניו כתכונה לא אופיינית לאישה עיתונאית. "את נראית אישה, אבל חושבת כמו גבר," אמר לי לאחר שאלון ואני התארסנו, והתכוון להחמיא לי. יכול להיות שזה נכון. אחרי הכול, גבר גידל אותי, ולא סתם גבר, אלא אחד שחי בחברת גברים כל חייו. אבי בדרכו נהג להחמיא לי בכל פעם שהפגנתי את עליונותו של השכל הישר שלי על פני הרגשנות שאותה ייחס לנשים. בדרך כלל, לא לי. אחרי שאמא נטשה ועזבה אותו איתי כשהייתי בת שש, ואחרי כל מה שעברנו לפני שעזבה, הסביבה העבירה לנו מנות גדושות של אמפתיה, שהיתה למעשה רחמים. היום אני חושבת שאבא אולי ידע שמצבנו מעורר חמלה, אבל הוא לא הסגיר זאת בחייו.

יום אחד חזרתי מבית הספר ואמרתי לו שהמורה אמרה לי שאני מסכנה. אבא פער עיניים גדולות מופתעות ואמר: "את? מסכנה? הבת שלי מסכנה? אני באמת לא מבין מנין הגיע הרעיון הזה! תראי אותך, את נראית לך מסכנה?" מיד ניענעתי את ראשי לצדדים בשלילה, ובאמת לא הרגשתי מסכנות. גם בת מזל לא הרגשתי, אלא סתם ילדה שעוברת דברים בחיים, ושלמזלי לא נולדתי בתקופה קשה כמו בשואה, ושיש לי ראש על הכתפיים ורגליים חזקות וגמישות של חתול.

לאורך שנות ההתבגרות שלי קיבלתי מעמוס אשכנזי אהבה אין־סופית וחופש לגלות את עצמי ואת העולם. הגב הרחב שלו תמיד היה מאחוריי, ובינינו שררו אהבה, כבוד והבנה. אבל היתה לו דרכו שלו; אבא לא חיבק ולא נישק, הוא לא נתן מחמאות מפורשות, אבל היה נדיב בחיזוקים חיוביים כשפעלתי נכון להבנתו. ביום שאיבדתי אותו לטובת הסרטן, לא ברחתי לפינה נידחת, לא הלכתי לאיבוד ולא התבלבלתי באשר למקומי בעולם. חזרתי הביתה מההלוויה וזכרתי שמי שמרחם על עצמו יוצא מופסד פעמיים, פעם מרגע הפרידה מן המת ופעם מן האפשרות שלא לתפקד כראוי. מאז אני שומעת אותו מדבר אליי, וכמעט בכל יום אני נזכרת בו. אבא איתי כמו שמיכה עבה ומחממת, אבל לעתים קרובות חסר לי המפגש עם מבטו.

שנים רבות אני רוצה לכתוב. אבל איני יכולה לחזור לכתיבה העיתונאית שנטשתי. היה רגע קצר שחשבתי לכתוב רומן אוטוביוגרפי, אבל ראובן הוכברג הביע את דעתו הנחרצת: "אוטוביוגרפיה הגונה ראויה להיכתב בידי מנהיג דגול או איש עסקים שהצליח, ושלציבור יש מה ללמוד ממנו. אף פעם לא אבין מדוע אדם ירצה לפתוח את חייו בפני החברה, שהרי הפצעים הכאובים ביותר שלו הם מנת חלקו בלבד. זכרי, אָבִיָה! לעולם אינך יכולה לסמוך על האינטליגנציה של הקוראים שיבינו את נימי נפשך. הרצון להתערטל עלול להתחלף בתחושת בושה כבדה."

אינני יודעת להחליט מה נכון. אני מנסה לכתוב דבר שלא יהיה אפשר להצמיד אותו אליי, ולא לחשוד שהוא קשור לסיפור שלי. הסטודיו בחצר אמור לשרת אותי, אולם בימים אלה הוא בעיקר מקום מפלט משלושת ילדיי. עכשיו עלמה נמצאת בסטודיו שלי. היא בת אחת־עשרה, ואיכשהו נראית כמו פעוטה שעדיין לא יודעת ללכת, רק לזחול. הידיים השמנמנות התינוקיות שלה מונעות מעלה ומטה, מנפנפות באוויר. אני רואה אותה דרך חלונות הזכוכית ומנסה להבין מה פשר הדבר, ומה עלמה עושה בכלל, ואז, בקצה הדשא שבחצר, אני מבחינה בנחש גדול מזדחל בכיוון החדר שלה. הרגליים שלי נתקפות בהלה ורצות אל דלת הזכוכית לחלץ את ילדתי, אבל הדלת נעולה. אני מנסה לפרוץ אותה בכוח, הנחש מזדחל במהירות, ועלמה בתמימותה לא מגלה שום פחד ורתיעה. הפה התינוקי הבשרני שלה פעור. אני רוצה לצרוח מול דלת הזכוכית הנעולה ומול התינוקת שלי, בזמן שהנחש האימתני תכף עומד לגעת בה, וכוונתו ברורה לי ביותר.

אני מתעוררת קצרת נשימה, וכולי מלאה בגועל. אלון ישן לצדי, תם. גופי נצמד אליו בחיבוק חזק. ידי נשלחת ללטף לאורך גופו שמתחיל להגיב אליי משנתו, ולאחר כמה רגעים הוא כבר בתוכי. האיחוד בינינו עמוק וקצר, כמעט ענייני. אלון נרדם. אני קמה ושוטפת את עצמי, והולכת לחדר הילדים ומתבוננת בהם ישנים. איתן ואדם ישנים יחד, הם עדיין מעדיפים לחלוק חדר. הם תאומים, בכוריי שניהם. אני לא יודעת לדמיין את החיים שלי לפני שהגיעו לעולם, ובכל זאת הזמן עבר מהר כל כך. הם כמעט בני שלוש־עשרה, אבל כשאני עומדת מעל מיטתם אני ממש מזהה את הפרופיל של כל אחד מהם מהתמונה הראשונה, העוברית, של בדיקת האולטרסאונד. בתוכי מתפשט חיוך קטן, מרגיע, ועם הכוחות המתחדשים אני עוברת לחדר של עלמה. על מפתן דלתה דמעות עולות בי, ואינני בטוחה מדוע. היא ישנה, שלווה, נינוחה, נושמת בפה סגור נשימות קצובות. אני מתיישבת לידה ונזהרת בכל מאודי לא להעיר אותה, לא להבהיל אותה. הנוכחות האמיתית והבטוחה שלה מאדה את הנוכחות של עלמה שבחלום, ואני ממש מכריחה את עצמי שלא ללטף את שערה. כעבור זמן־מה אני מרגישה טעונה במספיק שלווה וחוזרת למיטה.

קצת לפני שלוש בבוקר גם אני נרדמת.