היררכיה של כאב

1.

שדה חמניות

שירה

את ההחלטה לעזוב אותו קיבלתי בפעם הראשונה לפני שלוש שנים בדיוק, כשסתיו שפיר קראה לצדק חברתי. הבעיה היא שהרבה דברים יכולים להשתנות אחרי שמחליטים משהו. החלטה היא חמקמקה, נכונה רק לרגע שבו התקבלה. כמו צורה של ענן — אם הרשית לעצמך למצמץ, השוליים שלו כבר נוזלים לצורה אחרת או מתאיידים כאילו לא היו מעולם. והחלטה בסדר גודל שאני קיבלתי צריכה להתבצע מיד כשרואים את התמונה המדויקת, כי זה קשה כל כך, לפעמים הכול מיטשטש והגבולות לא ברורים. ולפני שלוש שנים ראיתי הכול בבירור, בלי ערפל.

ובאותו הבוקר, לשתינו נמאס, לסתיו שפיר ולי.

ג'וני אמר שלא נוכל לעשות רילוקיישן כי הוא לא יכול לעזוב את נטלי. באותו הרגע לא חשבתי על זה שמה שקרה לאחותו — בגללי קרה, כי אם לא הייתי מבקשת מג'וני להתעכב הוא לא היה מאחר לפגוש את נטלי, ואם הוא לא היה מאחר אליה היא לא הייתה יושבת להמתין לו בתחנת האוטובוס בדיוק כשקו חמש התפוצץ בה. זו אשמה שאני נושאת בשקט ובהשלמה, ולרוב אני לא מתעסקת איתה, כי אני משתדלת להניח לדברים שאני לא יכולה לשנות.

ואם לא עושים רילוקיישן אז זה אומר שני דברים — שנישאר בדירת השניים וחצי חדרים שלנו במעונות בשיכון 'עמק האלה', למרות הצפיפות ואפילו שגלי כבר היתה בת שלוש וסיכמנו שנעבור לשנתיים לניו יורק, ששם הייתי אמורה לנהל את אגודת הידידים של בית החולים. וזה גם אומר שאני והמחשבות שלי לא נזוז לשום מקום, וזה לא טוב.

לבשתי שמלה קצרה, היה יום חם ולח במיוחד. חיכיתי שג'וני יעלה הביתה לפני שאצא לחתום על ההסכם של התפקיד החדש והתנאים הנלווים לו. כבר כששמעתי אותו עולה במדרגות הכנתי לו קפה שחור רותח על אף החום הנורא, כמו שהוא אוהב. הוא נכנס הביתה, שטף ידיו ונישק אותי בלחי בלי להסתכל לי בעיניים. הוא התיישב בכבדות ופתח את העיתון. הגרוגרת שלו עלתה וירדה בגרונו, אבל הוא לא אמר כלום.

הוא לחלח אצבעו בלשונו והעביר ברשרוש דף ועוד דף. בשני הדפים הראשונים שרשרשו עוד הייתי אופטימית, אבל לפי הקצב הקבוע שהוא המשיך לעלעל, ידעתי שהוא רוצה לומר לי משהו שאני לא אוהב לשמוע והוא דוחה את זה כי קשה לו.

התיישבתי בכיסא לידו. "ג'וני?"

"חשבתי על זה," עיניו נותרו ממוקדות בעיתון. בהיתי בכותרת הראשית — אותיות אדומות זעקו את מחאת יוקר המחיה של 2011 ובישרו שהעם דורש צדק חברתי. באינסטינקט חיפשתי את כותרת המשנה, ידעתי שהכותרת הבולטת היא רק מה שהציבור רוצה לשמוע, לאו דווקא מה שנכון.

"חשבת על מה?"

"שירה, אני לא רוצה לעזוב. לא עכשיו," הוא הרפה יד אחת מהעיתון כדי לאחוז בספל הקפה, חושף את כותרת המשנה שציטטה את סתיו שפיר שאמרה שהתפכחנו מהאשליה שהממשלה הזו תעשה משהו. היא לא תעשה כלום ואין ברירה אלא לצאת לרחובות.

"אתה לא היית אמור לחשוב על זה שוב. כבר החלטנו," הנחתי על השולחן חזק מדי את הספל שלי, וטיפות חלביות של קפה פושר ניתזו על העיתון. "אנחנו עוברים בקיץ, בחופש הגדול. דיברנו על זה כל כך הרבה. ג'וני, כבר מצאנו בית ספר מתאים ליהלי וגן לגלי."

"אני יודע שסיכמנו שנעבור. את כל כך רצית, ואני משתדל לרצות את מה שאת רוצה," ג'וני הביט בי בדריכות ואמר שהוא מצטער ושהוא אוהב אותי, אבל הוא לא מסוגל. הוא לא ישאיר את נטלי לבד בארץ. שהוא באמת חשב שזה יעבוד, אבל הוא מבין כעת שהוא השלה את עצמו ושהיא לא תעמוד בזה. גם ככה אמא שלהם בלונדון, אז מה אנחנו נתרחק ממנה גם.

"אבל גם על זה דיברנו," אילצתי את עצמי לדבר בסבלנות. "היא תבוא לבקר, יהיה לנו חדר אורחים, במיוחד בשבילה. מה קרה, ג'וני, היא אמרה לך משהו?"

"היא לא אמרה כלום. אני דואג לה. זה הכול."

"היא כבר בת שלושים ושבע. כמוני," הזכרתי לו. הוא פתח את פיו וסגר אותו, בלי לומר לי את מה שהתכוון. שאין מה להשוות, היא סוחבת פוסט־טראומה, ואני לא סוחבת דבר, לא פוסט ולא טראומה.

"נטלי תסתדר," אמרתי. "אולי דווקא משום שהיא תהיה לבד. אתה ממעיט מהחוסן שלה."

הוא גלגל עיניו. "איזה חוסן, שירה. על איזה חוסן את מדברת."

אז עוד לא הבנתי למה הוא רוצה להישאר, למה הוא התעקש שטוב לנו בשיכון. הוא אמר שזה גם כי אני עובדת בבניין ההנהלה, במרחק הליכה של רבע שעה מהבניין שלנו, והמרפאה שלו היא במרחק הליכה של עשרים דקות בלבד. בבקרים הוא מקפיץ את יהלי לבית הספר, נסיעה של חמש דקות מבית החולים, וגלי ממילא בגן המיועד לילדי הסגל ואני לוקחת אותה בדרך. הוא מדד הכול בדקות ובמרחק, אז הוא לא מצא היגיון בכך שזוג שעובד במקום עבודה שמאפשר לו להתגורר בו, יעזוב. אבל אני לא רוצה את מה שנוח או הגיוני.

הייתי צריכה לנסח במדויק את מה שאומר. להישמע נחושה בלי להיות גלויה מדי. לא להסגיר את העובדה שאם אהיה עסוקה בלעבור למקום חדש, אז אולי, רק אולי, זה יסיח את דעתי מהאפשרות האחרת שמקננת בי כבר שנה. ובלי לומר שאני צריכה לצאת מהמרחב הזה, שאף על פי שהוא בית החולים הגדול בישראל, הוא צר מלהכיל את שנינו.

בסוף רק גמגמתי שכבר סגרנו הכול, ואני עוד שעה כבר חותמת על ההסכם, ומה אני אמורה להגיד לאיתן, שהוא מנכ"ל בית החולים ובמקרה גם הבוס הישיר שלי, שהפך עולמות כדי שאקבל את המינוי, אפילו שהמשמעות של זה היתה ששנתיים לא אדברר אותו ואת בית החולים. הייתי לא רהוטה, ולהיות לא רהוטה מכאיב לי בגוף, והכאב טיפס במעלה הגרון עד שהתפצל לרקות בראש.

"אני אתייעץ עם נטלי ונבדוק מה המשמעות של אי־חתימה על ההסכם בשלב הזה," אמר.

"כבר סיפרת לנטלי? דיברת על זה עם אחותך לפני שדיברת על זה איתי? ואל תגיד לי שזה כי היא עורכת דין."

"מה פתאום. עוד לא אמרתי לה כלום," התגונן. "בסך הכול רציתי שלא תדאגי מהאפשרות שהייעוץ המשפטי של בית החולים יתבע אותך על הפרת הסכם או משהו כזה."

לא דאגתי בכלל. הרי עוד לא חתמתי על כלום, ובכל מקרה איש לא היה מעז להתעסק איתי כי אני מקורבת לאיתן, ועם המנכ"ל איש לא מתעסק, אבל לא אמרתי לו שזה תרחיש לא סביר בעליל, כי באותו הרגע חשבתי שזו אני שהפרו איתה את ההסכם, ומי לעזאזל יפצה אותי.

ג'וני הלך להתקלח ואני נותרתי במטבח הקטן שלנו, וממנו השקפתי אל שאר הדירה. היא לא נשאה בחובה שום הבטחה לשינוי בשבילי. להפך, הכרתי כל פינה שבה החלטתי מחדש שעכשיו זו אינה העת לעזוב אותו. שמתישהו יהיה איזה אחרי, אפשרי וריאלי יותר. אחרי שגלי ויהלי יגדלו קצת. אחרי שגלי תיכנס לגן. אחרי.

עיניי נחו על העיתון המוכתם. סתיו שפיר, ג'ינג'ית כמוני ומתולתלת כמוני, הביטה בי נחושה. היא התעקשה שהקמת ועדת טרכטנברג נועדה למרוח את הזמן, כמו ועדות רבות לפניה.

ידעתי שאני צריכה ללכת מכאן, לחתום על ההסכם החדש, כי אומנם זה יהיה קשוח מאוד, אבל רילוקיישן אני יכולה לעשות גם לבד עם שני ילדים קטנים. אולי זו הזדמנות בשבילי לעזוב אותו.

קמתי לאט כי המחשבות עברו לי מהר בראש. ללכת מפה עכשיו, לחתום על ההסכם ולהודיע לג'וני שאני נפרדת ממנו.

ידעתי שאני צריכה לאחוז ברגע המדויק הזה ולא לשחרר כדי שלא יאבד, לא למצמץ. יצאתי במהירות לחדר המדרגות תוך כדי שאני מקלידה את מספר הטלפון של היועצת המשפטית של בית החולים, לעדכן אותה שאני מאחרת מעט. אבל כן מצמצתי, בגלל תהילה.

תהילה

שירה אומרת שהיא אש וגופרית ואילו אני מים שקטים, ושזה נס שנהיינו חברות כי אנחנו יסודות שונים כל כך ולכימיה יש הרי חוקים משלה, ושלא היה אפשר לחזות שבמקום איזה מפץ גדול, נניח, תיווצר בינינו דווקא תרכובת כזו הרמונית. היא צודקת, שירה. אף על פי שכשהכרנו לפני שלוש שנים, זה היה בתפר עדין של זמן שמתאפשר רק אחרי מפץ גדול.

"לעזור לך להכניס אותם פנימה לפני שאני עולה?" ג'וני שאל בפתח הבניין. סירבתי, חלק מהפרחים היו עדינים מאוד ורגישים למגע. וגם ככה הקשיתי עליהם עם מעבר הדירה.

הרשיתי לעצמי לבקש מג'וני להעביר את העציצים מהדירה הישנה שגרתי בה בגבעתיים. לא יכולתי לסמוך על חברת ההובלה. מלבד זאת ג'וני כבר עשה למעני הרבה כל כך — פחות מחצי שנה לאחר שהתחלתי לעבוד במרפאה הוא הציע לי לעבור לגור בשיכון והגיש בשבילי את הטפסים הנדרשים לוועדת ההקצאות. לי לא היה נעים, הייתי חדשה בבית החולים ובסך הכול רפלקסולוגית. אבל כשג'וני שמע שמתפנה דירה קטנה בבניין שהוא ושירה מתגוררים בו, הוא ניצל גם את הקשרים של שירה ודחף בכל כוחו שהדירה תוקצה לי. דחף והצליח.

הוא תרגל איתי את הדרך הלוך וחזור מהשיכון למתחם הקליניקות. בפעם הראשונה הוא הנגיש בעבורי את הדרך, תיאר בפרטי־פרטים כל שביל ושביל, מה יש בצד ימין, מה בשמאל, ממה להיזהר. בפעם השנייה הוא הלך לידי בדממה, אפשר לי להאזין כמו שצריך לרחשם העדין של ענפי העצים, ג'וני היה כה שקט שהרגשתי שהוא לומד את הצלילים בדרך יחד איתי. מנינו עשרים דקות של הליכה רגועה מהשיכון עד השער החורק בכניסה למתחם. כשהגענו לשער, מיששתי אותו. נשמתי לרווחה את אדי השמנים האתריים שנישאו באוויר ממתחם הקליניקות הסמוך. תהיתי אם יום אחד אתרגל לריח הזה ואחדל להתפעם ממנו. האם גם נחירי אפיהם של ג'וני ושל המטפלים האחרים עדיין מתרחבים מהם? או שהם התרגלו וחדלו כליל להריח אותם? העברתי ידי בשערי הארוך, יכולתי להרגיש כיצד השמנים חדרו לשורשו וציפו אותו, הוא היה חלק אף יותר מהרגיל.

בפעם השלישית אמרתי לג'וני שאני מרגישה בטוחה מספיק כדי ללכת לבד, והרגשתי שהוא צופה בי מתרחקת, דרוך שמא איתקל במשהו. בתחילה הוא הלך אחריי, ורק כשראה שאני לא נתקלת בדבר, נחה דעתו.

"את בטוחה שאת לא רוצה שאעזור לך להכניס אותם ישר פנימה לדירה שלך?" הוא וידא. הוא תהה למה אני מסרבת, אבל הניח לי. הוא לא יכול היה להעלות בדעתו שלא רציתי שייכנס לדירה כדי שלא יראה את השינוי שעשיתי בה לאחר שהוא הראה לי אותה בפעם הראשונה. החלפתי בין שני החדרים היחידים — לפרחים בחרתי את חדר המגורים עם המרפסת הקטנה והחלון הגדול המואר. לי הספיק החדרון הקטן, המיטה הבודדת נכנסה בתוכו בקלות. בחדר שיועד במקור למגורים ג'וני תלה לבקשתי מדפים בגבהים שונים, הוא לא ידע שהם לפרחים. אבל כל זן צריך להיות ממוקם בזווית אחרת, לקבל את מנת האור שלו ביום. חלק מהסחלבים היו עדינים ביותר, הטיפול בהם חייב להיות מדויק.

"בטוחה. תודה, ג'וני. על הכול."

ביקשתי שיניח את העציצים סמוך לדירה ואמרתי שאסדר אותם בקצב שלי. ג'וני הרכיב שולחן מתקפל בין הכניסה לחדר המדרגות ובין הדירה החדשה, רק שלוש מדרגות מעל הקרקע. מיששתי את השולחן, מדדתי שני צעדים ממנו לכניסה לדירה. נעמדתי לפני השולחן וחיכיתי עד שיסיים להוציא את כל העציצים מהמכונית שלו ולהניח אותם על גבי השולחן שהרכיב. הנהנתי לעצמי בכל פעם שנשמע הצליל הקלוש ממגע האדניות והעציצים השונים בשולחן, נרגעתי אל מול העדינות שג'וני הניח אותם בה, כפי שביקשתי ממנו. כשהוא הניח את הקרטון עם האונצידיומים, שהיו עדינים ונדירים ביותר, ידעתי שהוא הרים אותו בזהירות יתרה כי הוא הנמיך את טון הדיבור והאט את מקצב המילים.

"אני עולה הביתה. תקראי לי כשתסיימי ואבוא לקפל בחזרה את השולחן. ובכלל, תקראי לי אם את צריכה עזרה בעוד משהו. עכשיו אנחנו גם שכנים, אז פחות מדקה ואני מתייצב אצלך."

הוא החל לעלות במדרגות והוסיף, "ובערב תבואי להכיר את שירה, אשתי."

מיששתי את כל העציצים, וידאתי שהם בסדר ונכנסתי לביתי החדש. הגפתי את התריסים, שהאור יקבל נוכחות. לאחר מכן פתחתי את דלת ביתי לרווחה כך שאוכל לעבור בקלות ולסדר לאט־לאט כל עציץ במקומו.

כעבור מספר דקות הרגשתי את האוויר סביבי משתנה, מתפשט בבת אחת. טריקת דלת חזקה נשמעה מהקומה למעלה, ואז שעטה במדרגות. מיהרתי לשולחן המתקפל, מיששתי מהר בין כל העציצים והספקתי להרים רק את סחלב הקטליאה הצעיר. כשהשולחן החל לרעוד כמו לפני סופה חיבקתי חזק את הסחלב אל החזה, ולא הספקתי להשמיע זעקת אזהרה לפני ההתנגשות הגדולה, הבלתי נמנעת.

כששירה התנגשה בשולחן, הרגליים שלו השמיעו צליל צורם וקרסו במורד שלוש המדרגות. זמן רב לאחר הנפילה, אולי דקה שלמה, עוד הרגשתי את הצרימה מהדהדת בגוף.

חלקיקים־חלקיקים של העציצים שהוטחו ברצפת הבטון עפו לכל עבר. הדנדרוביום. הנובילה. הפלנופסיס. האונצידיום.

"למה יש פה שולחן," שירה מלמלה, ואז התנצלה שהיא מיהרה והעיניים שלה היו על צג הטלפון, ושאלה אם אני בסדר. פעם מלמול ופעם התנצלות. היא דיברה מהר, המילים שלה בקעו ללא הרף כמו מהירות שעטתה מטה במדרגות.

לא הקשבתי לה. האזנתי לצריבה הממושכת של הבטון בפרחים. כססססססססס, וידעתי שהגבעולים הדקים מכווצים את עצמם בתגובה למגע הבטון הלוהט שבתחתית המדרגות. ושפרחי הסחלבים החלו את תנועתם האיטית, הבלתי־הפיכה, עד שינשרו. הם היו זקוקים לחמלת ידיים, ואני אכזבתי אותם. מה הסיכוי, חשבתי, שסחלב עדין כל כך ישרוד את הרצפה הרותחת, שלא ינשור ממרום הגבעול. שהרקפות יזקפו שוב את ראשן הגאה. מה הסיכוי.

שירה

חלון הזמן אבד לי כבר אז, לפני שלוש שנים. הוא תמיד אובד לי, הגורל בטח מפהק מולי משועמם. התסכול שאיים לפרוץ ממני נתקע לי בגרון, אבל נעצר. משהו במראה שלה — היא הלכה כמו סהרורית על חלקיקי חרסינה, מיששה בידיים רועדות את המרצפות עד שצנחה לישיבה שפופה.

המשקפיים הכהים שלה הוסטו והיו מונחים על אפה בעקמומיות. היא הידקה אותם בחזרה אל עיניה. מקל נחייה היה מוטל על הרצפה לצידה.

"הסחלבים. כל הסחלבים," היא לחשה בפנים חיוורות וגרפה בזרועותיה בתנועות עמוקות את כל מה שהיה מסביבה, עד שידיה התקערו, נושאות בתוכן שורשים ירוקים־כסופים מעורבבים ברסיסי חמר, שבבי עץ ואבק.

"מזל שאלו רק עציצים," חייכתי אליה, ורק אחר כך הבנתי שהיא לא יכולה לראות אותי. שזו הרפלקסולוגית החדשה, העיוורת, במרפאה של ג'וני, הוא סיפר לי עליה. היא פערה את פיה וסגרה אותו. ואז כמו מתוך השלמה שכלום לא יעזור, שהיא מופקעת מסחלביה, היא קימרה את ידיה והניחה לאדמה ליפול לרצפה בזרימה איטית כמו שעון חול. התיישבתי לצידה במרצפת הבודדה שנותרה נקייה יחסית, מובסת כמוה.

היה לי דחף גם לאסוף משהו, אבל רק המשכתי לאחוז בטלפון הנייד.

היא מיששה בידיה בין הפרחים, נפצעת מרסיסים של חרסינה וחמר. לא היה טעם להפסיק אותה, היא היתה בעולם משל עצמה. הבטתי בה מהופנטת. היא מיששה פרח לבן וכרעה לישיבה שפופה. כף יד אחת תמכה בראשה, כאילו אין לה כוח לשאת את המשקל שלו. דם מאצבעה האדים את הסחלב הרמוס.

"את נראית כאילו את מודדת לו דופק," אמרתי. פחדתי עליה, שעוד רגע האוויר יינטל גם ממנה.

היא לא דיברה דקות ארוכות. היא נראתה כמו מי שיש לו כה מעט, ואיבד הרבה מהמעט שהיה לו.

המשך הפרק בספר המלא