1 לידתו של רעיון
ג'יי־זי צימקינוב יושב בבר מעופש, בגפו כמובן. את מוחו הזומם, המתוסכל מן השינוי הגורף בעשור האחרון, פקדה מחשבה צלולה וממוקדת המתפתחת תוך כדי שיחה עם אדם מיותר עבורו. רוב בני האדם, אם לא כולם, יש לציין, מיותרים בעולמו זב הריר. לדאבונו הרב של האיש הממורמר השרוי בהרהוריו, ישב על הכיסא הגבוה והנוקשה שלידו טיפוס נלהב בשם ארצ'יבלד, שטרטר ללא הרף ולא חדל מלתקתק על הטלפון הנייד החכם־טיפש שלו, תפלצת חדשנית המעוררת את חמתו של הלוחם על הבריקדות של ספרות השוליים, המבעירה את הכרך בלפידיה המעושנים. אותו ארצ'יבלד, גבר־גבר בחליפה עם צווארון פתוח, היה אחד מגאוני הדור בעולם הפרסום; אדם שכל מילה שהוא פולט נאמדת בממון רב, ואשר בעיקר רואה את עצמו כאחד ממובילי הדעה. אפילו ביושבו בבר שכזה, לא חדל ארצ'יבלד להתפאר בהיותו מעודכן ללא דופי. הוא הרי מבלה בחברת פלצנים, אנשי מפתח חשובים בעיני עצמם, שהוגים במיזמים עסקיים גדולים בתחום התקשורת, גדולים מכל מה שניתן לתאר, בטח מאשר בעולמו הספרותי, הבוהמי והזול של המחבר הבוער בסער ופרץ שיושב לשמאלו.
עסוק בעניינים ברומו של עולם, כלומר בחזה החשוף של החשפנית שגופה התפתל על הבר, ניסה המחבר להתנער מהזבובון הטפיל שמזבזב באוזנו. "הי, יו, מיסטר. תרגיע," אמר, מנסה לאמץ נימת דיבור של בן־בית קשוח משיכוני הדיור הציבורי של מירטל אווניו, שאינו זקוק לשום תירוץ לדיבור צפוף. תכף ומיד בלע ג'יי־זי את לשונו כי התחרט וגם משום שעינו של שומר הסף פנתה לעבר המצב שעלול להתלקח.
כעת נחה על המחבר ההשראה לקשקש מילים צפופות על פיסת נייר מחוק שמצא על הרצפה. ככל שהנייר מטונף אפשר לטנף אותו יותר. אכן־אכן, למרות העקיצות והרמזים ששלח המחבר השתוי והנרגן לעבר ארצ'יבלד, המשיך הפרסומאי הבכיר לברבר בגילוי לב ובקול רם בטלפון הנייד שלו על מאורעות חייו, על הנשים האסורות והתהומות אליהם נפל עד שמת ושב לחיים במחלקת הטיפול הנמרץ של בית החולים על שם וינסנט הקדוש. הוא חשף וחשף מבלי דעת שאוזנו של יוסף סטלין צימקינוב, הידוע בראשי התיבות המשופצים ג'יי־זי, כרויה לשמע הדברים וידו רושמת.
לא היה לו כמובן ולו זרזיף של רמז לגבי מחברנו הטוב, טפיל וחתרן בלתי נלאה, המתמיד לנפח את חובו לבעלי הברים, חטטן מקצועי וחביב הביקורת הספרותית במירכאות כפולות. הפרסומאי, איש גדול ורחב, היה כה שקוע בהבליו הסלולריים עד כדי כך שלא תפס שלצידו יושב ערפד וחפרפר משטרה חשאית, שעדיין חי כאילו שנות השבעים של המאה הקודמת לא חלפו, והוא ניזון משיחות קטועות, שברי מידע, שמועות והסברים. זהו מרגל הטווה רשתות מסועפות של רכילות ואורג סיפורי חיים מדומיינים ומצוצים מן האצבע ומן המודיעין שהוא אוסף, איש רוח שריחו כריח סיגריות כלא, שום ואלכוהול.
ג'יי־זי שפך לגרונו כוסית וודקה מהסוג הכי זול שנמכר במאורה המסריחה ושמח בחלקו. לחייו לובשות סומק בריא למשמע חצאי אמיתות שפולטים יושבי ברים. אין עיסוק מענג יותר מהצמדת אוזן לקיר הדק החוצץ בין איש לרעהו. הוא שולח את מחושיו הארוכים, כמו תיקן עירוני המגיח מהכיור וכמו כוסות רוח, שואב כל פסיק ורמז מעולמו הגנוז של הזולת, מסתתר מאחורי וילון שקוף למחצה של ידידות מזויפת, תוקע אף בגסות ומפרש בלעג מתנשא.
"הי אח שלו, מה אתה שותה?" שאל את ארצ'יבלד שקודם הרגיז וכעת הומר ללשון 'אח' וסייען.
"באדווייזר." טעם צנוע. אפשר לחלוב אותו בזיל הזול.
"הי אתה, בוזו, את הכסף!" פקד הברמן, מכיר היטב את ג'יי־זי, שלעיתים קרובות מדי נותר חייב ונעלם.
ג'יי־זי שלף שטר ירקרק ומקומט, הניח על הדלפק המחורץ ואמר: "הנה לך, בוס, אני אסיר תודה. ותוסיף וודקה 'של הבית.'"
"אוקי fucko, כמו תמיד," עיווה הברמן פרצופו וציית. היה זה בר חשפניות של שוטרים, כבאים ועורכי דין בדאונטאון, ואפילו ג'יי־זי לא יכול היה להתחמק מלשלם, מה גם שאנשים מוסמכים ובעלי גוף יעיפו אותו למדרכה אם יאבד את הראש.
לאחר שכילה את הוודקה בשתי לגימות החל המחבר לראיין את הסייען, שיהפוך אם ברצונו ואם לאו לפונדקאי, לגיבור של סיפור חדש. גניבת מידע וזהויות מסוג זה מעוררות בג'יי־זי הטוב גיחוך עקמומי ומעוות, צחוק אילם של חדל אישים שמתפרץ בקול מיד לאחר שהיצור התמים נעלם, מבלי לחוש שבשרו נחרך ושהוא הופך למושא חקירתו של המחבר ואולי של עולם הספרות כולו, שחודר תחת עורו כתולעים לגופה.
"כן! כן!! בעט לו בראש, נו כבר! שפוך עליו נפט, חחחחח!!" צועק המחבר לאוויר הצונן של רקטור סטריט המרוקן, כשהוא מדדה ומתנודד לסאבווי. אין דבר המעורר יותר את דמיונו החולני מיאפי מבוסם של יום שישי אחרי העבודה. והנה, לא בכל יום נתקל ג'יי־זי בנכס כמו ארצ'יבלד, איש שמתאר בקולי קולות כיצד 'בחורה' שהוא מתגאה כי 'דפק וזרק' העזה לרסס כתובת נאצה 'יסורס ארצ'יבלד סטביצקי!' בקו שחור בלתי מיומן ונוטף טיפות צבע על הפרארי האדומה שלו ולחרוץ בכלי חד - סכין או מברג - שריטות איומות במכונית היוקרה בבת־עינו. כקינוח לנקמתה המתוקה, הוא מצא פתק מבושם שלשונו "אתה חתיכת כלב בן זונה, ארצ'יבלד, ואם רק תעז להתלונן במשטרה, אני אגלה איך כפית את עצמך עליי בשירותים של המועדון ההוא. בלא־ברכה ולא שלך (ואתה יודע מי זאת), אודרי."
כעת נלקח המידע הלעוס והמעורפל למרתף־מגדל השן המצחין מאלכוהול ועשן, שם משרבט המחבר את רשמיו במחברות מלאות קיפולים ופתקאות. הוא ממשיך ללגום וצוחק בקולו הרועם על העולם השפוי שמזין אותו. לא פעם חובטים שכניו ברצפות, בקירות ובדלתו המוגפת. "איך אתה עושה את זה לאנשים?!!! ארבע בבוקר!?" הם צורחים. "הוא במצב קשה, ריח של נבלה עולה מהדירה שלו…" מתלחששים שכניו במסדרונות המצחינים מתבשילים מוקדחים של דרום וויליאמסבורג.
בשל חוסר כיס מופלג ושאיפה לחיות במיץ החיים הוא שמח להתגורר כאן, בלב השכונה החסידית ממערב לשכונת ילדותו בברוקלין. זה המקום להתגלגל בו בין אנשים מתחכמים מעידן אדום עתיק לבין כוכבי רוק והיפסטרים עם ייחוס לבית רומאנוב. בחלוף השנים הפכה השכונה המעופשת לסמל האופנה, אך זה בקושי בא לידי ביטוי סביב ביתו, שם משתוללת תחרות בזוהמה בין הפורטוריקנים לחסידים.
כפרח טורף נפתחות אוזניו. תלונות השכנים נרשמות מילה למילה, יחד עם תיאור מדוקדק של כותנת הלילה המטונפת של הזקנה הפולנייה, שמדליקה נרות לכבוד הבתולה הקדושה ואינה שולטת בסוגריה וכן הלאה.
הוא מקיץ בשעת צהריים מאוחרת עם כאב ראש כביר, שוטף פניו במים צוננים ומפציע לסיבוב ברחובות. כשחומר ספרותי חדש נטחן בראשו עליו לקשט את העולם בנוכחותו. הוא מצפין בזריזות על בדפורד אווניו לגרינפוינט, נכנס בשערי בית הקפה המאובק 'פוזה' שבפינת מנהטן אווניו, מפטיר ברכת שלום לבעלת הבית הזקנה, הגברת ידוויגה, שמספר זיפי זקן ארוכים מבצבצים מסנטרה, ומתיישב במקומו הקבוע בשולחן 'בוהמה'.
בשולחן השכן משוקע כחולד במחפורתו הפרופסור פ' - ברוס פינק, המוכר רק באות הראשונה של שם משפחתו, אותה אות הפותחת גם את המילה fuck. הפרופסור פ' הוא עורך ומבקר ספרותי מבריק, בעל גוף הדועך אל שנות השישים לחייו, כרסתן, אדם יצרי ואיש מדון משולח רסן, הידוע גם כאקדמאי מזהיר. זהו איש מפתח בתעשיית הספרים, שמשום מה שרץ בבית הקפה הצנוע שממנו עולה ניחוח עז של שרלטנות, לא פחות מאשר בלוטוס קלאב או איליינס המוכרים לאינטלקטואלים המפורסמים ולחנפנים החפצים ביקרם. הפרופסור פ' היה מנוול בלתי נגיש. כתבן ממין זכר שניגש אליו ללא הזמנה תמיד נכווה ברותחין. אם השאירו לאושיה כתב־יד או ספר, היה זה זונח את הסחורה ומפטיר לגברת ידוויגה "תחזירי את זה לחרא הקטן שהביא את זה." כך קרה כמעט אינספור פעמים גם לג'יי־זי, שניסה לכבד את כבודו ולהעניק לו עותק מספר ביכוריו, קובץ סיפורים הקרוי "הספר האדום - אוסף סיפורי תועבה." כשהיה עצבני או סתם רצה לחמוד לצון, היה הפרופסור לוקח את כתביהם של 'הגרפומנים' וזורק לפח זבל מקרי ברחוב, הרי "זבל נשאר זבל וזבל חוזר לזבל." כשחמתו בוערת, הוא זורק ללא שהות את הסחורה על מי שהביא אותה וצווח עליו שיזיין אותו בתחת. ולראייה קורות כתבי ג'יי־זי שיפורטו בהמשך. היחס לנקבות, בעיקר צעירות ונאות, שונה לגמרי. עם זאת, הפרופסור פ', איש בעל לב רחב, שקל לשנאו, אך אנשי שלומו אהבוהו אהבת נפש ותלמידיו שיבחו את תחושת הביטחון שהשרה ואת נדיבותו הפרועה כלפיהם.
ג'יי־זי המוקסם שולף פאשקוויל טרי שנתלש מלוח המודעות של חסידי סטמאר ברחוב קנט וכתוב בשפת קודש קלוקלת של בני דת משה ומזמין קפוצ'ינו נורא, מפוחם וממוחזר שלוש פעמים. הקפה נמהל בוודקה, הנמזגת בסתר מפלאסק מצופה כסף טהור עם חותם של נשר בעל ראש כפול, כנראה סמל אוסטריה־הונגריה, שקנה פעם בשני דולר מהצדיקים הפתאים בשוק פשפשים של כנסייה קתולית. מרגע כניסתו הוא מתחיל להתווכח בקול רועם וחסר התחשבות עם אנשי הבוהמה.
"אתה, יו," הוא זורק לצימוק ממושקף, "אתה כאספקלריא המאירה!!"
"ואתה, ג'יי, מה אתה? אתה מזיין גווייה של תלמידה למשחק שהתאבדה לפני יומיים, חתיכת חזיר פדופיל!! לא סתם חמור, אתה חמורותיים!" עונה אותו צימוק, מגיה אדום כסלק שמועסק בעיתון הפולני ובהוצאות ספרים שונות ומרוקן בקבוק וודקה כל יום. למשמע הביטוי "אספקלריא המאירה" מסגילות פני הפרופסור פ', הרוכן מעל ערמת ניירות נצחית המסמלת את החיים עצמם, והוא לוחש בינו לבין עצמו "סופר שכותב בשפה ארכאית כזו לא מוכר כלום".
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
